התקווה
פסיכולוגים בוודאי יאמרו כי הדבר הנורא מכול המביא לדיכאון שעלול להיות אובדני, הוא היעדר תקווה; אי-היכולת לראות את האור בקצה המנהרה. המיתוס על תיבת פנדורה מספר אף הוא על חשיבותה של התקווה: פנדורה הרי הייתה העונש של האלים על כך שפרומתיאוס גנב את האש מן האלים והעניק אותה במתנה לבני האדם. כדי להעניש את המין האנושי יצרו האלים את פנדורה, אישה יפהפייה וסקרנית, והורידו אותה ארצה. זאוס צייד אותה בתיבה והזהיר אותה שלא תפתח אותה, ביודעו היטב שדווקא האזהרה תפעל פעולה הפוכה. אפימתיאוס, אחיו של פרומתיאוס, לא יכול היה לעמוד בפני קסמיה של פנדורה והתחתן איתה, אף שאחיו פרומתיאוס הזהיר אותו שאין לבטוח במתנה שמקבלים מן האלים. אף הוא הזהיר את פנדורה לבל תפתח את התיבה (לפי גרסה אחרת של המיתוס, התיבה הייתה ברשותו של אפימתיאוס). זוכרים את הגרסה היהודית, של חווה ואת פרי עץ הדעת האסור באכילה? ובכן, כצפוי, סקרנותה של פנדורה גברה עליה, והיא פתחה את התיבה. או אז יצאו ממנה כל הצרות שבעולם, כדוגמת דבר, עוני, פשע ועצב, והחלו להתעופף באוויר העולם ולפגוע במין האנושי, שעד לאותה שעה חי חיים חסרי דאגה. פנדורה מיהרה לסגור את התיבה, אלא שאז התברר כי הדבר היחיד שנותר בתיבה היה התקווה, ואילו למין האנושי אין כל אפשרות לעמוד בצרות שהחלו לפקוד אותו בלא תקווה. לכן פתחה פנדורה שנית את התיבה והניחה לתקווה לצאת מתוכה, לשוטט בעולם ולהמתיק את פגעי הצרות כמעין משקל נגד.
צפיתי לאחרונה בתוכנית "פגישה" עם רוני קובן, שראיין את ח"כ חילי טרופר, אחד מחברי הכנסת שאני מעריכה במיוחד. חילי סיפר על פגישתו לאחר שבעה באוקטובר עם גיורא אלמוג, הגנן המיתולוגי של קיבוץ כפר עזה. נדב גולדשטיין, חתנו של גיורא, ונכדתו ים גולדשטיין נרצחו בקיבוץ, ובתו חן גולדשטיין-אלמוג ושלושת ילדיה-נכדיו – אגם, גל וטל – נחטפו לעזה (הם שבו בעסקת החטופים הראשונה). גיורא, שבעת הפגישה נע בין הכאב על חתנו ונכדתו שנרצחו ובין הדאגה, הגעגוע והתקווה לשובם של בתו ונכדיו החטופים בעזה, הזכיר שחתנו נדב נהג לומר כי "התקווה מתה אחרונה", וזאת בעקבות תאונה קשה שעבר ותהליך שיקום קשה. המשפט הזה הפך למעין צוואה עבור גיורא.
ואכן – מהם חיינו ללא תקווה? לכן יישר כוח גדול לעופר פדן ולמרתון ישראל הן על מרוץ משמעותי והן על שם משמעותי שבחרו למרוץ – מרוץ התקווה הראשון, שיצא מבארי ליער חרבות ברזל ושב אל בארי.
צילמה: קוקה
יריב הסיע אותי לתחנת הדלק פז בצומת קוקה-קולה. משם אספה אותי סוניה. בעודי מחכה לה, החלו לרדת טיפות גשם דקיקות. גם גשם מסמל תקווה, אך מזל שלא התחזק. בחורים חרדים ניסו לתפוס טרמפ, אולי לירושלים. תמיד כאשר אני ממתינה לסוניה בשעת בוקר מוקדמת בתחנה הזו, אני רואה חרדים מנסים לתפוס טרמפ, ולעיתים גם מצליחים. גם הם פועלים מתקווה.
סוניה הגיעה בדיוק בזמן ואיתה חברתה מיכל קהן. באשדוד אספנו את רונית יעקובוביץ, חברה נוספת של סוניה.
