חודש עבר מאז רצתי את המרתון המדברי באילת וקצת יותר מחודשיים מאז הריצה הארוכה בחיי עד כה – 52 ק"מ. אף שנהניתי הנאה מרובה משתי הריצות, אני מוצאת עצמי כעת ללא מטרה ברורה, ללא תכנית אימונים, "מחפפת" וכמעט שלא מגיעה לאימונים הקבוצתיים ונהנית מהאפשרות להקיץ משנת הלילה ללא שעון מעורר. זה לא שהפכתי לבטטת כורסה. אני ממשיכה לפקוד את סטודיו C שלוש פעמים בשבוע, וגם רצה כשנחה עלי הרוח. אך אין ספק שמתח אימוני הריצה שלי ירד משמעותית: אני מסתפקת בשלוש ריצות בשבוע, אימונים אישיים, שאליהם אני יוצאת היישר מביתי, ללא התקורה שבהגעה לאימונים הקבוצתיים. אני גם נמנעת מריצות מאתגרות וקשות, כמו ריצות על ההליכון בקצב מהיר או בשיפוע גבוה, וחוזרת כל פעם מחדש לברירת המחדל, הריצות המהנות בשטחים הפתוחים בשדות כפר מעש, בקצב נוח ובלא מדידת זמן. נראה לי שלקיתי ב"דלקת שריר הרצון", ביטוי שפגשתי בספרו של יוסי מלמן, אוטוביוגרפיה של ריצה. יש לכך צד חיובי כמו חזרה לאהבות ישנות: כעת אני מתעמלת לעתים עם גלעד ינקלביץ, "גוף בתנועה. כל יום, רק בערוץ הספורט". שמרתי לו אמונים שנים כה רבות, עד שבאו אימוני הריצה והפרידו בינינו. כמה מרגש לפגוש אותו שוב, אך איך זה שהוא לא השתנה כמלוא הנימה בשלוש וחצי השנים האחרונות שבהן זנחתי אותו לטובת הריצה? (כן, כן, משדרים עדיין בדיוק אותן הקלטות). בנוסף, יצאתי לאחרונה לטיול רגלי בערבה עם יריב, שהחל בעין יהב והסתיים בעיר אובות. טיול עם שק שינה ולינה מתחת לכיפת השמים. כמה אני אוהבת את הטיולים הללו וגם הם נפגעו בשל אימוני הריצה האינטנסיביים. אז יש בהחלט ברכה במצב הרגיעה הזה שבו שקעתי לאחרונה.
אני לא חוששת מהנירוונה הזו. נראה לי נכון וטוב כעת בשבילי להוריד ממתח הריצה וליהנות מדברים אחרים. ברור לי למדיי שעוד אחזור לאימונים אינטנסיביים לקראת אתגרים חדשים שיצוצו. למעשה, ייתכן מאוד שבקרוב אצטרף לאמץ את כל כוח הרצון שלי מחדש, בתחום הריצה. נרשמתי עם קבוצת חברים מ"אנדיור" לאולטרה מרתון בשמוני (האלפים), ריצה של 53 ק"מ בתווי מאתגר במיוחד של טיפוס רציני. בשל ריבוי הנרשמים תיערך הגרלה שתוצאותיה ייוודעו ב-14 בינואר 2015. אם נעלה בהגרלה ואם אחליט שאני באמת מתכוונת לעשות זאת ברור לי שמחכים לי אימונים תובעניים שיוציאו אותי מהשלווה שבה אני שרויה כעת. ולעת עתה – אני פשוט נהנית עוד קצת מהבטלה היחסית.
יש לי הרגשה שזכיתי במתנה יפה. נפל בחלקי מרתון שכמעט שלא התאמנתי לקראתו ולא תכננתי לקחת בו חלק. הכול החל מאותה טעות בסובב עמק, כאשר רצתי 52 ק"מ במקום 61 בעקבות דילוג על תחנה. כדרכי, ניסיתי לברר מדוע "גם זו לטובה". הגעתי לתובנות לא רעות בכלל, אך היה זה רן שילון שהוסיף את האחרונה שבהן – "ועכשיו את יכולה לבוא ולרוץ אתנו במרתון המדברי. קצת חיזוקים, ואת שם. זה עוד יתרון שרצת רק 52 ק"מ", כתב לי. "כוונתך שארוץ חצי מרתון?", שאלתי. "מרתון מלא", השיב לי. מיהרתי להתייעץ עם המאמן האישי, אילן פריש, וגם הוא סבר שאין מניעה שארוץ מרתון מלא באילת והכין לי תכנית אימונים לחודש שנותר עד לאירוע בהתאם למטרה החדשה והלא צפויה. הרעיון שימח אותי במיוחד משום שחברים רבים מ"אנדיור", בערך שבעים, השתתפו במקצים השונים של המרוץ. רן שילון ארגן מחנה אימונים באילת, כך שרוב המתאמנים השתתפו בחצי המרתון ולכך הוסיפו ריצות, שחיות ורכיבות אופניים מלוא החופן. כעשרה מחברי הקבוצה בחרו לרוץ מרתון מלא, ורובינו הסתפקנו בריצת המרתון ולא השתתפו באימונים הקבוצתיים האחרים. האמת היא שחשתי בטלנית גמורה מול שאר חברי הקבוצה, שמכסת האימונים שלהם נראתה לי מפרכת הרבה יותר מריצה של מרתון.
המרוץ עצמו
היה זה מרגש לעמוד על קו הזינוק, בחוף הרודס, ולצדי חברים רבים מ"אנדיור", כעשרה במספר, שירוצו אף הם מרתון. כמה מרצי חצי המרתון שבקבוצה באו להיפרד מאתנו ולאחל איחולי הצלחה, שרקו במשרוקיות והוסיפו לאווירה השמחה.
חברי "אנדיור" לקראת זינוק למקצה המרתון
עשרים ושניים ק"מ ראשונים רצתי עם יואל שטיבל, שאתו רצתי גם את המחצית הראשונה של מרתון טבריה. ברבע הראשון של הריצה אמר לי יואל: "אני לא יודע באיזה מצב אסיים, אבל אני כבר רוצה להירשם למרתון המדברי בשנה הבאה!". "איזה יום שמח לי היום", זמזם בהנאה, ואני השלמתי את שורת השיר בקול תרועה: "איזה יום!". ובאמת, שמחת הריצה שטפה אותנו. הריצה בשטח, בנוף המדברי שהוא נוף משתנה ולא סטאטי, מראה הצוקים הגבוהים המתנשאים בהוד מלכות – כל אלה יצרו חוויה חושית של התמזגות עם הטבע, התפעמות מהעוצמה שבו וקרבה והודיה למי שיצר את כל אלה. שמחנו שלא הסתפקנו בריצת חצי מרתון, משום שנראה היה, שהיופי גובר ככל שממשיכים בריצה.
מראה השמש שהציצה לפתע בין הצוקים היה בגדר תאופניה (התגלות אלוהית). יכולתי להבין מדוע המקרא מתאר את התגלות ה' למשה ולעם ישראל כולו כמתרחשת במדבר. "אני רץ לזכרה של חמותי, דניאל דבורה בת מקס ז"ל, שיום השנה שלה היה ב-ד' כסלו [יומיים קודם לכן]" , הצהיר יואל בקל רם. ואני לגמרי הבנתי אותו והזדהיתי עם הקדשת הריצה לאנשים אהובים וחשובים בחיינו. הרי אני לקחתי את הרעיון הזה צעד נוסף קדימה, ואני נוהגת להקדיש קטעי ריצה גם לבעלי-חיים כפי שאזכיר להלן.
רגעים של חסד
מראה השמש העולה היה אמנם מרהיב, אך גם מדאיג. מובן שעדיף לרוץ ביום נטול שמש, ובאילת, גם בחורף, ובייחוד כאשר רצים מרתון – אני מעדיפה שהשמש תצניע עצמה ותסתתר מאחורי עננים. לפני הריצה, דמיינתי את המרתון המדברי כריצה בשטח חשוף לחלוטין, נטול צל לכל אורכו. לשמחתי, הצוקים הגבוהים הטילו צל מפעם לפעם, ומאחר שלא צפיתי אותו, התייחסתי לכל המקומות המוצלים כאל חסדים שמרעיף עלי המדבר. בהכנות הבוקר, כאשר התארגנתי לריצה, עשיתי טעות של טירונים ובלא מחשבה יתרה מרחתי על מצחי קרם הגנה מפני השמש. כאשר השמש יצאה מנרתיקה והחלה להראות מה היא יודעת לעשות, נזל קרם ההגנה לתוך עיניי וצרב אותן. תזכורת לעצמי: לעולם לא למרוח קרם הגנה מעל העיניים!
שותפים לדרך – וסיפורו של אייל הכבאי
מאחר שאני רצה עם חולצה המזהה אותי כטבעונית, אני זוכה בכל מרוץ לפגוש טבעונים נוספים על המסלול. "גם אני טבעוני" קרא לעברי בחור שהשתתף בחצי מרתון, ואני רק הצלחתי לחלץ ממנו ששמו ניר, לפני שדילג בקלילות ושעט קדימה. לקראת סיום המרוץ פגשתי את יעל, טבעונית נוספת, שאמרה לי בהלצה: "נראה לי שמגיע לנו פקטור". "להפך!" השבתי. הרי קל יותר להיות ספורטאי טבעוני, כפי שניתן להיווכח משפע העדויות שבקישור, המראות על תרומת התזונה הטבעונית להישגים הספורטיביים. חולצה עם הכיתוב "חוות החופש" העלתה חיוך על פניי, וכמובן שעוררה אותי לפתוח בשיחה עם הרץ שלבש אותה. ושוב אני מנצלת את הבמה כדי לפנות לשותפיי לדרך, הרצים הטבעונים, בהצעה ובבקשה שתזהו עצמכם ככאלה באמצעות מסר טבעוני על החולצה או הכובע או על שניהם. הסיבה הראשונה לכך שאני נוהגת לעשות זאת היא כמובן שאני רוצה להעביר את המסר שטבעונות וספורט זהו שילוב מנצח, כשם מאמרה של התזונאית כרם אביטל. אך מלבד זאת בזכות העובדה שאני מזהה עצמי כטבעונית אני זוכה להכיר טבעונים נוספים ולעתים לשמוע סיפורים מעניינים, כמו הסיפור של האולטרה מרתוניסט, הכבאי אייל משאש: אייל החל במעבר לתזונה טבעונית מסיבה בריאותית, אך אירוע מסוים גרם לו להוסיף את ההיבט המוסרי: הוא וחבריו הוזמנו לכפר כנא, לחלץ כבש שנקלע בין שני גדרות. רגע לאחר החילוץ ושמחת הצלת החיים, הכבש נשחט ולבו של אייל נחמץ: "בשביל זה התאמצתי להציל חיים? כדי שמיד לאחר מכן יקטלו את חייו? איזה דיסוננס מטורף!", טען באוזניי. אייל ציין שמאז עבר לטבעונות ההתאוששות שלו מאימונים היא מהירה ביותר. כנראה שזו הסיבה שהיום מתאפשר לו לרוץ מרתון, אף שלא מזמן, בסוף אוקטובר, רץ 100 ק"מ במרוץ סובב עמק.
