מרתון ירושלים (1.3.2013)

לשבור חלונות

שלושה שבועות לפני מרתון ירושלים צלעתי קשות באשמת דלקת בגיד אכילס. הייתי בטוחה ש"הלך המרתון", אבל רן שילון החזיר את הדברים לפרופורציות. פציעה אינה סוף העולם ואפילו לא סוף החלום על המרתון. אז כן, גם אני הצטרפתי למועדון שאף אחד אינו שש להיות חבר של כבוד בו, מועדון המשתמשים בשירותי פיזיותרפיסט ספורט. בהמלצת רן וחברות לקבוצה שעברו דבר אחד או שניים בענייני פציעה, הגעתי למרפאה ברמת חן, ליובל דוד. בדחילו ורחימו שאלתי אותו אם אוכל לרוץ את המרתון. לשמחתי, הוא לא שלל את האפשרות, אך פסק שכדי שאגיע למרתון במצב אופטימאלי, מבחינת הפציעה, עלי להימנע מאימוני עליות, משום שהעליות מכבידות במיוחד על הגיד. גזר דין קצת מאיים, לנוכח העובדה שבמרתון מחכות לי עליותיה של ירושלים… הפסקתי אם כן להתאמן ב"ירושלים הקטנה", כפי שאני מכנה בחיבה את הרחובות שמאחורי ביתי, אזור של עליות וירידות, ובמקום זה רצתי בפארק. יום לפני המרתון הגעתי ליובל שיחבוש את כף רגלי, ושנינו קיווינו לטוב.

ואחי ישי תהה: "קודם כל את משלמת הרבה כסף כדי שיהרסו לך את הגידים, ואחר כך את משלמת הרבה כסף כדי שיתקנו לך את הגידים. אם את רוצה לתרום לתל"ג, למה שלא תשברי חלונות?"

החלטתי לשקול את עמדתי בעניין התמיכה בצמיחה הלאומית, אך רק לאחר המרתון.

השכמה

4:30 בבוקר, והנייד מצפצף. "בוקר טוב. וידוא קימה" – מגיע מסרון מליאת. "מזמן", אני משיבה לה בלאות מסוימת. אני ערה כבר מ-1:30. כל ניסיונותיי לשוב ולהירדם נכשלו. אני נרגשת מדי.

ליאת, חוי ואני תופסות טרמפ לירושלים עם אילן פריש, מאמן ב"אנדיור". ליאתי מפתיעה אותי ומביאה לי מתנה, מחזיק מפתחות מקסים של חיפושית מזל מתוקה להפליא שהכינה בעצמה, ופתק מרגש לא פחות שבו היא מודה לי על שבזכותי היא עומדת להשתתף במרתון היום.

נקודת ההתחלה

אכן. אני זו שפיתיתי את ליאת להירשם למרתון ירושלים, לאחר שסיימה מרתון בברלין, אך לתחושתי אני זו שצריכה להודות לה על שהסכימה להירשם למרתון סמוך למדיי למרתון הקודם, כאשר ההכנות אליו נופלות על תקופה עמוסה אצלה. "אם לא נירשם זה לא יקרה", האיצה בי. וכך, חודשים רבים לפני המרתון עצמו, לחצו הרצות 187 ו-188 בו זמנית על כפתור ההרשמה וחשו שהחלו בעצם אותו הרגע במסע שלהן לקראת המרתון השני בחייהן.

הכנה למרוץ

בגן סאקר – אווירת קרנבל. תחפושות ומיצגים משעשעים. לצד השטותניקיות החביבה, הארגון למופת. איני מבינה כיצד, אך אין לחץ בשירותים ("שירותים אמתיים" התלהבה מירב, שהגיעה אף היא לרוץ את מקצה ה-10 ק"מ), והפקדת החפצים מהירה ומאורגנת.

למזלנו, חוי נמצאת אתנו, ומאחר שהיא תתחיל לרוץ אחרינו ועדיין אינה מפקידה את התיק שלה, ליאת ואני יכולות להישאר בבגד עליון לגופנו, שאותו אנו מוסרות לה ממש לפני הזינוק. בכל זאת, קר בירושלים…

הידד! הנה גם מרינה, שאף היא תרוץ מרתון מלא. ליאת, מרינה ואני רצות חבוקות לקו הזינוק. מוזיקה שמחה וקצבית משרה אווירה חגיגית. מתחילים!

בניגוד להוראות המאמן

בפגישת ההכנה לקראת המרתון אמר לי רן שילון לרוץ לאט את חמשת הקילומטר הראשונים, להגביר מעט בקילומטר השישי, ורק לאחר עשרה ק"מ לעבור לקצב המרוץ.

אבל אני מנסה לרוץ לצד ליאת, אף שהיא משמעותית מהירה ממני. איני חשה שהקצב מהיר מדי, אבל שעון הג'י-פי-אס מלמדני שהגזמתי. מלבד זאת, רן אמר לי להאט בעליות, ולעבוד קשה בירידות, אך ליאת גומעת את העליות בקלילות. אין ברירה, אני נאלצת להיפרד מהפנטזיה של לרוץ בצוותא ומגלה שהגוף שלי כואב ודואב. למעשה, משך כל המרוץ הגוף כאב. לאחר שעה וחצי של ריצה נכנעתי, ולקחתי כדור אחד של פראמול. נדיר שאני משתמשת בתרופות, ולפני המרתון הקודם סירבתי לשקול את האפשרות להצטייד בכדור נגד כאבים. אבל כנראה שהתקלקלתי מאז. הכאב אינו נרגע, אך גם אינו גובר. לכן ייתכן שהכדור אכן עזר. אני מסתייעת בנשק רב העצמה הטמון בחגורת הפאוץ' שלי – פתקי עידוד לשעת קושי שהכינו לי אימא שלי, אישי יריב וחברתי רונית, ושאותם אני קוראת לראשונה במרתון, ושואבת מהם כוחות. אני מנסה לנתק את הנפש מהגוף הדואב, וליהנות מהאווירה הקסומה.

יעל שמש במרתון ירושלים

ירושלים של זהב

איזו חוויה מרוממת נפש היא לרוץ בירושלים! לא רק בגלל ההיסטוריה של העיר הזו ובשל הנוף המרהיב, אלא גם בזכות הקהל הירושלמי הנפלא. הם עומדים – מטף ועד זקן ­– בצדי הרחובות או במרפסות הבתים ומעודדים את הרצים. אולי לא יפה להשוות, אבל לא חוויתי חוויה כזו במרתון תל-אביב. מזג האוויר נפלא. קריר ונעים. הארגון – כולל פריסת המים וחלוקת הבקבוקים הקטנים – מצוין. גם הפקדת התיקים התנהלה ביעילות ובמהירות, בניגוד גמור למה שאירע במרתון תל-אביב בשנה שעברה.

פגישות משמחות במהלך הריצה

ממש בתחילת המרוץ, מור שלזינגר, גם היא ברצים, קוראת בשמי ומציגה עצמה. עד כה הכרתי אותה רק מהבלוג מעורר ההשראה שלה; חברתי כנרת קוראת בשמי בקילומטר העשירי, בכיכר פריז, שם המתינה לי; אחד מצוות הארגון מזהה אותי ממרוץ בגין ומשבח אותי: "כל הכבוד, גם מרוץ בגין וגם מרתון…"; ולפתע אני פוגשת את סוניה (שלא נרשמה למרוץ), רצה נגד כיוון התנועה, מחייכת אלי חיוך רחב, מעניקה חיבוק חטוף וממשיכה מהר בדרכה למצוא את מרינה, שאותה תלווה בריצה ב-14 הקילומטרים האחרונים; מיכאל, אחד מחברי הקבוצה שלי במרוץ "מהר לעמק", קולט אותי לקראת סיום המרתון, רץ לצדי זמן קצר ומעניק לי זריקת עידוד, ושואל בדאגה למצבי ולמצב גיד אכילס. "כל הגוף כואב", אני מקטרת ומצליחה להדאיג אותו (כפי שהתברר לי בדיעבד משיחה עמו), "למעט גיד אכילס", אני מוסיפה, ומצליחה להפתיע אותו. יש לציין שזהו גיד מתחשב. רק לאחר המרוץ מחה הגיד בתוקף על כל שעוללתי לו בעליות הירושלמיות, אך במהלך המרוץ התנהג למופת.

עליות וירידות

אני רצה מהר בירידות, ומאטה בעליות, כפי שהורה לי רן. בירידות – אני עוקפת רבים ואיש אינו עוקף אותי. בעליות – רבים עוקפים אותי. מתברר שאני צריכה לשפר את יכולתי לרוץ בעליות. אני חושבת על רצי המלך בתקופת המקרא וכן על הרצים שרצו לפני מרכבותיהם של שני הנסיכים רודפי השררה, אבשלום ואדוניהו, בני דוד. עם התווי המאתגר של עיר דוד – הם בוודאי נדרשו לכושר מעולה! ובאותה תקופה לא היו כבישים סלולים ונעליים בולמות זעזועים. האם לא הייתה להם בעיה בגיד אכילס? ואיך שמרו על הברכיים?

לקראת הסיום ממתינה לרצים עלייה קשה במיוחד, לפחות כך הדבר בתחושה שלי. כבר ברור לי שלא אצליח לסיים בפחות מארבע שעות ריצה. לצד האכזבה, אני מזכירה לעצמי שמלכתחילה חשבתי שאחוש הישג אם ארד מארבע שעות ועשרים דקות. רק בגלל שבשיחת ההכנה עם רן הוא טען שאני יכולה לשפר את התוצאה שקבעתי במרתון תל-אביב, 3:59, קפצה עלי רוח חמדנית. בלית ברירה אני עורכת התאמות בין השאיפה למציאות ומחליטה שהיעד שאני מתכווננת לקראתו הוא לסיים בפחות מארבע שעות וחמש דקות.

החופש לרוץ ומחשבות על עגלי חלב

סוף הריצה קשה לי. הקצב בעלייה אִטי במיוחד. אבל אני מאלצת את עצמי לחשוב כמה בת מזל אני שאני חופשית לרוץ. לעומתי, כמה מסכנים עגלי החלב שהזכות הזו נמנעה מהם. אני נזכרת בחופשה של יריב ושלי בהולנד, שבמהלכה צפיתי במראה המרנין של שני עגלים משתובבים ורודפים זה אחר זה באחו. אבל עגלי החלב מגודלים במתכוון בתאים צרים שבהם אינם יכולים לזוז ממקומם או להסתובב, כדי שלא יפתחו שרירים כך שבשרם יישאר רך. העגלים מגודלים על תזונה חסרת ברזל, החיוני לבריאותם, אך פוגם בטעם בשרם, כך שהם סובלים מאנמיה. באתר האינטרנט של מסעדות אל גאוצ'ו מתפארים בצורת הגידול האכזרית הזו: "לעגל חלב צורת גידול ייחודית והוא מופרד מאִמו בגיל צעיר, לא ניזון מעשב ירוק או חיטה ולא מקבל ברזל […] וכל זאת בשביל להעניק לו את טעמו הייחודי. תנאי הגידול של עגל החלב מטפחים את חוסר יכולת התנועה שלו כדי שלא יתפתחו רקמות שריר וכדי להגביר את רמת השומן שלהם". אף שהעובדות מוכרות לי, קראתי ולא האמנתי שניתן להתפאר בתנאים ה"מטפחים את חוסר יכולת התנועה" של עגלים רכים (הם נשחטים בגיל חמישה חודשים), שנשללה מהם הזכות לרוץ ולהשתובב כמו אותם עגלים שפגשתי בהולנד. את הקילומטרים האחרונים והקשים במרוץ אני מקדישה אם כן לעגלים האומללים, ודבריו של ר' שמשון רפאל הירש מהדהדים באוזניי: "לאדם ולבהמה רוצה ה' להמציא חיים אמִתיים מלאי אושר" (פירושו לתהלים לו, ז).

שמחת הסיום

הנה סוף סוף קו הסיום, שאותו אני חוצה לאחר 4:03.53 שעות, ולא פחות משאני שמחה לסיים, אני שמחה לפגוש את תמר (שרצה חצי מרתון) קוראת בשמי, מחייכת חיוך רחב ומניפה פונפונים ורודים, ומיד אחריה את ליאת, שהגיעה עשר דקות לפניי והמתינה לי בסבלנות. אנו מביטות זו בזו בהתרגשות: הידד, עשינו זאת! מהר מאוד רושם הקושי מיטשטש ומה שבעיקר נשאר הוא תחושת רוממות הרוח והזיכרונות על אווירת הקרנבל. כן, ברור לי לגמרי שאני רוצה לשוב ולרוץ בירושלים מרוצים נוספים של מרתון מלא. איני בטוחה שלשנה הבאה בירושלים דווקא, אך בע"ה עוד תבואנה שנים כאלה.

ליאת נתנאל (משמאל) ויעל שמש – שמחות ונרגשות עם סיום 42.2 ק"מ

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

מרוץ בגין השלישי (8.2.2013)

סיבות טובות להשתתף במרוץ בגין

על מרוץ בגין שמעתי ממירב. אף שאני ממעטת להשתתף במרוצים, כי איני אוהבת להפסיד את האימונים הקבוצתיים, הרעיון להשתתף במרוץ בגין מצא חן בעיניי בשל שתי סיבות. הראשונה, זוהי הזדמנות מצוינת להתאמן לקראת העליות והירידות המצפות לנו במרתון ירושלים. השנייה, סיבה סנטימנטלית, מנחם בגין ז"ל היה ידיד טוב של סבי מצד אמי, יצחק באבאני ז"ל, שהיה ציוני חם, אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית במקסיקו, אדם לבבי ואציל נפש, איש ספר ועורך האנציקלופדיה Judaica, בספרדית. בגין, ביחד עם רעייתו עליזה ובנותיו, אף השתתף בשמחת נישואיי הוריי ובגינונים של אציל פולני נשק ליד הכלה, כפי שניתן לראות בתמונה.

מנחם בגין מנשק את ידה של הכלה, אמי, שרה אסטלה שמש, לבית באבאני. משמאל: סבי, יצחק באבאני ז"ל

השתתפות במרוץ בגין תספק לי תירוץ הולם להזכיר בפוסט זה את סבא שלי, ובכך לגרום נחת רוח לאימא שלי. עסק משתלם, הלא כן?

ומי לא בא?

מיהרתי לעדכן את ליאת ותמר ושלושתינו נרשמנו למקצה של 25 ק"מ. אף תכננו, לאחר המרוץ, לבקר במסעדה צמחונית-טבעונית בירושלים כדי לחגוג את סיום הריצה. אבל שבוע לפני המרוץ הודיעה תמר שלא תוכל להשתתף, משום שחטפה שפעת וגופה נחלש, ויום לפני המרוץ – אללי! – לקחה ממנה ליאת דוגמה רעה, התקררה אף היא וקיבלה מרן שילון הוראה לוותר על המרוץ. אמנם עדיין נותרה לי מירב, שאתה גם הגעתי למרוץ, אך מירב נרשמה למקצה של 12.5 ק"מ, כך שבמרוץ עצמו נאלצתי לצערי לרוץ לבד.

ראשונות תמיד אנחנו

מאחר שגם למירב וגם לי נטייה חזקה להקדים, אף אחת מאתנו לא ריסנה את השנייה באשר לשעת היציאה וכך יצא שהגענו לגן הפעמון עוד לפני 6:30 בבוקר, כאשר ההתכנסות החלה רק ב7:00 והריצה עצמה היא החלה לקראת 8:00. רצינו לשפר את מקום החניה (אמנם באנו לרוץ, אך למי יש כוח ללכת?) והנווטן לקח אותנו לסיבוב ארוך, שבסיומו החזיר אותנו בדיוק לאותה חניה שממנה יצאנו. ורק אז התברר לנו שמקום הכינוס ומקום פתיחת המרוץ הם ממש קרובים למקום החניה. "בטח אנחנו הראשונות להגיע", אמרתי למירב, אך זו מיהרה להכחיש בטענה ש"כל המארגנים כבר הגיעו…".

מירב ויעל מחויכות, לפני המרוץ

התארגנות לפני המרוץ

היה קררררר בירושלים. 9 מעלות. לפיכך ויתרתי על כוונתי הראשונה להשיל מעליי את המעילים ולצאת לעולם בחולצה קצרה. מאחר שזמננו היה בידינו ביקשנו מבחור חביב מהצוות המארגן לצלם אותנו לפני המרוץ, ליד פסל האריות. "תמונה של לביאות", התבדח הבחור, "וכעת יש לכן עדיין כוח לחייך". לאחר מכן הלכנו לקבל את חולצת הטריקו של המרוץ ובה דיוקנו של בגין, ובגבה ציטוט מדבריו: "לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות".

