חששות על גבי חששות
מבצע מרתון ולנסיה היה מלוּוה בחששות לכל אורך הדרך. בתחילה חששתי שלא נוכל לטוס בשל המלחמה ובשל ביטול טיסות של החברות הזרות; לאחר מכן חששתי מהאנטישמיות, או למצער – מהאנטי-ישראליות, שלפי הפרסומים גואה בספרד; ולבסוף – כשבוע לפני המרתון – חששתי שמגבלה פיזית תמנע ממני לרוץ, כי משהו לא מוגדר "התקלקל" לי ברגל ימין. גם רגל שמאל החלה לזייף בעקבות חברתה. כבר לא היה לי זמן לאבחן ולטפל, ונותר רק להתפלל ולקוות לטוב.
לוולנסיה הגעתי עם בלהה מנדילוביץ, שותפתי למרתון פריז, למרתון מרקש ולאולטרה מרתון 60 באיטליה, לכבוד יום הולדת 60 (ואני רצתי 61 קילומטרים, כי אני גדולה מבלהה בשנה). בחרנו בעסקת חבילה למרתון עם חברת Genesis, שדאגה לכל הסידורים, כולל מלון NH Ciudad de Valencia, הקרוב יחסית לנקודות הזינוק והסיום של המרתון, העברות ונסיעה לאקספו לקבל את ערכת הרץ יום לאחר הגעתנו לוולנסיה. עם הרצים בקבוצה נמנה גם משה לדרפיין, איש האננס המפורסם בארץ ובעולם. הוא התייחס לתפקידו ולמעמדו ברצינות רבה, ועם אננס על ראשו עורר עניין בכל מקום שאליו הגיע, כולל בחדר האוכל של המלון שבו התאכסנו.
בניגוד לחששות, המלחמה הסתיימה והטיסות יצאו כסדרן.
גם החששות מאווירה לא נעימה כלפינו כישראלים התבדו. כאשר הזדהינו כישראליות נתקלנו בתגובות אוהדות או ניטרליות, כגון "muy lejos" (רחוק מאוד).
ומה בנוגע לחששות המציקים מכול, כלומר שלא אצליח לרוץ?
הכנה מנטלית והכנות מעשיות
הכנתי את עצמי מנטלית לגרוע מכול – לכאבים מצמיתים ברגל. הרי אי אפשר לדעת כיצד יתפתחו הכאבים. באחת הריצות האחרונות לקראת היציאה לוולנסיה האזנתי לריאיון שראיינה עו"ד רות דיין וולפנר את בוריס שטונדה, גיבור ישראל שנפצע בעזה ורגלו נקטעה מעל הברך. לאחר השיקום, באומץ נדיר ובמאמצים שלא ייאמנו, טיפס לפסגת הקילימנג'רו. המבצע ההרואי שלו נסך בי השראה. הרי לי יש שתי רגליים, גם אם לא לגמרי בריאות כרגע, וכל שאני נדרשת לעשות הוא להניח רגל אחר רגל, וזאת במשך זמן מוגבל יחסית, מספר שעות, ולא לאורך כמה יממות.
לצורך השראה נוספת, הגעתי לוולנסיה עם ספרו של יוסי מלמן "אוטוביוגרפיה של ריצה", שאותו קראתי לפני שנים ומפעם לפעם אני חוזרת אליו. הפעם קראתי במיוחד את הקטעים בספר שיש בהם תיאור של אתגרים קשים ביותר. נוסף על כך שאבתי עידוד והשראה מעצמי. קראתי את הפוסטים שכתבתי על מרוץ האולטרה מסביב לאגם טרסימנו באיטליה שאותו רצנו בלהה ואני ב-12.3.2023. הרי יצאתי פצועה למרוץ הזה, ובכל זאת – בכוח הרוח רצתי ואפילו זכיתי במקום הראשון לקטגוריית גיל.
מאחר שבלהה, שותפתי לחוויה ההיא, חלקה איתי חדר, הקראתי לה כמה קטעים מהפוסטים שכתבתי בזמנו, ושתינו נזכרנו בדברים שהספקנו לשכוח.
ליתר ביטחון, בלהה נתנה לי שני כדורים של אדוויל שאותם הנחתי בחגורת הריצה.
החלטתי שאם יכאב מאוד, אאמץ את גישת אחימעץ בן צדוק "וִיהִי מָה – אָרוּץ" (שמ"ב יח 23), כשם הכותרת שהענקתי למאמרי על ריצה במקרא.