קילומטרים אחרונים, שמחת הסיום והפתעת הפודיום
כאשר הגעתי לקילומטרים האחרונים של המרוץ עדיין המתינו לי בחגורת הריצה שני פתקי עידוד שכתבו אימא שלי וחברתי הטובה סוניה (חברה נוספת, רונית, החליטה על דעת עצמה ש"זה רק מרתון, וכבר לא אתגר בשבילך" ופטרה עצמה מכתיבת פתק עידוד). הפתקים הללו אמורים היו להישלף בשעת משבר, אך מאחר שהמשבר לא הגיע החלטתי לשלוף אותם ולקרוא בהם. חייכתי למקרא הפתק של סוניה והחשתי את קצב צעדיי, כדי להתאים אותו למה שמצוּפה ממני לפי הפתק שכתבה לי. את קטעי הריצה האחרונים הקדשתי לאחיין הטרי שלי, לביא, בנם של גיסתי, גל, ואחי הצעיר אלון. איחלתי לו בלבי שיגדל לעולם מוסרי יותר וחומל יותר, וקיוויתי שאף הוא ייטול חלק בהפיכת העולם לכזה.
האחיין הקטן לביא – יהי רצון שיפעל למען עולם טוב יותר וחומל יותר
עוד קטע ריצה הקדשתי (בהשראת החולצה שנשאה את הכיתוב "חוות החופש") לבעלי החיים שיזכו ליהנות מחיים בטוחים בחוות החופש, המצויה ככל הידוע לי בשלבי הקמה, וכן לבעלי החיים הנהנים מאהבה וחום בחוות השחרור, שכבר פעילה. אני שמחה בשבילם על שיצאו מעבדות לחירות, שיוכלו לחלץ את איבריהם ואף לרוץ להנאתם, כפי שאני עושה כעת. הזמן חלף במהירות יחסית והנה כבר הגעתי לסיום לאחר 4:25:57 שעות. אמנם המרתון האיטי ביותר שרצתי עד כה, אך אין להשוות מרתון כביש למרתון בשטח מאתגר. הראשון שקידם את פניי בהגיעי לקו הסיום הוא המאמן, אילן פריש, ומיד לאחר מכן רן שילון, העומד בראש "אנדיור", והאחראי הישיר לכך שרצתי את המרתון הזה. רבים מחברי הקבוצה שרצו חצי מרתון היו אף הם בקו הסיום במטרה לקדם את פני רצי המרתון, והדבר בהחלט היה מרגש ומשמח ויצר רושם של אירוע קבוצתי. לא פחות מרגש ומשמח היה לגלות שיש לי פודיום – מקום שלישי בקטגוריית גיל. באמת שלא ציפיתי, אך מובן שלא מחיתי. היה זה אקורד מרנין אחרון במרוץ כה מהנה, נדיר ומופלא.
עם עידית שוהם
על הפודיום – מקום שלישי בקטגוריית גיל
איזה יום שמח, יום של הפתעות, העולם מלא נסים ונפלאות!
עוד לפני מרוץ סובב עמק נודע לי – מפוסט שפרסם עדן פז – על חבורת המופלאים – שבעה טבעונים המתעתדים לרוץ 200 ק"מ במרוץ סובב עמק. במהלך המרוץ נודע לי מאחד הרצים הטבעוניים בשטח, ששלושת המקומות הראשונים במקצה 200 ק"מ נכבשו כולם בידי (או ברגלי) רצים טבעוניים(!) – עדן פז, גיא זלוף ורוני תדמור.
מספר ימים לאחר המרוץ נפגשתי עם עדן פז (29), מייסד קבוצת הפייסבוק טבעונינג'ות, לריאיון על אתגר ספורטיבי בלתי נתפס ועל טבעונות. מהר למדיי התברר לי שבניגוד לאריאל רוזנפלד, שאותו ראיינתי בעבר, ושצבר ידע רב בנוגע לתזונה ומקפיד על התנהלות מאורגנת ונכונה, עדן הוא הטיפוס הספונטני, שנרשם בגחמה של רגע לתחרויות. הוא גם אינו מקפיד על תזונה מסוימת ("לפעמים אני שותה שני שייקים ירוקים בשבוע, ולפעמים עוברים חודשיים שבהם אני לא שותה כוס אחת"), ורק מקפיד שתזונתו לא תכלול מוצרים מן החי. זוהי אולי בשורה טובה לכל מי שחושש שמעבר לטבעונות ידרוש ממנו דוקטורט במדעי התזונה.
על תחילת הדרך כרץ ועל מרתון ראשון שלידתו בהלצה בין חברים
ממתי אתה עוסק בספורט?
מגיל צעיר הייתי רץ בצורה חובבנית, עם אבא שלי, ריצות של 5–7 ק"מ, באופן לא סדיר. בכיתה ח רצתי בפעם הראשונה חצי מרתון בירושלים.
אז איך החלה הקריירה שלך כרץ למרחקים ארוכים יותר?
לפני שלוש שנים חזרתי מטיול בהודו, לאחר כמה שנים שבהן לא רצתי כלל. בעקבות הטיול הזה החלטתי להתחיל לאכול בריא יותר, והוספתי מזונות כמו קינואה לתפריט שלי. כאשר חזרתי נודע לי ששני חברים שלי החלו להתאמן בריצה. הצטרפתי אליהם ורצנו 4 ק"מ, ולאט לאט העלינו מרחקים. באיזשהו שלב אמרתי בצחוק לאחד מהם שאם מישהו יציע לי להירשם למרתון תל-אביב, אירשם, אבל באותה נשימה הוספתי שאין סיכוי שזה יקרה, שהרי מעולם לא הציעו לי הצעה כזו. כעבור כמה ימים מאותה שיחה, השלישי בחבורה פתח צ'אט ושאל אותנו אם אנחנו רוצים להירשם למרתון תל-אביב. אז הנה הציעו לי – ונרשמתי, יחד עם החבר שהציע. התאמנתי לקראת המרתון כחמש פעמים בשבוע, וסיימתי אותו ב 3:23 שעות. אז עדיין לא הייתי טבעוני.
עדן פז במרוץ אייל
המעבר לטבעונות ואולטרה ראשון במרוץ סובב עמק
מה גרם לך להפוך לטבעוני?
ב-7.9.2012 שמעתי את גארי יורופסקי מרצה בפאב ביפו. לפני כן חבר שלח לי את סרטון ההרצאה שלו, אבל לא טרחתי לצפות בו. אבל כעת הייתה הזדמנות לפגוש אותו ולשמוע אותו מרצה לצד הרצאה נוספת של ד"ר עדיאל תל-אורן, שהרצה על הצדדים הבריאותיים בטבעונות. הלכתי עם שני חברים ואמרתי להם שאין סיכוי שגארי ישפיע עלי. אמנם תמיד אהבתי בעלי-חיים והגנתי עליהם אבל חינכו אותי שאי-אפשר בלי בשר. אבל ברגע שהסתיימה ההרצאה של גארי הצהרתי שאני טבעוני.
ומתי החלטת להתאמן לאולטרה?
כמה שבועות לאחר שהפכתי לטבעוני נודע לי על מרוץ סובב עמק, אך באותה שעה ההרשמה כבר נסגרה. שבוע לפני המרוץ שמעתי במקרה על בחור ממודיעין שמוכר את ההשתתפות שלו למרוץ למקצה של 33 ק"מ, ורכשתי את השתתפותו. התכוונתי לרוץ במקצה ה-33 ק"מ. אבל כאשר שי חזן שאל אותי לאיזה מקצה בכוונתי להירשם החלטתי בהחלטה של רגע להירשם למקצה ה-61. סיימתי אותו שני, בזמן 5:19. אחר כך התברר לי שהרץ שסיים ראשון – אריאל רוזנפלד – טבעוני אף הוא.
אז זה הרגיע את המשפחה שלך?
לא. המשפחה עדיין מתנגדת. אבא שלי תפס אותי לשיחה, אחרי מרוץ סובב עמק 2012, ו"הסביר" לי שאם אני רוצה להמשיך לרוץ אני לא יכול להמשיך עם הטבעונות. אז אני ממשיך להוכיח לו שהוא טועה…
ומה לגביך? האם גם לך היו חששות כאלה?
לא. ממש לא. מההרצאות ששמעתי הבנתי שזה לא נכון. וגם כל הקבוצות בפייסבוק של הטבעונים תומכות מאוד ומספקות הרבה מידע. מה גם שברגע שעברתי לטבעונות הרגשתי שינוי מידי לטובה ביכולת הריצה שלי וכן בהתאוששות, שהפכה למהירה. לאחר שרצתי 61 ק"מ בסובב עמק 2012 התאוששתי במהירות, ושלושה ימים לאחר מכן שברתי שיא מסלול אישי שלי. לעומת זאת, לאחר מרתון תל-אביב, שאותו רצתי לפני שנהייתי טבעוני, לקח לי ארבעה ימים עד שהצלחתי לעלות במדרגות בלי להחזיק במעקה… מלבד זאת, כבר ידעתי שגם אריאל רוזנפלד טבעוני, אז הייתה לי דוגמה טובה.
גם בגלל האתגר וגם להעביר את המסר הטבעוני. זוהי אחת הסיבות העיקריות שאני עושה את מה שאני עושה. לו הייתי יודע לדבר ולשכנע, הייתי עושה זאת. אני טוב יותר בריצה מאשר בשכנוע, אז אני מנסה להעביר את המסר הטבעוני באמצעות הריצה.
כיצד התכוננת למרוץ?
אמנם באותה תקופה שבה נרשמתי למרוץ לא התאמנתי הרבה בגלל שזו הייתה שנת לימודים קשה, אבל חשבתי לעצמי שיש עוד הרבה זמן… לא תיארתי לעצמי כמה מהר עוברת השנה.
בחודש ינואר 2014 התחלתי להעלות נפחים וממאי התחלתי להתאמן בהנחיית המאמן קובי אורן. כך למשל רצתי בינואר שישה סיבובים בהר איתן, 47 ק"מ, בקצב 4:59. למחרת רצתי 20 ק"מ נוספים. במרתון תל-אביב לא התנהלתי נכון ופתחתי מהר מדי, וסיימתי אותו בתוצאה מאכזבת מבחינתי, 3:06. אבל את מרתון ירושלים סיימתי בתחושה טובה, שנהגתי נכון, ובתוצאה 3:12:44. שבועיים לאחר מכן רצתי עם דניאל קרן וגלעד קראוז 51 ק"מ, מכרמי יוסף לירושלים. ערב קודם דניאל שלח לי הודעה שנרוץ "בין שלושים לשישים ק"מ", ואני לא ממש עיכלתי את הודעתו, כל מה שרציתי באותו ערב היה לישון והרבה, מכיוון שבאותו יום רצתי עם קבוצתו של גווין במעלה עקרבים 21 ק"מ שכללו טיפוסים לא פשוטים בכלל וירידות טכניות, וכל זה היה אחרי 40 דקות בלבד של שינה בלילה. אך לא יכולתי לסרב לריצה עם דניאל קרן, כך שבשבע בבוקר מצאתי את עצמי בכרמי יוסף, שוב בלי הרבה שעות שינה.
דניאל קרן, גלעד קראוז ועדן פז בריצה מהסטף ליד קנדי
לאחר שבועיים רצתי אותו מסלול, אך הפעם יצאתי בריצה מביתי ברעות – כך שהגעתי ל-70 ק"מ. לאחר עוד שבועיים השתתפתי במרוץ בקצרין, 80 ק"מ, וסיימתי אותו ראשון, אף שגם בו לא התנהלתי נכון.
עדן פז על הפודיום באולטרה קצרין
המרחק הכי ארוך שעברתי לפני האולטרה הוא 85 ק"מ – מרוץ שליחים מגדרה על הכותל. כל מקצה הוא בין 6–7 קילומטרים, אך אני היחידי שרץ את כל המרוץ בעצמו, ולא כחלק מחבורה. המרוץ הזה זכור לי כסיוט… לקראת הסוף, בעליות האחרונות לירושלים, ניסו לזרז אותי שארוץ מהר יותר, כדי שלא אעכב, החלו לסגור את התחנות ואיימו עלי שהאוטובוס יברח לי…
ההכנות שלי לאולטרה כללו גם ריצה בלילה, שינה של שעתיים בלבד ולאחר מכן ריצה נוספת, או ריצות חוזרות ונשנות על אותה עלייה, משך שעתיים. זו הייתה מבחינתי הכנה מנטלית. מבחינת שעות השקעה נראה לי שהשקעתי בממוצע כמעט עשר שעות שבועיות של ריצה ומלבד זאת עוד שעתיים במכון כושר לתרגילי כוח וחיזוק, וסתם כדי לדבר עם אנשים… שיא האימונים שלי היה שבוע שבו רצתי 173קילומטר. הקילומטראז' השנתי שלי עד התחרות היה 3650 ק"מ.