הפתעה נעימה הייתה לגלות שיש אפשרות לאחסון חפצים בבית מורשת בגין,  אולם היססנו אם לסמוך מערכת הפקדת החפצים. גם מירב וגם אני חווינו טראומה במרתון תל-אביב 2012, כאשר מערכת שמירת החפצים קרסה ולקח שעה ארוכה עד שהצלחנו לאתר את חפצינו. האם החוויה הזו לא תחזור על עצמה? מזל שבסופו של דבר החלטנו לתת אמון, כי המערכת "תקתקה" ביעילות והחפצים הוחזרו לנו מיד, ללא כל בעיה. נפרדתי מהמעילים ומהפלאפון ויצאנו לחימום שיזמו מארגני המרוץ. דרך להילחם בקור.

ממש לפני ההזנקה של המקצה שלי, שיצא ראשון, התברר לנו שמארגני המרוץ לא סגרו רחובות והריצה תהיה על מדרכות, ולא על כבישים. פניה על מירב התכרכמו. בשל פציעה, היא חוששת לרוץ על מדרכות, ואינה יודעת מה לעשות כעת. אני מצטערת בשבילה, ולפני שאדע מה החליטה לעשות אני צריכה לצאת לדרכי. חיבוק למירב ו… יוצאים!

המרוץ

זהו מרוץ ללא מדידת זמנים ("ולכן אין זה מרוץ" – כך רן שילון), אז אולי מתאים יותר לכנות אותו ריצת הכנה. בעיניי, יש בכך משהו מרגיע, אולם בלא מדידת זמנים מטעם המערכת, הצטיידתי בשעון ג'י-פי-אס כדי שאוכל אני למדוד זמן מדויק ומהירות. הריצה מתחילה בעלייה, בקצב איטי, אך לאחר מכן חלק מהרחובות מתיישרים מתחת רגלינו ועל העליות מפצות הירידות. אני אוהבת לרוץ בירידות ומנסה לשכנע עצמי שגם מהעליות אני נהנית. כעבור שניים וחצי קילומטר צועק לעברי אחד המארגנים: "יופי, נשארו לך רק כמה דקות!". כן, כן. ועוד עידוד מטעם אחד מצוות הארגון: "את בקצב מצוין גברת!". חכמה גדולה, אני בירידה.

אני דואגת למירב. האם החליטה לוותר על הריצה? ואולי החלה לרוץ, אך מאחר שהריצה החלה בדשא, ולא בכביש חלק, ויתרה מיד? הלוואי שיכולתי לדעת… "יעל!" אני שומעת אותה לפתע קוראת בשמי, בחולפה על פניי בכיוון הנגדי (המסלול המעגלי והחוזר על עצמו הפגיש בין הרצים של המקצים השונים), ומלבד חדוות הפגישה אני נרגעת לראות שהיא מחויכת ושמחה. עוד פעם אחת, בשלב מתקדם יותר בריצה, פגשתיה במסלול הנגדי, ועדיין היא נראתה לי איתנה ושלווה. התמלאתי שמחה. כבר היה ברור לי שתסיים את המרוץ, אף שחששה מפניו. עד כה היא לא רצה מרחקים כאלה, בשל הפציעה. לפני המרוץ שאל אותה מאמנה, טל בר דוד, אם היא מוכנה לקראתו, והיא השיבה שלא. לאחר המרוץ הודיעה לו שטעתה, וכי התברר שהיא דווקא הייתה מוכנה.

חלק נכבד מהריצה עובר במסלול הרכבת. הנוף נפתח לרווחה. אני נהנית להתבונן בבתי האבן הפרטיים והיפים ובשקדיות. ככל שהירידה נמשכת אני נמלאת דאגה: הרי אצטרך אחר כך לחזור על עקבותיי ולרוץ את כל העלייה הזו. בדיעבד התברר שהעלייה הייתה פחות מאיימת מאיך שנראתה. אני מנסה שלא להיכנע לעלייה ולרוץ בצעדים קטנים ומהירים. לפני המרוץ שלחה לי ליאתי מסרון מחמם לב, ובו כתבה שהיא שולחת לי אנרגיות טובות. בחלקים היותר קשים במרוץ נזכרתי באנרגיות הטובות הללו המלוות אותי והרגליים קיבלו תנופה ומרץ.

בריצה באותו מסלול בפעם השנייה יש דווקא כדי להרגיע. אני כבר מכירה את הדרך, ולא צפויות לי הפתעות לא נעימות. נכון, מחכה לי, פעם נוספת, העלייה הארוכה, אך אני כבר יודעת שהיא קשה הרבה פחות ממה שנדמה היה לי, לפני שרצתי אותה בפעם הראשונה.

עבדי הזמן

שעון הג'י-פי-אס כבר מראה 25 ק"מ, שאותם רצתי ב-2:19 שעות, אך עדיין לא הגעתי ליעד. אולם הקולות ההולכים וגוברים של מוזיקה מאותתים שאני כבר קרובים. אני סקרנית לראות מהו המרחק הסופי ובכמה זמן עברתי אותו. כך קורה שבכל התמונות שמירב צילמה אותי בסיום (בלא שאבחין בה ובלא שאהיה מודעת לכך שהרגעים הללו מונצחים), אני מעניקה את תשומת לבי לשעון שעל פרק ידי. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", קבע ריה"ל, ושפחתכם הנאמנה גילתה שרצה 25.43 ק"מ בזמן 2:21 ובמהירות 10.8 קמ"ש. אכן, פעם נוספת הפרתי את הלקח הבסיסי שניסה אחי הצעיר, אלון, להנחילני: כאשר את מגיעה לסיום, אל תביטי בשעון, אלא חייכי למצלמה חיוך רחב והניפי ידייך כמנצחת. סליחה אלון. אנסה ליישם את לקחך החשוב במרוץ הבא.

עבדי הזמן…

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

שותף לדרך – עם יריב, מתל-אביב לחדרה

מתנת יום הולדת ליריב

"older and wiser", אני אומרת ליריב בחיבה, כאשר השעון המעורר מעיר אותנו ב 4:00 בבוקר ביום הולדתו ה-51. כל שנה, בפרק הזמן של חמישה חודשים שבין יום הולדתו ליום הולדתי, יריב טוען שהוא "older and wiser" ממני, ולכן הוא צריך להדריך אותי מה לעשות, כמובן, בהשראת השיר מצלילי המוזיקה.

היום אנו חוגגים את יום הולדתו בהליכה מתל-אביב לחדרה, כ-45 ק"מ. מתנת יום הולדת ששנינו נהנה ממנה. זוהי כבר פעם שישית שאנו הולכים את ההליכה הזו, כך שאפשר לדבר על מסורת. התירוץ הוא "לשתות תה אצל דודה מלכה", דודתו של יריב המתגוררת בחדרה. הפעם הראשונה שבה יצאנו להליכה לחדרה הייתה בפברואר 1994, כחודשיים לאחר שהכרנו. יריב הציע לי להצטרף אליו, ובהיותי חובבת אתגרים מסוג זה נעניתי להצעה. בדיעבד התברר לי שבעקבות ההליכה המשותפת הזו החל יריב להתאהב בי.

כמה רגעי נוסטלגיה – כיצד הכרנו?

יריב ואני הכרנו בזכותו של חיים חדר, שאותו אנו מכנים "השדכן". אמנם הוא היה חף מכל מניע לשדך בינינו שידוך רומנטי, אך הוא זה ששיבץ אותנו, בדצמבר 1993, לאייש יחדיו דוכן של האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים בדיזינגוף סנטר, שער 5, ולחלק חומר לעוברים ושבים. מאחר שיריב היה חבר ועד באגודה ידעתי מיהו וזכרתי שבבחירות לוועד הציג עצמו כטבעוני, דבר שהיה חריג מאוד באותה תקופה. ניצלתי את השהות עמו לברר מדוע הוא טבעוני. עד אז הכרתי רק טבעונוּת מסיבות בריאותיות, ולכן הופתעתי כאשר הסביר לי שהוא טבעוני מסיבה מוסרית. אבל לאחר ששלח לי מאמר שכתבה טרודי גפן, ובו התייחסות מפורטת לתנאי הגידול של בעלי החיים בתעשיות החלב והביצים, היה לי ברור שאין די בכך שאני צמחונית ושמכאן ואילך איני צורכת כל מוצר מן החי. יוצא מכאן שאני חבה ליריב תודה על שהאיר את עיניי מבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". אני בטוחה שהייתי מגיעה לטבעונות גם לולא נפגשו דרכינו, אך כנראה שזה היה קורה כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הידע בנושא ההתעללות בבעלי חיים בתעשיות החלב והביצים הפך לנגיש יותר.

על כל פנים, בין יריב לביני צמחה ידידות אמיצה, והזאב הבודד הזה, שעד שהכירני נהג לטייל לבדו, החל להזמין אותי לטיולים שאליהם יצא. אט אט נרקם קשר רגשי נוסף, מעבר לקשר הידידותי, שבתחילה ניסיתי להיאבק בו, משום שיריב אינו דתי. אבל לאור העובדה שיש בינינו כל-כך הרבה מן המשותף, כולל כמובן האידאולוגיה שלנו לגבי היחס הראוי לבעלי-חיים, השלמנו, בסופו של דבר, עם ההבדל הזה בינינו, והנה אנו נשואים באושר ובכושר.

הליכה על חוף הים

אנו מגיעים לתל-אביב סמוך ל-5:00 בבוקר, מחנים את המכונית בחניה של הבריכה הלימודית ברחוב לבנון בתל-אביב ומתחילים בהליכה. קר בחוץ, ושנינו חבושים ב"כובעי פודל". כאשר אנו מגיעים לחוף הצוק הצפוני אני מראה ליריב היכן התקיימו אימוני "אנדיור" בקיץ, היכן הנחנו את התיקים, היכן רצנו, ובמקום שבו ביצענו הליכות עכביש אני מדגימה לו במה מדובר. קבוצת רצים שמגיעה למקום מעוררת בי געגועים לריצה על חוף הים, אבל גם נחמד עד מאוד ללכת בו עם יריב.

ההליכה בחוף הים לא הייתה נטולת מכשולים. בשני מקומות, באפולוניה ובנתניה, נאלצנו לטפס על המצוקים כי מפולות סלעים הגיעו לקו המים. בנתניה סברתי שניתן יהיה להתחמק מטיפוס במחיר הירטבות קלה, ואולי אפילו בלי להירטב. סלע גדול בים הסתיר לי את המשך הדרך וקיוויתי שלאחריו החוף יהיה נוח להליכה. התבדיתי וחזרתי ליריב בזנב בין הרגליים ומה שגרוע יותר – בנעליים רטובות לגמרי. "מי טפשונת שנרטבת בים?" הקניט אותי יריב, על משקל ההקנטות שלנו כלפי החתולים שיש להם בית ובכל זאת נרטבים בגשם. כנראה ניסה להוכיח שהוא באמת "older and wiser". מילא נעליים רטובות, אך לאחר שטיפסנו את המצוק התכסו הנעליים בשכבת בוץ עיקשת. מלבד זאת היה קטע רצוף אבנים שהונחו שם לתמיכה במצוק ולמניעת התמוטטותו, וגם שם התעכבנו.

עיכוב בדרך בדמות אבנים. צילום: יריב גלבוע

אולם האתגרים הללו לא פגמו בהנאת ההליכה על חוף הים. כמה אני נהנית להביט בצדפים, בשחפים ובים עצמו. מראה הגלים במרחב העצום ממלא אותי תחושה של עצמה בלא גבול. הבריכות הקטנות והתחומות הנקוות סמוך לחוף, בין הסלעים, מעוררות תחושה של אינטימיות נעימה, מעין גן עדן פרטי.

יריב בגן עדן

דייג בגן עדן ובשביס זינגר

מה שפגם בהנאת ההליכה הוא שמצאנו בחוף הים גוויות של שני צבי ים ענקיים. עד שאנו רואים צבי ים – הם צריכים להיות מתים? אך האידיליה נפגעה הרבה יותר בגלל הדייגים. אמנם יכולתי פחות או יותר להתעלם מהם במידה מסוימת ולקוות בלבי שיעלו חרס בידם, אך לפתע ראינו דייג שהצליח להעלות ברשתו דג אומלל. הדג ניסה להימלט ונפל לחוף, אך הדייג מיהר להניח אותו בדלי, שבו ייחנק אט-אט. המראה הזה זעזע את יריב ואותי וחשנו חוסר אונים מאמלל אל מול סבלו של הדג. איני יכולה להושיע אותו, אף שלפי תפיסת עולמי אני עדה לפשע המתבצע מול עיניי. נזכרתי באירוע מכונן שאירע בילדותי, שבעקבותיו נהייתי צמחונית. בגיל חמש זועזעתי למראה הקצב בסופר השולה קרפיון מהאמבטיה ומכה על ראשו. פרצתי בבכי וצעקתי לעברו: "רוצח, רוצח!". אני חשה בושה על כך שכיום איני מעזה לחזור על התגובה האותנטית הזו, ורק מסננת לעבר הדייג: "לא חבל על הדג?". תגובה רפה, שבוודאי נפלה על אוזניים ערלות. דברי יצחק בשביס זינגר עולים בזכרוני:

"המפרץ היה מוצף שמש וגדוש סירות, מהן שבו זה עתה מהפלגות של לפנות בוקר אל הים הפתוח. דגים, שעוד לפני שעות מעטות התרוצצו במים, היו עתה מוטלים על הסיפונים כשעיניהם זגוגיות, פיותיהם פצועים והם מלאים כתמי-דם. הדייגים, והם ספורטאים חרוצים, היו שוקלים את הדג ומתגאים בשללם. כל אימת שהיה הרמאן עד לטבח של חיות ודגים, מילאה אותו תמיד מחשבה אחת: בהתנהגותם כלפי בעלי חיים, כל בני-האדם דמו לנאצים. רגש העליונות שבו נהג האדם כרצונו כלפי יצורים אחרים, הדגים את התורות הגזעניות הקיצוניות ביותר, העִקרון שהכוח הוא הצדק" ("שונאים, סיפור אהבה", תל אביב תשל"ט, עמ' 191).

פרידה מהים לטובת הגבעות וזיכרונות על "באנו מהים"

בחוף בית ינאי, באזור נחל אלכסנדר, עזבנו את הים ופנינו לגבעות. לא יכולתי שלא להיזכר באנקדוטה משעשעת: במרץ 2007 המשכנו בדרכנו על חוף הים ואז נתקלנו בגדר, ואחריה בגדר נוספת. טיפסנו על הגדרות, ומצאנו עצמנו בבית הספר הימי מבואות ים במכמורת. כאשר פנינו לכניסה לבית הספר, כדי לצאת ממנו, השתומם השומר למראנו, טען שלא ניתן להיכנס לבית הספר ללא אישורים (אך עיניו הרואות) ושאל מנין הגענו. התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק כאשר יריב השיב לו בסבר פנים רציני: "באנו מהים", משל היינו אליק שנולד מן הים.

"אי ירוק בים" ויריב גלבוע

כעת אנו חוסכים לעצמנו את הביקור בבית הספר (שמא ייאלצו אותנו להשתתף בשיעור אזרחות או מתמטיקה), ופונים לגבעות היפות והירוקות, המעוטרות ברקפות ובכלניות. אני חשה רצון עז לרוץ בנוף היפה של הגבעות, ופותחת בריצה קלה בעלייה. זהו סימן שכוחי במותניי ושההליכה לא עייפה אותי. מתברר שאימוני הריצה מועילים גם למבצעי הליכה שכאלה.

יער חדרה

ידעתי שאסור לי להסכים למסלול העובר ביער חדרה! הרי עוד בהליכה הראשונה שלנו לחדרה, בפברואר 1994, עברנו בו. מצאנו אז את עצמנו מבוססים בבוץ ובמים שהגיעו עד מעל לברכיים. ההופעה הראשונה שלי בביתה של דודה מלכה הייתה בוודאי בלתי נשכחת. אבל יריב השתוקק לעבור ביער חדרה. בכל זאת, זהו יום הולדתו. נכנעתי. בתחילה הכול הלך כשורה, אך לאחר שהעמקנו מעט ביער וכבר לא התחשק לשוב על עקבותינו, החלו לצוץ יותר ויותר מכשולי מים. תחילה קטנים, ואחר כך רציניים יותר ובלתי פוסקים. בוססנו בלא הפסקה בבוץ ובמים שהגיעו עד מעל לקרסולינו. קצב ההתקדמות נעשה אטי להחריד – 1.5 קמ"ש! ליער חדרה יש חלק בכך שסך כל ההליכה הגיע למספר הנכבד של תשע שעות נטו.

