בגלל הפציעה הממושכת לא תכננתי להשתתף במרוץ זה. לא שפקפקתי בכך שאני יכולה לרוץ עשרה קילומטרים, אבל ידעתי שאיני יכולה ואף לא אמורה לרוץ במהירות שהייתי מורגלת אליה בעבר.
אולם המאמן תומר וסרמן שכנע אותי שאבוא בשביל האווירה ועצם ההשתתפות, ושארוץ בקצב נוח. הוא גם העלה את הנימוק המנצח: זהו מרוץ הבית. הוחלט אפוא שארוץ בשביל החוויה ולא בשביל התוצאה.
ובכל זאת, כאשר נודע לי שחברתי ענת מלמד היא פייסרית של קצב 6, התחלתי להשתעשע ברעיון לרוץ איתה. בעקבות הפציעה, קצב 6 כבר אינו קצב נוח עבורי, וחששתי שלא אעמוד בו, אבל תומר הרשה לי לנסות מתוך הקשבה לגוף.
ביום המרוץ יצאתי ברגל לנקודת ההתכנסות, בסך הכול מרחק של כקילומטר מביתי. היה די בעובדה זו לבדה כדי להצדיק את ההשתתפות במרוץ. עניין נוסף, שהתברר לי בדיעבד, הוא שהמרוץ היה לזכר הנופלים והנופלות מקריית אונו וגני תקווה. לוּ ידעתי זאת מראש, כלל לא הייתי מתלבטת אם להשתתף בו.
ענת ואני שמחנו להיפגש עם זוחלי גני תקווה. זה זמן רב שאיני רצה איתם, משום שאינם באמת זוחלים, אך אני תמיד שמחה לפגוש בהם. אולי יום אחד אצליח לשוב לריצות החברתיות שלהם.
יצאנו לחימום קצרצר עם תומר. על קו הזינוק נשאו דברים שתי הנשים העומדות בראש העיריות הרלוונטיות למרוץ, והן אף היו אלו שהזניקו את המרוץ.
ראשונה דיברה ליזה דלריצ'ה, ראש עיריית גני תקווה. היא שיבחה את שיתוף הפעולה בין הערים והביעה תקוותה שהוא אף יתרחב. אחריה דיברה מיכל רוזנשיין, ראש עיריית קריית אונו. היא הזכירה כי המרוץ הוא לזכר הנופלים והנרצחים משבעה באוקטובר 2023. איתן על במת הזינוק עמדה גם סיגל חליפה, אימה של גאיה חליפה ז"ל. גאיה נרצחה במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר. היא הייתה ברכב עם רומי גונן כאשר ניסו להימלט מן התופת.
עשרות לוחמים מיחידת מורן השתתפו במרוץ לזכר חברם סמ"ר ברק הלפרן ז"ל, תושב קריית אונו שנפל בקרבות ברצועת עזה. גם מירב סודאי, אימו של סמ"ר סהר סודאי ז"ל, השתתפה במרוץ ועלתה לפודיום כשהיא נושאת דגל לזכר בנה.
רצים, זוכרים ומנציחים.
זינוק! רצתי לצידה של ענת, הפייסרית של 60 דקות, הן משום שענת חברה שלי והן משום שעבורי, לרוץ כעת בקצב 6:00, זהו הישג. לפתע שמענו מישהי אומרת לענת, "אני אנסה לרוץ איתך!" זו הייתה יפעת, כפי שהתברר בהמשך, שנצמדה לענת ומצאה איתה מייד שפה משותפת. בהמשך המרוץ התברר שאף היא מתאמנת אצל תומר וסרמן, באחת הקבוצות האחרות שהוא מאמן, כך שאנו סוג של אחיות. מפעם לפעם חששתי שאיבדנו אותה, אך בכל פעם היא צצה בקרבתנו והמשיכה עם ענת עד לקו הסיום, שאותו חצו זמן קצרצר אחריי.
בדרך פגשתי את שלומי אוסקטו, את חנן יוסף, שרץ לעיתים עם הזוחלים, וגם אחרים ששמחתי לפגוש. שלומי, שהעיד על עצמו בעבר שהוא קורא אדוק של דף הפייסבוק שלי – טבעונית למרחקים ארוכים – דאג להזכיר לי שאזכיר אותו בפוסט. הינה, הזכרתי.
בערך בקילומטר החמישי קצת הקדמתי את ענת. שקלתי לעצור ולחכות לה, אך החלטתי להמשיך. אולי היא תגיע אליי. על כל פנים, כל זמן שאין היא מקדימה אותי, סימן שאני יורדת משישים דקות. ואכן, התוצאה הרשמית הייתה 58:32.
לאחר המרוץ היה נחמד מאוד לפגוש את חברי הקבוצה וחברים אחרים, לשוחח ולהצטלם למזכרת.
וההפתעה הגדולה? התוצאה הזו הספיקה כדי לזכות אותי בפודיום, מקום ראשון לקטגוריית גיל 60–69. גם תומר סילוני שהצטרף לאחרונה לקבוצה זכה בפודיום – קטגוריית גיל 70 ואילך. אבל הוא באמת רץ מהר, בניגוד אליי.
לאחר המרוץ ביקשתי מיריב שיתקין לי על הקיר את מתלה המדליות שנתנה לי חברתי היקרה ליאורה בן חיים במתנה.
מתלי המדליות הקודמים כבר עמוסים וכמעט כורעים תחת עומס המדליות. החלטתי שבמתלה החדש ייתלו רק מדליות שהשגתי לאחר קו פרשת המים – לאחר הפציעה האחרונה שהיא הארוכה בתולדות הפציעות שלי; פציעה שגרמה לי חשש שמא אצטרך לזנוח את עולם הריצה.
מראה המדליות החדשות התלויות עליה – אחת ממרוץ התקווה שבעוטף עזה; אחת ממרוץ קריית אונו–גני תקווה; ואחת מאותו מרוץ על ההישג של מקום ראשון לקטגוריית גיל – מראה זה משמח אותי ולוחש לי מילים של תקווה.
מרגש מאוד, יעל. תמשיכי לרוץ כל הדרך לנצחונות חדשים