טבעונית למרחקים ארוכים

השכמה מוקדמת לאימא

"מה את מצלצלת כל-כך מוקדם בבוקר?" "נוזפת" בי אימא שלי בהלצה, כאשר אני מתקשרת אליה על מנת להעיר אותה ב-4:30 בבוקר. מתברר לי שהיא כבר הייתה ערה בשעה שהתקשרתי. מדי שעה התעוררה ובדקה מה השעה. ההתרגשות… זו לה פעם ראשונה שהיא מגיעה אתי לשטח המרוץ (לא, לא כדי לרוץ), והסיבה לכך נעוצה בנכד החמוד שלה, לביא, שאותו היא רוצה לבקר.

גיסתי גל היא בת קיבוץ גבעת ברנר, והיא, אחי אלון ואחייני לביא מתגוררים בקיבוץ. משפחה צעירה ומקסימה.

יריב מסיע אותנו לביתם של גל ואלון ופורש מיד לישון בשעה שאנו מגיעים. אנו ממתינות לראות את לביא מתעורר ויורד לבדו מהמיטה. הוא מופתע ושמח לגלות את "טטה" (סבתא) ו"דודה" בביתו.

"נקבים נקבים, חלולים חלולים"

זכור לי שקראתי בעבר את ברכת הרץ שחיבר אברום בורג. לא הצלחתי למצוא אותה כעת במרשתת ואני תוהה אם זכר להוסיף "באילו האיברים לא תבוא סתימה", או פשוט להודות לקב"ה בנוסח ברכת "אשר יצר", שאותה מברכים לאחר כל ביקור מוצלח בשירותים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות".

ובכן, הפעם הברכה לא פעלה את פעולתה, ונאצלתי לרוץ על בטן מלאה וכואבת. לפחות מתברר שיש ממד של הגזמה בברכה, ושלעתים אפשר לא רק להתקיים ולעמוד, אלא אפילו לרוץ, משך שעה אחת.

כחום היום

מביתו של אלון רצנו כעשר דקות כדי להגיע לאזור המרוץ, ליד הבריכה. כבר מריצה קצרה זו החלתי להזיע. בבריכה פגשנו  כמה מחברי הקבוצה של אלון, ואת המדריך המפרגן שלו, שי אלבלינג, שאף צילם אותנו למזכרת.

הנה מה טוב ומה נעים – ריצת אחים גם יחד. צילם: שי אלבלינג

לפני הזינוק שמחתי לפגוש את חברתי הטובה סוניה, שנרשמה למקצה אחר, שיצא מעט אחרינו.  ראיתי גם את אישה דוד. נהניתי לרוץ בשדות גבעת ברנר ושמחתי להכיר את המקומות שבהם רץ אחי אלון. אבל פחות נהניתי מהחום. הגוף עדיין לא הסתגל לריצה בחום. אלון ואני הגענו לקו הסיום כמעט צמודים, לאחר 56 דקות של מרוץ. בין הרצים בלטה אם צעירה שרצה עשרה ק"מ עם עגלת תינוקת. מפעם לפעם זכתה לסיוע מרצים אחרים. התבוננתי באם ובתינוקת כאשר הגיעו לסיום. האם נראתה מאושרת והתינוקת שלווה להפליא.

מאחר שאני רצה עם חולצה המזהה אותי כטבעונית, זכיתי להכיר טבעונים נוספים על המסלול, שפתחו עמי בשיחה בזכות הכיתוב: Vegan Runner שבגב חולצתי. וכאן בקשה מאחיי ואחיותיי הטבעוניים – רוצו עם ביגוד שיזהה אתכם ככאלה, וכך יהיה ערך מוסף לריצה שלכם.

אלון רץ בשדות – צילם: שי אלבלינג

אכזבה ושמחה ו"וָאוו " סוניה!

הבנתי במהלך המרוץ שתקוותי לחזור עם גביע נגוזה (הגעתי במקום הרביעי והמעצבן) ולכן קיוויתי שלסוניה ולדוד מנדלוביץ, שנרשמו למקצה ה-5 ק"מ, הולך טוב ממני. לפחות שאתפוס "טרמפ" על השמחה שלהם. שהם יתאמצו – ואני אשמח עמם. נראה לי סידור עבודה משתלם לכל הדעות. ואכן תקוותי לא נגוזה, כפי שמלמדת התמונה הבאה:

הידד! פודיום כפול לסוניה ולדוד מנדלוביץ

כאשר הכריזו את שמה של סוניה, וביקשוה לעלות לפודיום צעקה אימא שלי: "ברבו, סוניה" ולביא, אחייני המתוק, שעמד לצדה, החרה החזיק אחריה: "וָאוו!".

מרוץ עם ערך מוסף – לזכרה של אורלי שחף ז"ל

מרוץ גבעת ברנר הראשון נערך לזכרה של אורלי שחף ז"ל, סמוך למועד פטירתה בשנה שעברה. המשפחה בחרה את הדרך היפה והמרגשת הזו להנציח את זכרה של אורלי, שאהבה כל-כך לרוץ בשדות הקיבוץ. לא הכרתי אותה, אך רותי, אימא של גיסתי, גל, סיפרה לנו שהיא הייתה אישה נפלאה שכולם אהבו. התרגשתי עד דמעות כאשר בסיום המרוץ, האיש של אורלי, אלון, נשא דברים לזכרה.

"סליחה שלא הבאתי גביע" וסדר עדיפויות נכון

"סליחה שלא הבאתי גביע" אמרתי לאימא שלי ספק בהלצה ספק ברצינות (בכל זאת, פעם ראשונה שהיא מגיעה למרוץ שאני משתתפת בו, היה נחמד לשמח אותה בעלייה לפודיום ובגביע). "העיקר שראינו את לביא, גל ואלון, ושסוף סוף זכיתי להכיר את סוניה" – הזכירה לי האימא החכמה שלי את סדר העדיפויות הנכון והראוי.