מכשול המים האחרון היה תעלה מלוכלכת ומוצפת במים בדיוק מול המכלאה של "חדרה אוהבת חיות". חצינו אותה בלא היסוס, כבקיאים ורגילים, מול עיניהן המשתאות של שתי נשים שהיו שם כשמקהלה של נביחות כלבים מריעה לנו או תוהה על שפיותנו. הייתי צריכה לדעת מראש שכך זה יסתיים. כל טיול עם יריב, ולו התמים ביותר, עשוי לצפון אתגרים והפתעות, כמו קפיצות מעל גדר או מעבר בשדה סרפדים. אפילו בטיול שטיילנו בסביון השלווה והמנומנמת, מצא יריב גדר שיש לקפוץ מעליה כדי להגיע לשטח בר יפה שלעולם לא הייתי מודעת לקיומו אלמלא יריב. כאשר אני מקטרת באוזניו על הבחירה לעבור ביער חדרה, הוא משיב לי בנחת: "לפחות יש לך על מה לכתוב לבלוג שלך". אכן "older and wiser", הא?

יעל שמש ביער חדרה. צילום: יריב גלבוע

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

מחנה אימונים בעין גדי (22-20 בדצמבר 2012)

התארגנות ומזוודה כבדה

זהו מחנה האימונים הראשון שבו אני משתתפת, ונקל להבין את הציפייה וההתרגשות לקראתו. לשמחתי, רבים מחברות וחברי "אנדיור" נרשמו אליו. למעלה משלושים.

בס"ה מחנה של שלושה ימים, אך אני יוצאת עם מזוודה גדושה, כאילו יצאתי לשבועיים לחו"ל. התחזית היא לסוף שבוע סוער. מאחר שאפילו בעין גדי עשוי לרדת גשם, צריך להתארגן על בגדי קיץ ובגדי חורף, לריצה ולאחר הריצה. שני זוגות נעלי ריצת שטח, שמא זוג אחד יירטב בגשם. וכמובן – האוכל תופס גם הוא מקום לא מבוטל. בהיותי טבעונית, שאינה אוכלת כל מוצר מן החי, איני יודעת עד כמה אוכל לסמוך על הארוחות באכסניית הנוער אנ"א שבה נשהה. הוסיפו לכך בקבוק תירוש ולחמניות לקידוש, וקבלו מזוודה לתפארת.

יום חמישי – הגעה

מאחר שאני מסתפקת בריצה ואיני שייכת לחבורת הרוכבים שיצאה לרכיבה כבר ב 8:00 בבוקר, אני יוצאת בבוקר יום חמישי, בשעה מאוחרת יחסית מהבית. אופיר ואני תופסים טרמפ עם כרמית, שאוספת אותי בשעה 10:00. אנו מגיעים לאכסנייה ראשונים, עוד לפני 12:00, ויוצאים לסיור באזור. אחרינו מגיעות מרינה וחוי. שבוע קודם לכן הגיעה חוי למיון בגלל כאבי גב עזים. כל השבוע לא התאמנה, אך הייתה נחושה לצאת למחנה האימונים. היא סיפרה כיצד הרופא צחק כאשר אמרה לו שהיא חייבת לחזור לעצמה תוך שבוע, כי "יש לי מחנה אימונים". הנה מגיעים שאר החברים: הרוכבים (שאכלו הרבה חול ברכיבה שלהם) יורדים מיוזעים מאופניהם ואלה המסתפקים בריצה, יוצאים נינוחים מהמכוניות. גם ליאת מגיעה עם הרוכבים, אף שלא רכבה. מאחר שנסעה עם תמר, לארח לה לחברה, הגיעה אתה מוקדם בבוקר, והצטרפה לרכב מלווה, עם רוני מיכאלי, אישה המסור של דליה, המלווה אותה לא אחת ולא שתיים. ליאת הגדירה עצמה כ"הורה מלווה" ו"מבוגר אחראי" והתלוצצנו על כך שהצעירה שבחבורה שודרגה לדרגת הורה ומבוגר. הן הרוכבים מהבוקר והן הרצים שהגיעו זה מכבר, יוצאים לריצה משותפת במעלה אלעזר. כדי להגיע לשם אנו נוסעים ברכב. עידית שוהם, קרן לי, אופיר ואני תופסים טרמפ עם אריק הופמן.

צילי וגילי

בנסיעה למעלה אלעזר "נוזפת" בי קרן על כך שבטור הקודם, שבו סיפרתי על האימונים המשותפים שלה ושל עידית לתחרות איש הברזל, תיארתי את עידית בלבד כעדינה ושברירית למראה. "אני רוצה לציין שגם אני עדינה ושברירית", חורצת בבדיחות קרן. ומאחר שאני לא מעוניינת להסתבך עם עורכת דין, אני נאלצת לקבל את עדותה העצמית, ומכאן ואילך כל אימת שיש לי הזדמנות לכך, אני מקניטה אותה על היותה בחורה כה עדינה ושברירית. כך למשל, כאשר הן מספרות שהן רכבו בשטח של מלח, אני שואלת אותה כיצד בחורה עדינה ושברירית כמוה עשתה זאת. "אבל זה לא היה מלח גס", נחלצת עידית לעזרת חברתה. שתי הבחורות העדינות והשבריריות העבירו חלק נכבד ממחנה האימונים בצילומי קפיצות מרהיבות. הן החליטו, שכל מקום חדש שאליו יגיעו בדרך לאיירון מן הן תבצענה קפיצה כזו, וכך תהיה להן גלריה שלמה של תמונת קפיצות, שהאחרונה תהיה לאחר שתגענה לקו הסיום של האיירון מן. אם יהיה לכן כוח לקפוץ, מעיר אחד החברים, וקרן ממהרת להדגים כיצד "תקפוצנה" (כמעט בלא לזוז מהמקום), בשרירים תפוסים ונוקשים. זה מה שנקרא ליהנות מהדרך, אני אומרת לרן שילון, למראה שתי הקפצניות הללו. אגב, במחנה האימונים הדביקה להן כרמית את הכינוי המתבקש: צילי וגילי. כרמית הגתה, ואני מיהרתי להפיץ את הבשורה.

עידית שוהם וקרן לי, "צילי וגילי", מקפצות ונהנות כל הדרך ל"איש הברזל". צילום: אריק הופמן

ריצה במעלה אלעזר

זמן קצר לאחר שאנו מגיעים למצדה, נשמע קולו של הכרוז מכריז שהיום העלייה מותרת רק באמצעות הרכבל. אולם אנו רצים למעלה אלעזר, שליד מצדה, ויוצאים לריצה, שהופכת בהמשך להליכה, בשביל השחור. כל אחד בקצב שלו. רן הורה לנו שלאחר שלושת רבעי שעה של עלייה, נסתובב ונחזור. אני בת הנגב. נולדתי בבאר-שבע, ובה חייתי עד גיל שניים. לאחר מכן עברנו לעומר, בה גרתי עד סיום כיתה ו. המעבר מהנגב לקריית אונו, לרגל עבודתו של אבי, היה כרוך בכאב לב גדול. הבטחתי לעצמי שעוד אחזור לגור בנגב, הבטחה שלא קיימתי וכנראה כבר לא אקיים. אבל אני חוזרת אליו בטיולים משותפים עם יריב, והנה כעת גם במחנה האימונים. הנוף הצחיח של הגבעות ההרים יפה מאוד בעיניי (אף שהאובך פוגע בראות). אבל נראה לי שבשעת רצה אני מעדיפה לראות עצים ומים.

טיפוס לאוורסט?

לאחר הריצה במעלה אלעזר אנחנו חוזרים לאכסנייה ומקבלים מפתח לחדרים. החדר המרווח מפתיע אותי לטובה, מעל ומעבר לציפיות שלי. מהמרפסת צופים בים המלח הסמוך. גם ארוחת הערב מפתיעה לטובה במגוון עשיר, ואף טבעונית כמוני מוצאת די והותר מה לאכול, אף שהארוחה חסרה חלבונים מהצומח. מזל שהצטיידתי. היעלים המסתובבים חופשי באכסנייה ובודקים היטב את פחי האשפה מוסיפים לקסם של המקום.

תמר עם חברות חדשות. צילום: ליאת נתנאל

לאחר ארוחת הערב אנו שומעים הרצאה מרתקת, מלווה בשקופיות, מאת דודו יפרח, אחד מחמישה ישראלים שטיפסו לאוורסט. מההרצאה אני מבינה מדוע האתגר הזה אינו בשבילי. דרגת המזוכיזם שלי נמוכה בהרבה. רק למראה התמונות ריחף הקור בעצמותיי, וכמובן – הסטטיסטיקה המבהילה של הקרבנות – הן הרוגים והן פצועים שנאלצו לוותר על כמה אצבעות. ואילו אני, מקסימום מקריבה ציפורניים על מזבח תחביב הריצה.

לאחר ההרצאה ליאת, כרמית ואני פורשות לחדרנו. שיחת הנפש המתגלגלת בינינו גורמת לי לחוש אף ביתר עצמה עד כמה אני אוהבת ומעריכה את שתי החברות הללו. לבסוף, העייפות מכריעה אותנו ואנו שוקעות בשינה לאגור כוח ליום המחרת.

מזכרת חביבה. צילום: קרן לי

יום שישי – ריצה, סנפלינג וטיפוס בנחל צין

בתכנון המקורי היינו אמורים להעביר את היום בנחל תמרים. אבל בשל החשש לשטפונות, אנו מדרימים לנחל צין. ליאת ואני תופסות טרמפ עם תמר, ובנסיעה הזו, כמו גם בהמשך מחנה האימונים, אני לומדת להכיר אותה והיא מתחבבת עלי מאוד. אז הנה "בונוס" רציני של מחנה האימונים, הוא מאפשר להכיר אנשים שלא הכרנו (אני למשל הכרתי את אבידן ואת אופיר) או להעמיק את ההיכרות עם כאלה שחשבנו שאנו מכירים (מבחינתי, תמר ומרינה). לבקשתה של תמר, אני מספרת לה על שלוש הנשים המקראיות הנקראות תמר: תמר כלת יהודה, שבנתה את בית יהודה והתנ"ך בהחלט רואה בה דמות חיובית ואין כל גינוי כלפיה על ש"גנבה זרע" מחמיה; תמר אחות אבשלום, שנאנסה באכזריות בידי אחיה למחצה אמנון, ואחר כך הושלכה בחרפה מביתו ונאספה לבית אבשלום אחיה, שבו חיה "שוממה". דמות טראגית, שהתנ"ך מתאר בצורה אוהדת ביותר, ולמעשה, היא הנאנסת המקראית היחידה שקולה נשמע, וכאשר היא מנסה לדבר על לבו של אמנון שלא יפגע בה, היא עושה זאת בחכמה ובעצמה. ותמר בת אבשלום – מעין מצבה חיה שהקים אבשלום לאחותו תמר, שהייתה אף היא יפה כדודתה.

הנסיעה הארוכה מסתיימת בירידה תלולה למדיי, בדרך עפר, הנראית מתאימה רק לג'יפים. המכוניות של החברים עושות דרכן באומץ באותה הדרך, גם אם בחיל וברעדה. אנו נושמות לרווחה כאשר הדרך מסתיימת ואפשר לרדת מהמכונית, לחלץ עצמות ו.. להתחיל לרוץ. רוצו שלושת רבעי שעה וחזרו, אומר לנו רן, וכך אנו עושים. השמועות המגיעות מהמרכז מספרות על מזג אוויר סוער במיוחד, אך אצלנו השמש זורחת וקופחת על ראשנו. עובדה זו מעוררת בי ספקות לגבי בדל המחשבה שעברה בי, לרוץ את מרתון אילת, שהרי איני נהנית לרוץ בחום, ואם בחורף אמתי וסוער מזג האוויר באזור שמשי, מה יהיה ביום חורף קונבנציונאלי בישראל? אבל אם סקוט ג'וריק, הרץ הטבעוני האגדי, ישתתף במרוץ הזה, כפי שאני חושדת שיהיה, הסיכויים שאיענה לאתגר של מרתון באילת נוסקים פלאים.

יעל שמש רצה בנחל צין. צילום: עידית שוהם

לאחר הריצה – הגיע תור הסנפלינג. אני מזדרזת להיות בין הראשונים שיעברו את החוויה, כך שאוכל לחזור לאכסניה לפני כניסת השבת. אני כ"כ מרוכזת במחשבה הזו, עד שאיני טורחת להפנים את ההוראות של דודו באשר לדרך הנכונה לבצע זאת. הרגע שבו אני צועדת לאחור ורגליי ניתקות מהסלע מפחיד למדיי, בשל היעדר השליטה, וחיש מהר הוא הופך לטראומטי משום שגופי מיטלטל ישר לסלע, והצד הימני האחורי של גלגלתי סופג מהלומה רצינית. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לולא חבשתי קסדה. גם כך אני מרגישה את המהלומה היטב והראש כואב והאזור מתנפח. לפחות לא הגרתי את מוחי על הסלעים. אני נוזפת בעצמי על שאיני מהווה דוגמה טובה לחברים. החבטות שחטפתי בוודאי אינם מוסיפות לביטחונם העצמי. בחיי שמגיע יישר כוח גדול לכל מי שידר אחריי, למרות הדוגמה הרעה שנתתי. ובייחוד מגיע צל"ש לתמר ולאבידן, שהיו צריכים להתגבר לא רק על המראה של דמותי נחבטת בסלע, אלא גם על פחד גבהים. החברות שלי מבטיחות להשגיח עלי ולבדוק אם אני מדברת שטויות, סימן לזעזוע מוח, אבל לא בטוח שזו אינדיקציה כזו מוצלחת. וכי אסור לדבר שטויות ללא זעזוע מוח?  בכך לא תמה סאת ייסורי, כי הנה הטלטלתי לצד שמאל, והמרפק השמאלי שופשף קשות. למרות הטראומה, כאשר אני סוף סוף נמצאת באוויר, ללא סלעים להיחבט בהם, אני נהנית מאוד מחווית הריחוף. אבל אני מוותרת על קיר הטיפוס המחכה בהמשך, בעיקר משום שהטיפוס אינו עד סיום הקיר, אלא צריך גם לרדת ממנו באמצעות חבל ואני כבר חבוטה מספיק. אני נהנית לראות איך כמה מהחברים מתמודדים אתו בדרגות שונות של הצלחה. צל"ש מיוחד לאריק ולליאת, שטיפסו את הקיר במיומנות ראויה לציון. האם בעתיד אתגבר על הטראומה של הסנפלינג הראשון בחיי ואנסה לייצר חוויה מתקנת? ימים יגידו.

מזל שהייתה לי קסדה! צילום: עידית שוהם

חזרה לאכסנייה – מרוץ נגד השעון

מאחר שאריק כבר סיים את הסנפלינג ואת הטיפוס, אני מבקשת ממנו להחזיר אותי לאכסנייה, כך שאגיע לפני כניסת השבת. בהיותו הבחור הטוב שהוא, הוא נעתר לבקשתי ללא היסוס, וגם דליה, מרינה ואופיר שמחים להצטרף ולחזור מעט מוקדם יותר. אך תחילה צריך להתגבר על דרך העפר. בעלייה תלולה במיוחד אנו יורדים מהרכב, כדי להקל על הנסיעה. אני מבחינה, לא בלי נקיפות מצפון, שרווח לי על שאיני נושאת בסכנה יחד עם הנהג האמיץ שלנו, שנותר לבדו להתגבר על העלייה הנושקת לתהום. כאשר אנו מגיעים לכביש אני נושמת לרווחה. אנו מגיעים בזמן, ואני ממהרת להתקלח ולסדר סידורים אחרונים לפני כניסת השבת. מרינה מתנדבת להביא לי את החמגשית עם המנה הצמחונית. אני נהנית מהירקות המבושלים וכמובן מוותרת על הטבעול, משום שטבעול אינו מנה טבעונית, משום שיש בו אלבומין ביצה.

