מרוץ בשביל החברותא
למרוץ ים המלח נרשמתי השנה בגלל החברותא. רצתי בו בשנה שעברה, ולא חשבתי להירשם גם השנה, אבל התגבשה קבוצה של חברות מקבוצת הריצה שלי שהחליטו לרוץ במרוץ – ולפיכך הצטרפתי אף אני, ליהנות מהקטע החברתי.
וזה לא אכזב. דיקלה אייל הזמינה לנו חדרים במלון רוקסון דזרט ערד (מאחר שכל החדרים במלונות ים המלח היו תפוסים), ואליו הגענו ביום חמישי. אני חלקתי חדר עם חברתי ענת מלמד, שאיתה גם הגעתי למרוץ. השכנות שלנו היו דיקלה אייל, עדי בלום וענת דואר. לא הרחק מאיתנו השתכנו הדס חסון ואורית מושקוביץ, ובחדר משלו השתכן המאמן תומר וסרמן.
מלבדנו השתתפו במרוץ גם חברי הקבוצה עינת, אורן, משה וגלעד, אך הם לנו בים המלח. ממוזלים שכמותם. גם לזוחלי גני תקווה הייתה נציגות מכובדת, כמעט כולם למקצה ה-50 קילומטרים, חלקם כפייסרים. קיוויתי שנתראה, אך זה לא קרה.
ענת ואני הגענו למלון עוד באור יום. נהנינו לשבת בשלווה במרפסת הבקתה, בשמש החמימה, ולצפות בנוף ההרים המרהיב. כאשר ירד החושך נשמעו יללות תנים.
בערב התקבצנו כולנו בחדרן של עדי, דיקלה וענת ד' ושיחקנו אליאס, משחק קופסה שהביאה איתה עדי ושהכרתי לראשונה. לאחר מכן "התפחממנו" בפסטות (והיו כאלה שהעדיפו פיצות) בבר-מסעדה ששקק רצים. הצטרפו אלינו חברים של עדי – מיכל ונועם – שגם הם התאכסנו במלון "שלנו".
לפני כמה שבועות אמרתי לתומר שאני רוצה לרדת משעתיים, כפי שירדתי במרוץ ים המלח בשנה שעברה – אף שהיה בתנאים לא אידאליים של רוחות חזקות – וכן כפי שירדתי במרוץ העגור. אולם כאשר עבר הזמן ומצב הפציעה שלי לא השתפר, עדכנתי אותו שהתוכנית השתנתה ושאשתתף במרוץ אך ורק בשביל ההנאה ולא בשביל התוצאה. בהחלטה הזאת היה משהו משחרר. ענת החליטה ליישר קו עם ההחלטה שלי ושנרוץ יחד. "טובות השתיים מן האחת", אומנם לא מבחינת מהירות אך מבחינת ההנאה מהמרוץ.
הכנות לקראת המרוץ
היינו פטורות מאיסוף הערכות, משום שהמאמן המסור תומר אסף אותן עבורנו מנמל תל אביב, והביא אותן לאימון החיזוקים שביום ראשון. ערב המרוץ הציע שנצא לים המלח בשעה 4:30 בבוקר. הצעתו התקבלה במורת רוח כללית. לאחר שהסביר את הרציונל שביציאה המוקדמת – פקקים רציניים לים המלח ככל ששעת היציאה מאוחרת יותר – ולאחר מו"מ קשוח, הוחלט לצאת ב 4:45. בפועל, רובנו יצאו מוקדם יותר, ובדיעבד התברר שלא היה זה מוקדם מדי, בהתחשב בהליכה הארוכה ממקום החניה לנקודת הזינוק ובתור הארוך מאוד לשירותים. לקח: יש להישמע להנחיות המאמן ולתת אמון בניסיון שלו.
עומדות מאחור מימין לשמאל: עדי בלום, יעל שמש, ענת דואר, ענת מלמד, הדס חסון ואורית מושקוביץ.
ניצב מקדימה – אימן וצילם: תומר וסרמן, המגדיר עצמו כמאמן גאה.
המרוץ – מציאות מדומיינת
ענת ואני הגענו לקו הזינוק ודאגנו שלא לאבד זו את זו. בטעות לחצתי על ריצת מסלול בשעון. בלא שאתכוון עלתה לי תוכנית המאמן למרוץ, שהוכנה עוד לפני שהודעתי לו שזהו מרוץ בשביל החוויה ולא בשביל התוצאה. השעון שלי הראה לי ריצה בקצב יפה מאוד. השתוממתי. הרי לא הרגשתי שאנו רצות מהר. אולי זה האדרנלין של המרוץ וגם עצם העובדה שאנו בירידה – כך ניסיתי ליישב לעצמי את התמיהה ואת הסיטואציה המשמחת. השעון שלי הודיע לי שוב ושוב שאנו רצות מהר מדי. מפעם לפעם שמעתי קולות הפוכים מכיוון השעון של ענת, הודעה שאנו רצות לאט מהמתוכנן, אך שכנעתי את עצמי שהקולות הם כנראה מרצים אחרים בסביבה. כך נמשכה המציאות הבדיונית הזאת כארבעה קילומטרים, עד שנחתה עליי ההבנה שהשעון שלי מפרגן היום ברמות על ושאין קשר בין מה שהוא טוען ובין המציאות. לשיטתו רצתי יותר קילומטרים ממה שבאמת רצתי, ובהתאם – החמיא לי על המהירות. נוסף על כך, הנייד שלי השמיע בקולי קולות לאורך כל המרוץ את קצב הריצה, כאמור, המדומיין, וחשתי מבוכה שהרצים סביבי חשופים למידע הלא אמין הזה.
התעלמתי מהשעון הלא אמין שלי והתרכזתי בשלטים בדרך שהודיעו כמה קילומטרים רצנו. שמחתי מאוד לפגוש בדרך את יואל שטיבל, ידידי מתקופת אימוניי ב"אנדיור", ואת חברו אסף אנגלרד. באחד האימונים האחרונים למרתון ולנסיה פגשתי אותם רצים בסביון וגמעתי איתם כברת דרך ארוכה בהנאה רבה.
ענת ואני התרגשנו למראה עיוורים שרצו עם מלווים ונעצבנו למראה ים המוות הגווע. שאלתי את עצמי אם מרוץ כזה אינו תורם חלילה לגסיסתו.
הסבנו זו את תשומת ליבה של זו למראה גושי המלח ולמראות ייחודיים אחרים. המרוץ כולו עבר עלינו יחדיו. הפציעה הייתה שקטה וממושמעת ולא הטרידה. אולם המרוץ כנראה גבה את מחירו, מפני שבריצת השחרור של יום ראשון חשתי כאבים ניכרים.
הסיום
לקראת הסיום היה נחמד לפגוש את המאמן תומר, שכבר סיים את ריצתו, עודד אותנו והכין לנו סרטון. פעם נוספת זכינו ענת ואני להגיע לשער הסיום יד ביד. לאחר שקיבלנו את המדליה והתרעננו בקלמנטינה, ביקשנו לשוב על עקבותינו ולרוץ לקראת מי שטרם סיימו, אך סלקטורית קשוחה מנעה זאת מאיתנו וכך גם מתומר, המאמן, שבינתיים חזר לקו הסיום וביקש כמותנו לחזור לאזור המרוץ. אולם ממילא סיימנו כולנו בתוך זמן קצר, והגיע הזמן להחלפת חוויות ולצילומים משותפים.
צילם: גלעד רוזנברג