לפחות הבאתי מדליה ללביא

מזה זמן רב לא כתבתי. מזה זמן רב גם לא התחריתי. המרוץ האחרון שבו השתתפתי היה מרתון התנ"ך שהתקיים באפריל 2015. הייתי עסוקה במרוץ מסוג אחר – המרוץ אחר הצדק, שממשיך להעסיק אותי, אך כעת על אש נמוכה יותר.

ראשית, עדכון בנוגע למרוץ אחר הצדק:

כפי שכתבי בפוסט הקודם, המרוץ אחר הצדק החל בעקבות טענות תמוהות ביותר של אלעד עדן מ"עדן גרופ" בנוגע לנזקים שלכאורה השאיר השוכר שחתמתי לו ערבות. מאחר שסירב לספק ראיות לאותם נזקים, מובן שסירבנו לשלם. הוא הגיש את שטר החוב שלי להוצאה לפועל, ואנחנו הגשנו התנגדות. הרשמת נזפה בו ובעורך דינו, שחר מנדלוביץ, שזו לא תביעה שטרית אלא תביעת נזיקין, ושעליהם להוכיח נזקים. אז כעת המצב הוא שאלעד עדן הגיש נגדי תביעת נזיקין, ובנוסף הגיש נגדי, נגד אישי יריב ונגד אחי הצעיר, אלון, תביעת דיבה, על סך חצי מיליון ₪, כפי שגם דווח בכתבתו של גיא ליברמן, "צרות בגן עדן" שפורסמה ב-7 ימים בידיעות אחרונות.

כעת אתם יכולים להבין שחיי מלאים אדרנלין, ואולי מבינים מדוע לא השקעתי זמן ואנרגיה נפשית בהשתתפות במרוצים, אף שאני מתאמנת בצורה סדירה למדיי.

מרוץ גבעת שמואל

מאחר שהאימון הקבוצתי ביום שישי האחרון בוטל, לרגל השתתפות חברים רבים בקבוצת "אנדיור" באולטרה מרתון בהרים ברומניה, ולנוכח העובדה שהמאמן, רן שילון, ליווה אותם, נרשמתי למרוץ גבעת שמואל, שהתקיים גם הפעם בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן. נראה היה לי מתאים להפסיק את בצורת ההשתתפות במרוצים ב"מרוץ הבית", כפי שכינתה אותי חברתי הטובה, סוניה מנדלוביץ, שלשמחתי נרשמה אף היא למרוץ.

מאחר שזמן רב לא השתתפתי במרוצים, ומשום שכמעט שלא התאמנתי אימוני מהירות, לא היה לי מושג "כמה אני שווה"; למה אני מסוגלת. במרוץ גבעת שמואל בשנת 2012 קבעתי את התוצאה 53.14 והגעתי רביעית בקטגורית גיל. ב-2014, בהיותי בכושר טוב יחסית לעצמי, קבעתי במרוץ זה את התוצאה הטובה ביותר שלי לריצת 10 ק"מ – 49:52, והגעתי ראשונה בקטגוריית גיל. ידעתי שאין לי כל סיכוי לשחזר את ההישג הזה. קיוויתי שארד משעה. התלבטתי בנוגע לאסטרטגיית הריצה: ריצת הנאה או ריצת סבל? להשאיר כוח או לתת הכול? בסופו של דבר, נקטתי דרך ביניים עם נטייה לכיוון השאפתני יותר. לא ריצה בכיף, אך גם לא ריצת סבל. התאמצתי, אך במידה. לא נתתי הכול. במהלך המרוץ המרתי את השאיפה הראשונית לרדת משעה בשאיפה שאפתנית יותר: לרדת מ-55 דקות. והתוצאה – 52.19 בהחלט סיפקה אותי ושימחה אותי.

לפני המרוץ שמחתי לפגוש את סוניה וביחד "התחממנו", התקשקשנו, התרוקנו (לפחות פעמיים) וניצבנו על קו הזינוק, מאחלות זו לזו בהצלחה.

המרוץ עצמו היה נחמד והאווירה נעימה וכך גם מזג האוויר. היה מרגש להגיע עד האוניברסיטה שבה אני עובדת.

אף היה משמח לקבל את פני סוניה, שהגיעה זמן קצר אחריי, ולבלות עמה לאחר המרוץ. סוניה הגיעה במקום המעצבן – רביעי לקטגוריית גיל, אך פיצתה עצמה למחרת ועלתה על הפודיום במרוץ רמת-אביב. לשמחתי, היא המתינה עמי לטקס הסיום ואף צילמה אותי על הפודיום.

צילמה: סוניה מנדלוביץ

לאחר הסיום, פגשנו את יואל שטיבל, שבעבר התאמן אתנו ב"אנדיור", ושאתו רצתי כמה וכמה ריצות, אחת מהן הרואית במיוחד. יואל ויתר על מקצה ה-10 ק"מ כדי ללוות ארבעה מילדיו: עם רוי (בן 11) וענאל (בת 10) רץ 5 ק"מ; עם ליעם (בן 7) – 2 ק"מ, ועם האפרוחית בת השנתיים, אלינור – רץ 300 מטר במרוץ האפרוחים.

לדעתי, מגיע לו גביע האבא המשקיע של המרוץ!

עם סוניה – בסיום המרוץ

והנה סוניה, על הפודיום במרוץ רמת אביב, מחנכת את נכדתה המתוקה, רביד, להישגים ספורטיביים:

סוניה ונכדתה רביד על הפודיום

אלעד עדן אולי מחייך כעת בסיפוק. תכננתי לרוץ מרתון באביב. זממתי על מרתון קצרין, אך לבסוף הגעתי בצער למסקנה שאין לי כעת האפשרות להשקיע את הזמן הנדרש לאימונים לריצת מרתון מלא. אני כעת במרוץ מסוג אחר שגוזל ממני זמן רב – מרוץ אחר הצדק.