לאחר הקידוש וסעודת השבת ("סעודה ראשונה") רבים מאתנו יוצאים מהחדר ואנו יושבים או עומדים במדרכה שמול החדרים ומדברים, כאילו היינו "נוער ברזלים". גם כיבוד לא חסר. החברים מתחילים לארגן רשימה של המעוניינים להשתתף במרוץ הר לעמק. בהיותי הטיפוס הלחוץ שאני, אני כבר מאורגנת מזה זמן רב וכבר יש לי קבוצה. מאוחר יותר אנו נהנות מחברתה הנעימה של מרינה המגיעה לבקרנו בחדרנו.

יום שבת – טיפוס על הר צרויה

יאמר לזכותו של רן, שהוא ארגן את המסלול כך שאוכל לקחת חלק בפעילויות השונות. משום כך בשבת אין כל נסיעה אלא רק טיפוס על הר צרויה הסמוך לאכסניה. זאת רק לאחר ארוחת הבוקר, שהיא מבחינתי "סעודה שנייה" (של שבת). רן שואל אותי אם אני מתכוונת לקחת אתי לטיפוס את בקבוק מיץ הענבים שאתו קידשתי. מובן שלא. אך אשמח להיפטר מהבקבוק ואני מציעה אותו לרן. להפתעתי, הוא נענה להצעה ברצון, וטוען שהמיץ ישמש אותו במקום משקה איזוטוני. העלייה לפסגת ההר היא של 600 מטר. אני עולה אותה לצדה של תמר, המתגברת על פחד הגבהים שלה ועושה את הדרך כמו פנתרה אמתית. גם בספלינג הצליחה להתגבר על פחד הגבהים. הדבר נכון גם לגבי אבידן. רק צר לי שתמר אינה מעזה להתבונן בנוף המקסים הנפרש לעינינו. אך כאשר אנו מגיעות למעלה ההר גם היא נהנית ממנו. רן מעביר לכל אחד שמגיע את בקבוק מיץ הענבים. בשלב זה הוא נראה מעט תוסס, אך טעמו בהחלט סביר. צילי וגילי פוצחות שוב בסבב קפיצות, על ראש הר צרויה. אני יורדת למטה בחברת תמר וליאת. כאשר אנו מגיעות לסיום, ליאת מודיעה שהיא חוזרת "לאסוף את איציק". איציק התלבט אם לצאת למחנה האימונים בגלל פציעה. ליאת שידלה אותו להצטרף ולהתאמן בקצב שלו, והבטיחה לו שבסיום תחזור לאסוף אותו. אני מחליטה להצטרף אליה "לאסוף את איציק" (תירוץ להמשיך להפעיל את הגוף), ואנו חוזרות לטפס על ההר. כאשר אנו מגיעות אליו הוא צוהל לקראת ליאת: "כל החזרה אמרתי לחברים, מעניין אם ליאת באמת תבוא לאסוף אותי". ובכן – באה. על ליאתי אפשר לסמוך.

תמר, חוי, ליאת, יאל וקרן בנחל צין. צילום: עידית שוהם

רגע של תנ"ך: דוד ובני צרויה במדבר עין גדי

שמו של ההר מעורר בי כמובן מחשבות על דוד ואנשיו שנמלטו משאול והסתתרו במדבר עין גדי. במדבר זה חס דוד על חייו של שאול, כאשר זה האחרון נכנס למערה לעשות את צרכיו, בלא שידע שדוד ואנשיו מסתתרים בירכתי המערה. אנשיו של דוד דרבנו אותו לנצל את הזדמנות הפז שבאה לידו, ולהרוג את אויבו המבקש את נפשו ומסכן את כולם. דוד פסע בלאט לעברו של שאול, אולם הסתפק בכריתת כנף מעילו בלא שיפגע בגופו. לאנשיו אמר בתקיפות: "חָלִילָה לִּי מֵיקֹוָק אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (מל"א כד 6).

בני צרויה ליוו את דוד בנאמנות בדרכו. הן בהיותו פליט נמלט משאול והן מאוחר יותר, לאחר ששב לישראל והפך למלך (יואב ואבישי. עשהאל נהרג בידי אבנר עוד קודם שהומלך דוד על כל ישראל). יואב, אבישי ועשהאל בני צרויה היו אחייניו של דוד, ושלא כדרכו של המקרא לייחס דמויות לאב, הם נקראים על שם אמם, צרויה, אחות דוד. לשלושת האחים היה תפקיד חשוב בצבא דוד. יואב היה שר צבאו. אבישי ועשהאל נמנים על רשימת גיבורי דוד (שמ"א כה). על עשהאל מסופר שהיה "קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמ"ב ב 18). למעשה, מהירותו היא זו שגררה את מותו, ואם מסקרן אתכם לדעת למה, פתחו את פרק ג בספר שמ"ב. אני תוהה אם הר צרויה נקרא על שם אחות דוד, שלא מסופר עליה שום דבר משמעותי, או על שם בניה, בני צרויה, שהיו נאמנים לדוד עד כלות.

הדובדבן שבקצפת: טיול בנחל דוד

מיד לאחר שובנו מהר צרויה מתארגנים החברים לתזוזה. הם אמורים לפנות את החדר בצהרים. אך רן הסדיר מראש שאוכל להישאר בחדר עד לאחר צאת השבת. גם אופיר מחליט להישאר, כדי לנצל את הזמן לטיול באזור. כרמית חוזרת עם תמר ולליאת, ומשאירה לו את מכוניתה. הם כמעט שכנים, כך שזו לא בעיה. אני מצטרפת אליו לטיול לנחל דוד, הנמצא ממש ליד האכסניה. כאשר מתברר לי שהכניסה בתשלום, האכזבה מתחילה לטפס בגרוני, אבל אני נזכרת בפתגם של סבתה של ליאת: "אם תבקשו, תוכלו להגיע לאיסטנבול". ובקשתי צנועה בהרבה – אני רוצה להגיע רק לנחל דוד, שרגליי דורכות במפתנו. לפיכך אני מחליטה לנסות את כוחה של הבקשה. אם לא יועיל – לא יזיק. כאשר אני מבהירה שאיני משתמשת בכסף בשבת, ושואלת אם אוכל לשלם במוצ"ש, אני מופתעת לטובה לגלות שיש להם סידור לשומרי שבת: ניתן להשאיר את התשלום עבור שמורת הטבע באכסנייה, עם החזרת המפתח. ההסדר הזה אפשר לי את ההנאה העצומה של ביקור באחד הנופים היפים ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי: השילוב של חום כחול וירוק שובה את העין: המצוקים הנישאים, מפלי המים ומקווי המים והצמחייה העשירה. שפני הסלע הרבים המתרוצצים באזור – חלקם מציצים בנו בסקרנות ולא חוששים מאתנו כאשר אנו מתקרבים אליהם – הם באמת שובי לב.

יותר משלושה כוכבים מפארים את השמים. תמו שלושה ימים גדושים בחוויות ומהנים עד מאוד. אני אורזת את המזוודה ואת הזיכרונות היפים ונפרדת מהמדבר עד לפעם הבאה. עוד אשוב.

פורסם בקטגוריה ריצה | 12 תגובות

חבורה שכזאת

מדי פעם אני תוהה אם רצים, ככלל, הם בני אדם נחמדים במיוחד, או ששפר עלַי מזלי על כך שאני מתאמנת עם חבורת רצים כה מקסימה. לו הייתי מקבלת שקל על כל פעם שחגית ואני אמרנו זו לזו: "באמת יש לנו קבוצה של אנשים נחמדים במיוחד"…

…טוב, אמנם לא הייתי מיליונרית, אבל הייתי יכולה לקנות לעצמי מנה טעימה של שווארמה טבעונית (במחשבה שנייה, גם כעת אני יכולה לעשות זאת, אז כנראה ששקל על כל אמירה לא היה משנה את החיים שלי שינוי יסודי). אבל ברצינות, עם חבורה שכזאת – וסלחו לי על הקלישאה, אך קלישאות הן פעמים רבות אמִתות צרופות – גם כאשר רצים בקור ובגשם הלב מתחמם.

ואכן, באימון שהתקיים בדרך בורמה ביום שישי 23.11.12 רצנו בקור, בגשם ובבוץ. לשמחתי הודיעה לי חגית שסוף סוף היא חוזרת לאימונים הקבוצתיים של ימי שישי, שמהם נעדרה תקופה ממושכת בשל פציעה. מצוין בשבילה, אבל גם בשבילי. חגית מתגוררת לא הרחק ממני, כך שיהיה לי טרמפ נוח מאוד.

ארבע לפנות בוקר ואני מתעוררת למשמע מטח של רעמים והבזקי ברקים. בוודאי יבטלו את האימון, אני חושבת לעצמי, אבל באתר "אנדיור" אין הודעה על ביטול. אני מקווה שחגית לא החליטה שבשל מזג האוויר הסוער היא אינה מגיעה, ומדליקה את הנייד לברר אם יש הודעה כזו ממנה. לבי שוקע כאשר הנייד מודיע לי על הודעה חדשה. כאן המקום להבהיר: איני מקבלת הרבה מסרונים, מאחר שרוב מכרַי יודעים שמערכת היחסים שלי עם הנייד רופפת למדַי. ובכן, אני בודקת ונרגעת לגלות שזו הודעה מאתמול בערב, מאריק. הוא שואל אם אני צריכה טרמפ (בשבוע שעבר נסעתי וחזרתי אתו). וכמה נחמד מצדו לשאול! אני ממהרת להודות לו ולהודיע לו שאני "מסודרת".

במהלך הבוקר מזג האוויר משתפר אף שעדיין יורד מפעם לפעם גשם. "דווקא הגיעו הרבה אנשים, חששתי שאהיה המופרעת היחידה", אומרת מרינה למראה שאר המופרעים והמופרעות שהתכנסו במקום המפגש, תחנת הדלק שליד מסילת ציון. עידית שוהם וקרן לי זוכות לתגובות נרגשות ומעודדות משאר החברים על ההחלטה המשותפת שקיבלו: להתאמן לתחרות "איש הברזל" שתתקיים עוד שמונה חודשים באוסטריה. קשה לי שלא לחייך כאשר אני חושבת על עידית, העדינה למראה ולמשמע, אוחזת בתואר "אשת ברזל". אך המראה העדין שלה מסתיר קשיחות ונחישות של מרתוניסטית ורולריסטית ללא חת (טוב, אולי עם פרפרים בבטן, אבל בהחלט עם כוח עמידה). ברזומה שלה אפשר למצוא החלקה ברורלרס מירושלים לתל-אביב, ועוד אחרי ריצה של למעלה מ-15 ק"מ ב"ריצת הסליחות" בירושלים.

אני מנסה לברר מי מתכוון להירשם למחנה האימונים בעין גדי. הידד! חוי, חגית, אילנה ומרינה אכן מתכוונות להירשם. מחנה האימונים מתחיל להצטייר בעינַי כטיול שנתי, אלא שבמקום ללכת רצים בו.

קר לי. אני שמחה כשאנו מתחילים לרוץ. דרך מצוינת להתחמם. "שוב לא הזכרת אותי בפוסט שלך", נוזף בי בצחוק (כך לפחות אני מקווה) איציק, הבדחן שבחבורה. לאחר הטור שכתבתי על מרוץ נייקי, הוא הוכיח אותי על שלא הזכרתי שפגשתי אותו בתור לשירותים (מודה שאכן פגשתיו). "את מזכירה את סוניה שהכינה עוגה, ואת ציפי שגם כן הכינה עוגה, ומה אִתי? אני ממש פגוע". "אם תכין עוגה טבעונית אני מבטיחה להזכיר גם אותך", אני משיבה לו (ותוך כדי כתיבת הדברים הללו אני מצטערת על כך שהוא הצליח לחמוק מתנאי זה, והנה הוזכר בלא שיצטרך להוכיח רצון טוב גסטרונומי). "זה הקריטריון?", צוהלת ליאת, "מצוין, כי…", היא משתתקת. "כי מה?" אני דוחקת בה, אבל פניה עוטות הבעה מסתורית: "זו הפתעה!", היא מכריזה. אני מבינה שיש לחֵיך למה לצפות לאחר האימון. מעבר לציפייה להפתעה הקולינארית וללא קשר לשאלה אם תערב לחכי, אני אסירת תודה לליאת על שטרחה והכינה כיבוד טבעוני כדי שגם אני אוכל ליהנות ממנו. זה לגמרי לא מובן מאליו. קל וחומר כאשר מביאים בחשבון את סדר היום שלה, העמוס לעייפה. היא מתמחה במשפטים, ולעתים קרובות חוזרת הביתה מהעבודה בשעות שבהן אנשים אחרים הולכים לישון. עדיין אינני יודעת מהי ההפתעה, אבל הלב מתרונן: "תודה גדולה, ליאתי!".

מזימות ותככים חובקי עולם

תוך כדי ריצה אני קולטת את כרמית ואת דורון מנהלים דיון פוליטי שנשמע לי סוער. אחר כך התברר לי מכרמית שהם הסכימו ביניהם כמעט בכול. אולי לכן הדיון גווע. כעת כרמית רצה לצד ליאת ולצדי. היא מדווחת שאיתן שמע מפיה ששלושתנו נרשמנו למחנה האימונים בעין גדי, ומתכוונות לחלוק חדר ("מסיבת פיז'אמות", עלצה ליאת כאשר החלטנו על כך). ובכן, איתן הזהיר אותה להישמר מאִתנו. הסיבה להזהרת המסע: אנו עלולות לגרור אותה לרוץ אִתנו את מרתון  ירושלים. ההערה מעוררת את ליאת. היא מנסה להפעיל את כוח השכנוע שלה (משפטנית, כבר הזכרתי?) כדי להבהיר לכרמית שאין כאן בכלל שאלה, וברור שהיא תרוץ אתנו את מרתון ירושלים. כרמית בשלה: "מרתון – רק בחו"ל". אני מפגינה לוקאל פטריוטיות וטוענת שרק לאחר מיצוי היעדים בארץ אשקול מרתון בחו"ל. כל השיחה הזו מזכירה לי שרק אתמול נדלקתי על הרעיון של מרתון מדברי באילת, לאחר שקראתי באתר שוונג עדכון שבשנה הבאה יהיה להם אישור למרתון. אני מנסה לעניין את הבנות. אולי כרמית תתרצה ותסכים לראות באילת סוג של חו"ל?

הבזק של ברק או הבזק מצלמה?

ליאת ואני רצות מעט קדימה משאר הקבוצה ולפתע – הבזק אור. "וזה לא פלאש של מצלמה", אני אומרת בדרמתיות. אני מסתובבת לחבורה שמאחור כדי לגלות שעידית שוהם דווקא מחזיקה בידה מצלמה. אני מתכוונת להודות בטעותי ולומר שאחרי ככלות הכול כן היה זה הבזק מצלמה, אך קולות של רעמים והבזקי ברקים קוטעים את דברַי. כעת אנו רצים יחדיו בגשם, ולא תחת מטרייה אחת. השביל הופך לבוצי, והנעליים הקולוניאליסטיות הללו, המתעקשות לספח אליהן את הבוץ, נהיות כבדות. אנחנו ממשיכים לרוץ, אלא מה? תוך כדי ריצה אנחנו מרבות לחשוב ולדבר על סוניה ועל דליה, שרצות ממש כעת חצי מרתון מדברי באילת (אך מן הסתם אינן נרטבות בגשם). דליה, שכבר רצה אולטרה-מרתון, אוכלת ריצות כאלה לארוחת בוקר, אבל סוניה חששה מהמרוץ הזה. אנו מנסות לשגר לה אנרגיות טובות. כולנו שמחות כאשר מתברר לנו מאוחר יותר שהן דליה והן סוניה עלו על הפודיום בתום המרוץ.

ההפתעה הכפולה של ליאת

לאחר כשעה וחצי סיימנו את הריצה. כעת אנו ממהרים להחזיר לעצמנו את הקלוריות שאיבדנו במהלך הפעילות הגופנית. באזור תחנת הדלק מתארגנת פריסה, ושרירי הלסת הם שיעבדו מעתה. אך עוד לפני כן מגיחה ליאת מכיוון המכונית בחיוך רחב, בידיה בלונים צבעוניים. היא מעניקה אותם – את החיוך ואת הבלונים – לחגית, שאך אתמול חגגה את יום הולדתה. חגית מתרגשת מהמחווה החביבה. קרן מדקלמת ברכה מחורזת ומאולתרת, באופן שמצחיק את כולם. גם שאר החברים מברכים את "נערת יום ההולדת", גם אם אינם עושים זאת בחרוזים, ואנו שרים לה: "אתמול יום הולדת".