בחודש יולי החלו לי כאבים בגיד אכילס ולאחר מכן גם כאבים בברך. חששתי שלא אהיה מוכן לתחרות. נאלצתי לנוח הרבה, הקילומטראז' ירד והכושר, כמובן, נפגע. עד כמה ימים לפני התחרות היו לי כאבים בברך. אבל בתחרות עצמה הברך לא כאבה. בשבוע שקדם לתחרות הייתי חולה עם כאב גרון, אך הודעתי לכולם שעד התחרות אהיה בריא, וכך היה. בתחרות, בקילומטר ה-100, כאב הגרון חזר.
היו לך הרהורי נסיגה?
לא. נרשמתי, וזהו. ברגע שאני מחליט אני עושה. הייתי שלם עם ההחלטה לאורך כל הזמן.
התחרות עצמה – "לבעלי-החיים כואב יותר!"
אז איך הלך לך בתחרות עצמה, פעם ראשונה שבה רצת מעל 85 ק"מ?
עד הקילומטר ה-160 היה לי פחות קשה ממה שחששתי. אמנם כאב לי כבר מהקילומטר ה-90, אבל הצלחתי לרוץ ועוד לרוץ טוב. לקראת אמצע הסיבוב האחרון התחלתי ללכת. היה לי קשה. בקילומטר ה-185 היה לי רגע שבירה רציני עד כדי כך שרציתי לפרוש. הלכתי בקצב איטי מאוד, קילומטר לקח 11 דקות, ולא הצלחתי להגביר. בק"מ ה-189 הבנתי שאני אִטי מדי, מה שגרם לי לגייס את כל הכוחות שהיו לי באותו רגע ופשוט לרוץ. ככל שהתקרבתי לסיום התעודדתי ורצתי מהר יותר. סיימתי את המרוץ לאחר 26:28 שעות.
עדן פז בסיום ריצה של 200 ק"מ במרוץ סובב עמק
על מה חושבים בריצה כל-כך ארוכה ומה אכלת במהלך המרוץ?
הייתי מרוכז מאוד בתחרות, בקצב, בשאלה אם אכלתי ושתיתי מספיק. אכלתי במהלך המרוץ חטיפי תמרים שהכנתי בעצמי, חטיפי אנרגיה, סוכריות של חברת 32Gi, חברה שמייצרת מוצרים טבעוניים, וג'ל Pocketfuelnatural , מוצר טבעוני מארה"ב עם חלבון צמחי, שאני מאמין בו מאוד, ושהשגתי מהיבואן. מצוין לריצות ארוכות. לשמחתי יתחילו לשווק אותו בארץ בסוף דצמבר.
האם יש לך תובנות מהמרוץ?
כאשר מתחילים במרוץ – לא להקשיב לגוף. לזכור שאתה יכול פחות ממה שנראה לך בתחילת המרוץ. כדאי להתחיל בקצב שנקבע, שאותו אפשר לשמור לאורך כל התחרות, ולסיים באותו קצב או לעתים אף מהר יותר. במרוץ אולטרה ארוך כמו הסובב היה חשוב לי לא להגיע למצב של התנשמות והעלאת הדופק.
תובנה נוספת היא שצריך להתאמן על הליכה מהירה בעלייה. בגלל שאני רגיל לרוץ, ולא ללכת, ובמרוץ הולכים בעליות, נתפסו לי שרירים הקשורים להליכה, שגרמו לכאבים רציניים.
דבר נוסף, לא לנסות דברים חדשים במרוץ. לפני התחרות צריך לבדוק מה נכון לך. אני רצתי עם נעלים חדשות, קלות, שלפני כן רצתי אתן רק 15 ק"מ, למרות שהמאמן שלי, קובי אורן, אסר עלי לרוץ אתן. הוא יהרוג אותי על זה… נראה לי שזה מה שגרם לי לכאבים חזקים בכפות הרגליים. זה, וגם העובדה שלא החלפתי נעליים. מבחינת מזון, צריך להתאמן על כל מה שאוכלים במרוץ לפני המרוץ.
ונהגת כך בעצמך?
לא. השתדלתי לעשות זאת, אבל היו כמה דברים חדשים. בכל זאת 26:28 שעות שצריך לאכול, וגם… אני לא כזה קפדן…
מה חיזק אותך ברגעים הקשים?
הידיעה שהקדשתי חצי שנה שלמה כדי להתאמן לתחרות. הידיעה שהמשפחה והחברים בסוף המסלול מחכים שאסיים, וכמובן – העניין הטבעוני. אני הרי רץ כדי להגביר את המודעות לסבל של בעלי-החיים ולכך שתזונה בריאותית מתאימה לכולם. כשקשה לי וכואב לי, אני חושב לעצמי "לבעלי החיים כואב יותר!".
אכן… ולסיום – מסר לאומה?
אל תתנו לאף אחד לקבוע מה אתם יכולים לעשות. אם אתם רוצים להשיג משהו – עשו זאת, ואל תוותרו לעולם. עם זאת, חיוּ וּתנו לִחְיות. אנחנו לא היחידים שחיים על הכדור הזה; גם לבעלי החיים מגיע לחיות. שִמרו עליהם.
עדכון מפברואר 2020
ראיינתי את עדן פעם נוספת בעקבות זכייה מרהיבה שלו במרוץ אחר. יש שינויים שונים שעבר מבחינת מודעות לתזונה ובחירה בתזונה (לא להיבהל, מובן שהוא עדיין טבעוני) ובחירה בריצה יחפה או מינימליסטית. ראיון על ריצה ותזונה, ראו בקישור הבא: http://www.run.co.il/20200226.html
לכאורה, יש לי סיבה טובה להיות אבלה וחפוית ראש, או במילים אחרות – מבואסת עד העצם. חודשים ארוכים התכוננתי פיזית לריצת 61 ק"מ בסובב עמק, מרוץ שהיה אמור להיות אולטרה מרתון ראשון בחיי. לכך הוספתי הכנה נפשית בימים הסמוכים למרוץ. ובסופו של יום, היה זה המרוץ הראשון שלא סיימתי, ולא משום שהגוף בגד או שהנפש כשלה, אלא בשל טעות, שאגיע אליה בהמשך.
ובכל זאת אני בוחרת (שהרי זה באמת עניין של בחירה!) לשמור על מפלס נמוך של אכזבה ולראות את נקודות האור שבמצב, שגם אליהן אגיע בהמשך.
ריצה בחושך ונפילה
המרוץ החל ב 4:00 בבוקר. התחלתי אותו ורצתי את מרביתו בחברת דוד מנדלוביץ', האיש של חברתי הטובה, סוניה. דוד שמר עלינו שלא נשתולל, ורצנו לפי תכנית שהכין מראש. בדיעבד, נראה לי שהריצה השקולה הזו גרמה לכך שאתחיל את הסיבוב השני במצב גופני מצוין. נעים היה לי לרוץ ביחד. דוד, שלמד היטב את המסלול, גם הכין אותי פסיכולוגית מראש למה שמצפה לנו בהמשך – עלייה, ירידה וכו'. בקילומטר השני לריצה נפלתי. "הכול בסדר!" מיהרתי להרגיע את דוד ואת עצמי, ואכן, רק שפשופים בכף יד שמאל ובברך שמאל. יצאתי בזול. "כי נפלתי קמתי", חשבתי בלבי, נזכרת בשם שהענקתי לרשימה שכתבתי על מרוץ סובב עמק בשנה שעברה, ועדיין לא ידעתי עד כמה השם יתברר כרלוונטי דווקא בסיום המרוץ.
דוד מנדלוביץ' ויעל שמש בריצת סובב עמק
טבעונוּת וטבעונים על המסלול
מאחר שרצתי עם חולצה הנושאת מסר טבעוני, זכיתי להכיר טבעונים נוספים על המסלול, שפנו אלי וסיפרו לי שאף הם טבעונים. בשלב מסוים אחד מהם בישר לי שכל שלושת המקומות הראשונים של מקצה ה-200 ק"מ נכבשו בידי טבעונים. הידד! עצה לאחיי הטבעונים – זהו עצמכם במרוצים ככאלה, באמצעות הוספת כיתוב לחולצה או לכובע או לשניהם. פשוט ומשרת את המטרה.
רץ בשם ירון סיפר לי על בתו, זיו, בת השמונה, שהחליטה שאינה רוצה לאכול יותר בעלי חיים, ובזכותה "כל הבית התהפך לטובה", כדבריו. שמחתי שהוריה של זיו מכבדים את בחירתה המוסרית. הלוואי שכך היו נוהגים כל ההורים שילדיהם היו מבשרים להם על בחירתם להיות צמחונים או טבעונים. וכל הכבוד לך, זיו! (אבא שלך טען שאת קוראת את הרשימות שלי, כנראה הקוראת הצעירה ביותר שלי).
הנאה צרופה
נהניתי מאוד מהריצה בסובב עמק. בשלב מסוים סוניה, שרצה את מקצה ה-21, חלפה על פני דוד ועל פניי, והחלפנו חיבוק. לא מעט רצים ורצות מוכרים וחביבים נוספים ברכו אותי לשלום במהלך המרוץ. לאחר שנפרדתי מדוד, פגשתי מולי בחברי לקבוצה וחברי לריצה ההרואית כהכנה למרתון טבריה (שגם חצי ממנו רצנו ביחד), יואל שטיבל, שרץ את מקצה ה-33 במסלול המקביל אלי. יואל שינה את כיוון ריצתו וחזר על עקבותיו, כדי לרוץ אתי כברת דרך, לברר מה שלומי ולפטפט מעט, ואמר בבדיחות דעת: "מי אמר שאסור להשתמש בשירותי מלווה במקצה ה-61?". אז הנה, זכיתי גם אני במלווה. ודעו לכם שהתוצאה של יואל אמורה להיות אף טובה מזו שנרשמה, משום שהוא האריך את ריצתו כדי לשוחח אתי!
יש לי רק דברים טובים לומר על מרוץ סובב עמק, מרוץ מושקע ברמה הגבוהה ביותר ומעניק תחושה של יחס אישי. לפני המרוץ, כאשר רציתי לברר אם יהיה במהלכו כיבוד טבעוני – ידעתי למי להפנות את שאלתי, ושי חזן, המארגן הבלתי נלאה של המרוץ, השיב לי במהירות וביעילות. ואכן לא חסר כיבוד טבעוני גם בתחנות המים וגם בסיום המרוץ. אין מה לומר: מרוץ מתוקתק! המתנדבים הרבים שבתחנות מעודדים מאין כמותם, הרצים עצמם נראים לי אדיבים ומפרגנים לרצים האחרים יותר מהרגיל (כפי שאני פרגנתי לרצי ה-100–200 ואילך בקריאות "כל הכבוד!" כל אימת שבאו מולי, הופתעתי לגלות שרצי ה-33 ק"מ פרגנו לי). חששתי שיהיה זה משעמם לרוץ פעמיים אותו המסלול, אך זה לגמרי לא היה כך. מאחר שהסיבוב הראשון היה בחשכה, נהניתי לראות באור יום את המקומות שבהם רצתי בחושך. בעבר השתתפתי פעמיים במקצה ה-33 ק"מ במרוץ זה, אך הפעם נהניתי מהנוף ומהריצה אף יותר מאשר בפעמים הקודמות. עיניי היו לגמרי פקוחות ליפי הנוף. בירכתי לשלום את הפרות הרבות שנקרו בדרכי, ותהיתי ביני לביני כיצד ניתן לראות בהן אוכל, שוחחתי עם אנשים, זמזמתי לי בראש שוב ושוב שירי אמונה וביטחון שכתבה והלחינה אימא שלי, או שחיברתי אני תוך כדי הריצה.