"בהצלחה, גילי"
"בהצלחה, גילי!" אמר לי הבחור הצעיר שהגיש לי את הערכה בקיבוץ בארי. ואני, שנהניתי מהמחשבה שאני נקראת גילי (שם יפה, שמה של חברתי האהובה והוותיקה ביותר הוא גילה, גילי), בכל זאת תיקנתי אותו בנוקדנות שהיא אולי מעצבנת והערתי שאני ארוץ במקום גילי. גילי הוא גילי בינג, חברי לקבוצת הריצה רצי קריית אונו. הוא נרשם למרוץ אך מאחר שזה עתה סיים מרתון בחו"ל, המאמן שלנו תומר וסרמן לא הרשה לו להשתולל. גילי נרשם לחצי מרתון, אך אני ארוץ רק 6.7 קילומטרים. בימים כתיקונם הייתי בוודאי נרשמת לחצי מרתון, אך אלה אינם ימים כתיקונם, בשל המיניסקוס הקרוע, ולפיכך תכננתי לרוץ 13 קילומטרים. אולם סוניה, מיכל ורונית נרשמו למקצה 6.7, ואני רציתי כמובן לרוץ איתן.
זו הסיבה שהתלבטתי עד הרגע האחרון אם להירשם או לא. בטעות סברתי שאני יכולה להתלבט עד יום רביעי בערב, וביום רביעי בבוקר גמלה בליבי ההחלטה להירשם, משום שהעיקר במרוץ הזה אינו הריצה אלא הסמליות שבאירוע. בפוסט הקודם אף כתבתי שיש בכוונתי להירשם ורציתי להיות נאמנה למילה שלי. אולם אז התברר לי שההרשמה נסגרה לפני כשעתיים. הצטערתי, אך נזכרתי שגילי נרשם ואינו מתכנן לרוץ וביקשתי את רשותו (ואת רשות עופר פדן) להשתמש בסלוט שלו. מאחר שזהו מרוץ ללא מדידת זמנים, גם אין חשש שתוצאה מביישת מבחינת מרחק וקצב תופיע על שמו.
גילי נעתר בשמחה, וכך הפכתי לכמה שעות ל"גילי". כבר אמרתי שזהו שם נחמד בעיניי.
רצות ומנציחות
מלבד מספר החזה קיבלנו גם דף הקדשה. נכתב שם: הריצה שלי מוקדשת לזכר: אפשר היה לבחור למי אנו בוחרים להקדיש את הריצה. בערכה של גילי הודפס שמו של עידו ביננשטוק. עידו היה שכן ובן של חברים של גילי, לוחם בגדוד 13 בגולני, שלחם ב-7 באוקטובר במוצב "פגה" שמדרום לנחל עוז. גם לאחר שנפצע הוסיף לטפל בפצועים אחרים. לפני שהשיב את נשמתו לבורא כתב הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: "אני אוהב אתכם תמיד. תודה על הכול", וכן התקשר להוריו לשיחת פרידה קצרה שבה הביע את אהבתו.
הוספתי בכתב ידי את שמו של ניר פורטי. ניר, עלם חמודות – בן הזקונים של חברתי טובה פורטי ושל אישהּ עלי פורטי; נכדהּ של אסתר פורטי, מורתי המיתולוגית בכיתות א–ג בבית הספר "עומרים" שבעומר; אחיהן של אפרת, מיכל ותמר – נרצח עם בת זוגו שי רגב בשבעה באוקטובר בפסטיבל המוזיקה "סופרנובה" שהתקיים ליד קיבוץ רעים. קודם להירצחו חווה פריחה בחייו, הן בתחום המקצועי והן בתחום האישי. חבריו מתארים אותו כמי שהיה הדבק של החבורה שלהם, אבן שואבת, פסיכולוג בנשמתו גם בלא תעודה רשמית (אך הוא כן הוציא תעודת מאמן, אף שלא התפרנס מכך). בשבעה באוקטובר השנה, באזכרה לזכרו בעומר, דמעתי למשמע דמותו הייחודית, כפי ששרטטו אותה חבריו ובני משפחתו.
אני חושבת על שני הצעירים הללו ולא יכולה שלא לראות את החוטים המקשרים ביניהם: שניהם בני זקונים, מתוארים כבעלי קסם אישי ומוקפים בחברים, אך שניהם חיפשו משמעות לחייהם, ראו את הזולת והתנדבו בקהילה.
סוניה בחרה לרוץ לזכרם של בלהה ויעקב ינון מנתיב העשרה, הוריה של מור ינון, שרצה איתנו בעבר ב"אנדיור". ביתם היה הסמוך ביותר לחומה המפרידה בין היישוב ובין רצועת עזה.