לאחר ההתרגשות מהבלונים אני מתפנה לסקור את התקרובת העשירה. ג'ף, כהרגלו, דואג לפֵּרות טעימים. במהלך הקיץ הביא אבטיחים, וכעת הוא מביא בננות ותותי שדה. כרמית דאגה ללחם טבעוני, ציפי הכינה עוגת תפוחים טבעונית טעימה להפליא, ו… הנה גם ההפתעה של ליאת ­– קאפקייקס קלמנטינות ולבנדר. טבעוניים! ליאת מתוחה מעט. כיצד הם יתקבלו? זו פעם ראשונה שהיא אופה ללא מוצרים מהחי. "תני לי ביקורת בונה", היא מבקשת ממני כשאני נוגסת ביצירתה הקולינארית. אני כמעט משתנקת מהנאה ומהפתעה מהשילוב המוצלח כל-כך של הטעמים. הביקורת היחידה שלי היא שאני רוצה עוד מהפלא הגסטרונומי הזה! היא מקבלת מחמאות רבות גם מהקרניבורים שבחבורה, ונראה לי שהצליחה להשתכנע שאין כל בעיה להכין מאכלים טבעוניים, ובלבד שיהיה לה מתכון.

והנה המתכון שבו השתמשה:

ttp://sarah.vegan.org.il/clementine-lavender-cupcakes/

בתיאבון!

מימין לשמאל: עידית שוהם, ליאת נתנאל, חוי זוסמן ויעל שמש. ב"פריסה", עם סיום הריצה.

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 14 תגובות

מישהי לרוץ אתה – מרוץ כוכב יאיר

מדוע נרשמתי למרוץ הספארי

"אבל הבטחת לי", אמר לי אחי הצעיר אלון. אכן, לפני שנה, לאחר מרוץ הספארי, הבטחנו זה לזה שבשנה הבאה נרוץ יחדיו במרוץ הספארי. מרוץ הספארי בשנה שעברה היה המרוץ השני בחיי. אלון רץ את המרוץ העממי, שני קילומטרים. כעת התרגש לקראת המחשבה שירוץ את המרוץ התחרותי – 8 ק"מ. אבל לי חבל היה לוותר על אימון קבוצתי למען מרוץ של 8 ק"מ. כאשר הבטחתי לו שארוץ אתו, עדיין לא ידעתי שהבקרים של ימי שישי יוקדשו לריצות קבוצתיות בשטח, שעליהן יהיה קשה לוותר. ניסיתי לשכנע את אלון שבמקום מרוץ הספארי נרוץ ביחד את מרוץ נייקי, שממילא התכוונתי לרוץ. מרוץ נייקי לא הצריך מבחינתי ביטול של אף אימון. אך אלון בשלו. "הבטחת לי". נרשמתי. וכי הייתה לי ברירה? והאמת היא שגם התרגשתי למחשבה שארוץ עם אחי הצעיר והאהוב. לקראת המרוץ התברר שחברֵי "אנדיור" נרשמים למרוץ כוכב יאיר, ושם גם ייערך אימון קבוצתי קצר לפני המרוץ. שוב ושוב הסברתי למאמן ולחברות שלא אגיע, כי "הבטחתי לאחי".

מן השמים נלחמו

למרות כוונותַי הכּנות לעמוד בהבטחתי לאלון, גרמו התחזיות למזג אוויר סוער ביום שישי לביטול מרוץ הספארי. כעת יכולתי אף אני להירשם למרוץ כוכב יאיר, ולרוץ עם חברַי. התלבטתי אם לעשות זאת בשל שתי סיבות. האחת: התחזית הצפויה. אני יכולה להבין שנרשמים למרוץ ורצים בו גם כאשר מתברר שמזג האוויר סוער, אך אני עדיין לא נרשמתי. האם יהיה זה נכון להכניס רגל יבשה לזירת מרוץ רטובה? שנית, חששתי שהמרוץ יחמיר את הפציעה. הרי אסור לי כעת לרוץ מהר מדי.

המניפולציה של רן

התייעצתי עם רן שילון. הוא אמר לי שאם אצליח לרוץ רק בשביל החוויה, כדאי שאשתתף, אך אם אני חוששת שאנסה לרוץ מהר בשביל התוצאה, עדיף שלא ארשם למרוץ. נאלצתי להודות שאני עלולה להיסחף ולנסות לרוץ מהר מדי. גם אם אחליט שהגעתי בשביל החוויה, אני חוששת שלא אעמוד בהחלטה כזו ושהיצר התחרותי יגבר. הרי גם במרוץ נייקי הגעתי "בשביל החוויה", אך לאחר חמישה ק"מ, כאשר הכאב נרגע ונרדם, התחלתי לרוץ בשביל התוצאה. בקיצור, איני סומכת על עצמי. "את לא מסוגלת להיות נחמדה וחברותית?", הפעיל עלי רן מניפולציה. והיא עבדה כמובן, שהרי אני תופסת עצמי כאדם נחמד וחברותי. רן הציע שארוץ עם חברתי, סוניה מנדלוביץ, המתאמנת כעת לצאת מאזור הנוחות שלה. לטענתו, הריצה אִתי תסייע לה בכך. ניסיתי לגשש אצל סוניה ולבדוק אם אכן תהיה בכך תועלת בעבורה שארוץ אִתה, ונותרתי נבוכה. מצד אחד היא השיבה בפסקנות שעלַי לרוץ בקצב שיתאים לי, ומחתה נגד הרעיון שאצמד אליה. מצד אחר, המצחיקה הזו העלתה את הרעיון המשונה שאם אכן ארוץ אתה, היא תהיה זו שתממן את השתתפותי במרוץ. אז אולי היא כן מעוניינת ורוצה שארוץ אִתה? אבל מה בנוגע לגשם? בסופו של דבר החלטתי להירשם למרוץ כוכב יאיר ועשיתי זאת ממש ברגע האחרון.

ויהי ערב ויהי בוקר

ערב לפני המרוץ, והתחזית אינה מעודדת. כך גם יריב, האומר לי במבט רב-משמעי: "טִיגר לא יירטב מחר בגשם", ומתבונן בחיבה בחתולנו השמנמן טִיגר (= טַייגר, באידיש) הרובץ במיטה. יריב ואני מנסים להנחיל לחתולים שלנו, הנכנסים ויוצאים מהבית כרצונם, לקח חשוב: חתול שיש לו בית ובכל זאת "מצליח" להירטב בגשם, הוא חתול טיפשון. ובכן, טיגר, האוהב לבלות במיטה, אינו חתול טיפשון. לעומת זאת, אני… נו, טוב, מעולם לא טענתי שאני איינשטיין. לפחות לטיגר יש פוטנציאל.

טיגר – חתול נבון, שאינו נרטב בגשם. צילום: יריב גלבוע

לילה שקט עבר על כוחותינו והתחלתי להשתעשע ברעיון שהחזאים טעו. גם בבוקר, כשהתעוררתי, עדיין היה שקט. אך תוך כדי התארגנות למרוץ נפתחו ארובות השמים, ברקים ורעמים לעגו לתקוותַי וטיגר התמתח בהנאה במיטה החמה, שאותה נאלצתי לזנוח.

עד שיצאתי מהבית חלפה אפיזודת הגשם. מזל שטל יעקובי הציע לאסוף אותי מקריית אונו. לו הייתי נוסעת באוטובוס אליו, לרמת-גן, כפי שחשבתי לעשות לפני הצעתו הנדיבה, הייתי צריכה לצאת בזמן הסערה, ומן הסתם הייתי מגיעה למרוץ רטובה כולי. טל יצא מהבית כדי לאסוף את אריק ואחר כך אותי עוד במהלך הסערה. הוא סיפר כיצד אשתו הביטה בו במבט משתומם, אך לא אמרה דבר.

חימום קבוצתי

בכוכב יאיר אנו נפגשים עם רן שילון ועם שאר חברֵי הקבוצה, ויחד אנו יוצאים לחימום קבוצתי. ריצה של חמישה קילומטר או יותר בשדות היפים הנושקים לבתי היישוב. איזה מסלולי ריצה משובחים יש כאן, אני חושבת לעצמי, ותוהה אם חברתי הוותיקה גילה, שעברה לפני כמה שנים לכוכב יאיר, מנצלת את יפי המקום לצעדות. ליאתי רצה לצדי כברת דרך. כאשר כתבתי לה שאני מתלבטת אם להגיע למרוץ, בגלל שנאסר עלי לרוץ ריצה מהירה מדי, כתבה לי אימייל בזו הלשון: "בואי!!! ארוץ אתך, לא אכפת לי מהתוצאה…". לא סיפרתי לה, אך בסופו של דבר גם לאימייל שלה היה משקל בהחלטתי לרוץ. אמנם לא הסכמתי שתרוץ אִתי בשעה שהיא יכולה לרוץ מהר ואין מגבלה רפואית שמונעת זאת ממנה. אבל הבנתי שיש לי מה ללמוד מליאת המהירה, שלא אכפת לה מהתוצאה והיא מוכנה לרוץ רק בשביל החוויה. אגב, בסופו של המרוץ היא זכתה במקום שני בקטגוריית נשים בגיליאי 20–34!

מאוחר יותר אני מוצאת עצמי רצה לצד כרמית. סוף סוף הזדמנות להשלים פערים ולשמוע על חוויותיה מאז חזרה מהמרתון באמסטרדם. רן נותן הוראה לחזור לאסוף את האחרונים, ואנו חוזרות וחוזרות, שקועות בשיחה, כאשר לפתע אני מתנערת ואומרת לכרמית שהשביל שמולנו נטול רצים וכל האחרונים כבר הרבה לפנינו.

כך עובר לו בנעימים החימום הקבוצתי, ואנו מתייצבים במתחם שליד המתנ"ס לקבל את ערכות הרצים שלנו. הידד! פעם ראשונה שאני מקבלת גם כובע, ועוד אחד כזה שימצא חן בעיני יריב – כובע רחב שוליים עם כיסוי לעורף. גם החולצה הצהובה חביבה, אף שהיא גדולה מדי למידותַי. אנו מנצלים את הזמן כדי לחייך לעדשת מצלמתה של ליליאן ביטון שמצלמת כמה תמונות קבוצתיות של חבורת "אנדיור".

זמן קצר לפני תחילת המרוץ מתחיל לרדת גשם. אנו מסתופפים במתחם הסגור ככל שמאפשר לנו הזמן. טוב, אין ברֵרה, הגיע הזמן לצאת מהמתחם היבש והמוגן. המרוץ עומד להתחיל.

המרוץ

למרבה המזל, הגשם פוסק עוד לפני תחילת המרוץ. עידית שוהם אולי תתקן ותאמר "למרבה הצער". היא דווקא קיוותה לחוות מרוץ בגשם. כבר בתחילת המרוץ מישהו מחליק על הכביש הרטוב ונופל נפילה שנראית מכאיבה. הכביש מסתיים ואנו רצים בשטחים פתוחים ויפים שהריצה בהם מרחיבה את הלב. אני רצה לצד חברתי סוניה. זו פעם ראשונה שהקשב שלי במרוץ מופנה לא כלפי עצמי אלא כלפי זולתי. אני מנסה למצוא דרכים לעודד את סוניה ולדרבן אותה, להזכיר לה שאם היא מחוץ לאזור הנוחות שלה כעת, זה מצוין, וששם בדיוק היא רוצה להיות. מפעם לפעם אני גם מנסה להסיח את דעתה מהקושי ובין השאר מספרת לה על טיגר, החתול החכם שנשאר יבש בבית, ועל המשתמע מכך בנוגע למי שיצאה לרוץ בגשם. אך למעשה לא יורד גשם. מזג האוויר אידאלי, קריר ונעים.

סיום המרוץ – חיבוק, חיוך גדול ועוגת תפוחים טבעונית

במהלך המרוץ קשה היה לי לדעת איך סוניה מקבלת את ה"ברבורים" שלי. האם הם מועילים לה, או חלילה מעיקים? אבל כאשר אנו מגיעות יחד לקו הסיום, לאחר 58:53 דקות ריצה, היא מחבקת אותי ומודה לי על הנוכחות שלי לצדה. החיבוק הזה ומילות התודה שווים בעינַי יותר מכל מדליה, שלא חולקה לנו בסיום המרוץ (לתשומת לבו של הקורא הנאמן יריב: כאשר התלוננתי בפניך שלא קיבלנו מדליות, אמרת שאתה תכין לי אחת. אני עדיין מחכה).

לסיכום החוויה, הריצה עם חברה טובה לצדי, ההתכוונות לרוץ בשביל החוויה ולא בשביל התוצאה, ואולי בעיקר הרצון להועיל לחברתי – גרמו לכך שסיימתי את המרוץ בהתרוממות רוח וּבחיוך גדול. מרוץ כוכב יאיר היה חוויה מקסימה וּמהנה מתחילתו ועד סופו. הוא הותיר בי טעם מתוק, טעם של "עוד", ולוּ בזכות שתי הפרוסות שאכלתי בסיומו מעוגת התפוחים הטבעונית המצוינת שהכינה חברתנו ציפי.

סוניה מנדלוביץ ויעל שמש מתמתחות עם סיום המרוץ. צילום: איתן דביר

פורסם בקטגוריה ריצה | 5 תגובות

פציעה ומירוץ נייקי (30.10.2012)

פציעה

חיצונית, קשה לנחש ש"אני בפציעה" (בתחילה, היה לי קשה להודות בכך, וניסיתי להתעלם. אולי היא תחלוף מעצמה). הרי אני לא מגובסת, ואין כל סימנים חיצוניים. הכול מינורי ופנימי. כאב מציק במותן כסל, כאב המתגבר בריצות מהירות. הסימנים הופיעו כמה ימים לפני מרוץ סובב עמק, ומשום מה ראו כי טוב והחליטו להתנחל. בשל הפציעה, רן שילון מורה לי כעת לרוץ רק ריצות איטיות, בדופק נמוך. כדי לא לחוש מתוסכלת, אני מנסה למצוא את הצד הטוב או המשעשע שבפציעה. ביום שלישי לפני שבועיים, באימון באצטדיון, העיר רן בטון תקיף לחבורת הרצים, בזה אחר זה: "מהר יותר!", "מהר יותר!". "בעדינות", אמר כאשר עברתי אני לידו, והפעם בקול רך יותר, שהרי כיצד אפשר להורות למישהו לרוץ בעדינות, בלי לרכך את הטון? בעוד כולם רצים ומתאמצים, לי היה זמן לחייך לעורב שעמד בשלולית שנקוותה במשטח בטון שעל הדשא, ושתה מהשלולית לרוויה. בסיום האימון, כאשר רן אמר לכולם לחלוץ נעליים ולרוץ ריצת שחרור על הדשא, תהיתי אם גם אני אמורה "לרוץ ריצת שחרור מריצת השחרור" שרצתי לאורך כל האימון.

נייקי

 "פשוט תיהני"

בשל הפציעה כתב לי רן בתכנית האימונים, בתאריך 30.11, באשר לריצת נייקי: "easy, just have fun". לוּ היה כותב לי שעדיף לוותר על המרוץ, הייתי מוותרת עליו. זהו לי מרוץ נייקי שני. לפני שנה רצתי את מרוץ נייקי הראשון בחיי, שהיה למעשה המרוץ הראשון שרצתי אי-פעם. כמה התרגשתי לקראתו! כעת מרוץ נייקי הוא חוויה חביבה לקטוף בדרך, אבל המטרה היא מרתון ירושלים. אך לשמחתי, רן אינו סבור שעלי לוותר על המרוץ.

ביום המרוץ יצא לי לרוץ פעמיים לאוטובוס, וחשתי היטב את הכאב ברגל באותן ריצות קצרות. גם כאשר אני רצה כאימון אני חשה כאב, ואני מרגישה שאני ממש צולעת, אף שייתכן שזו רק תחושה סובייקטיבית.

חיוך גדול לפני המרוץ: שרון, קרן ועידית. צילום: עדי כהן

 

פגישה עם מירב "ליד השירותים"

האיש היקר שלי, יריב, הסיע אותי למרוץ בקטנוע שלו. הגעתי מוקדם, בשעה 19:00. לשמחתי, אני מכירה מישהי לחוצה לא פחות ממני להגיע בזמן, הלוא היא חברתי מירב, אף היא מ"אנדיור", כך שהתקשרתי אליה והתברר שאכן, היא כבר בסביבה. גם מירב מתמודדת עם פציעה ממושכת למדיי, אך נראה שהיא כבר מתחילה להיחלץ ממנה.