ביום שישי, לפני שכל הקבוצה יצאה לאקספו, ועוד לפני ארוחת הבוקר, יצאנו –בלהה, סער ואני –לריצה קלה של כחצי שעה. רצנו לנקודת הזינוק שהייתה במרחק של כקילומטר וחצי מהמלון, המשכנו קצת מעבר לה וחזרנו.
יום המרוץ
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו – סער, בלהה ואני – לנקודת הזינוק. מתברר שמנקודת הזינוק היה עלינו להמשיך ללכת וללכת ועוד ללכת. עברנו בערך שישה קילומטרים מהמלון ועד קו הזינוק האמיתי. "הלוזרים", כלשונו של סער, אלה שחזו ורשמו שירוצו מעל ארבע שעות, היו צריכים להרחיק במיוחד.
"אני כבר צריכה לקחת ג'ל", התבדחה בלהה לאור המרחק הרב שעברנו. הרגל בהחלט כאבה בזמן ההליכה. תהיתי מה יהיה במהלך הריצה.
מימין לשמאל: יעל שמש, בלהה מנדילוביץ, סער יפה
המרוץ
31.5 קילומטרים רצתי עם בלהה. האווירה הייתה נהדרת ומעודדים רבים הריעו לרצים. החלקנו ידיים עם ילדים, טפחנו על קרטונים שעליהם נכתב "Tap for Power" והודיתי בנפנוף ידיים ובשליחת נשיקות באוויר לתזמורות הרבות שהוסיפו לאווירה החמה. התרגשנו לראות זוג מעודדים מחזיק בידיו את דגל ישראל וברכנו אותם. לשמחתנו, לא נתקלנו בגילויי עוינות כלפיהם מצד הרצים בסביבתנו.
במהלך הריצה, לקראת הקילומטר ה-30, עברנו ליד המלון שבו התאכסנו. שמחתי על כך שהחשק שלי לקפוץ למלון היה אך ורק כדי להשתמש בשירותים שלו, ולא כדי להפסיק את הריצה ולהתכרבל במיטה. אבל התאפקתי וּויתרתי על הגיחה הזו.
הרגל כאבה בצורה נסבלת, אפילו פחות מאשר בהליכה לנקודת הזינוק, כך שלא השתמשתי במשככי הכאבים שהיו בחגורתי.
לאחר 31.5 קילומטרים האיצה בי בלהה להתקדם בלעדיה. אומנם היה לי חבל לוותר על חֶברתה, אבל מצד שני נהניתי מהאתגר לנסות לרוץ כעת מהר. בשלב הזה עקפתי אנשים רבים. את הכאבים ברגליים לאחר המרוץ אני מייחסת אך ורק לעשרת הקילומטרים האחרונים של הריצה.
והינה הגעתי לשטיח הכחול. זכרתי שחברתי ענת מלמד, שרצה את מרתון ולנסיה, סיפרה לי על ההתרגשות שחשה כאשר הגיעה לשטיח הכחול. כיוון שכך דבקה בי התרגשותה, והגעתי לשער הסיום בהכרת תודה על שעלה בידי לסיים מרתון נוסף, ועוד בתנאים גופניים לא אידאליים.
תודות ותהיות
תודה מקרב לב מגיעה למאמני תומר וסרמן על הליווי המסור והמקצועי ועל המילים החמות והמעודדות, ולא פחות מכך על שיישר קו עם בקשות חריגות שלי לגבי תוכנית האימונים והתגמש בעניינים שהיו לי חשובים במיוחד, כגון להמשיך לרוץ עם "זוחלי גני תקווה" בימי רביעי.
תודה לבלהה מנדלוביץ ולסער יפה, חברים ותיקים עוד מימי "אנדיור" המפוארים, על החברותא הנעימה.
תודה לחברת ג'נסיס שאיתה יצאנו, על הארגון המושקע ועל הבחירות הנבונות.
תודה לכל החברים והחברות ובני המשפחה על התמיכה, העידוד ושליחת האנרגיות החיוביות.
וכמובן – תודה לבורא עולם שאפשר לי לסיים מרתון נוסף לאוסף, ה-19 במספר, אם מחשיבים גם את האולטרה מרתונים בחשבון זה.
ומה יהיה המרתון של שנת 2026? האם אמשיך במסורת של מרתון אחד לכל הפחות בכל שנה, מסורת שאני שומרת עליה בקנאות מאז המרתון הראשון ב-2012, או שאחליט להיגמל מההחלטה ההיא שקיבלתי בעבר? ואם אחליט להמשיך במסורת – האם איאלץ להתאמן ולרוץ לבד את המרתון של שנת 2026?
עדיין אין לי תשובות.