האיש שאחראי לכך שאין לי כעת הזמן להשקיע באימונים למרתון הוא אלעד עדן, המנכ"ל והבעלים של "אי סי עדן גרופ" והמנהל בפועל של חברות שפתח על-שם אשתו: "קועד מעונות נכסים והשקעות", "עמנואל-עלמה מלונאות ישראל", "מידטאון העיר הלבנה" (מוצגת ברשת גם כ"מידטאון התקנות") ועוד. ייתכן שהעובדה שוויתרתי על מרתון בעטיו גורמת לו לסיפוק, אולם כפי שאמרתי לו בפגישה המוזרה שהתקיימה בינינו בתחילת חודש מאי 2015, מה שמאפיין רצים למרחקים ארוכים הוא עקשנות ודבקות במטרה, והמטרה של עשיית דין צדק ראויה בעיניי יותר מכל מטרה בדמות מרתון או אולטרה מרתון. לאור כל מה שאני יודעת כיום על מעללי אלעד עדן, עובדות קשות שמרביתן לא היו ידועות לי בשעה שהשמעתי באוזניו דברים אלו, האמירה הזו נכונה על אחת כמה וכמה, בשל ריבוי הנפגעים ממנו.

הנה הסיפור שלי שהוציא אותי למרוץ אחר הצדק, כפי שפורסם באתר נפגעי אלעד עדן גרופ:

http://www.eladeden.com/yael-shemesh.html

והנה גם קישור לדף הפייסבוק של נפגעי אלעד עדן גרופ, המביא סיפורים נוספים:

https://www.facebook.com/נפגעי-אלעד-עדן-גרופ-1069173619759567/?fref=ts

אז לעת עתה אני רצה בנחת, ריצות קצרות של ארבעים דקות עד שעה וחצי, בעיקר בשדות כפר מעש שלבשו מעטה ירוק שמציץ על העולם בסקרנות מבוישת וכובשת. כמה יפים השדות בעונה זו! בסוף נובמבר שהיתי באטלנטה לרגל כנס מקראי, ורצתי בפארק היפה שבעיר, בחברת הסנאים והברווזים, ונהניתי ממראה העצים בגווני שלכת מרהיבים שהשירו עליהם. אבל הכול בנחת ובלי לחץ. די לי כרגע בכך שרדיפה אחר הצדק בשל מעללי אלעד עדן גוזלת ממני זמן כה רב.

והנה עדכון לפוסט, כשירות לציבור – אני מעתיקה כאן את תגובתו של אלון, ממי עליכם להיזהר:

אלעד עדן, ת.ז. 062898911
אי סי עדן גרופ בע"מ, E C EDEN GROUP LTD, ח.פ. 514667021
אי.סי. ז'בוטינסקי בע"מ, ח.פ. 514966100
מיראקולום אר אנד די (ישראל) בע"מ, MIRACULUM R&D (ISRAEL) LTD, ח.פ. 515078210
מעונות העיר הלבנה בע"מ, WHITE CITY HOUSING LTD, ח.פ. 515116499
עמנואל – עלמה מלונאות ישראל (2014) בע"מ, EMANUEL – ALMA HOTELS ISRAEL (2014) LTD, ח.פ. 515138964
קועד מעונות נכסים והשקעות בע"מ, ח.פ. 515146751
מידטאון העיר הלבנה בע"מ, ח.פ. 515182491

כן, אני יודעת שיש לי פוסט בשם "ולהתחיל מבראשית", וגם הוא נכתב בנסיבות דומות – עם לקיחת רן שילון כמאמן אישי, אך השם כל-כך מתאים הפעם, שלא יכולתי לוותר עליו.

בשבת האחרונה התחלנו לקרוא מחדש את התורה ופתחנו בפרשת בראשית. תמיד אני נרגשת לקראת ההתחלה החדשה הזו, עם כל ההזדמנויות שנראה כאילו היא מקפלת בכנפיה, ושאף מסמנת את פתיחתה הקרובה של שנה אקדמית חדשה. הפעם שבת בראשית הצטלבה גם עם תחושת בראשית מבחינת הריצה. לאחר חודשיים שבהם לא רצתי, בגלל הפציעה שעליה סיפרתי בפוסט הקודם, חזרתי לרוץ ­ואף חזרתי לאימונים הקבוצתיים ב"אנדיור" (אימוני כוח מפרכים) ולאימון אישי. מאחר שמאמני אילן פריש עזב את "אנדיור" ופתח בדרך חדשה (תודה על העבר, אילן, ואיחולי הצלחה לעתיד!) חזרתי להתאמן אצל רן שילון, שאימן אותי לשני המרתונים הראשונים שלי – מרתון תל-אביב ומרתון ירושלים. באותו שבוע של פרשת בראשית – יצאתי לדרך חדשה בריצה. אחלו לי הצלחה!

כפיפות בטן לא כל-כך מתואמות באימון עם מיטל שושן. צילום: מיטל שושן

""אוף, כמה 'מבאס'", "את בטח ממש בדיכאון" היו התגובות ששמעתי לאחרונה בעקבות "האירוע" שהתרחש לפני כחודש וחצי. אז כדי להרגיע – נכון שחוויתי יומיים של מעין "אבל קטן" על פרידה מחלום, אבל התאוששתי ואני מצליחה לראות את הרווחים שנוצרו מהמצב, ופניי לעתיד.

אכן, קיוויתי מאוד לחוויה מתקנת במרוץ סובב עמק באוקטובר השנה. זאת לאחר ה"פאדיחה" בשנה שעברה, שבה תכננתי לרוץ לראשונה בחיי אולטרה מרתון, 61 ק"מ, בעמק יזרעאל. אך מה שקרה אז הוא שדילגתי בטעות על תחנה ורצתי רק 52 ק"מ, כפי שתיארתי בפוסט "אז להחזיר את המדליה?"

"השנה האתגר יהיה גם שלא להתבלבל בתחנות", אמרתי לכל מי ששאל אותי על המרוץ המתוכנן, ולא העליתי בדעתי שכלל לא אוכל לרוץ אותו. מה שקרה הוא, כן, כמה בנאלי, פציעה, אך הפעם ממושכת מכל פציעה שאספתי בדרך עד כה: ב-2 באוגוסט הגעתי בשמחה לאימון קבוצתי בים, והפעם – הפתעה, הפתעה – ריצה יחפה בים. היינו אמורים לקפוץ מצד לצד מעל חבל מתוח בתוך הים, ובאחת הקפיצות, אצבעות כף רגלי הימנית התקפלו לתוך החול הרך ואני פשוט רמסתי אותן. צילום גילה ששברתי אצבע (זו הסמוכה לבוהן). גם האצבע שלידה שינתה צבעים וצורה. שלושה שבועות לאחר הפציעה, כשכבר נדמה היה לי שאני נחלצת ממנה, ושעדיין אספיק להתאמן למרוץ סובב עמק, "דפקתי", בתנועה לא זהירה, את כף הרגל הפגועה בדפנות האוטובוס. ברגע זה הבנתי שהחלום של אולטרה מרתון במרוץ סובב עמק יאלץ להידחות.

מן הסתם כאשר סוף סוף ארוץ את המרוץ הזה (בע"ה בשנה הבאה), דווקא העיכובים הללו יהפכו את התגשמות החלום למרגשת יותר.

אז אאחל לעצמי ולכל מי שזקוק לכך כמוני: תכלה שנה ופציעותיה תחל שנה וריצותיה!

שנה טובה ומבורכת לכולם!

אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה

הסבר לבחירת התמונה:

יום השנה של אבא שלי, רוברט שמש ז"ל, יחול השבוע, אז…

הגעגועים והכרת התודה על הליווי האוהב שזכיתי לו הם הסיבה הראשונה לבחירה.

ואולי ניתן לומר שחזרה לריצה בתשע"ו, לאחר תקופה ארוכה שבה לא רצתי, תהיה כמו ללמוד מחדש לעשות זאת, ממש כמו בתמונה.

כאשר שלחתי בסוף יוני, למאמן, אילן פריש, את אילוצי חודש יולי, לצורך הכנת התכנית, הבעתי תקווה שיצליח בכל זאת לבנות תכנית אימונים משמעותית. יותר מדי אילוצים לחודש אחד: שני צומות (יז בתמוז ותשעה באב) וביניהם שבוע בספרד, לצורך כנס בקורדובה. "תכנית רחומה בבקשה, בזמן הכנס", ביקשתי ממנו, גם מתוך התחשבות בחברה שחלקה אתי חדר, ד"ר חוה גיא, שהרי יש גבול לכמה מוקדם עלי להתעורר ולהעיר אותה, וגם מתוך התחשבות בעצמי. ולשמחתי הוא נעתר לבקשתי ואף אימון לא עלה על שעה.

הגענו לקורדובה החמה ממילא בזמן שבו גל חום שטף את ספרד. הטמפרטורות הגיעו ל-40 מעלות ויותר. ביום שבו הגענו יצאתי לריצה של שעה בסביבות 21:00 בערב. כן, היה עדיין חם. מראש החלטתי שארוץ לאיבוד. בחגורת הריצה לקחתי את כתובת המלון וכסף למונית שתחזיר אותי במקרה הצורך. הייתה זו החלטה מצוינת: רצתי בסמטאות היפות של העיר, חופשיה מדאגות ומניסיונות לזכור מנין באתי ולחשב להיכן אני רצה, ולמרות החום נהניתי כל-כך!

קורדובה – כמה מהנה לרוץ בסמטאות היפות!

כאשר ביקשתי לחזור למלון התבררו לי שני דברים: 1) ידיעת האנגלית בעיר אינה מרשימה, והצטרכתי לגייס את מעט הספרדית שבאמתחתי. 2) לומר את שם המלון או את שם הכיכר שבה שוכן המלון לא יעזור כמו לשאול היכן ה"סינגוגה", שרידי בית הכנסת העתיק שהוקם ב-1315, ושהוא אתר תיירות מפורסם. אז בסופו של דבר חזרתי למלון ללא מונית, בזכות ה"סינגוגה".

שרידי בית הכנסת העתיק בקורדובה

המלון הציורי שבו שהינו Amistad Hotel שכן ברחוב Los Judios, היהודים. שמחתי להתגורר ברחוב הנושא שם זה. יצאתי ממנו לריצות נעימות, נדה בראשי לשלום לשכן – הרמב"ם, שפסלו מפאר את הרחוב, חולפת על פני המוזיאון היהודי (מאכזב) ובית הכנסת העתיק (מרגש) ומרגישה את ההיסטוריה היהודית בקורדובה דרך הרגליים.

השכן – פסלו של ר' משה בן מיימון (הרמב"ם)

לא ראיתי רצים אחרים מלבדי. אולם כאשר טיילתי עם חוה ועם אסתר בעיר והגענו לנהר ולגשר היפה והעתיק מעליו, ראיתי כמה רצים לאורך הנהר והבנתי שהחמצתי מקום מצוין לריצה רצופה, כזו שלא הולכים בה לאיבוד.

הגשר שמעל הנהר

ולסיום, אחד מרגעי השיא בשהות בקורדובה היה מופע פלמנקו מרהיב. הרקדן והרקדנית, שניהם בסביבות גיל הארבעים, הדהימו אותי בריקוד המהיר שלהם, שדרש כושר על, והבהירו לי עד כמה קל לרוץ (פשוט, להניח רגל אחר רגל) בהשוואה לאמנות ריקוד הפלמנקו…

אם חשבתם שלרוץ זה קשה… לא ראיתם מופע פלמנקו

"אני מצטער לבשר לך שאת ממש לא מקורית; זו אחת הפציעות הכי שכיחות בקרב רצים למרחקים ארוכים", הוכיח אותי סער, חברי לקבוצה, כאשר הופעתי לאימון הקבוצתי לאחר היעדרות מכמה אימונים וסיפקתי תירוץ להיעדרותי – פציעת ITB, שהתבטאה בכאבי ברכיים.  טענות דומות הושמעו גם מפי רצים אחרים.

אז כן, סיימתי את מרתון התנ"ך עם גביע על מקום שני כללי בקרב הנשים, אך גם עם פציעה מרגיזה. ובאשר לטענות ולמענות שספגתי בדבר "פציעה משעממת ולא מקורית"– אלו דווקא הרגיעו אותי, כי לעתים צרת רבים אינה נחמת טיפשים, אלא מקור לידע ולכוח. ואכן, עמית שלחה לי קישור לסרטון ביוטיוב על תרגילים לפציעת ITB, שלטענתה הצילו אותה מאותה פציעה.

 

מצב הפציעה השתפר (ותודה לעמית וגם לפיזיותרפיסטית, אורלי גרוסמן כהן), ונראה שאני נחלצת ממנה אט-אט. אולי הקצב היה מהיר יותר אם הייתי מבצעת את התרגילים שבסרטון מדי יום, כפי שאמור להיות בעולם האידאלי שאני מדמיינת לעצמי (או שאולי בעולם אידאלי אין פציעות ואין צורך בתרגילים?(, אך גם כך אני שמחה בשינויים וכבר מתאמנת כאילו לא הייתה פציעה.

ביום הולדתי – 21.5 – הענקתי לעצמי מתנה ונרשמתי למרוץ סובב עמק, 61 ק"מ, בתקווה שהפעם גם אסיים אותו. "אבל הפעם בלי טריקים ובלי קיצורי דרך", סנט בי בחביבות חברי לקבוצה, יואל, לאור מה שקרה לי בשנה שעברה במרוץ סובב עמק , שבטעות דילגתי על תחנה והגעתי לסיום כששעוני מורה שרצתי 52 ק"מ בלבד, ולא 61. האתגר השנה יהיה אם כן כפול: שיהיה לי הכוח לרוץ את המרחק הזה ושלכך תתווסף התבונה שלא להתבלבל.

מאחר שיש מטרה חדשה ומאחר שמצב הפציעה מאפשר זאת – חזרתי לתכנית אימונים אישית. כמעט חודשיים לאחר מרתון התנ"ך הייתי ציפור דרור, ללא כל תכנית, רצה לא יותר מפעמיים שלוש בשבוע. ואילו כעת מספר האימונים כבר עומד על שבע פעמים בשבוע (יום שישי אימון כפול). על תכנית האימונים ארחיב אולי ברשימה נפרדת.

ביום ראשון אני יוצאת לספרד לשמונה ימים, והמאמן, אילן פריש, נעתר לתחינתי וכתב לי "תכנית רחומה", או "תכנית כבקשתה". נאמר לי שמעלות החום בקורדובה, שם מתקיים הכנס שבגינו אני יוצאת, הן מעל 40. מעניין איך תהיינה הריצות בספרד החמה.

Adios!

ריצה בים, עם סוניה. צילום: אמיר כהן

ריצה בבן שמן, עם סוניה.
צילום: איתן דביר

 

 

מנוחה לאחר ריצת טיפוס קשה לאנדרטת מגילת האש. מאמן ומצלם: אילן פריש

 

 

 

"הבנתי שהריצה היא בשטח חשוף לחלוטין, ללא צל", שטחתי את דאגותיי בפני מאמני, אילן פריש. "נו, טוב, ככה רצו בתנ"ך", השיב לי אילן, והצליח להצחיק אותי גם אם לא להרגיע אותי.

למרות החששות מריצה בשטח חשוף ומתוואי הריצה המאתגר (גובה מצטבר של כאלף מטר), היה לי ברור שארוץ את מרתון התנ"ך, ובכך אשלב שתי אהבות גדולות – ריצה ותנ"ך.

אני מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מזכירה את ריצת איש בנימין (שמ"א ד) בשיעורים ולאחרונה אף כתבתי מאמר על ריצה במקרא, שחלקו הוקדש לריצת איש בנימין. אז שאוותר על הזדמנות הפז הזו לרוץ בשבילי הסיפורים שאני עוסקת בהם?

על קצה המזלג על ריצה במקרא

במקרא מסופר על ריצות רבות, והראשונה שבהן היא ריצתו של אברהם, שבגיל 99 רץ לקראת המלאכים שנדמו בעיניו כאנשים כדי להזמינם להתארח אצלו (בר' יח). מבחינה מגדרית – גם נשים רצות במקרא, למשל רבקה שרצה לבאר להשקות את הגמלים ורחל שרצה לביתה לספר על פגישתה עם יעקב ליד הבאר. מהמשל שנשא ירמיהו "כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים" ניתן אולי ללמוד על התקיימות תחרויות ריצה בישראל המקראית. התנ"ך מקשר בין ריצה ובין כוח כפי שניתן לראות למשל בדברי נביא הנחמה: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (יש' מ 31). הקשר שבין ריצה ובין כוח וכן בין ריצה ובין השגחה פרטית מאת ה' עולה גם ממזמור תודה המיוחס לדוד, שבו הוא מספר כיצד הוא רודף אחר אויביו וגובר עליהם בעזרת ה': "מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת… תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמ"ב כב 34–37). דברי המשורר מגלים מודעות לחשיבותו של הצעד הרחב כאמצעי להגיע למהירות גבוהה.

ריצה מביעה שירות נאמן (למשל, ריצת אברהם וריצת רבקה), דחיפות, להיטות, וכמובן שיש לה תפקיד גם במלחמה – ריצת תבוסה ומנוסה לעומת ריצת ניצחון ומרדף אחר האויבים.

ריצת המנוסה  וריצת הניצחון

ריצתו של איש בנימין היא ריצת מנוסה ותבוסה והקשרה טרגי: בני ישראל הובסו בידי הפלשתים, נפלו מהם שלושים אלף איש ובהם חפני ופנחס, שני בניו המושחתים של הכהן הזקן עלי (כפי שניבא איש האלוהים שיקרה בתוכחתו את עלי – שמ"א ב 34) וארון האלוהים נשבה בידי הפלשתים. את כל הבשורות הקשות הללו בישר איש בנימין שנס מן המערכה מאבן העזר (המזוהה עם ראש העין) ועד שילה. שם פגש בעלי, הכהן העיוור בן התשעים ושמונה, שציפה בחרדה לידיעות משדה הקרב. כאשר שמע על שביית הארון נפל מכיסאו, שבר את מפרקתו ומת. גם כלתו של עלי, אשת פנחס, מתה כתוצאה מהבשורה המרה, שגרמה ללידה מוקדמת שלה שבמהלכה מתה. ואילו היום אנו רצים ריצת ניצחון ומקווים לבשר בסיומה בשורות טובות לבני משפחה ולחברים  – עשינו זאת!

התכנסות

הגעתי לראש העין בשעה 4:30 וערכתי היכרות עם כמה מן הרצות האחרות במרתון המלא – שוש בלייכמן, הוותיקה מכולנו (ואני אחריה במדד הותיקוּת), שזה לה מרתון 33 במספר ויום קודם השתתפה במרוץ בנימינה – 15 ק"מ; רונית אושפיזאי, תושבת עלי, כלתה של קולגה שלי מבר-אילן, ד"ר דבורה אושפיזאי; יהודית גולן,  ונינה רבר-שפירא, המתאמנת הטבעונית של אריאל רוזנפלד (הטבעוני, כמובן), שכעת מתאמנת למרוץ הקומרדס, אולטרה מרתון של 90 ק"מ בדרום אפריקה.

 עם שוש בלייכמן

מימין לשמאל: יהודית גולן, יעל שמש, רונית אושפיזאי

ניצלתי את הזמן עד לזינוק לומר ברכות השחר, וכיוונתי באופן מיוחד בברכת "הנותן ליעף כוח". זמן קצר לפני המרוץ הפקדתי את תיק המרוץ שקיבלנו (רק בשביל זה השתלם להירשם! מזכרת שימושית ונחמדה שכזו!), שיחד עם שאר התיקים הוסע עד לשילה והמתין בסבלנות שאגמע 42.2 ק"מ ואגיע אף אני לשילה.

ברוך אתה ה'… הנותן ליעף כוח

המרוץ

הוזנקנו עם רצי חצי המרתון מעט לאחר 5:30. בתחילה היה לי חם וחשתי שאני מזיעה כמעט למן התחלת הריצה. הזיעה גרמה לכך שהתקשיתי לאחוז בבקבוק השתייה שאתו רצתי. ניסיתי לגרש את החשש מה יהיה בהמשך הריצה אם כבר בשעת בוקר כה מוקדמת אני מזיעה. ואכן, הדאגה הייתה מיותרת. כעבור חצי שעה עד שעה מזג האוויר השתפר פלאים ולמעשה לא יכולתי לייחל למזג אוויר טוב יותר. השמש, שכה חששתי מפניה, הסתתרה מאחורי העננים. השרב מהיום הקודם נשבר. הללויה! כמה יפה היה לרוץ בנופי בראשית, ליהנות מהגבעות הירוקות ומשמים מעוננים.

ריצה בכביש 5

קילומטר אחרון

לאורך המרוץ הראש שלי עבד לא פחות מאשר הרגליים. התגברתי על העליות באמצעות כמה טיפים לדמיון מודרך שנתנה לי יום קודם למרוץ המאמנת האישית, אסתר סממה, וכן בעזרת שיר קצר שכתבה והלחינה האימא הנפלאה שלי, לכבוד העליות הצפויות לי. אולי לא תתפלאו לקרוא שהשיר פותח במילים "עלי והצליחי". בחגורת הריצה שלי טמנתי את "נשק יום הדין": שני פתקי עידוד מאימא שלי ומחברתי הטובה סוניה, שנשלפו ברגע המתאים (קילומטרים אחרונים) ונתנו דחיפה אחרונה. גם דבריו של רן שילון, שאם יהיה לי קשה עלי לזכור שגם לאחרים קשה הדהדו באוזניי, ותרמו תרומתם להצלחתי בריצה. תרמו לכך גם הירידות המועטות במרוץ. אני רצה היטב בירידות, כך שניצלתי אותן ובייחוד את הירידה הארוכה יחסית מאוניברסיטת אריאל, כדי להרחיב צעד ולרוץ במהירות. תודה לרן שילון ותודה לאילן פריש על טכניקת הריצה בירידה שלימדונו, חופשייה, מהירה ומשוחררת. במידה רבה הודות לריצה בירידות  זכיתי לסיים שנייה מבין שמונה הנשים (נו, טוב, היינו רק שמונה נשים…) ולזכות בגביע יפהפה בדמות כד מחרס, בדומה לכדים שהתגלו בשילה.

שתי טבעוניות על הפודיום 🙂 עם נינה רבר שפירא ורונית אושפיזאי

הישגים לטבעונים

גם במרוץ הזה נרשמו הישגים לטבעונים. במקום הראשון מבין הגברים ובמקום הראשון מבין הנשים זכו טבעונים – אריאל רוזנפלד ונינה רבר שפירא (ואני, כאמור, זכיתי במקום השני אז תרמתי תרומה צנועה להישגיי הטבעונים).

אז תודה לאריאל ולנינה בשם כל קהילת הטבעונים על שייצגו את הרעיון הטבעוני בכבוד.

אריאל ונינה – טבעונים, רצים ומנצחים

ליאת שינוע ערכות

הבעיה הלוגיסטית – איך תגיע לידיי ערכת הרץ –  נפתרה בזכות ליאת נתנאל, שהתנדבה להביא מירושלים עשרים ושתיים ערכות לחברים ב"אנדיור" שנרשמו למרתון ירושלים. לצורך כך אף נפתחה קבוצת ווטסאפ "ליאת שינוע ערכות בע"מ". במערך מסובך הגיעו הערכות ליעדן גם בעזרת תמר לוי, שהתנדבה להביא את חלקן לאימון העליות בסידנא עלי, שרבים מאתנו השתתפו בו יומיים לפני המרוץ.  תודה לשתיכן! כעת נותר רק לרוץ.

"צריך לדבר על אסטרטגיה"

נרשמתי לחצי מרתון ירושלים בתור אימון לעליות המצפות לי במרתון התנ"ך שיתקיים בחול המועד פסח, 9 באפריל. וגם בשביל האווירה והכיף. בירושלים רצתי חצי מרתון ראשון ב-2012, והייתה זו בשבילי חוויה מרוממת נפש. היה זה שבועיים לפני המרתון הראשון שלי, שאותו רצתי בתל-אביב, כך שלא כיוונתי לתוצאה, כדי לשמור על כוחותיי לקראת המרתון. מרתון ירושלים בשנת 2012 התקיים ביום  חורפי סוער ואני זוכרת עצמי רצה בגשם ובברד בחיוך מאושר. חשבתי לנסות לשחזר את הריצה המהנה הזו, ללא לחץ. "צריך לדבר על אסטרטגיה", אמר לי המאמן אילן פריש, והבנתי שלו יש תכנית אחרת משלי, ובתכניתו דווקא יש דרישה למאמץ ותוצאה. לאחר ניסיון מרד שכשל הודיתי שאשמח מאוד לרדת משעתיים, וכך נקבעה המטרה.

לפני המרוץ

לירושלים אני מגיעה עם מירב, וזו הזדמנות טובה להשלים פערים ולהתעדכן בקורה בחייה. אנו בקשר טלפוני עם סוניה ודוד מנדלוביץ. מתברר שהם יצאו באיחור רב משום שלאחר שיצאו סוניה גילתה ששכחה את המשאף (היא אסטמתית) והם נאלצו לשוב לביתם לקחתו. אני מקווה שיגיעו בזמן, גם בשבילם וגם בשבילי. תכננתי לרוץ עם דוד, לאחר שסוניה אמרה לי שהמטרה שלו היא לרוץ 1.59. מתאים לי. יש לי ניסיון טוב בריצה עם דוד, שבחברתו רצתי למעלה מ-30 ק"מ באולטרה מרתון בסובב עמק.

אף שהגענו מוקדם, רצים רבים כבר נמצאים במקום. חלקם מתפללים בבית הכנסת שהוקם במתחם. נראה לי שרק ירושלים יכולה לספק מראה כזה… האם הם מתפללים גם להצלחתם במרוץ?

רק בירושלים! בית כנסת לפני הריצה. צילום: מירב לאמיש

מירב ואני פוגשות חברים רבים מ"אנדיור". כתב של גל"ץ מראיין את דליה מיכאלי ואותי. דליה מספרת לו שריצת המרתון שתרוץ בירושלים היא ריצת הכנה לריצת 160 ק"מ. לאחר דבריה, כמה חיוורים נשמעים בוודאי דבריי שריצת חצי המרתון שארוץ היום זו ריצת הכנה למרתון התנ"ך. אך לפחות הצלחתי להשחיל את הנושא הטבעוני ואני מספרת לאומה שאני חלק מקבוצה גדולה של טבעונים רצים.

עם מירב, לקראת הזינוק
צילום: רוני מיכאלי

הריצה

בשל העיכוב של סוניה ודוד אני מתחילה לרוץ לבדי, תוהה אם הגיעו לקו הזינוק בזמן. אווירת הקרנבל שזכרתי משתי ריצות קודמות במרתון ירושלים (חצי מרתון ב-2012 ומרתון מלא ב-2013) מתקיימת גם היום. אנשים מחופשים לבובות נותנים זריקת עידוד, ובייחוד בעליות הקשות. כך גם התושבים הרבים המריעים לנו מצדי הדרך. יואל שטיבל צץ לפתע לצדי, מגלה אבירות ומביא לי בקבוק שתייה בתחנת השתייה, אך חיש מהר נושא רגליו ונעלם מעיניי (לאחר מכן יוציא דיבתי רעה ויספר למאמן אילן שהוא ראה אותי ושלא התאמצתי במהלך הריצה. שקר וכזב!). בקילומטר ה-17 דוד חולף על פניי בקלילות ובחיוך ומפטיר דבר מה בשבח הריצה בעלייה. אני מגלה פחות רוחב לב כלפי העלייה, מאחר שאני רואה בה איום שעלול למנוע ממני להשיג את מטרתי לרדת משעתיים ריצה; הרצון הזה מדרבן אותי לאורך כל הריצה. בדיעבד, לא הייתי יכולה לרוץ עם דוד. ביצועיו בריצה זו היו טובים בהרבה משלי והוא סיים בפחות מ 1:52 שעות.

הישג אישי והישגים אמתיים, הידד, ליאת וברכות לטבעונים!

אני מרוצה מהתוצאה שהשגתי – 1:55:36, ומתפעלת מהישגיי חבריי ובייחוד מההישג של "ליאת שינוע ערכות בע"מ", הלוא היא ליאת נתנאל, או בכינויה "צ'יטה", ששינעה עצמה במהירות עצומה בריצת מרתון מלא והגיעה שנייה מבין הישראליות בתוצאה המדהימה – 3:34. ברבו, ליאת!!

היא משלנו!
ליאת נתנאל, "אנדיור", מקום שני מקרב כלל הנשים הישראליות!

בהמשך היום אני שמחה מאוד לגלות שבמקום ראשון ובמקום שני מקרב הגברים הישראלים זכו מיודעיי, שני האלופים הטבעונים –  אריאל רוזנפלד (2:54) ועדן פז (2:57), הידד, אריאל ועדן!

ברכות לרצים הטבעונים, אריאל רוזנפלד ועדן הראל!

אופס, שכחתי לעדכן…

"איך יעל ידעה לא להירשם למרתון המופסק בשל תנאי מזג האוויר", אני קוראת בוואטסאפ המשפחתי את ההודעה המפרגנת ששלח אחי איסי, תוך כדי נסיעה באוטובוס, בחזרה ממרתון תל-אביב. רק אז אני שמה לבי לכך שלא עדכנתי את בני המשפחה שבסופו של דבר, ברגע האחרון, נרשמתי לחצי מרתון. כאשר התברר לי שהאימון הקבוצתי של "אנדיור" בוטל בשל המרתון, בחרתי לרוץ חצי מרתון כריצת אימון. אפילו אימא שלי לא עודכנה, והיחיד שידע הוא אישי יריב, שאף התנדב להסיע אותי בקטנוע לאירוע (תודה, יקירי!).

אי-הדיווח הזה ממחיש לי את הדרך הארוכה שעברתי מאז חצי המרתון הראשון שרצתי ב 2012, אירוע שגרר התרגשות רבה, ואין סיכוי שהיה עובר בדממה כזו מצדי ושלא הייתי מעדכנת את כל העולם ואשתו או לפחות את שלושת אחיי ונשותיהם. שלא לדבר על אימא שלי… (סליחה, אימא!).

חששות שהתבדו

ובאשר לתנאי החום שאליהם התייחסה הודעתו של איסי, האמת היא שהיה הרבה פחות חם ממה שציפיתי. אמנם היה יום חם יחסית, אך חלק גדול מהדרך היה מוצל. מצד אחד – הקלה גדולה, אך מן הצד השני, מבחינה מסוימת דווקא קיוויתי לרוץ בתנאי חום רציניים יותר, כהכנה למרתון התנ"ך (מראש העין לשילה הקדומה) שיתקיים באפריל ואם איני טועה (ואני מקווה שאני טועה) המסלול שם אינו משופע בצל.

עוד חשש שהתבדה הוא שתושבי תל-אביב יפריעו לריצה כמחאה על שהעירייה אינה מסבסדת סייעת שלישית בגנים. לפי מה שקראתי בעיתון הם תכננו לסתום את עורקי הריצה בכך שיתיישבו בכביש, הם וילדיהם. אך במקום ילדים מפריעים פגשתי רק ילדים מריעים שעמדו בצד הדרך, והאווירה הייתה נעימה ולבבית.

הקבוצה של יואל

לפני המרוץ פגשתי בעידית שוהם, ושמחתי לגלות שאף היא מתכוונת להתחיל את הריצה עם חבר קבוצתנו, יואל שטיבל, הפייסר של שעתיים. כאשר הודעתי למאמני, אילן פריש, שבכוונתי לרוץ עם יואל, הוא הביע מורת רוח קלה מכך שאני עושה לעצמי חיים קלים. "אבל ממילא זהו לא יום לשפר את השיא", טענתי באוזניו, ובסופו של דבר הסכים לפשרה: "רוצי עם יואל 10 ק"מ ראשונים ואחר כך תיפרדו כידידים". חייכתי למחשבה שיש כאן היפוך למצב הקבוע (שנהג במרוץ סובב עמק, מרתון טבריה ומרתון אילת) שבו יואל רץ אתי חצי מרוץ ואחר כך נפרד ממני וממשיך בקצב מהיר מזה שלי.

היה נחמד לרוץ עם הקבוצה שהתגבשה סביב יואל. נמצא לו עוזר פייסר נאמן בדמותו של שחר פז, שהגדיל לעשות והחזיק את השלט המורה על הזמן משך כל הריצה. עידית ואבידן מ"אנדיור" הוסיפו לשמחתי על הריצה בחבורה הזו. יואל מילא תפקידו נאמנה, הזכיר לשתות, לקחת ג'לים, עודד והציע לשיר שירי פורים.

לרוץ לבד

בקילומטר השמיני אני מגלה שהקבוצה מאחוריי. בתחילה אני עדיין שומעת את קולו של יואל מעודד ומדרבן, אך כעבור כמה זמן קולו מפסיק להישמע ואני מבינה שפתחתי פער. מכאן ואילך אני מנסה לרוץ מהר יותר, אך לא הורגת את עצמי. כאשר אני חשה שהפנים שלי מתחממות אני מאטה קצב. בכל מקרה, אני לא אשבור היום את השיא שלי, אז למה לסבול? בסופו של דבר, לאור העובדה שהקדמתי את יואל וחבורתו רק בשתי דקות, אני שואלת עצמי אם היה שווה לשלול מעצמי את הנאת הריצה בחברותא וכל זה רק בעבור שתי דקות… נקודה למחשבה.

ציירו לי כבשה

האם עיניי אינן מטעות אותי ואני אכן רואה רץ במסלול המקביל למרתון מחופש לכבשה?

אמנם רצתי עם חולצה הנושאת מסר טבעוני, אך תוך כדי ריצה הצטערתי שלא התארגנתי עם חולצה הנושאת את המסר "צייר לי כבשה", לאור הקמפיין החדש של אתגר ציור הכבשה, שרבים מכם ודאי נתקלו בו; אתגר הנושא מסר של אכפתיות, ושנועד לעודד תזונה בריאה, מוסרית, זולה ומתחשבת בסביבה – תזונה טבעונית.

אז אמנם החמצתי את ההזדמנות במרוץ עצמו, אך כעת אני מנצלת את ההזדמנות כדי לפנות לכל אחד ואחת מכם, חבריי וקוראיי היקרים ולבקש מכם בכל לשון של בקשה – אנא, ציירו לי כבשה…

ו… אנא, אתגרו אחרים לצייר כבשה.

באמת שלא נחוצים כישורי ציור לשם כך. כדי להרגיע אתכם בעניין זה, הנה הכבשה שאני ציירתי:

והנה כבשה רצה שצילמה עידית שוהם במרוץ סובב עמק:

תנו לכבשה לרוץ! צילום: עידית שוהם.