אימא שלי חינכה אותי ואת אחיי שלפני כל נסיעה יש לבקר בשירותים, בין אם צריך ובין אם לאו. ריצה נכנסת אצלי לאותה רובריקה, ולפני כל מרוץ אני מבקרת בשירותים. בדרך כלל יותר מפעם אחת, ללא קשר לשאלה אם אני חשה בכך צורך אם לאו. והפלא ופלא: תמיד יש לי מה לתרום לאסלה. חברתי, כרמית, שרצה לאחרונה את המרתון הראשון בחייה באמסטרדם (בהצלחה רבה, אם מותר להתגאות בהצלחת חברה), סיפרה לי שהיא רצתה ללכת לשירותים, אך חברה אחרת מהקבוצה שכנעה אותה שכדאי לבקר בשירותים מאוחר יותר, במועד קרוב יותר למרוץ. אולם מאוחר יותר הביקור הזה לא הסתייע, וכך היא החלה בריצה בשלפוחית מלאה, וסבלה מכך כל עשרת הקילומטרים הראשונים. לי זה לא יכול היה לקרות. הייתי הולכת כאשר חשתי בכך צורך, והולכת פעם נוספת לפני המרוץ. כך שראשית חוכמה, לאחר שהגעתי לכיכר רבין, ביקרתי בשירותים, שהיו עדיין פנויים באותה שעה מוקדמת. לאחר מכן התחלתי להתקדם צפונה לחפש את מירב במקום ששיערתי שתהיה. הלמות התופים באזור ההוא הבריחה אותי בחזרה לאזור שדרות ח"ן. התקשרתי פעם נוספת למירב וקבענו להיפגש במקום אסטרטגי, "ליד השירותים". רק לאחר מכן התברר לי ממירב שהיו עוד אזורי שירותים בכל המתחם. אבל איכשהו היא מצאה אותי (לאחר שניצלתי את ההמתנה באזור לגיחה זריזה נוספת להורקת נוזלים), ופנינו לשדרה ברחוב שדרות ח"ן, שם אמור היה להתקיים חימום של קבוצת אנדיור, עם רן שילון.

חברי "אנדיור" בתמונה קבוצתית לפני המרוץ. צילום: עדי כהן

פגישה עם חברי הקבוצה

חברים מהקבוצה החלו להגיע, ומירב ואני שמחנו בכל פנים מוכרות שנוספו לסביבה. היה זה בעבורי הבדל משמעותי לעומת המרוץ בשנה שעברה, שבו לא פגשתי אף אחד שהכרתי. נחמד לבלות את הזמן שלפני המרוץ עם חברים. התפלאנו כאשר הגיעה השעה 19:30, השעה שבה אמור היה להתקיים החימום, ורן לא הגיע. אין זה ממנהגו לאחר. לפתע הגיע אחד החברים מהקבוצה לשדרה לעדכן אותנו שרן וחברים נוספים נמצאים נמצאים במקום אחר מזה שבו המתנו. מובן ששמחנו לפגוש את כולם. ומה עם החימום? "עשו עשרים פעמים סמוך קום, ומי שחשובה לו התוצאה – שיעשה שלושים", אמר לנו רן. שְכח מזה! ראיתי שעידית שוהם מצלמת את החברים (גם זה סוג של חימום), אך לא התעכבתי לצילום (ולפיכך אין לי תמונה מהמרוץ) והעדפתי ביקור נוסף בשירותים, שהרי הזמן דחק והתקרב לשעת ההזנקה שלי. והרי כבר הבהרתי את עמדתי בנושא (ותודה למתניה, שאסף אותי טרמפ לאימון הקבוצתי בשער הגיא, וניאות לצאת חמש דקות לפני הזמן, כדי שאספיק לבקר בשירותים לפני האימון). בריצה קלה הגעתי לשירותים. אאוטש! שוב כואב! ומדובר בריצה קלילה! מה יהיה במרוץ עצמו? הדאגות באשר למרוץ ולכאב התחלפו בדאגות חדשות למראה התור הארוך לשירותים, שדרש המתנה ממושכת. בשל הביקור בשירותים, איבדתי את סוניה ואת אישהּ, דוד, שנרשמו אף הם למקצה שלי (B, כתומים). חבל. קיוויתי להמתין אתם להזנקה ולכל הפחות להתחיל את הריצה לצדם.

התכנסות בנקודת הזינוק

ההתרגשות מתחילה עם ההגעה למקום הזינוק. "20,000 רצים ירוצו השנה", מכריז הכרוז, "ומתוכם כמעט שליש, 6,000, נשים". אין ספק שהשתתפות נשים בתחרויות ריצה נמצאת במגמת עלייה. מרהיב לראות את המספר העצום של המשתתפים בחוויה הספורטיבית הזו. רק חבל שנייקי בחרו השנה בחולצה שחורה. הצבע השחור נבלע בחשיכה, לעומת הצבע הצהוב, של חולצות השנה שעברה, שזהר באפלה. מראה הגשר הנשטף בצהוב בשנה שעברה לא חזר על עצמו השנה. מלבד זאת, שחור אינו צבע פרקטי לריצה במדינה שטופת שמש כמו ישראל. אני מתנחמת במחשבה שממילא לא אלבש את החולצה הזו בעתיד, בגלל השרוולים הקצרים מדי, לטעמי.

ריצה כואבת

והנה, יוצאים לדרך. כמובן שצפוף. אולי מוטב שכך. ממילא עדיף שלא ארוץ מהר. די מהר התברר, שלא כל מי שרשם את עצמו למקצה אכן שייך לו. יש שעוברים להליכה כבר בקילומטרים הראשונים, וחוסמים את הדרך לרצים. הכאב בהחלט מציק, אבל אני יודעת שאסיים. רק לא יודעת באיזו תוצאה.

קו פרשת המים

את השינוי חשתי בחדות בקילומטר החמישי. לפתע נרגע הכאב ונשאר סטאטי ורדום למדיי. התחלתי ליהנות מהריצה וחשתי שהרגליים קלילות. החלטתי לחרוג ממנהגי. יש לי הנטייה הלא תחרותית, שאם אני רצה אחרי מישהו, אני כביכול מקבעת את הסדר הזה בתודעה שלי, וממשיכה לרוץ אחריו, ורק משתדלת שהוא לא יגדיל את הפער שבינינו. הפעם החלטתי לשעשע את עצמי במטלות קטנות. כל פעם החלטתי על מישהו אחר שאותו עלי לעקוף, ורצתי כדי לעשות זאת. לעתים המטרה הייתה לנסות להיצמד למישהו שהקצב שלו היה מהיר משלי. זה עזר להעביר את המרוץ ביתר מהירות (תרתי משמע, גם מבחינת זמן פיזיקאלי וגם מבחינת זמן פסיכולוגי, תודעתי). הקושי נבע מהצפיפות ומהצורך למצוא את מסלול הריצה שבו יהיו פחות מחסומים. בסופו של דבר סיימתי את המרוץ לאחר 52:37 דקות. שיפור הזמן ממרוץ נייקי הקודם שלי (57 דקות, אז הצהרתי על זמן משוער של שעה ויותר), גם אם לא שיפור שיא לריצת 10 ק"מ. אבל שימח אותי לגלות שאני בכלל יכולה לרוץ במהירות סבירה, לגבי עצמי.

בקבוק למזכרת

מלבד המדליה, שמחתי לקבל בסיום בקבוק שתייה "מהדורה מיוחדת – Nike Nightrun Tel Aviv 2012". בשנה שעברה גם כן קיבלתי בקבוק דומה, והתכוונתי להמשיך להשתמש בו ולשמור עליו למזכרת, אך לא הגנתי עליו כהלכה והמים קילפו את עטיפת הנייר מעליו. הפעם כבר אדע לכסות את עטיפת הנייר בניילון. ראיתי שגם חילקו קרטיבים, וייתכן שחולקו עוד דברים טובים, אך לא התעכבתי, אלא מיהרתי לרידינג, לתפוס את קו 55 לקריית אונו. קפיצה מעל גדר כדי להגיע לרחוב – אאוטש! כואב…

"בגלל המרתון הזה!"

אוי, א ברוך. ברידינג נאמר לי שבגלל המרוץ האוטובוס שינה את מסלולו ואינו יוצא מהתחנה אלא מרכבת מרכז. למזלי, לא חלף זמן רב והצלחתי לתפוס מונית. נהג המונית הסביר לי, שזו תהיה נסיעה ארוכה (שתתומחר בהתאם) כי "כל הרחובות סגורים. בגלל המרתון הזה!"

פורסם בקטגוריה ריצה | 13 תגובות

מרוץ סובב עמק – 12 באוקטובר 2012

התארגנות צמחונית

ל"סובב עמק" נרשמתי בזכותה של אנדריאה (והיא כמובן לא שכחה להזכיר לי זאת לאחר מכן). בערב שקט ב-29 ביוני, בעודי מתחילה לעבוד על מאמר אקדמי חדש על… ריצה במקרא, קיבלתי שיחת טלפון נרגשת מאנדריאה. היא הודיעה לי שעידית שוהם והיא החליטו בזה הרגע שנרוץ בשלישייה את מרוץ סובב עמק – 32 ק"מ. לא ידעתי במה מדובר ולא רציתי להתחייב, אבל אנדריאה הצליחה לפרוט על המיתר הנכון כאשר אמרה לי שאנו נהייה חבורה צמחונית-טבעונית, שתתאמן ביחד. בעבר הייתה לי פנטזיה להקים קבוצה של רצים טבעונים, אך בסופו של דבר החלטתי שכוחי אינו בארגון, ובמקום זה עדיף שאכתוב את הבלוג 'טבעונית למרחקים ארוכים' (במאמר מוסגר אוסיף ש"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", ובחור טבעוני מוכשר בשם אמיר קאופמן אחראי להקמה של קבוצה כזו). אנדריאה, בהצעתה ובדרך ההגשה של ההצעה, התקרבה לפנטזיה – חבורת רצים טבעונים. אמנם היא ועידית עדיין אינן טבעוניות, אלא צמחוניות, אך שתיהן טבעוניות בהכרה ובשאיפה ("טבעוניסטיות", כפי שאנו מכנים זאת). כבר דמיינתי כיצד אנו מתאמנות יחד ואני מתארת בבלוג את האימונים המשותפים של חבורת הצמחוניות שלנו, אז כיצד אפשר לסרב? ואיך אפשר בכלל לעמוד מול הלהט של אנדריאה? היא הפכה דיבור למעשה ושמה לי קישור לתחרות סובב עמק בפייסבוק. הצצתי ונפגעתי. נראה בהחלט מרוץ חווייתי. הוחלט אפוא שחבורת הצמחוניות יוצאת לדרך! נרשמתי. אולם עומס העבודה של אנדריאה לא אפשר לה להתאמן כראוי, ולאחר כמה חודשים היא החליטה לעבור למקצה של 20 ק"מ. עידית יישרה אתה קו, וכך "בדד-בדד נותרתי" במקצה 32 ק"מ, שהפך ל-33.2 ק"מ, כפי שהתברר בהמשך.

"לא נחשב"

יומיים לפני המרוץ היה לי אימון באצטדיון עם אילן פריש. לאלה המתעתדים לרוץ את מרתון אמסטרדם בשבוע הבא הוא נתן אימון מתון יותר. שאלתי אותו אם גם רצי סובב עמק אמורים להצטרף לאימון המתון. הוא בירר כמה ארוץ. כאשר אמרתי לו ש-33 ק"מ, הוא הניף ידו בביטול ואמר "זה לא נחשב". עניין של פרופורציות.

מותן כסל

כמה ימים לפני המרוץ התחילה לי בעיה עם הכסיל הזה, מותן כסל שמאלי. גם לפני המרתון סבלתי זמן ממושך מבעיה דומה. הבעיה החמירה ביום חמישי, יום לפני המרוץ. התקשרתי לרן שילון וביררתי אם בכל זאת אוכל לרוץ. רן לא התרגש. "זו לא ריצה מהירה", אמר לי, ונתן לי אור ירוק לרוץ.

משמר העמק – אצל אורי ותרצה

יריב ואני הגענו ביום חמישי מביתנו שבקריית אונו לקיבוץ משמר העמק הסמוך לקיבוץ הזורע. התארחנו אצל אורי ותרצה אמבר. אורי היה חבר ילדות של אבא שלי, רוברט שמש ז"ל, ולמעשה בילדותי הייתי בטוחה שהם אחים, וכך הם גם הציגו עצמם. אולי משום שכאשר אבא שלי למד באוניברסיטה במצרים, הוא התגורר בבית משפחתו של אורי. נהניתי ממרק אורז ותרד מצוין שהכין אורי (הנה מקור טוב לפחמימות), שתיתי את מיץ החרובים והשזיפים הטעים להפליא שרקח, וטעמתי שוב ושוב מכל הפירות היבשים שהכין במו ידיו. נראה לי שהתזונאית שלי, אורית שמש, לא התכוונה שאעמיס פחמימות עד כדי כך, אך איך אפשר לסרב למעדנים הללו?

יצאנו מביתם של אורי ותרצה עוד לפני שהם התעוררו, וכאשר התכוונו להיכנס למכונית קידמה את פנינו דרמה.

גוזל

עיניו של יריב לכדו לפתע חתול האוחז בפיו גוזל של יונה. יריב רץ לעברו בצעקה ובנפנוף ידיים, והחתול נרתע. די היה בכך והחתול הרפה מאחיזתו בגוזל. יריב ניסה לתפוס את הגוזל, אך זה נמלט לשיחים. התייעצות מהירה – מה עושים? לרגע השתעשעתי ברעיון ללכוד את הגוזל, לחזור אתו הביתה וכך לוותר על המרוץ הזה שאני חוששת מפניו. והרי יש כעת באמתחתי תרוץ אלטרואיסטי, מכובד למהדרין. אבל בדיקה קצרה בנבכי נפשי גילתה לי שיותר מאשר אני רוצה לוותר על המרוץ, אני רוצה לרוץ אותו. אך מה נעשה עם הגוזל? על כל פנים, הגוזל לא שיתף פעולה ונמלט מיריב שניסה ללכוד אותו. גם החתול כבר התייאש מהגוזל ופרש לענייניו הדחופים האחרים. בתחושת מועקה השארנו את הגוזל בסבך השיחים שאליו קרטע ונסענו לקיבוץ הזורע. לאחר המרוץ חזרנו כדי לחפש אותו, אך הוא נעלם. אני מקווה שלא בקיבתו של חתול.

פגישות משמחות

בקיבוץ הזורע שמחתי לפגוש את ציפי בר-אל, חברתי לקבוצת "אנדיור", שהקדימה לבוא. זה לה מרוץ ראשון למרחק של 13 ק"מ וההתרגשות שלה לקראתו ניכרה על פניה. לקראת שעת הזינוק הופתעתי לפגוש את רן שילון. התברר שהוא הגיע עם חבורתו, ה-Trash Pigs (כך הם מכנים עצמם, אל תאשימו אותי!) שארגנה לעצמה מרוץ אתגרי של איש ברזל שטח, והם היו כבר לאחר שחייה של 4 ק"מ, רכיבה של 180 ק"מ, וריצה של 10 ק"מ. כדי לסיים את המרוץ האתגרי שלהם הם הצטרפו למקצה שבו אני השתתפתי, ריצת ה-33 ק"מ. משום מה רן לא נראה לי עייף במיוחד. כנראה שהאדרנלין מבלבל את המערכת הביולוגית.

תחילת המרוץ

פתחתי ברגל שמאל. הרגליים כבדות. כבר בקילומטרים הראשונים חשתי כאב חד שחתך את החלק התחתון של כף רגלי השמאלית, כביכול אבן חדרה לתוך הנעל. לאחר מכן נראה היה שחלוק אבן נע בתוך הנעל וכל פעם הציק במקום אחר. שקעתי במחשבות עגומות כיצד אסיים את המרוץ בתנאים הללו.