כחלק מההכנה המנטלית הצטיידתי מראש בפתקי עידוד מאימא שלי, ומחברותיי, סוניה ורונית, כדי שאוכל לשלוף אותם מהפאוץ' ברגע משבר ולקרוא אותם. אולם המשבר לא הגיע. בקילומטר ה-50, בראותי שהמשבר עדיין אינו כאן, החלטתי בכל זאת להתחיל לקרוא בפתקים, וחייכתי בלב מלא אהבה למקרא הפתק המקסים של סוניה. שניים מהפתקים עדיין חיכו לי בפאוץ' ונשלפו ממנו רק לאחר המרוץ (סליחה אימא! סליחה רונית!) וזאת משום שהמרוץ הסתיים לו לפתע פתאום, בהפתעה גמורה.
הטעות
הג'י-פי-אס הראה לי שעברתי 52 ק"מ והתמלאתי דאגה למראה שער הסיום המתקרב. איך זה ייתכן? נותרו לי לפחות עוד 9 ק"מ לרוץ. האם יש איזה מסלול עוקף ל-61 שיחזירו אותנו על עקבותינו? התפללתי בלבי שכך הוא, אך לא! הנה השער, ואני חוצה אותו במבוכה. "יעל שמש" מכריז הכרוז את שמי, אך לא חשתי שמחה, אלא דאגה. בתחילה עלה בדעתי הרעיון להמשיך לרוץ עוד 9 ק"מ, כך סתם, כדי שאדע שעמדתי ביעד של 61 ק"מ, אבל בקבוק שתייה ומדליה שנדחפו לידיי הפכו את הרעיון לבלתי ישים. כאשר סיפרתי לאחרים על מה שאירע, הם הרגיעו אותי והציעו שהג'י-פי-אס פסק לעבוד חלק מן הדרך. היה מפתה לקבל את הרעיון הזה, אבל כאשר התחלתי לחשב זמנים נוכחתי שלא ייתכן שרצתי את המרוץ כולו בשש שעות ושש-עשרה דקות.
חיפשתי למי להודיע על הטעות, ובסוף מצאתי ליד שער הסיום את מודדי הזמנים, בחור ובחורה עם מחשב, וסיפרתי להם על חשדותיי. בתחילה טענו שהם יכולים לבדוק רק את הזמן ולא את המרחק, אך הפצרתי בהם לבדוק אם דרכתי על כל השטיחונים האלקטרוניים. "אני לא רוצה לגזול פודיום של מישהי אחרת", שידלתי אותם. בינגו! פלט המחשב מראה שהחסרתי תחנה (גלעד). בדיעבד התברר לי מה קרה: כאשר הגעתי בסיבוב השני בגפי לתחנת טייפון, התעכבתי מעט בתחנת המים כדי לשתות משקה איזוטוני ולמלא את הבקבוק ואח"כ שאלתי כיצד להמשיך. מאחר שלתחנה הזו התנקזו רצים משני כיוונים (כך הסביר לי דוד, לאחר המרוץ), קיבלתי הנחיה מוטעית לחזור על עקבותיי, מתוך הנחה שכבר הגעתי לתחנת גלעד ושאני כעת חוזרת ממנה.
יעל שמש בתחנת טייפון. רגעים לפני הטעות הגורלית
הבחור והבחורה שיבחו אותי מאוד על שטרחתי להודיע על הטעות, והבחור הביע צער כן על כך שהוא נאלץ לפסול אותי. "אז להחזיר את המדליה?" שאלתי בעצב, וכבר התכוונתי למסור אותה לידם, אך הם מיהרו להבטיח לי שהמדליה מגיעה לי בזכות, ולא בחסד.
גם זו לטובה
אני באמת מאמינה שבסופו של יום, הכול לטובה. אחדד: אני בעיקר מאמינה שהכול לטובה כאשר אנו מאמינים שהכול לטובה, מתרגלים את האמונה הזו ומנסים למצוא בכל מצב, קשה ומצער ככל שיהיה, מה טוב בו. דבר אחד בטוח: האמונה הזו מספקת שלוות נפש ושמחה ומונעת כאבי לב, כעס וחרדה. אז כבר ברמה הרגשית אני מרוויחה ממנה. מעבר לכך, יש לי די תימוכין, מחיי ומחיי אחרים, שהרווח אינו רק ברמה הרגשית.
משום כך, גם הפעם, החלטתי ש"גם זו לטובה", אף שבתחילה קשה היה לי לראות מה לטובה בכך שלא סיימתי מרוץ שהתכוננתי אליו זמן כה ממושך, ושגם אם אכן רצתי במהלכו אולטרה מרתון (בכל זאת רצתי מעל 50 ק"מ), אין לי תוצאה רשמית שתעיד על ההישג.
תובנה ראשונה הייתה שעמדתי במבחן חשוב יותר מאשר המבחן הספורטיבי, במבחן היושרה. מסתבר שזה היה האתגר במרוץ הזה, שאתו הייתי צריכה להתמודד.
תובנה שנייה הייתה שעליי לגלות יותר אחריות בעתיד – ללמוד את המסלול מראש ולדעת את שמות התחנות שאליהן אני צריכה להגיע. לו הייתי ממשיכה לרוץ עם דוד, זה לא יכול היה לקרות, משום שדוד למד את המסלול מראש.
אבל מה שלגמרי סגר לי את כל הפינות והבהיר לי באמת למה זה לטובה הוא ההבנה שנחתה עלי לפתע, והעלתה חיוך מאושר על פניי, שהטעות הזו משחררת אותי פורמאלית מהבטחה שנתתי לאישי יריב, שלאחר המרוץ של 61 השנה, לא ארוץ יותר אולטרה מרתון, ואסתפק בריצות של מרתון. את ההבטחה הזו הוא חילץ ממני בעקבות הפנייתי למאמרים הטוענים שריצות ארוכות עלולות להזיק ללב. אולם במהלך הריצה, שכה נהניתי ממנה, התחרטתי על ההבטחה הזו והרגשתי שנולדתי לרוץ אולטרה (יכול להיות שאם הייתי רצה את המרוץ במלואו הייתי משנה דעתי?). אז… סליחה, יריב, ותודה, טעות משמחת! סובב עמק 2015 – מקצה 61 – הנני! והפעם האתגר יהיה גם שלא להתבלבל ולרוץ את המרוץ בשלמותו. הוא שכבר אמרתי, "כי נפלתי – קמתי".
אפילוג
אז בסופו של דבר, הצעתה של אימא שלי, שטבעונים אחרים ירוצו 61 ק"מ ואני רק אכתוב על כך, הצעה שעליה סיפרתי ברשימה הקודמת, אכן התגשמה… אז תודה לאריאל רוזנפלד, לא רק על הטיפים הטובים שחלק עמי לפני המרוץ, אלא על שייצג את הטבעונים בכבוד, ושלא במפתיע זכה, שוב, במקום הראשון במקצה ה-61 ק"מ.
"שטבעונים אחרים ירוצו!"
טבעונים על הפודיום: אריאל רוזנפלד (מקום ראשון למקצה 61 ק"מ),
והמתאמנת הטבעונית שלו, נינה רבר שפירא (מקום ראשון למקצה 33 ק"מ).
אפילוג 2 – משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו?
אימייל מרן שילון: "ועכשיו את יכולה לבוא ולרוץ אתנו במרתון המדברי. קצת חיזוקים, ואת שם. זה עוד יתרון שרצת רק 52 ק"מ".
אני נפגשת עם אריאל רוזנפלד, 40, חבר הנבחרת הייצוגית של קבוצת הסיבולת ZONE3, אחד מרצי האולטרה מרתון הבכירים בארץ ואלוף 2013 במקצה ה-100 ק"מ מרתון סובב עמק, שאף אוחז בשיא מסלול למקצה זה (9:01). הפגישה מתקיימת שלושה שבועות לאחר מרוץ סובב עמק. אריאל רהוט מאוד, מדבר בשטף, וכל שנותר לי לעשות הוא לנסות לעמוד בקצב דיבורו ולרשום את דבריו.
כמאתיים מטר לסיום מרתון לימסול 2013
התאוששות ממרוץ של 100 ק"מ
אני מבקשת להתחיל דווקא מהסוף. האם כבר חזרת לרוץ, שלושה שבועות לאחר מרוץ האולטרה של 100 ק"מ?
כן. אני חוזר לאימונים בהדרגה. למעשה כבר למחרת המרוץ יצאתי עם הבת שלי לשילוב של ריצה והליכה. בתקופה האחרונה אני רץ אתה, וזו הנאה גדולה לשוחח אתה תוך כדי ריצה. ארבעה ימים לאחר המרוץ הגעתי לאימון הקבוצתי של ZONE3 ורצתי שעה ברצף. השבוע ארוץ שש פעמים, כמעט 100 ק"מ. אבל בקצב אטי. פחות מהקצב שבו רצתי את ה-100 ק"מ. סך הכול, סיימתי את המרוץ במצב טוב. המעסה שלי אמר לי שהשרירים שלי במצב טוב ושהם לא ספגו טראומה. אני מתכנן שמרוץ המטרה הבא שלי – והפעם מרתון מהיר – יהיה בחצי הראשון של 2014. כנראה שיהיה זה מרתון תל-אביב. הכול בהתאם להתאוששות.
כיצד אתה עוזר לגוף להתאושש לאחר מרוץ של 100 ק"מ?
בעיקר באמצעות תזונה נכונה – עלים ירוקים, סלק, תפוחים, סלרי, מיץ עשב חיטה, שעועית מש, שהיא מנקת כבד מהטובים שיש. לאחר ריצות ארוכות מאוד הכבד מועמס ומודלק, וצריך לשקם אותו.
על המרוץ – "רצתי בצורה שמרנית"; "אין לי סיפורי גבורה"
כאשר פגשתי אותך מסיים את המרוץ נראית מחויך ומאושש לגמרי. לא כמו אחד שרץ 100 ק"מ לראשונה בחייו.
נכון. אפשר להגיש שהמרוץ היה "משעמם" במובן זה שהגעתי אליו מוכן מאוד. למשל, רצתי כ-3000 ק"מ כהכנה לאולטרה, כולל יותר מעשר ריצות ארוכות בשטח המרוץ עצמו. במרוץ עצמו לא היו לי משברים ואין לי סיפורי גבורה על התגברות על משברים. רצתי כל מטר בצורה הכי שמרנית שאפשר. נשאר לי הרבה "ספייר" ולכן גם ההתאוששות שלי כעת מהירה. אפשר כמעט לומר שהזמן לא עניין אותי. בכל מרוץ שארוץ פעם ראשונה – מה שינחה אותי זה הרצון לסיים. אבל אם ארוץ שוב מרוץ של 100 ק"מ, באותה דרגת קושי, אקח סיכון רב יותר. לקראת הסיום ידעתי שאני גבולי ויכול לסיים בפחות מתשע שעות, אבל החלטתי שאני לא נלחם על כך. למשל, "בזבזתי" חצי דקה כדי להתקשר לאשתי, שני קילומטר מהסיום, לומר לה שאני מגיע. למעשה, חשבתי להתקשר אליה ארבעה ק"מ לקראת הסיום, אך חששתי; עדיין עלול לקרות משהו, אולי אעקם את הרגל. הסיום היה משמח מאוד, בעיקר בגלל שידעתי שהתנהלתי נכון, וזהו גורם שתלוי בי ולא באחרים. שתי ההקפות הראשונות עברו כל כך מהר. מדובר בכמעט שש שעות, ששים וששה ק"מ, ואני כמעט שלא זוכר מהן דבר. זוכר בעיקר את חילופי המלווים. לא עברה בי לרגע המחשבה "כמה עוד נשאר לי?". זו מחשבה לא בריאה בשלב הזה. בהקפה השלישית המוח כבר מרשה לעצמו לעשות את החישוב הזה, כי אז זה כבר מעודד; מחשבה חיובית. הרגשתי שהריצה זורמת, גם בקילומטר ה-95.