רונית כתבה בכתב ידה שהיא רצה לזכר כל הנרצחים והנופלים.
יהי זכרם של כל הנרצחים והנופלים ברוך!
צילמה: קוקה
*
מאחר שהגענו מוקדם, והמרוץ גמיש וללא מדידת זמנים, החלטנו לצאת עם מקצה ה-13 קילומטרים. התרגשנו למראה יער חרבות ברזל ונעצרנו בעמדה שבה חילקו אבנים שעליהן יכולנו לרשום שם של אחד הנרצחים או הנופלים ולהניח את האבן ליד אחד העצים. כתבתי את שמו של ניר פורטי הי"ד.
צילמה: סוניה מנדלוביץ
כאשר המשכנו בדרכנו לפי המסלול של ה-6.7 קילומטרים, החלו בשלב מסוים להגיע מולנו רצי המקצה שלנו, שהוזנקו כאמור מאוחר יותר. שמענו מהם שוב ושוב קריאות "כל הכבוד!" שהפנו לעברנו. סוניה רגישה לקריאות מסוג זה ואיננה מקבלת אותן ברצון. היא רואה בהן התייחסות לגיל המתקדם שלנו. כביכול הם אומרים לנו, כל הכבוד לכן, חבורה של זקנות שעדיין רצות. אני לעומת זאת מקבלת את הקריאות הללו באהבה, אך יש להודות שהריצה שלנו הייתה איטית, עם עצירות רבות לצורך צילום, ובאמת שהעניין המרכזי לא היה הריצה אלא ההשתתפות באירוע המרגש. התברר לי שאפשר לחוות אירוע מיוחד גם באמצעות ריצה מינימלית. אך קריאות "כל הכבוד" יצרו כמובן פער משמעותי בין הריצה ובין התגובה כלפיה.
על כל פנים, הרגעתי את סוניה בכך שהעליתי את הסברה שקריאות ההערכה כלפינו נובעות מכך שאנו כבר בדרך חזרה, ואילו הם רק החלו לרוץ. הם לא יודעים שיצאנו עם מקצה ה-13 ופשוט "חתכנו". ההסבר הזה הניח את דעתה.
הגענו בהתרגשות לקו הסיום בבארי והתקשרתי לאחי. אחי איסי שמש וגיסתי תמי גבעון-שמש חוו אף הם את מוראות שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בקיבוץ מגן שבעוטף עזה (מרחק 1.8 קילומטרים מקיבוץ ניר עוז). אחי חווה גם את כובד האחריות לגורל הקיבוץ כולו כראש צח"י. תמי ואיסי השתתפו בצעדת השלושה קילומטרים. כאשר איסי השיב לי, התברר שהם כבר יצאו. רציתי מאוד לפגוש אותם והודיתי לחברות שהסכימו להמתין עד שיסיימו את הצעדה. בינתיים הסתובבנו בין הדוכנים, ואת עיניי צד דוכן ובו צמחי תבלין יפים לרוב. החלטתי לקנות צמח כמזכרת מהמרוץ, אך להפתעתנו התברר שהצמחים מחולקים ללא תמורה כספית. כל שביקשו מאיתנו היה שנרשום על פתק למי אנו רוצות להעניק תקווה ושנצמיד את הפתק ללוח. איזו יוזמה מרגשת של הרבעון הרביעי. בחרתי להעניק תקווה לכל הפצועים בגוף ובנפש.
כאשר סיימו תמי ואיסי, שמחתי מאוד לפגוש אותם, ולו לזמן קצר, להכיר אותם לחברות ולהצטלם כמזכרת מאירוע משותף ומרגש. אמן שלעולם לא יחוו שוב את מה שחוו ב-7 באוקטובר, לא הם ולא אף אחד אחר.
מימין לשמאל: איסי שמש, יעל שמש, תמי גבעון-שמש
לא שוכחים את הנופלים – איסי שמש עם שמות הנופלים מקיבוץ מגן, שנפלו ב-7.10.2023 בהגנה על הקיבוץ
מרוץ התקווה – כי התקווה היא כמו אוויר לנשימה.
ומחר אשתתף בע"ה במרוץ נוסף שבשמו מופיעה המילה תקווה – מרוץ קריית אונו – גני תקווה.
כתיבתך ריגשה מאוד !
אעשה מאמץ לקחת חלק בשנה הבאה 🙂
תודה, יניב!
נתראה מחר. במרוץ.