זריקת עידוד

בקילומטר השביעי, כאשר הגענו לכביש שבין משמר העמק לרמת הכובש, פגשתי לפתע את יריב (שיצא לטיול אופניים), מחייך אלי חיוך רחב. לבי התרונן לקראתו והדיסק שבראשי התחלף. ודאי שאסיים את הריצה, הרי זה רק חלוק אבן קטן. בתחנת השתייה הבאה אוציא אותו. כאשר הגעתי לקילומטר העשירי גיליתי שאני נהנית לרוץ. ריח חזק של שוּמר הכה בנחיריי. נוף העמק – שיש בו גם גבעות המשתפלות במתינות ועצים צפופים, כמו חייך אלי, ואִתו גם הפרות הרבות שבדרך. "רק חבל שהמרוץ אינו מתקיים באביב", חשבתי לעצמי. "אם במקום קוצים היו כאן פרחים, זה היה יכול להיות מושלם!"

חברה לדרך – מיכל מקדימה

זמן קצר לאחר הפגישה עם יריב שמעתי לפתע קול לצדי: "כל הכבוד לך שאת רצה עם המכנסיים הארוכים האלה. זה כמו להוסיף חמישה ק"מ לריצה". נפניתי בחיוך למכרה החדשה שלי, מיכל הספל מקדימה, מדריכת ספינינג ומורה לאנגלית. היא סיפרה לי שהיא "רצה מגיל אפס" ולאחר כל לידה העלתה את מספר הקילומטרים כדי להוריד ממספר הקילוגרמים. נהניתי לרוץ לצדה את כברת הדרך שעשינו ביחד, לפני שנפרדו דרכינו בתחנת השתייה.

צידה מנטאלית לדרך

יום לפני המרוץ התקיימה הפגישה החודשית של חבריי ושלי, בוגרי סדנת הנבחרת של קוד המנצח. רן בן-ארי סיפר לנו על תחרות איש הברזל שבה השתתף בברצלונה בסוף ספטמבר. שמחתי על העיתוי, והחלטתי שאם יהיה לי קשה במרוץ אחשוב על סיפורו מעורר ההשראה של רן. לאחר שאובחן כחולה בפיברומיאלגיה צעד את צעדו הראשון במסעו לעולם הספורט. הוא החל להתאמן ב"אנדיור" והיום הוא כבר איש ברזל. כעת, כאשר הוא חש כאבים בגופו, אלו מן הסתם כאבים מהאימונים, ולא מהמחלה. צידה מנטאלית נוספת שבחרתי להצטייד בה היא דמותו של רמי הרפז, טייס פנטום וחבר קיבוץ הזורע, ששהה בשבי המצרי שלוש שנים ושוחרר לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא מזמן קראתי את ספרה של עמיה לבליך, 'חוץ מציפורים', על השבויים שלנו במצרים. רמי תופס מקום נכבד בספר בזכות המנהיגות שגילה, שהיטיבה עם כולם. הפילוסופיה שלו, שמכל מצב אפשר לצמוח, מדברת מאוד ללבי (אם כי אני מתפללת שלא אעמוד בניסיונות קשים שמעל לנדרש). מלבד זאת הוא נמנה עם מתרגמי הספר "הוביט" (בתרגום הטייסים, לא "ההוביט"), שאותו קראתי בצעירותי בשקיקה ובהנאה עצומה. תרגום הספר הוא אחד הפרויקטים שהשבויים קיבלו עליהם במהלך השבי. השתעשעתי ברעיון ליצור אתו קשר ולהיפגש אתו לפגישה קצרה לאחר המרוץ, אך בסופו של דבר גברו עליי הביישנות, החשש להכביד עליו והרתיעה ממפגשים עם אנשים לא מוכרים. מצאתי עצמי מתרצת תירוצים מדוע לא ליזום קשר. כן, יש לי עוד הרבה מה לשפר. אולי בשנה הבאה. "על כל פנים", ניסיתי להתעודד, "מהם קשיי המרוץ לעומת הקשיים של השבי?" לא טרחתי לערער את יסודות האנלוגיה הזו בהבחנה שהשבי נכפה על רמי ועל חבריו ואילו אני בחרתי מרצוני במרוץ. למה להיתפס לקטנות?

ועוד ציוד מנטאלי מבית מדרשו של אליהו התשבי

בנוסף לכל אלה, גם במרוץ זה, כמו במרתון, השתמשתי ב"נשק יום הדין", כפי שכינתה אותו חברתי מאשה: פתקים מאימא שלי ומחברתי הטובה, רונית, שאותם אפתח רק בזמן המרוץ. כפי שקרה בריצת המרתון, גם במרוץ סובב עמק לא הגעתי לנקודה שבה באמת הזדקקתי לכך, אך היה נחמד ומרגיע לדעת שהאמצעי הזה קיים בחגורת הפאוץ' שלי. לקראת סוף המרוץ קראתי את הפתק האוהב שכתבה אימא שלי, וחיוך פנימי התרחב בי. כעבור כמה זמן צחקתי עם קריאת הפתק שכתבה לי רונית: "שנסי מותנייך ורוצי אחריי". על החתום: אליהו התשבי. ולמי שאינו מבין מה לאליהו ולריצה, שיפתח את פרק יח בספר מל"א, שבסיומו מסופר על ריצתו הפלאית של אליהו, ששינס מותניו ורץ, בגשם שוטף, לפני מרכבת אחאב מהכרמל ועד… יזרעאל. וגם המוחרקה אינה רחוקה מכאן, כך שהכול מוביל לאליהו.

ארגון למופת

הרבה מילים חמות מגיעות למארגני המרוץ ולמתנדבים הנפלאים שאיישו את העמדות שפוזרו בנדיבות רבה בשטח. גם תכולתן הייתה נדיבה – מים, ג'לים, איזוטונים ודברי מאכל שונים (שאותם אמנם לא ניסיתי, משום שאיני מורגלת באכילה של אוכל מוצק תוך כדי ריצה). המילה הטובה וקריאות העידוד מצד המתנדבים, חברי קיבוץ הזורע, חיממו את הלב והרחיבו את הצעד. עוד לפני המרוץ ניכרה ההשקעה הרבה בתדרוך שקיבלנו ובעדכונים ששלח בדוא"ל מארגן המרוץ, שי חזן. עוד אוסיף שכאשר פניתי לשי בשאלות שונות באמצעות הדוא"ל, נעניתי במהירות ובאדיבות. יישר כוח!

מרוץ מפרגן ומתורבת

הוקסמתי מכך שהמרוץ הזה היה המרוץ המפרגן ביותר שבו נתקלתי. פעמים רבות לאורך המרוץ ניתן היה לשמוע את רצי המקצה שלי מריעים "כל הכבוד" לרצי מקצי ה-100 וה-160 שעברו בדרכנו. לקחתי זאת צעד נוסף קדימה ופרגנתי גם לרצי ה-60 ק"מ. הרי מגיע להם! לא יכולתי שלא לתהות אם יבוא יום וגם אני ארוץ אולטרה-מרתון של 60 ק"מ. אם אעשה זאת, הייתי רוצה לזכות בכך שמישהו יבחר לומר לי מילת עידוד.

דבר נוסף שמצא חן בעיניי במרוץ סובב עמק הוא ההנחיה הברורה שקיבלנו שלא להשליך פסולת בצד הדרך (כפי שנהוג לעשות, הבה נודה, במרוצים אחרים). סוף סוף מרוץ מתורבת ונקי!

תחנות התרעננות

בניגוד למרתון תל-אביב, שבו לא עצרתי לרגע ושתיתי תוך כדי תנועה, ההתנהלות שלי ושל הרצים שסביבי במרוץ סובב עמק הייתה שונה. ההנחיה לא להשליך פסולת חייבה עצירה בתחנות, כדי שאפשר יהיה להשליך את כוס השתייה בפח האשפה. מאחר שרצתי עם בקבוק מים דולף (התברר לי באיחור שהמכסה לא באמת התאים לבקבוק) נאלצתי למלא אותו כמעט בכל תחנה. לאחר שעתיים של ריצה גם מרחתי על עצמי קרם הגנה באחת התחנות. ההתנהגות הרגועה של הרצים, שלא נדחפו לשוב לרוץ כמה שיותר מהר אלא הרשו לעצמם לסקור את הכיבוד בתחנה וליהנות ממנו ולהחליף משפט או שניים זה עם זה, השפיעה עלי לטובה. החמאתי למתנדבים המסורים שבתחנות השונות ולא חשתי לחץ מיוחד לחדש את הריצה מיד. אני מניחה שלא היה הבדל גדול בין הזמן שבו שהיתי בתחנה ובין הזמן שהייתי שוהה בה לוּ הייתי לחוצה על תוצאה. ההבדל היה יותר בהרגשה, בתחושת הרוגע.

קשיים ודאגות

אך בכל זאת, אי-אפשר בלא קשיים. בשלב מסוים תפס אותי כאב בטן עז. לשמחתי הוא התפוגג תוך כדי ריצה. גם מותן כסל הציק, אך היה זה כאב סטאטי. מה שהציק יותר הוא שלאחר כעשרים וחמישה ק"מ של ריצה החלו להיווצר אצלי שפשפות בירכיים העליונות, וכל חיכוך של המכנסים במקומות הללו גרם לתחושה לא נעימה. מחשבות דאוגות החלו לקנן בי. לא, לא בנוגע למרוץ סובב עמק. ברור היה לי שאסיים אותו. אבל איך אוכל לרוץ בעתיד אולטרה מרתון עם העור הרגיש שלי?

סיום ואיחוד חבורת הרצות הצמחוניות

והנה כבר הקילומטרים האחרונים, ועשרות המטרים האחרונים. להפתעתי, רבים מהרצים סביבי עוברים להליכה דווקא כעת, כאשר הסוף כבר נראה ממש בעין. גיליתי לשמחתי שאין לי בעיה להמשיך לרוץ. כנראה שאימוני ריצות השטח של יום שישי עושים את שלהם. בעודי רצה לנקודת הסיום פגשתי את תמי ברוך, מאמנת הריצה הראשונה שלי ב"אנדיור" שקראה לעברי: "כל הכבוד ליעל שמש!", והייתה זו הפתעה נעימה. הפתעה לא פחות נעימה הייתה לגלות על קו הסיום את עידית שוהם, מחייכת אליי חיוך רחב ומצליחה להנציח במצלמתה את רגע סיום הריצה שלי, לאחר 3:41:03 שעות ריצה. כל-כך חימם את הלב לפגוש אותה ולקבל ממנה חיבוק! וכעבור זמן קצר פגשתי גם את אנדריאה (שהזכירה לי למי עלי להודות על המרוץ הזה). שתיהן סיימו את המרוץ שלהן בתוצאה יפה ובהרגשה טובה, וחבורת הצמחוניות התאחדה ואפילו התייצבה לתמונה קבוצתית.

חבורה צמחונית-טבעונית: מימין לשמאל: יעל שמש, עידית שוהם, אנדריאה שיפר

להתראות בשנה הבאה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

ריצת הסליחות בירושלים – תשרי תשע"ג

מה עושות האיילות בלילות?

בדרך כלל הן כנראה חולמות, האיילות. אך בלילה שלפני יום הכיפורים האיילים והאיילות של "אנדיור" מתקבצים בירושלים כדי לרוץ בה את ריצת הסליחות. יריב, אישי היקר, רוטן שזה שיגעון לצאת לירושלים בלילה כדי לרוץ ברחובותיה. הבנתי מסוניה שגם היא זכתה לתגובות דומות מצד בני משפחתה. אבל לי היה ברור לחלוטין שאיני מתכוונת להחמיץ את החוויה הזו. ליתר ביטחון השתלטתי גם על השעון המעורר של יריב וכיוונתי שני שעונים לשעה 1:00 בלילה. שלא במפתיע, התעוררתי כמה דקות לפני צלצול השעונים, לאחר שלוש שעות שינה. זו לי פעם שנייה שאני משתתפת בריצת הסליחות של "אנדיור". ההתרגשות גדולה. אילן הרשטיין התנדב לאסוף את דליה, את חגית ואותי מתחנת הדלק בקריית אונו ב-1:40 בלילה, שלא נחמיץ חלילה את הריצה היוצאת מבנייני האומה בירושלים ב 3:00 בבוקר.

פגישה משמחת

כשאנו מגיעים לירושלים אני פוגשת בשמחה את ד"ר טלי גולדשמיד, שבאה אף היא לריצת הסליחות. זהו מפגש ראשון שלנו, פנים אל פנים, אף שאנו "מכירות" באמצעות הדואר האלקטרוני, והודות לשותפות אידיאולוגית: טלי טבעונית אף היא, מסיבות מוסריות, ובשנה הבאה אף תעביר במכללת ספיר קורס בשם "היפה והחיה – יחסי בני אדם ובעלי חיים בראי התרבות". בקורס ייבחנו, בין השאר, הסתירות באופן שבו בני אדם תופסים בעלי חיים, כגון ההבחנה בין "חיות מחמד" ל"ארוחת ערב", או הפער בין היחס להתעללויות בבעלי חיים לבין האדישות למצבם במשקי-חי תעשייתיים. לו אני סטודנטית (או מרצה) בספיר, אין ספק שהייתי מפנה זמן לקורס הזה שתעביר טלי.

רצים רבים כבר נקבצו בחנייה של בנייני האומה, ואט-אט אני מאתרת בשמחה את חברותיי  ואת מכריי: הידד! הנה סוניה, חוי וציפי, שזו להן ריצת סליחות ראשונה, והן נרגשות במיוחד, וגם כרמית כבר הגיעה, והנה גם עידית שוהם וכן הלאה והלאה. כל פגישה כזו ממלאת אותי שמחה.

רן שילון מברך את הבאים, כמאתיים וחמישים רצות ורצים, ומספר שהתרומות שנאספו תשמשנה לקניית אופניים וציוד רכיבה לילדים בכפר הנוער "קריית יערים". המטרה הטובה מוסיפה לריצה הזו ערך מוסף.

גם השנה המדריך (בהתנדבות) הוא מנש הס, עו"ד ירושלמי דתי, מתאמן ב"אנדיור" ואיש ברזל, שזכה במקום הראשון במרוץ האולטרה אוורסט בחיפה. במרוץ הזה טיפסו המשתתפים על הכרמל עשרים ותשע פעמים ברציפות, כדי להגיע לגובה האוורסט, כ-8,800 מטר. משום מה אני מוצאת עצמי מדווחת על כך בגאווה, כאילו היה זה הישג שלי.

מתחילים לרוץ

למן ההתחלה אנו חשים התרוממות רוח, מאחר שהריצה פותחת בעלייה על גשר המיתרים. אני נזכרת בהתרגשות שפקדה אותי בפעם הראשונה שעליתי עליו, בריצת הסליחות בשנה שעברה. כמה נחמד להשקיף על הרחוב מלמעלה, תוך כדי ריצה. לאחר שאנו עוברים את הגשר אנו עוצרים לעתים קרובות כדי לקבל הסברים ממנש. בשנה שעברה שמחתי בעצירות הללו, שסייעו לי לסדר את הדופק ואת הנשימה. השנה נראית לי הריצה כטיול קליל. הרגליים היו שמחות להמשיך לרוץ, אך בכל זאת אני נהנית מהסבריו המרתקים של מנש. כאשר אנו מגיעים לאנדרטת אלנבי, מספר לנו מנש את הסיפור המשעשע כיצד נכנעו העות'מאניים בפני צמד טבחים בריטים שנשלחו לקנות מצרכים בכפר סמוך ואיבדו את דרכם. אחרי כן נאלצו התורכים לשחזר את טקס הכניעה עוד שלוש פעמים, בכל פעם בפני דרג רם יותר בצבא הבריטי, ובפעם האחרונה בפני הגנרל אלנבי בכבודו ובעצמו. אנו ממשיכים בריצה ושומעים הסברים על בית הכנסת עדס של קהילת ארם צובא, ועל שכונת נחלאות על בתי הכנסת הרבים שבה. "כארבעים בתי כנסת", אומר לנו מנש, "בית כנסת לכל קהילה ולכל תת-עדה, כולל בית הכנסת של האורפלים ובית הכנסת של הג'רמוקלים".

על גשר המיתרים. צילום: קרן לי

זו כפרתי?