מהו הקושי העיקרי בריצה כזו?
העובדה שזו ריצת לילה משמעותית מאוד. אפילו העיניים התעייפו מהמאמץ להתבונן בשטח. מלבד זאת הייתי עייף בגלל מחסור בשעות שינה. אבל כהכנה למרוץ רצתי שבע ריצות לילה, רובן בשטח המרוץ.
על "אתגרים" ותרומה לקהילת הרצים
ספר בבקשה על ההתנדבות שלך בעמותת "אתגרים"
הגעתי לעמותה לאחר שצפיתי בסרט עליה, "דרוש רץ עם נשמה". הסרט ריגש אותי מאוד והרגשתי שאני חייב להיות חלק מזה. המטרה של העמותה היא לעזור לילדים, בני נוער ומבוגרים עם מגבלות פיזיות או נפשיות. חברים בה למשל עיוורים, חרשים ואוטיסטים. המטרה היא לאפשר להם את החוויה האדירה של עיסוק בספורט. פעם בשבוע אני עוזר להם לבצע אימון, בפארק הירקון. לאחר כל אימון כזה אני מרגיש כל-כך מלא! ביום הולדתי ה-40 אמרתי לבני המשפחה שלי שהמתנה שאני מבקש מהם היא שנשב כולנו, כארבעים דקות, ונצפה ביחד בסרט שגרם לי להתנדב בעמותה. זו הייתה חוויה משפחתית משותפת!
ומלבד זאת אתה גם משמש כמכתיב קצב מוערך מאוד בלא מעט מרוצים. אנשים משתמשים בסופרלטיבים כאשר הם משבחים את התפקיד שלך כמכתיב קצב. האם אתה נהנה מהתפקיד?
מאוד! אני מרגיש שזו הדרך שלי להחזיר תודה לעולם הריצה, שנתן לי כל-כך הרבה. אני אהיה מכתיב הקצב של שלוש שעות במרתון טבריה. כאשר רצים מודים לי על שהייתי ה"פייסר" שלהם אני מזכיר להם שהם אלה שעשו את העבודה. הרגליים שלהם הן שרצו. התפקיד שלי הוא בסך הכול לדאוג שלא יעשו שטויות בהתחלה, כלומר, שלא יתחילו בקצב מהיר מדי, ולעודד אותם לקראת הסיום.
לגבור על מכשלת "אני לא יכול לרוץ מרתון!"
כעת הבה נחזור לאחור. מהי ההיסטוריה שלך מבחינת עיסוק בספורט?
הייתי ספורטאי מגיל 11 ועד גיל 18. עסקתי בכדור יד ואתלטיקה קלה – ריצות קצרות וקפיצות. אבל מאז שהתגייסתי, הספורט הפסיק לתפוס אותו מקום בחיי. המשכתי לרוץ ריצות קצרות, פעמיים שלוש בשבוע, 5–6 ק"מ, כדי לשמור על כושר. כשהייתי לוקח את הבן שלי לאימון כדור-רגל, ניצלתי בינתיים את הזמן לריצה. אבל לפני חמש שנים, כשהייתי בן 35, שאל אותי חבר: "למה שלא תרוץ מרתון?". נדהמתי מהשאלה. בכלל לא ידעתי שניתן לרוץ מרתון מחוץ לתחרויות אולימפיות. אני גר בכפר-סבא ועד אז אפילו לא ידעתי שיש את מרוץ כפר-סבא. אחרי ההלם הראשוני של "מה, יש דבר כזה? אנשים שרצים מרתון ולא באולימפיאדה?", הייתי צריך לגבור על מכשלה נוספת – מכשלת "אני לא יכול!". עד אז לא עסקתי בספורט סיבולת. אולי פעמיים בחיי אתגרתי את עצמי ורצתי 14 ק"מ מכפר-סבא ועד לים. מרתון היה לגמרי מחוץ לסקופ שלי. אבל אותו חבר אמר לי: "כמו שאתה רואה אותי, רצתי כבר שלושה מרתונים". הוא המליץ לי להיפגש עם המאמן שלו, יאיר קרני. יאיר הזמין אותי לרוץ 20 ק"מ עם כמה בחורים בפארק. נבהלתי. 20 ק"מ?! אף פעם לא רצתי מרחק כזה. סיימתי את האימון על ארבע, אבל סיימתי אותו. יאיר הכין לי תכנית אימונים למרתון טבריה, שהתקיים חמישה חודשים לאחר מכן. חודש לפני המרתון עדיין לא האמנתי שאצליח לסיים אותו. הפעם הראשונה שבה רצתי 30 ק"מ הייתה כל-כך קשה, שלא יכולתי לדמיין את עצמי רץ 42.2 ק"מ. בכל אותה תקופה גם לא ידעתי עדיין איזה מקום תתפוס הריצה בחיים שלי. האם המרתון יהיה מבצע חד-פעמי, לסמן וי וגמרנו, או שזה יתפוס אותי? במרתון הראשון שלי התנהלתי בצורה לא נכונה. רצתי מהר מדי בשלב מוקדם מדי. חטפתי את "הקיר". 3 ק"מ מהסיום עדיין לא הייתי בטוח שאסיים. בסיום הרגשתי רגשות מעורבים: התרגשתי ושמחתי שעשיתי זאת אך גם ידעתי שאני יכול להתנהל נכון יותר. והבנתי שאני אוהב את זה. בעיקר את הדרך. הריצה נכנסה לחיים שלי ומאז לא הפסקתי. גם התחלתי ללמוד את הנושא, לקרוא ספרות מקצועית ולהבין מה אני עושה.
המעברים – לצמחונות, ואח"כ לטבעונות
מדוע הפכת לצמחוני ואחר כך לטבעוני?
ב-2011 נועה ברקמן, ספורטאית טבעונית, שלחה לי קישור להרצאה של גארי יורופסקי. עוד לפני כן הרגשתי, שבימים שבהם אני אוכל ארוחות כבדות של בשר או של גבינה, אני לא מתאמן היטב. לא חשבתי להפסיק לצרוך את המוצרים הללו אלא פשוט הקפדתי להרחיק אימון חזק מארוחות כאלה. לאחר שצפיתי בהרצאה של גארי הייתי כמו מעשן שעישן כל החיים והפסיק בבת אחת. ההרצאה טלטלה אותי. החלטתי שיותר לא אוכל בשר, עופות ודגים.
התאוששות מהירה מאימונים ושאר רווחים
באתי ליאיר קרני עם החלטה סופית: אני צמחוני, מסיבות מצפוניות. חששתי שזה יפגע בביצועים שלי, אבל יאיר דווקא הרגיע אותי ואמר: "אין בעיה, תחליף את הבשר בטופו". ובכל זאת הרגשתי שאני רוצה ללמוד יותר על הנושא התחלתי לחפש ברשת צירופים של ספורט סיבולת וצמחונות. מובן שאחת התוצאות שקפצה היא של סקוט ג'וריק הטבעוני. התחלתי להבין שאולי שינוי התזונה לא יפגע בי. מהר מאוד הרגשתי בגוף שזה עושה לי טוב. היה לי קל להתאמן, הרגשתי קליל יותר, אנרגטי יותר, והנקודה הכי משמעותית היא שההתאוששות מהאימונים הפכה להרבה יותר מהירה. באולטרה הראשון שלי, שאותו רצתי כצמחוני, קבעתי שיא מסלול, רצתי 60 ק"מ מרוץ שטח ב-4.41 שעות. לאחר מכן התאמנתי למרתון תל-אביב שאותו רצתי ב-2.47 שעות וקבעתי שיא אישי שלי לאותו זמן. הגעתי שני מבין הישראלים.
כ-400 מטרים לסיום אולטרה מרתון סובב עמק 2012 למרחק 61 ק"מ, בליווי המשפחה הקרובה. צילום: ד"ר מנשה רוזנפלד
נבחרת ZONE3 ודגל ישראל בלימסול
באפריל 2012 הצטרפתי לנבחרת הייצוגית של ZONE3. היום יש ארבעה חברים בנבחרת. כאשר הצטרפתי – הייתי השלישי. לצרף אותי דרש שינוי תפיסתי מצדם, כי עד אז צירפו רק צעירים מבטיחים, ואילו אני הייתי… (מחייך): מבוגר מבטיח. מי שעומד בראש הקבוצה הם המאמן שלי, ליאור זך-מאור, ומנהל הקבוצה – גל תיכון. לאחר שהצטרפתי רצתי שוב את סובב עמק והגעתי ראשון. תנאי המרוץ היו קשים – בגלל החום ששרר באותו היום. בשנת 2013, בגלל שמרתון תל-אביב התבטל, רצתי את מרתון לימסול, וקבעתי שיא אישי חדש – 2.41. הגעתי למקום השלישי בכללי, ועליתי לפודיום עם דגל ישראל.
המעבר לטבעונות והקפיצה לריצות אולטרה
תכנית האימונים שלי היא כזו שחצי שנה אני מתאמן למרתון בתוצאה (מלבד המרתונים הרבים שאני רץ כפייסר או כמלווה של מישהו), וחצי שנה מתאמן לאתגר אחר – אולטרה. מרוצי ה-60 ק"מ בסובב עמק, והמרוץ האחרון שלי שם באוקטובר האחרון – 100 ק"מ. בשנת 2012, חודש לאחר שנפגשתי עם ליאור, שקיבל אותי לנבחרת, הודעתי לו שיש התפתחות, ושאני מתכוונת לעבור מצמחונות לטבעונות. הפעם הסיבה הייתה דווקא בריאותית. ראיתי כמה הצמחונות הועילה לי בהרגשה, בהישגים, קראתי חומר, קראתי גם על סקוט ג'וריק וספורטאים טבעונים אחרים.
קפיצה נוספת ביכולת
כאשר עברתי לטבעונות הרגשתי ממש מיד קפיצה נוספת ביכולת שלי. נכון שיש סיבות מוסריות לתזונה טבעונית, אבל אצלי הטריגר לטבעונות, בניגוד לצמחונות, היה הנושא הבריאותי. מתאמנים שואלים אותי על התזונה שלי. לכן סיכמתי את הדברים במאמר שבו אני מסביר את יתרונות התזונה מן הצומח, ומבהיר על מה צריך להקפיד. גם כתבתי על כך מאמר לסייע לאחרים. לפחות שלושה מהקבוצה נהיו גם הם טבעונים. הם אמרו לי שהמאמר שלי זה בדיוק מה שהיה חסר להם. הביטחון הזה שאפשר להיות ספורטאי צמחוני והמידע איך לעשות את זה.
זה לא מפריע לליאור, המאמן שלך, שאתה עושה נפשות לתזונה מן הצומח?
ממש לא. ליאור ואני מסכימים על כך שתזונה היא מרכיב מאוד חשוב בספורט. הוא סומך עלי ויודע שבדקתי את הנושא של התזונה ושאני מבין בו. כשעשיתי את השינוי התזונתי זה לא היה רק מה אני לא אוכל, אלא מה אני מוסיף לתזונה שלי. היום אני אוכל הרבה יותר ירקות, פֵּרות וקטניות מאשר בעבר. אחד הגורמים המסייעים לי ביותר בספורט הוא התזונה. ככל שהאתגרים קשים יותר, נושא התזונה הופך לחשוב יותר.
איך הגיבה הסביבה הקרובה שלך, משפחה וחברים, למעבר שלך לצמחונות ולטבעונות?
נתקלתי בכל קשת התגובות. זה התחיל מהלם. כאילו הודעתי שאני עוזב למנזר. אנשים שהכירו אותי התקשו להאמין. הם ידעו שאני אוהב כל מה שקשור בבשר – לאכול אותו, לבשל אותו, ללכת לקצב… כך שעלתה השאלה "מה תאכל?". כמובן שגם הזהירו אותי – במיוחד לאור העובדה שבתקופה שעברתי לתזונה צמחונית התאמנתי לאולטרה הראשון שלי – 60 ק"מ בסובב עמק. כך ששינוי התזונה בא בתקופה של עליית מדרגה מבחינת האתגר הספורטיבי. אז כן, היו הרבה תגובות מודאגות. אגב, זה לא כל כך שונה מתגובות מודאגות לעיסוק בספורט סיבולת. אבל כאשר עברה שנה והם ראו שההישגים שלי השתפרו ואני נראה בריא, הם נרגעו והתגובות התמתנו. יש גם כאלה שרוצים ללמוד את הנושא ובעצמם עשו שינויים תזונתיים, וכמובן שבקצה השני יש את המלגלגים. אבל בסופו של דבר, כל אחד לוקח אחריות על עצמו. מהמשפחה, הבת שלי צמחונית, מטעמי מצפון. יש לה כלב, והיא עשתה את ההקשר שבין החיה ובין האוכל שבצלחת. המעניין הוא, שאם צריך היה להמר על כאלה במשפחה שלא יהיו צמחונים ההימור היה בוודאי שדווקא אני והבת שלי לא נהפוך לצמחונים, משום ששנינו אוהבים בשר מאוד, יותר מהאחרים. אגב, הבת שלי סיפרה לי על ילדים בכיתה שרוצים להיות צמחונים, אבל ההורים אינם מרשים להם.
הנקניקייה הייתה פעם חיה
בעבר התנדבתי בגן ילדים. כאשר הילדים שאלו אותי בארוחת הצהרים למה אני לא אוכל את הנקניקייה, השבתי שהנקניקייה הייתה פעם חיה. הגננת מיהרה להשתיק אותי, שהילדים לא ישמעו זאת, ואחת הילדות קראה: "מה פתאום?! הנקניקייה מגיעה מהמפעל ולא מהתרנגולת!". זה מזכיר לי שהבן שלי, כאשר היה בן חמש, שאל בזמן הארוחה: "איך התרנגולת עושה את העוף?". כשענינו לו ש"התרנגולת היא העוף" הוא הרחיק מעליו את הצלחת ואמר שהוא כבר לא רעב. גם הבן הצעיר, בן השבע, השתתף לפני כמה חודשים בארוחה משפחתית שבה הגישו סלמון, ואמר שהוא לא אוכל, כי הוא לא רוצה שיהרגו את הדגים. ילדים חשים באופן טבעי רתיעה מאכילת בעלי-חיים. אני משתדל לא להטיף. מאמין בדוגמה אישית. אבל אני בעד לא לעצום את העיניים, כפי שאני עצמתי עיניים כל השנים הללו. אני מתנגד לנתינת תירוצים, כפי שאני נתתי לעצמי תירוצים: "האדם הוא חיה טורפת", "אני חייב לאכול בשר כי זה בריא". זה פשוט לא נכון. אני יכול להבין מדוע הצמחונות והטבעונות גורמות לאי-נוחות אצל מי שאוכל בשר, כי זה מעורר אצלו את השאלה: האם פירוש הדבר הוא שאני לא בסדר? וכל אחד רוצה לראות עצמו כ"בסדר", אדם טוב. עדיף לו לאוכל הבשר, שהצמחונות והטבעונות יהיו לא בסדר, מאשר שהוא יהיה לא בסדר.
בדיקות דם והסכם עם הדוד הרופא
כאשר רק התחלתי עם הצמחונות, כולם שלחו אותי לעשות בדיקת דם. הדוד הרופא שלי היה מגדולי המתנגדים לשינוי התזונתי שלי. עשיתי אתו הסכם שלאחר שנה אעשה בדיקת דם. אם התוצאות לא תהיינה טובות – אמנם לא אפסיק להיות צמחוני אך אדאג להשלים את מה שצריך, למשל באמצעות תוספי מזון. אך אם התוצאות תהיינה טובות – הוא עצמו יצטרך להרגיע את כל בני המשפחה, ולומר להם: "אריאל הוא צמחוני, והנה התוצאות של בדיקות הדם שלו". הוא עמד בהסכם ובאמת כינס את בני המשפחה והביע את השתוממותו על התוצאות המצוינות. הכולסטרול הטוב שלי עולה על הרע! הטוב – 75, והרע – 72. גם שאר הערכים – ברזל, המוגלובין וכו' – היו מצוינים.
מרשים! ולסיום, מסר לאומה?
לחשוב חיובי ולהיות שלמים עם מה שאתם עושים.
עם סיום ריצת 100 ק"מ בסובב עמק 2013, וקביעת שיא מסלול. צילום: ד"ר מנשה רוזנפלד
אפילוג – יש למה לצפות…
חלפה כמעט שנה מאז הריאיון שראיינתי את אריאל. מאז פגשתיו פעם נוספת בהרצאה מרתקת שנשא בערב חושבים טבעונות, שהתקיים בסגנון TED ועוררה עניין רב (ראו קישור בסיום). לפני הפרסום מחדש של הרשימה הזו שלחתי לאריאל מסרון ובו שאלתיו אם יש לו עדכונים. והנה מה שהשיב לי:
אני מתייחס לתחום התזונה כעניין של חיים ומוות, תרתי משמע. נושא זה קרוב מאוד ללבי, ולכן אני ממשיך ללמוד, לחקור ולהתעמק בו בצורה מתמדת. בעבר (ובהווה) עזרתי לחברים ומתאמנים לשפר את איכות חייהם בייעוץ "בלתי רשמי" בתחום. לאחרונה החלטתי לקחת את המעורבות שלי בתחום צעד אחד קדימה, והתחלתי בלימודים לקראת תעודת "מאמן בריאות" במכון הגדול בעולם ללימודי התזונה (Institute of integrative nutrition בניו יורק), ובכוונה לעסוק בתחום כבר בעתיד הקרוב. Stay tuned 🙂
קישור להרצאתו של אריאל רוזנפלד, "האם אפשר להיות ספורטאי סיבולת טבעוני?"
"אני מתאמן באינטנסיביות וחשוב לי לדעת מה אני אמור לעשות כדי לקבל די חלבון בתזונה טבעונית".
"אני רצה כמה פעמים בשבוע, ורוצה לדעת מה אני יכולה לאכול לאחר האימון במקום גבינת קוטג', שנהגתי לאכול".
בשאלות הללו ובדומה להן אני נתקלת בחודשים האחרונים שוב ושוב, מצד המשתתפים באתגר 22, שבו אני מתנדבת. מדובר בפרוייקט מקסים של קבוצת פייסבוק סגורה ותומכת שבמסגרתה מנסים טבעונות ביחד משך 22 ימים, בליווי תזונאיות וטבעונים ותיקים החולקים עם הטבעונים החדשים מניסיונם.
אז במקום שאשיב כל פעם מחדש על השאלות הללו, החלטתי לכתוב פוסט שאליו אוכל להפנות.
החששות של הספורטאים המתנסים לראשונה בטבעונות מובנים (גם אני חששתי בתחילה!), אך אינם מוצדקים. טבעונות וספורט הם שילוב טבעי ומומלץ, כפי שמוכיחים קארל לואיס, סקוט ג'ריק, דייב סקוט, ועוד רבים וטובים (ממליצה בחום על הקישור בתחתית הדף למאמרה המצוין של התזונאית, כרם אביטל).
דוגמאות לטבעונים ספורטאים מוכרים בארץ: האולטרה מרתוניסט אריאל רוזנפלד, שאוחז בשיא מסלול לריצת 100 ק"מ במרוץ סובב עמק, נועה ברקמן, ספורטאית מצטיינת, שהגיעה להישגים נאים ביותר בקרב חמש מודרני, ואבי לייני, שהוא שיאן ישראל בהרמת משקולות לקטגוריית הגיל שלו. שלושתם הגיעו לפסטיבל הטבעוני שהתקיים ב-13.10.14 והרכיבו פאנל מרתק על טבעונות וספורט. מדברי שלושתם עולה, שהטבעונות רק מסייעת להישגים הספורטיביים שלהם ושהיא מאפשרת התאוששות מהירה מאימונים והתגברות על דלקות האופייניות לספורט בעצימות גבוהה. בנוסף, שלושת המנצחים באולטרה מרתון סובב עמק 2014 במקצה 200 (מאתיים!) ק"מ הם טבעונים: עדן פז, גיא זלוף ורוני תדמור.
מה עם החלבונים?
הכול בסדר אתם. תודה ששאלתם 🙂
היום מצחיק אותי להיזכר בכך שכאשר הצהרתי לראשונה, לפני כשלוש שנים, על כוונתי לרוץ מרתון, נתקלתי בתגובות מודאגות, בנוסח: "אבל איך תרוצי מרתון, והרי את טבעונית… מנין יהיה לך די חלבון?"
האמת היא שהבורות שלי באותה תקופה עוררה גם אצלי סימני שאלה אם יהיה עלי לוותר על החלום לרוץ מרתון, בשל היותי טבעונית. שיטוט ברשת וחיפוש המונחים ספורט סיבולות וטבעונות הובילו אותי במהרה למסקנה הברורה: "ברור שארוץ מרתון! אני הרי טבעונית!"
למעשה, אדם ממוצע במערב צורך יותר מדי חלבון מן החי, וזו סיבה למחלות רבות וקשות. כך למשל כותב ד"ר שמי שגיב, מומחה לתזונת ספורט, במאמרו "המיתוס על חלבונים" באתר שוונג: "עיכולו של חלבון מן החי גורם ליצור חומצות רעילות ביותר כמו חומצה יורית, סולפירית, פוספוריק וניטרית. חומצות אלו נקשרות לאין ספור של מחלות כמו: סרטן, לב וסכרת. בשר גם נקשר לירידה בנפח המוח, לדמנציה, אלצהיימר ופרקינסון והרשימה אין סופית. צריכת יתר של חלבון נקשרת עם פגיעה במערכת החיסון ולמגוון רחב של תגובות אלרגניות. לאחרונה גם התפרסם מחקר מקיף שצריכת בשר נקשרה לירידה בתוחלת החיים". דברים ברוח דומה עולים גם ממאמרה על החלבון של הדיאטנית כרם אביטל (ראו קישור בסוף המאמר).
מקורות חלבון מהצומח
אז מהם מקורות החלבון הטובים לנו?
בראש ובראשונה קטניות – סויה, חומוס, עדשים, אפונה, סוגים שונים של שעועית (למשל, האם כבר ערכתם היכרות עם אזוקי ומש?) פול, תורמוס ועוד.
בסויה יש חלבון מלא, כלומר, היא מכילה את כל חומצות האמינו החיוניות. ניתן לצרוך אותה כפולים או כטופו, טמפה או חלב סויה.
לעומת זאת רוב הקטניות צריכות השלמה של דגנים (חיטה [לחם, פסטה, בורגול וכו'], שעורה, שיבולת שועל, אורז, תירס, קינואה וכוסמת וכו') כדי להגיע לחלבון מלא. שילוב הקטניות והדגנים לא חייב להיות באותה ארוחה, אך כן באותו היום.
ברוקולי, נבטים ועלים ירוקים הם מקור נוסף לחלבון.
כך גם טחינה, אגוזים ושקדים (אך רצוי לא להגזים בצריכתם בגלל אחוזי השומן הגבוהים).
סייטן – חלבון חיטה, מפוצץ בחלבון. ב-100 גרם סייטן יש כ-25 גרם חלבון (מובן שאינו מתאים לרגישים לגלוטן).
אדם ממוצע שאינו מתאמן צריך כ-0.8 גרם חלבון ביום לכל קילוגרם ממשקל גופו. ספורטאים צריכים יותר מכך, כ-1.5 גרם חלבון לכל קילוגרם (תלוי בעצימות האימונים). אין בעיה להגיע לכך בתזונה צמחית בריאה ומגוונת.
מה אני אוכלת לפני אימון ומה לאחר אימון?
האימונים שלי הם בבוקר, אז לפני האימון אני אוכלת פרי, בדרך כלל חצי בננה או שני תמרים. לאחר האימון נהגתי בעבר לשתות שוקו אלפרו (מהשלישיות), שיש בו יחסים טובים בין פחמימות לחלבון, לעתים אכלתי כריך עם טחינה או עם טופו, אך מאז שגיליתי את השייקים הירוקים – זו ההעדפה הראשונה שלי.
שייקים ירוקים
היו אלו שירי בן עמי ואריאל רוזנפלד, שני מאמני ריצה וספורטאים טבעונים, שראיינתי לבלוג שלי, טבעונית למרחקים ארוכים, שעשו לי היכרות עם השייק הירוק (תודה, שירי!) והבהירו לי עד כמה מה שטעים הוא גם בריא מאוד (תודה, אריאל!).
למי שעדיין אינו מורגל בטעם שייק ירוק וטעם העלים הירוקים חזק מדי לטעמו, אני ממליצה להתחיל בחסה, שטעמה ניטראלי, אלא אם כן ידוע לכם על עלים ירוקים אחרים שאתם אוהבים. למתקדמים יותר רצוי לשלב קייל, הנחשב למזון על (super food), מנגולד, כוסברה, פטרוזיליה, נבטי חמניות, שמיר ועוד. אפשר להשתמש בסוג אחד או יותר. לבחירתכם. רצוי לגוון ולא להישאר "נעול" על סוג אחד של עלים ירוקים. בחורף אפשר גם לקטוף מהגינה עלי חלמית ("חובזה", "לחם ערבי"). כן, עלים ירוקים חינם אין כסף. גיליתי שהוספת כמה עלים של נענע משדרגת את השייק ומעניקה לו טעם מרענן נפלא.
העלים הירוקים תופסים אצלי לפחות חצי בלנדר. לאלה אני מוסיפה בנדיבות פירות. כמעט תמיד בננה, שני תמרים ופרי נוסף (אפרסק, מנגו, תפוח, מלון וכו', האפשרויות רבות ומגוונות). פעמים רבות מוסיפה גם חופן פירות גוג'י, שאף הם נחשבים למזון על. לעתים מוסיפה פירות יער קפואים. בכלל, בקיץ אני מעדיפה שגם הבננה תצא מהפריזר היישר לבלנדר. הבננה הקפואה מעניקה, לטעמי, שדרוג רציני לשייק. לכל הכבודה הזו אני מוסיפה כוס וחצי או שתי כוסות של חלב סויה, כף עד שתי כפות של זרעי צ'יה (מקור מצוין לאומגה 3), קינמון, חוויאג' לקפה – מפעילה את הבלנדר ו… התוצאה נהדרת. כיף בחיך ובכל הגוף.
השייק הירוק טעים לי כל כך, ועוזר להתאוששות מהירה מאימונים.
והאמינו לי שאני עצלה ביותר בתחום הקולינרי, אבל לא מגלה כל עצלות כאשר מדובר בהכנת שייק ירוק. התוצאה מצדיקה בהחלט את ההשקעה הלא רבה.
גבינות ירוקות
קרה לי לעתים רחוקות, שסיימתי אימון וממש לא התחשק לי משהו מתוק, אלא הגוף התאווה דווקא למשהו מלוח. אבל כן רציתי לצרוך עלים ירוקים בקלות, בלי להכין סלט. אז פיתחתי ליין של גבינות ירוקות (תשואות, בבקשה!), המורכב מטופו, עלים ירוקים, כמה שיני שום, בצל קצוץ, תבלינים כמו כורכום ופלפל שחור (הכורכום ידוע כאנטי דלקתי והפלפל השחור נצרך כדי שהכורכום יוכל להשפיע), רוטב סויה (של תמרי, בלי חומרים משמרים), חלב סויה (יש לזכור לא להשתמש בחלב מתוק). את כל אלה הכנסתי לבלנדר, והתוצאה בהחלט משביעת רצון וקיבה. הבעיה היחידה היא שגיליתי שהגבינה מתקלקלת לאחר כמה ימים. מן הסתם יש דרך למנוע זאת, אבל עד שאמצאנה אני מזכירה לעצמי לא להיסחף, ולא להכין כמות גדולה מדי.
פרוסת לחם עם גבינה ירוקה תוצרת בית.
אפילוג בנימה אישית
מאז רצתי את המרתון הראשון בחיי חלו אי-אלו התפתחויות בתחום הטבעונות והספורט, שלא פסחו גם על הקבוצה שבמסגרתה אני מתאמנת, "אנדיור". נראה שיותר ויותר ספורטאים מגלים את יתרונותיה של תזונה טבעונית, וביניהם גם רן שילון, מקים "אנדיור" והמאמן הראשי בה, וספורטאי סיבולת בעצמו. מאז הפך רן לטבעוני, מסיבות בריאותיות וספורטיביות, כפי שהוא מדגיש, הוא ממליץ על התזונה הזו בפומבי, כמה מחברי הקבוצה הלכו בעקבותיו ו"אנדיור" הפכה לקבוצה ידידותית ביותר לטבעונים, דבר הבא לידי ביטוי גם ב"פריסות" של הקבוצה לאחר אימוני יום שישי, בשטח. כיף! פשוט כיף!
בילדותי הייתי מכורה לספרים מסוג סדרות השבעייה הסודית, החמישייה והכלב, ילדים בלשים מטעם עצמם, הפותרים תעלומות בהצלחה רבה. די היה בכותרת שתתחיל בצירוף "תעלומת ה" כדי להרקיד מדורה של התרגשות בעיניי ולעורר אצלי ציפייה לקריאה מענגת. כמה רציתי להיות אחת מחבורת הילדים הללו, ילדה בלשית הפותרת תעלומות. והנה, חלפו עשורים, ותעלומה הקשורה ישירות אלי התגלגלה לפתחי, ואני… במקום לנסות לפתור אותה – המשכתי באימון הריצה, כאילו דבר לא אירע. מעשה שהיה כך היה: לאחר האימון הקבוצתי של "אנדיור" באצטדיון הדר יוסף, המשכתי בריצה קלה לגבעת המופעים, ועל גבי התיק הכתום, המשמש אותי בקביעות כאשר אני נוסעת לאימוני הריצה. לפי התכנית שרשם לי המאמן, אילן פריש, הייתה לי שם תוספת אימון של חצי שעה. בקצה המסלול הנחתי את התיק ליד שני ספסלים, והתחלתי באימון: ריצה לפסגת הגבעה, ירידה באזור השירותים, והמשך מסלול על השביל. נהניתי ממראה התוכים הירוקים שפלשו לגבעה, נזהרתי מרוכבי האופניים המהירים כאשר הייתי צריכה לחצות את המסלול שלהם כדי להגיע למסלול ההליכה, ורצתי לי בלב מתרונן. לאחר הסיבוב השני ביקשתי לשתות אז חזרתי לתיק, כלומר למקום שבו היה התיק אמור להיות ו… רגע, זה לא יכול להיות… היכן התיק? הקפתי שוב ושוב את המקום, כביכול משהו ישתנה אם אמשיך לשהות באזור והתיק יצוץ לפתע יש מאין. אפילו מוח איטי כשלי, באותו רגע, נאלץ להגיע להבנה שהתיק הועלם מהמקום. התבוננתי במבט חמור ומגנה בזירת הפשע וזו נראתה פסטורלית לגמרי, והשיבה לי בקריצה ירוקה. מה אעשה כעת? חשבתי בתוגה, והתשובה נורתה במהירות: מה נותר לי לעשות? יש לי שני סיבובים נוספים לרוץ, אז פשוט אסיים את האימון. וכך, במקום להתגייס לפתרון תעלומת התיק הכתום, תעלומה שיש לי נגיעה אישית אליה ואינטרס ברור בפתרונה, המשכתי לרוץ. עם תום האימון, יצאתי לריצת שחרור שבמהלכה תרו עיניי אחר התיק – אולי הגנב השליך אותו עם החפצים שבו, לאחר שבדק את תכולתו? לצערי, "נפלתי" על גנב לא מתחשב שהעלים את התיק לגמרי.
אז מה באמת היה בתיק?
זו השאלה המתבקשת ששמעתי מכל מי שסיפרתי לו על המקרה. "איזה גנב טיפש!" כתבה לי חברתי מירב לאחר שעניתי לשאלה שלה. אולי זה לא אצילי מצדי, אך יש קצת נחת במחשבה על האכזבה שנגרמה בוודאי לגנב (ולא, אני לא מתנצלת על כך!). לאחר שהתחלתי לרוץ נזכרתי לעשות את מה שתכננתי מראש – ולפיכך חזרתי לתיק והוצאתי ממנו חגורת למותניים ובתוכה כסף ופלאפון, כך שאלה היו עליי כאשר רצתי. בתיק נותרו: – שוקו מסויה, להתאוששות לאחר האימון – הגנב מן הסתם שותה חלב פרה. אני מוכנה להמר על כך שאינו טבעוני! – סידור רינת ישראל – זה דווקא יכול לשמש אותו. שיתפלל כדי לחזור בתשובה. – כמה עטים – אולי ישמשו את הגנב כדי לכתוב לי מכתב התנצלות. שני בקבוקי מים ללא ביספינול. מקווה שידע להעריך אותם. – כובע מוצלח שקיבלתי באחד המרוצים, שלצערי שכחתי להוציא מן התיק ולחבוש בזמן הריצה, ו… – מגבת קטנה ספוגה בזיעת האימון הקודם. שיתבשם! – אך בעיקר צר היה לי על עבודה סמינריונית על בת פרעה, שהגישה לי מיכל, והייתי בשלבים מתקדמים של בדיקתה. כהרגלי, לקחתי אתי עבודה לנסיעות האוטובוס לאימון ובחזרה ממנו. האם ייתכן שהגנב ישלים את בדיקת העבודה? האם אפשר יהיה לסמוך על איכות בדיקתו? בת פרעה, איה את? לגנב פתרונים. אני, כאמור, המשכתי באימון הריצה בלא שאפתור את תעלומת ההיעלמות המסתורית של התיק הכתום ושל בת פרעה אשת שלמה.
"הפסיכופטים ממשיכים ישר?", שאל ראש הקבוצה שלנו, אילן הרינגטון, שנהג ברכב, את הסדרן, בשעת לילה מאוחרת, בכניסה למושב טל שחר, אחת מהתחנות במרוץ, וזה נד ברצינות בראשו. הסיטואציה הזו עוררה צחוק פרוע פנימי בקרבי. אכן, פסיכופטים זו הגדרה לא רעה: לאחר שסבלנו בקטע הריצה הראשון מריצה בחום היום, כעת אנו נעים בלילה ברכב מנקודה לנקודה, או רצים בעצמנו בחושך, אפוד זוהר לגופנו ופנס ראש לראשנו. כל הלילה כמעט שלא נתנו תנומה לעפעפינו ובכל זאת אנו ערניים ומלאי שמחה על הזכות לקחת חלק במרוץ תנ"ך-תש"ח 2014. זהו לי מרוץ ראשון של תנ"ך-תש"ח. לא תכננתי להשתתף בו ולא נרשמתי אליו, אך הוא נפל לידיי כפרי בשל. שבוע לפני המרוץ סיפרה לי חברתי לקבוצת "אנדיור" וחברתי בכלל, ציפי בר-אל, שבשל פציעה של כמה רצים, הקבוצה שלה מחפשת מחליפים, ושאלה אותי אם אני מעוניינת להשתתף. מצווה הבאה לידך, אל תחמיצנה, וגם לא הזדמנות שכזו, כך שמיהרתי להתקשר לראש הקבוצה, אילן, ודבריו ש"המשרה עדיין פנויה" היו כמוזיקה ערבה באוזניי. בחברת אילן וציפי בשער הזינוק
אילן אסף את ציפי ואותי מביתה במודיעין, ובנקודת הפתיחה פגשנו את החצי השני שלנו, אורי לכיש, מאיר מרגי ועומר מרגלית. מאיר ועומר הם רצים מהירים ביותר, והערכתי את העובדה שלא חיפשו לעצמם קבוצה עם רצים בליגה שלהם ונראה שלא הפריע להם שכולנו היינו איטיים מהם בהרבה. רמי אהרון ויעקב טובול התנדבו לשמש כמלווים בכמה מקטעים של ריצה.
החבורה כולה בשער הזינוק
רק שלא לחטוף מכת חום
אז מה היה לנו שם? קטע ראשון וקשה במיוחד בעיניי, מבקוע לנווה שלום. אמנם קטע קצר, 7.3 ק"מ, אך רצתי אותו בשעה 14:00, בחום היום. ציפי, הרצה הראשונה בקבוצה, התעכבה כדי לסייע לרץ שהתמוטט והתעלף. הידיעה שזה מה שעלה בגורל אחד הרצים לא הוסיפה לביטחון שלי בעת הריצה, על אחת כמה וכמה משום שרצתי לגמרי לבד. לא ראיתי איש מאחורי או מלפניי כמעט עד לסיום המקטע, שהיה בשטח פתוח. "אם חלילה אחטוף מכת חום ואתמוטט, מי ידע על כך?" דאגתי. שפכתי מים על ראשי, ואלה זלגו על קרם ההגנה מהשמש שנמרח על פניי וחדר לעיניי. חגיגה. כך שהייתה זו הקלה לסיים את הקטע הראשון של הריצה. "ברוך שפטרנו מעונשו של זה".
רצים, שותים ונהנים
"מה זה, מרוץ היקבים?", שאלתי את אילן למראה בקבוקי היין ובקבוקי הבירה שקנה בדרך. תחילה בבקוע, בשעה שאני התייגעתי בריצה בחום היום, ולאחר מכן בהפסקה של השלישייה שלנו בצובא. לכשעצמי, טעמתי רק שלוק צנוע של יין וכבר חשתי שראשי מסתחרר קלות. נזכרתי בחברה לקבוצת הריצה שלי שטענה שהריצות הטובות ביותר שלה הן לאחר לילות שתייה. העדפתי לא לנסות את הקונצפציה הזו בזמן המרוץ עצמו. פשוט איני יודעת לשתות.
מפגשים עם טבעונים
אחת ההנאות שלי במרוצים היא הפגישה עם טבעונים אחרים על המסלול. לעתים הם מזהים אותי בזכות הבלוג (ואת אלה עדכנתי בנוגע לשינוי הכתובת של הבלוג. www.run.co.il, פשוט וקל לזכור, לא כן?), ולעתים בזכות המסר הטבעוני שאני נושאת על חולצתי. גם במרוץ תנ"ך-תש"ח שמחתי לפגוש כמה טבעונים, הראשון שבהם היה ליאור חיים, ועליו חולצה של "אנונימוס" (עמותה לזכויות בעלי-חיים). לפני ריצת הלילה הראשונה שלי, בעין קובי פגשתי את ניר פינק, רץ מהיר במיוחד, טבעוני ודיאטן ריצה וספורט. שמחתי לספר לו שבמסגרת אתגר 22 (קבוצת פייסבוק סגורה שבמסגרתה מנסים ביחד טבעונות 22 ימים, בליווי תזונאיות וטבעונים ותיקים), אני ממליצה עליו לאלה המחפשים דיאטן ספורט. לאחר המרוץ שמחתי לגלות שהשמינייה שבמסגרתה רץ זכתה במקום ראשון, וניר פינק עצמו רץ את המרוץ בקצב ממוצע של 4:07. שאפו!
עם ציפי וניר פינק, דיאטן ריצה וספורט, טבעוני
ריצות בחשכה
שני קטעי ריצה נוספים רצתי בלילה, וזו הייתה מבחינתי חוויה מתקנת, משום שאני אוהבת ריצות לילה בשטח. מה שהעיב על החוויה היה העובדה שרצתי בבדידות כמעט מוחלטת. הייתי מעדיפה לראות רצים בסביבתי, או לפחות את נצנוצי פנסיהם או הנצנצים שנדרשנו לשאת. עם זאת הסימון היה כה ברור ונדיב, שרק חוסר הביטחון שלי גרם לי מפעם לפעם לפקפק אם אני בדרך הנכונה ושמא החמצתי פנייה. אולם כל אימת שהספק כרסם בלבי, חיש מהר נגלה הסימון הגואל שהרגיע אותי שחששותיי היו לשווא. ברגעים כאלה לא היו לי חברים טובים יותר מאשר הסימנים הללו. קטע הריצה הלילי הראשון היה מעין קובי לבר-גיורא, 9.3 ק"מ, והשני ממצפה משואה לתל-עזקה, 8.2 ק"מ. שניהם סווגו כבינוניים מבחינת רמת קושי.
אחרון ודי (לעת עתה)
בתחנת צרעה, בעודנו מחכות לאילן שיסיים את ריצתו, ציפי ואני התרשמנו מהאנרגיות האין-סופיות של המתנדבים שאיישו את הדוכן – אוריאל סמסון ואשתו, המכונה "אירית הספורטאית". השניים עודדו את הרצים שהגיעו תחנה בקריאות קצובות ושמחת החיים של אירית הספורטאית הייתה פשוט מדבקת.
בצרעה, עם "אירית הספורטאית"
קטע הריצה הרביעי והאחרון שאותו רצתי היה מצרעה לכפר אוריה, 11.7 ק"מ, שסווג כקשה מאוד, ושאותו רצתי בבוקר. הקושי נבע מעלייה רצינית בדרך הפסלים ביער צרעה. אך מצד שני, חלק מהדרך היה מוצל ומאחר שהריצה הייתה באור יום נהניתי מהנוף המרהיב שנשקף מההר ומהמחשבה שסמוך לנופים הללו, בין צרעה ובין אשתאול, גדל ונקבר שמשון הגיבור (מעניין מה היה כושרו בריצה). בסופו של דבר, נראה לי שהיה זה קטע הריצה שממנו נהניתי ביותר. בשל אילוצים של סדר יום לא היה באפשרותנו להישאר לסיום והפקרנו את החצי השני שלנו לגורלם, לרוץ בחום היום ולהגיע עבור כולנו לשער הסיום. סליחה ותודה, חברים!
תמונת סיום
תוספת
אז מה אם רצתי 37 ק"מ בתנ"ך-תש"ח? ומה בכך אם כמעט שלא ישנתי בלילה? אילן פריש, המאמן, הזכיר לי מראש שהמרוץ אינו מבטל את תוספת הריצה של שעה וחצי שיש לי אחה"צ, לפני כניסת השבת. ידעתי שאם אנסה למחות הוא פשוט ישיב לי: "את זו שהחלטת לרוץ אולטרה-מרתון, לא?". לכן סתמתי את פי ופשוט רצתי את אחת הריצות הכי מקסימות שהיו לי מזה זמן רב, ריצה מדיטטיבית באופייה בשדות קריית-אונו. כן, היה משמח מאוד ליהנות מחברה נעימה ולרוץ במרוץ תנ"ך-תש"ח בנופים מרהיבים של שדות כותנה ושדות תירס חרושים, עצי שקד, גפנים ותאנים, אך לעתים גם נחמד לרוץ כך סתם בקרבת הבית.
"כדאי להשקיע בפנס ראש טוב", אמר לי רן שילון, ומילותיו הדהדו באוזניי כאשר רצתי בהר איתן, מרוץ ערב של 16 ק"מ, ופנס הראש שלי סרב להידלק. שליש מן המרוץ הייתי עסוקה בפנס הראש הסרבן, מנסה שוב ושוב להזכיר לו את תפקידו, במקום שאחווה עד תום את חוויית הריצה בלילה ואתענג עליה. למרבה המזל, הפנס החליט להתעלל בי בעיקר בארבעת הקילומטרים הראשונים של המרוץ, כאשר הרצים היו עדיין סמוכים זה לזה, כך שרוב הדרך זכיתי באור מן ההפקר מפנסי הרצים האחרים. בייחוד שמחתי לרוץ לצד כאלה שהפנס שלהם הפיץ אלומה רחבה וחזקה של אור. בהמשך, כאשר נוצרו מרווחים משמעותיים בין הרצים, הואיל הפנס שלי סוף סוף להידלק ואני נשמתי לרווחה והתחלתי ליהנות יותר מהחוויה של ריצה לילית בטבע. יש בכך משהו מרגיע במיוחד, בעיניי.
"את הטבעונית למרחקים ארוכים" זיהה אותי אחד הרצים, כנראה לפי הכיתוב – "Vegan Runner" בגב חולצתי. "Go vegan!" צעק אלי רץ אחר. היו עוד תגובות להיותי טבעונית, והן כמובן שימחו אותי. רצתי בקצב סביר, לא קרעתי את עצמי, וזכרתי היטב שלמחרת בבוקר אני אמורה להתייצב ביער בן שמן לאימון ריצה של שעתיים, ושאחר הצהריים יהיה לי אימון ריצה נוסף של שעה.
בקילומטר וחצי האחרונים כבה הפנס ונדלק חליפות, ולי לא נותר אלא להתפלל לה' שינחה את צעדיי ויביאני בשלום עד לשער הסיום.
לא רק שתפילתי נענתה אלא שהתברר לי לשמחתי שדי בתוצאה הלא כל כך מרשימה שלי, 1:30:58, כדי לזכות אותי במקום שני כללי ובמקום ראשון בקטגוריית גיל. פעם ראשונה שאני זוכה בגביע בכללי, ולא רק בקטגוריית גיל. אז תודה לכל הרצות התותחיות, בכל הגילים, שלא הגיעו למרוץ ואפשרו לי לזכות, תודה לאישי יריב, שהציע לי להירשם למרוץ הזה, הסיע אותי אליו, ניצל את הזמן לטיול אופניים באזור, ואחר כך חיכה בסבלנות עד שיסתיים הטקס. תודה לרן שילון ולאילן פריש וכן לשאר המאמנים באנדיור על כל אימוני העליות, שהכשירו אותי לרוץ בצורה סבירה את העליות שבמרוץ, ובייחוד תודה לה' ששמר את צעדיי למרות עלילות הפנס.
צילום: צלם הבית, עומר מנוס
אך מאחר שאין סומכים על הנס, עוד השבוע (לפני מרוץ תנ"ך-תש"ח) אקנה בע"ה פנס ראש טוב, והוא ישרת אותי במרוץ השליחים תנ"ך-תש"ח שיתקיים בחמישי-שישי השבוע, וכן באולטרה מרתון סובב עמק (61 ק"מ בעמק יזרעאל) שיתקיים בסוף אוקטובר.
כך שבמרוצים האלה לא אזכה באור מן ההפקר ואולי אף אוכל לזכּות רצים אחרים באור מן ההפקר שיקרין הפנס החדש שבכוונתי לקנות.