אנו עוצרים סמוך לשוק הכפרות שברחוב יפו. אני תופסת לשבריר שנייה מראה של תרנגול מונף באוויר וממהרת להסב מבטי. "איפה יעל? שהיא לא תסתכל!", אני שומעת ברקע את קולותיהן המודאגים של חברותיי, המנסות להגן עלי. ובאמת איני מסתכלת, אלא מקשיבה להסבריו של מנש על ההתנגדות ההולכת וגוברת למנהג הסליחות בתרנגולים, ועל הנימוקים ההלכתיים נגד קיומו. אני שמחה שהוא מזכיר זאת. אני מכירה את הנושא היטב ואף כתבתי כמה מאמרים נגד המנהג הזה, למשל בקישור הבא.

http://bar-ilan.haaretz.co.il/?p=396&s=1421

"לפני יום הכיפורים", אני חושבת לעצמי, "כדאי מאוד שהמין האנושי יזכור לבקש סליחה גם מבעלי החיים שבהם הוא פוגע כל-כך, כולל מהתרנגולים האומללים הללו, הנשחטים כעת לידי". אני נזכרת בשאלתו הנוקבת של הרב חיים דוד הלוי ז"ל: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סז).

דליה, שכנראה צפתה בטקס, אמרה לאחר מכן שלא תהיה מסוגלת לאכול עוף באותו היום, אלא רק סלט. גם שגיא אמר שהזעזוע ממה שראה גורם לו לרצות להיות צמחוני. התגובה שלהם עולה בקנה אחד עם טענתם המוכרת של לינדה ושל פול מקרטני, ש"אם לבתי מטבחיים היו קירות שקופים, כל העולם היה הופך לצמחוני".

רצים לא רצויים במאה שערים

אנו ממשיכים בריצה לשכונת מאה שערים. רואים את "הקיר" עם הפשקעווילים המזהירים ומחרימים. "קיר הפייסבוק של החרדים", מתבדח מנש. כאשר אנו רצים בשכונה נשמעת צעקה מאחד מתושביה: "הסתלקו מהשכונה שלנו!". לא בדיוק התנהגות המזכירה את הכנסת האורחים של אברהם אבינו, אך אני מבינה את החשש של תושבי השכונה מפני העולם החיצוני החודר אליהם. מלבד זאת, ודאי נמאס להם מהמציצנות שלנו על אורחות חייהם. ובכן, אנו באמת מסתלקים מהשכונה, כפי שביקש, ואפילו בריצה.

מנש הס (בחולצה צהובה, גבוה מכולם) מרתק את שומעיו. צילום: איתן דביר

מרתון? עדיין לא

הירושלמים, שהחלו להתעורר, נבוכים אל מול הרצים השועטים בדרכם, ואני שומעת פלוני "מבהיר" לאלמוני: "לא, זו ריצת הכנה למרתון". אני סקרנית לפשר מילת ה"לא" שבפתח דברי פלוני. איזו אפשרות שהעלה אלמוני ביקש לפסול באמצעותה? אני משערת שאלמוני סבר שזו ריצת מרתון, ונזכרת שבריצת הסליחות הקודמת שמעתי בשעשוע בחור אומר בנחרצות לחברו: "וואלה זה מרתון, אני אומר לך, זה מרתון!". ובכן, עדיין לא מרתון, אך בע"ה את המרתון השני שלי ארוץ בירושלים, ב-1 במארס 2013.

זיכרונות וגעגוע בעיר העתיקה – מחשבות על שמעון ועל אור

חלק נכבד מריצת הסליחות הוקדש השנה לעיר העתיקה, שאליה הגענו כמובן בריצה. אנו רצים ברחובות הרובע הארמני ואחר כך ברחובות הרובע היהודי. הריצה בעיר העתיקה מעוררת בי געגוע לידידי, ד"ר שמעון בר-אפרת ז"ל, שהיה עורך לי סיורים פרטיים בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט. שמעון נפטר לפני קצת יותר משנתיים, בא' באלול תשע"א. הריצה גם מעוררת בי זיכרון רחוק הקשור בחברתי אור דן-גור ז"ל, שנפטרה לפני שישה ימים, בראש השנה תשע"ג, ואני עדיין מתקשה לעכל את מותה. כמו מן האוב מגיח זיכרון טיול לילי בירושלים עם אור ועם ידידי מאוסטרליה, טים. טים הגיע לביקור בארץ בעקבות אהבה, שהפכה לאהבה נכזבת. אור התגייסה למשימה לנסות לרפא את לבו השבור, והציעה שניסע אתו לטיול בירושלים. בין השאר טיילנו גם בעיר העתיקה. תמונתה של אור הבריאה והקשובה כל-כך לזולתה, המטיילת ברחובות ירושלים, מטשטשת לרגע את השמות שעשו בגופה החלוש שנים ארוכות כל-כך של מחלת חולשת השרירים, שממנה סבלה. אור לא התעניינה בתחביב הריצה שלי. מבחינה מסוימת נראה היה שהוא מציב חיץ בינינו, שהרי כיצד יכולתי לשתף אותה בהתלהבות שלי מהריצה בעוד היא רתוקה למיטתה? אבל כעת, בזמן הריצה, אני חושבת עליה, כיצד טיילה עמנו בעליזות ובקלילות ברחובות ירושלים. אני רוצה לזכור אותה גם כך, בימיה הבריאים. אני חושבת עליה תוך כדי ריצה ומציבה לה אבן זיכרון בלבי. גם כעת, בכך שאני כותבת עליה, אני למעשה מבקשת לבנות לה מצבת זיכרון ממילים.

מנש ממלא את תפקידו. צילום: איתן דביר

חריגות בנוף רחבת הנשים בכותל

אנו מגיעים לשוק הערבי ומנש עוצר להסברים. ממשיכים הלאה, חולפים על פני חומה מימי בית ראשון, ומגיעים לבית כנסת "החורבה". אני נזכרת בסיור שערכתי בו לפני כמה שנים עם חברתי מגרמניה, מריון, ועם בנה דניאל. ברובע היהודי מצביע מנש על מקום קבר האחים של לוחמי הרובע, שבו נטמנו 48 גופות של לוחמי הרובע ותושביו (שלאחר מכן הובאו לקבורה בהר הזיתים). צעיר הלוחמים שנקברו בו הוא נסים גיני בן העשר, ששימש כקשר. קשה לי לחשוב על כך שילדים השתתפו במלחמה. מה היה אומר על כך יצחק קדמן יו"ר המועצה לשלום הילד? "הזמנים השתנו", אני מזכירה לעצמי. "לא יהיה זה נכון לשפוט את העבר באמות המידה של ההווה. הרי הייתה זו מלחמת קיום גם בעבור הילדים". כאשר אנו מגיעים לכותל מוכרזת הפסקה, ואני ניגשת עם ציפי ועם עידית שוהם לרחבת הכותל. עם בגדי הריצה ותרמילי השתייה או חגורות המים לגופינו, אנו חריגות בנוף, אף שציפי מכסה את שערה במטפחת (אני מסתפקת בכובע הריצה).

יעל שמש בכותל. עם בגדי ריצה. צילום: עידית שוהם

ממשיכים לרוץ ומגיעים לאתר המכונה "קבר דוד". האתר, כפי שמסביר מנש, מקודש לשלוש הדתות, ולכן היווה גורם לסכסוכים. אני נזכרת בשירו של יהודה עמיחי, הר ציון, המסתיים במילים: "אך הם כִּסוּ במרבדים חמים / את דוִדָם, שלא היה בפנים". ואכן, לפי עדות המקרא דוד נקבר בכלל בעיר דוד.

צריך ללמוד לבקש     

מכאן חוזרים בריצה רצופה לבנייני האומה. כמה מאתנו, ובהם כרמית, מצטרפים למסלול ארוך יותר, המוסיף עוד כשלושה וחצי ק"מ. מאחר שאילן, שאתו הגעתי לירושלים, ממהר לחזור כדי להגיע בזמן לעבודתו, אני מוותרת בצער על המסלול הארוך ורצה את המסלול הישיר. אולם עלי להודות שיותר מאשר אני מצטערת על תוספת הריצה שלא רצתי, צר לי להחמיץ את הפריסה. זאת בעיקר לאור העובדה שסוניה הכינה עוגת דבש ללא דבש, טבעונית למהדרין. כאשר אנו מגיעים לבנייני האומה מחכה לי הפתעה נעימה: דליה, שגם לה צר לוותר על הפריסה, שואלת בקול רם אם יש במקרה מישהו המגיע לקריית אונו, ושאתו נוכל לתפוס טרמפ. אף שהמהלך הזה נראה לי חסר סיכויים, מתברר לי להפתעתי שאכן יש – נתן, שאותו לא הכרתי לפני כן, הוא תושב קריית אונו. כמו תמיד, מתברר שלא מזיק לנסות, ולעתים אפילו מועיל עד מאוד. "פשוט צריך ללמוד לשאול ולבקש, וכדאי לך לזכור את הלקח הזה", אני אומרת לעצמי בלבי. שלושתנו – דליה, חגית ואני – מחליטות לשוב עם נתן ולשחרר את אילן מהצורך לסטות מדרכו ולהשיבנו לקריית אונו (זה לא שאנו כל-כך מתחשבות, כמו שאנו רעבות). אז כעת יש זמן ליהנות מהמתיחות שמעבירה דליה לקבוצה, משיחה נעימה עם חברי הקבוצה, וכמובן – מתדלוק הגוף בשתייה, פירות, עוגיות טבעוניות והעוגה הטבעונית שהכינה סוניה. כעת אני מרגישה מוכנה יותר לקראת צום יום הכיפורים שיחול בערב. אה, כן. נשאר רק העניין השולי הזה של לחזור בתשובה שלמה.

התרגשות נעימה ותוצאה רצויה

אף שכולנו נהנינו מריצת הסליחות, אני נהנית בעיקר לחוות אותה דרך עיניהם של אלה שזו להם הריצה הראשונה. סוניה ניגשת אלי, מעניקה לי חיבוק חם ומודה לי על שבזכותי הצטרפה ל"אנדיור", ולבי כמובן גואה משמחה. ותוצאה מאוד רצויה ומשמחת, מבחינתי – בעקבות ריצת הסליחות החליטה טלי גודשמיד להצטרף לריצות הקבוצתיות שלנו ביום שישי, כך שכבר לא אהיה הטבעונית היחידה בקבוצה! הידד!

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

איך אפשר להשתעמם מאימוני ריצה?

"לא משעמם לך לרוץ?" אני נשאלת לעתים. והתשובה היא – לא! עד כה מעולם לא שעמם לי לרוץ. גם כאשר רצתי בנוף מוכר ומונוטוני, תשומת הלב שלי הופנתה פנימה, למחשבות העוברות בי, ושעשעתי את עצמי. אני עלולה לשעמם סטודנטים עייפים, שלא ממש בוער בעצמותיהם לנסות להשיב לשאלה מדוע הנחש פנה דווקא לאישה ולא לאיש לפי תפיסת סיפור גן עדן (בר' ג), אך אם אשעמם את עצמי, אני כבר בבעיה רצינית.

מלבד זאת, האימונים שלי כעת מגוונים מאוד, ואני מוצאת עצמי ממש מצפה לכל אימון ואימון. מובן שגם בזכות החברה הנעימה שאני יודעת שאפגוש, החל מהרגע שבו אני נכנסת למכוניתה של חגית, אתה אני על פי רוב תופסת טרמפ.

ים כחול והרבה חול

בימות הקיץ עברו לחוף הצוק האימונים של טל בר דוד (ימי שני, פעם בשבועיים) ושל רן שילון (ימי שלישי). בפעם הראשונה, באימון עם רן, לא ידעתי למה לצפות כך שלא נערכתי כראוי ולא הבאתי בגדים להחלפה. בדיעבד התברר לי שרן מכנה את האימונים הללו "אימוני שניצל" ("שניצל מטופו, כמובן", כך אני. "ברור, הרי אנחנו לא אוכלים בשר", כך רן). השם מעיד על המראה שאנו מקבלים במהלך האימון: לאחר שרן משרה אותנו במים, כלומר נותן לנו לרוץ בים או לבצע בו תרגילים שונים, אנחנו עוברים לבצע תרגילים על החוף, כך שהחול נדבק לנעלינו ולבגדינו הרטובים. פעמים רבות קורה שאנשים הצועדים על החוף מתבוננים בנו בהשתוממות כאשר אנו רצים במים (בנעלינו לרגלינו), או מבצעים בים את התרגילים. התרגילים בים כוללים שכיבות סמיכה, מכרעים, סקואוטים, התזות מים זה על זה בעזרת הידיים או כל אחת מהרגליים, לסירוגין. משעשע ומצחיק, כמובן, אך אל תשאלו אילו כיווצי שרירים היו לי לאחר מכן. וגם לאחרים, ביררתי. התרגילים בחוף כוללים כאלה שהם מבדרים במיוחד (אבל בכלל לא קלים!), כמו למשל הליכת עכביש. אה, כן, כמעט הדחקתי: רן מנסה לאלץ אותנו לבצע עמידות ראש. הוא אינו התרשם מכך שהמרתי את עמידת הראש בעמידת נר מרהיבה. "נכשל בעמידת ראש", העיר לי בסיום האימון. "תצטרכי לגשת למועד ב". "אבל 100 בעמידת נר", ניחמתי את עצמי חרישית. מלבד זאת אנו רצים בחול העמוק, בחול הקשה, ולעתים על הסלעים שצמודים לחוף. ומראה הים וריחו המלוח מרחיבים את הלב.

 

 

צילום: טל בר דוד

האימונים הללו משיבים אותי לימי הילדות. גדלתי בעומר שליד באר-שבע, כך שכל נסיעה משפחתית לים הייתה חגיגה גדולה. כאמור, באימון הים הראשון לא ידעתי למה לצפות. משום כך לא הבאתי בגדים ונעליים להחלפה. מכמויות החול שהכנסתי אתי למכונית של חגית אפשר היה לבנות את מגדל בבל. אבל נראה שזה לא הפריע לחגית, שחזרה מהאימון בחיוך רחב. כן, גם היא אוהבת את האימונים בים.

צילום: טל בר דוד

אימוני הריצה בשטח – אין רגע דל

גם אימוני הריצה הארוכה בשטח בימי שישי הם מגוונים מאוד. יער בן שמן החליף לאחרונה את מקומו לריצות ביער אשתאול, שעליהן כתבתי בטור הקודם. טרם הספקנו להתרגל למקום החדש, שבו רצנו שלושה שבועות רצופים, והנה עברנו להתאמן בפארק איילון-קנדה, שגם הוא יפה עד מאוד. כבר הספקנו לעבור בפארק קנדה ריצה רצופה בסינגל השחור, אימוני עליות, אימוני ירידות, תרגול עלייה וירידה על אבנים, וסיור קצר בעתיקות מצד בכחידס, הנקרא על שמו של המצביא הסלאוקי, יריבם המר של החשמונאים. באחת הריצות הגענו לבאר מים. שלשלנו את הדלי לתוכה ונהנינו לשטוף את הפנים במים קרים. בעונה זו שורר בפארק ריח משכר של תאנים בשלות. מובן שנהנינו גם מטעמן של התאנים ולא רק מריחן. כמה מאתנו פגשו שועל, ראינו פרות ועקבות צבי, ודליה, שרצה במקום עצמאית, אף זכתה לחזות בשני צבאים מדלגים לפניה, על הדרך.

פארק קנדה – אימון עלייה על אבנים. צילמה: עידית שוהם

אחד המקומות החביבים עלי ביותר בפארק קנדה הוא מקווה גדול של מים, מעין פינה קסומה המזכירה לי את שירו של ביאליק, הברֵכה:

מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת שֶׁל הֶעָלִים,

שָׁם יֵשׁ אִי קָטֹן יָרֹק, רָפוּד דֶּשֶׁא,

אִי בוֹדֵד לוֹ, כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

דְּבִיר קֹדֶשׁ שַׁאֲנָן…

תִּקְרָתוֹ – כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה,

הַכְּפוּיָה וּמֻנַּחַת עַל הָעֵצִים מַמָּשׁ…

 

 

לא קשה לאתר דגים, קטנים וגדולים, השוחים במי הברֵכה. מעניין אותי אם ניתן למצוא בהם גם צפרדעים.

והנה תצלום של הברֵכה, כפי שנתפסה בעדשת מצלמתו של ליאור שלום:

 

שישו את ירושלים

וביום שלישי, לקראת יום הכיפורים, רצנו את ריצת הסליחות בירושלים משעה 3:00 עד 7:00 בבוקר, בהדרכת מנש הס. לריצה זו אקדיש את הטור הבא, וכעת אסתפק בכך שאציין שזו חוויה יוצאת דופן, לגוף ולנפש כאחד. אז אמרו לי אתם, כיצד אפשר להשתעמם מאימוני ריצה?

יעל שמש מגיחה מבית המרחץ הרומי. צילם: רן שילון

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות