טבעונית למרחקים ארוכים

באפריל 1999 טיילתי עם אישי יריב בערבה. ביום השני של הטיול, בשעת צהריים חמה, חיפשנו בקדחתנות צל שבחסותו נערוך מנוחה. אלא מאי? היינו במדבר, וגם אם אין זה נכון ש"ימין ושמאל רק חול וחול" – שהרי המדבר מלא וגדוש באוצרותיו שלו – לא ראינו עץ אחד לרפואה ולמנוחה. לפתע קלט יריב במשקפת שלו מטרה המשמשת את צה"ל במטווחים. מיד הבין את הפוטנציאל שבה: ממטרה לאש חמה תהפוך מטרת צל שיצנן מעט את להט המדבר בעבור ההולכים במשעוליו. "המטרה היא המטרה!" הכריז יריב, משפט שזכה לאחר מכן להיכלל בנכסי צאן הברזל של המטען החוויתי המשותף שלנו, ואנו מיהרנו להחיש פעמינו לעבר אותה מטרה, שהתבררה כקיר בטון לא אכזב. גם אם כיער את הנוף היינו אסירי תודה על הצל שהעניק לנו.

מלהיב לרוץ ביער קדושים! צילום: איתן דביר

נזכרתי באנקדוטה הזו כאשר לאחר המרתון האחרון שלי, מרתון טבריה, חשתי שאני שרויה ב"בַּלְבֶּלֶת". מהי המטרה החדשה שלי? האם כדאי שאקבע לי מטרה של שיפור מהירות למרחק קצר יחסית, מרוץ של עשרה ק"מ, או אולי מטרה מסוג אחר – עלייה במרחקים? ואולי בכלל עדיף שלא אקבע מטרה בזמן הקרוב? למה שלא ארוץ להנאתי, אשתתף באימונים הקבוצתיים, אוסיף עליהם כמה אימונים אישיים, ואשמר את הכושר עד שהלב יישבה בקסמה של מטרה חדשה, שכרגע אין לי מושג מהי? נעתי כמטוטלת בין כל האפשרויות הללו גם כאשר חזרתי לאימוני השטח של ימי שישי, שבועיים לאחר המרתון. במהלך הריצה ביער קדושים חשבתי לעצמי עד כמה אני נהנית מריצות השטח. "לשם מה לי לקבוע מטרה? וכי המטרה היא המטרה? מדוע שלא אניח לעצמי פשוט ליהנות מריצה בנוף היפה?" חשבתי לעצמי תוך כדי ריצה. אלא שעם סיום הריצה, אותם נתונים ממש שימשו אותי משום מה כדי להגיע להרהור אחר – שמא כדאי שהמטרה הבאה תהיה אולטרה מרתון בשטח? ומהרהור להחלטה – 61 ק"מ במרוץ סובב עמק באוקטובר 2014 (כפי שאתם רואים, הותרתי לעצמי די זמן לעכל את ההחלטה ולהתכונן – פיזית ומנטלית).

האם חייבים מטרה? יעל שמש ביער קדושים. צילום: איתן דביר

כדי לתת תוקף להחלטה נרשמתי למרוץ עוד ביום שבו החלטתי עליו. שי מסובב עמק ברך אותי על החלטתי על קיר הפייסבוק שלי. שבחים ואיחולי הצלחה החלו לזרום מכל עבר. התחלתי לחוש – בתערובת של פחד ושל התרגשות – שאין כבר דרך חזרה, שהמסע שלי לאולטרה הראשון בחיי כבר החל. כוחה של החלטה וכוחו של שיתוף.

בהצלחה!

אפילוג

אני מעלה מחדש את הפוסט הזה בשבוע של המרוץ עצמו. היום יום ראשון, וביום שישי, בשעה 4:00 בבוקר, יתחיל המרוץ. כמה מרגש! אני שמחה שהגעתי להעלות את הפוסט בשבוע המרוץ. נראה לי סמלי 🙂 בע"ה, מאחלת לעצמי ליהנות מהמרוץ הזה ולהגיע בשלום ובחיוך לסיומו.

חששות ופחדים לפני המרוץ

"רק שלא יפרצו למכונית ויגנבו את האופניים שלך", אמרתי בחשש ליריב בערב שלפני המרתון. שהרי אם יגנבו לו את האופניים, איך ילווה אותי במרוץ, כפי שתכננו? ואני כל כך חשקתי בליווי הזה, עד שלא העזתי להאמין שאכן הכול יסתדר. חששתי מאכזבה מרה, במקרה שלא.

הגענו לטבריה ערב קודם והשתכנו במלון הדירות ארזים. האופניים נותרו במכונית ואני נותרתי עם הדאגות. כאשר יריב חזר בבוקר לדירה, לאחר שהעמיס את הציוד שלנו על המכונית, העמדתי פנים שאיני מופתעת מכך שמצא את המכונית שלמה ואת האופניים בתוכה, ולא גיליתי עד כמה רווח לי. אמנם עדיין נותרה הדאגה שמא לא יתאפשר לו להגיע לכביש באופניים, אך כעת לפחות יש סיכוי. דאגה נוספת שהעסיקה אותי היא אם אצליח להיפגש עם יואל שטיבל כדי לרוץ אתו את המחצית הראשונה של המרוץ. יואל אמנם הרבה יותר מהיר ממני, אך הוא החליט שהוא רוצה לפתוח בקצב רגוע ומעדיף לרוץ את המחצית הראשונה של המרוץ בחברתי.

אך החשש הגדול מכולם היה שרגליי תבגודנה בי, ובעיקר חששתי לקרוע שריר בצורה חמורה שתאלץ אותי להפסיק את המרוץ. לפני המרתון קרה לי פעמיים שהתכווצות חזקה בירך האחורית מנעה ממני להמשיך לרוץ או אפילו ללכת, ונאלצתי למתוח את המקום ולעסות אותו לפני שיכולתי להמשיך באימון. פחדתי שהתסריט הזה יחזור במרתון, ואולי חלילה אף בעוצמה רבה יותר, שתשבית אותי לגמרי.

המרוץ – ריצה בתוך חיוך

למרות חששותיי, מרתון טבריה נפתח ברגל ימין. פגשתי את יואל בקלות. האווירה הייתה מלהיבה. על קו הזינוק פגשתי את יואב בן-דב, רץ טבעוני שאותו הכרתי עד כה רק מהפייסבוק. אף הוא בחולצה המזהה אותו כטבעוני, וכן בתגלחת ראש מגויסת למען הרעיון הטבעוני: מצד אחד גילוח שיצר את האותיות VEGAN ומן הצד האחר הסמל של שחרור בעלי החיים – כף בעל חיים. במהלך המרוץ פגשתי רצים טבעונים וצמחונים נוספים. את חלקם זיהיתי לפי חולצות הנושאות מסר טבעוני, וחלקם סיפרו לי שהם צמחונים או טבעונים, בראותם את חולצת המרוץ שלי שנשאה את הכיתוב Vegan Runner.

ההנחיה שיואל ואני קיבלנו מהמאמן שלנו, אילן פריש, הייתה לפתוח בקצב 5:40 ולהגביר רק לאחר עשרה קילומטר, אך לא הצלחנו לעמוד בהנחיה. הקצב התברר כמהיר יותר. נראה שהאדרנלין של המרוץ והתנאים הטובים לא אפשרו לנו להוריד קצב. נהניתי כל כך לרוץ בקצב נוח, בנוף היפה כל כך: הכינרת לשמאלי וההרים הירוקים לימיני. "המסלול הוא בצורה של חיוך", תדרך אותי חברי לקבוצה אריק הופמן, ואני התפעלתי כל כך מהרעיון ובזמן המרוץ הזכרתי לעצמי שאני רצה בתוך חיוך.

בסביבות הקילומטר החמישי אבן נוספת נגולה מעל לבי למראה המשמח של יריב הממתין לי בצד הדרך. יריב החמיא ליואל על הריצה ההֵרואית של שלושים קילומטר שרצנו שנינו בגשם השוטף, כהכנה למרתון, ומכאן ואילך רכב לצדנו. מלבד חברתו הנעימה, הוא הוכיח עצמו כעזר כנגדי: הושיט לי מים כאשר ביקשתי וקיבל לידיו את השקיות הריקות של הג'לים לאחר השימוש. זו לי פעם ראשונה שאני חוזרת מריצה ארוכה וחגורת הריצה שלי אינה דביקה בשל עטיפות הג'לים הריקות שאני תוחבת לתוכה. בנוסף השמיע לנו יריב מוזיקה, שהוסיפה להנאה, בעיקר השיר "I'm alive!" של ELO, שנראה לי הולם במיוחד מצב של ריצה. כאשר נשבה רוח חזקה שכמעט העיפה את כובעי, יכולתי להעביר את הכובע ליריב.

יואל שטיבל ויעל שמש לפני הזינוק במרתון טבריה

ירידה בקצב וגורמים מעודדים

בערך בקילומטר העשרים נפרדתי מיואל לשלום. לצערי לא הצלחתי להגביר, כפי שהורה לי אילן. החצי השני של המרתון היא אטי במידה ניכרת מהחצי הראשון. "רואים שנחלשת", אמר לי יריב. אאוטש! לא אומרים דברים כאלה! אם שוב יתאפשר בעתיד שילווה אותי – נראה לי שאעביר אותו סדנה מזורזת ומרוכזת – כיצד לתמוך ברצה שאותה הוא מלווה בזמן הריצה.

למרבה השמחה לא קרעתי שום שריר ולא הגעתי למצב שבו הצטרכתי לעצור את הריצה כדי להתמתח או לעסות את המקום הפגוע. הירכיים האחוריות אמנם כאבו, אך היה זה כאב נסבל. למעשה, לאורך הריצה לא חשתי מצוקה או משבר למעט התסכול בחצי השני של המרתון על כך שאיני מצליחה לרוץ בקצב שאני אמורה לרוץ בו. ניסיתי להתעודד באמצעות שלושה פתקי עידוד שחיכו לי בחגורת הריצה – מאמי, מחברתי רונית ומחברתי סוניה. כל פתק כזה שימש זריקת עידוד, אף ששליפתו וקריאתו עיכבו אותי מעט. גם המחשבות על אמי ועל החברות הטובות שהבטיחו לשגר לי אנרגיות חיוביות בזמן הריצה חיזקה אותי. מחשבותיי נדדו מפעם לפעם לשני הרצים הטבעונים מאוסטרליה, ג'נט ואלן מאריי, בת 64 ובן 68, שהקיפו את אוסטרליה כולה בריצה. במשך שנה שלמה רצו מרתון מדי יום, לעתים בתנאי מזג אוויר קיצוני, וכל זאת כדי לקדם תזונה חומלת, בריאה ומתחשבת בסביבה. כאשר חושבים על ההישג שלהם, קשיי המרתון שלי מתגמדים. הרי אני, שלא כמוהם, אנוח בימים שלאחר המרתון.

להפתעתי, ובניגוד למה שנאמר לי (שאַל לי לצפות לעידוד במרתון טבריה ברגע שיוצאים מן העיר) היו גם מעודדים לאורך הדרך, בעיקר בתחנות ההתרעננות. מובן שלא כמו במרתון ירושלים, אך הרבה יותר ממה שציפיתי. אחד אף שאל אותי לשמי ובקול רם הכריז: "מחיאות כפיים ליעל שמש!" התרגשתי מהמחווה. אני חושדת שנראיתי לו עייפה ולכן התמקד בי.

בקילומטר ה-34 הסב יריב את תשומת לבי לגבר שרץ לפני, ועל גב חולצתו רשום: "I'm Proud to be Vegan" (אני גאה להיות טבעוני). "יאללה, בואי נדביק אותו, כך שנוכל לדבר אתו", ניסה לדרבן אותי, אך הייתי עייפה מדי למאמץ הזה לאור קצב הריצה המהיר שלו. התנחמתי בכך שלרעיון הטבעוני יש כרגע שגריר טוב ממני, לפחות מבחינת יכולת הריצה.

סיום – אכזבה קלה אך בעיקר טעם של עוד

כמה מרגש היה לחזור לעיר טבריה ולראות את תושביה מריעים לרצים. במאות המטרים האחרונים יריב לא הורשה להמשיך לרכוב לצדי. לכן העביר לי את הנייד שלי, כך שנוכל לאתר זה את זה עם סיום המרוץ. משום כך אפשר לראות בתמונת הסיום שלי שאני נושאת טלפון נייד בידי.

ובאשר לתוצאה, התאכזבתי מעט שלא שיפרתי את השיא שלי ממרתון תל-אביב, המרתון הראשון שלי, ולא הצלחתי לרדת מ-3:59 כפי שייחלתי. אבל התנחמתי בכך שבזכות חמש שניות ראיתי את הספרה 3 כספרה ראשונה בתוצאה, ולא את הספרה 4. פתטי? ועוד איך! אך אני מתייחסת לחולשה הזו בסלחנות.

אפילוג – עוד חיוך

"טעם של עוד" כבר כתבתי? ובכן, נגזר עלינו או התאפשר לנו לחוות עוד מטבריה מהר מאוד. כאשר ביקשנו לחזור לביתנו לאחר המרתון, נתקענו בפקק תנועה אימתני ובמשך שעה שלמה השתרכנו באותו הרחוב בטבריה. יריב העריך שלא נצליח להגיע לקריית אונו לפני כניסת השבת, ולפיכך החנינו את המכונית במקום הראשון שהתאפשר, קרוב למדי לנקודת הזינוק של המרתון. יריב העמיס את כל הציוד שלנו על האופניים וחזרנו ברגל למלון ארזים, שממנו התפנינו בבוקר, וביקשנו לשכור חדר לשבת. נכון שלא תכננו זאת, וחשנו קצת מדוכדכים בשל כך, אך בדיעבד היה כה נחמד לטייל ברגל בשבת ברחובות טבריה ולהגיע לכינרת. היה מרגש לשוב ולראות את נקודת הזינוק של המרתון – עדיין חגיגית עם באנר גדול ודגלונים בצד הדרך. וכאשר שכבתי במיטה במלון, קראתי ספר מעניין ופניי לנוף המרהיב של הכינרת, תפסתי עצמי לפתע עם חיוך גדול ומטופש מרוח על פרצופי.

ריצה הֵרואית עם יואל

"אם אנחנו עושים את זה, אנחנו משוגעים", אמר לי בחיוך יואל שטיבל, כאשר נפגשנו. קבענו לרוץ יחד את הריצה הארוכה של השבוע, כשלושים קילומטר, ביום חמישי של שבוע הסערה שנחת על ישראל. כל אחד מאתנו רץ כבר כשני קילומטר מביתו למקום המפגש שקבענו. הריצה עצמה עדיין לא החלה, ואנו כבר רטובים לגמרי. האחראי לכך הוא מטח גשם וברד שירד זמן קצר לאחר שיצאנו מהבית, הוא מגבעת שמואל ואני מקריית אונו. הייתה זו ללא ספק ריצה הרואית. רצנו לירקון ומשם לחוף הים, עד יפו גבול בת-ים ובחזרה לתל-אביב. בחצי השעה האחרונה של הריצה התחדש מזג האוויר הסוער. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלי כרצה שהיה לי קר משך כל הריצה. אבל נהניתי כל כך ממראה התנים והברווזים בירקון, הים השוצף ושתי הקשתות שפיארו אותו (והזכירו לי את שני הירחים של הרוקי מורקמי בספרו 1Q84) – האחת שלמה ומלאה והשנייה, מעליה, מהוססת ומגומגמת. נהניתי גם מהריצה בצוותא אגב שיחה על דא ועל הא. חזרתי לביתי עם שמחה בלב וּבשיניים נוקשות. גם שמחתי שאפשר לסמן וי על הריצה הארוכה של השבוע. אין ספק שלולא קבעתי עם יואל, הייתי חוזרת לביתי מיד לאחר מטח הברד הראשון. אז תודה לך, יואל!

להיפרד מהשמיכה?

מרתון טבריה הולך ומתקרב. כעת אני כבר ב"טייפר", אך עוד לפני זמן קצר, במהלך ההכנות האינטנסיביות לקראת המרתון, נזכר החורף להגיע. הבקרים קרים גם כאשר לא יורד גשם. לעתים קשה להיפרד מהמיטה החמה ולצאת לאימון הריצה, בעיקר לנוכח החתולים המתחפרים במיטה, נראים כנהנים מהחיים הטובים ושולחים בי מבטים תמהים כאשר אני עוזבת את המיטה ואותם. אבל דבקתי בעקשנות בתכנית האימונים, ולשם כך נעזרתי בחברַי לקבוצה. יעמדו כולם על הברכה.

ג'ינג'יק ויוליה בוחרים במיטה

תכנית האימונים

תכנית האימונים שמכין לי אילן פריש בנויה כך:

ימי ראשון: "ריצות הפאדיחה", בגפי, בדופק נמוך במיוחד, ריצות אִטיות להחריד, שעליהן אכתוב פוסט נפרד.

ימי שני: אימוני כוח. בביתי או במועדון One size בהרצליה. בזכותה של דנה בר שאוספת אותי חזרתי לאחרונה לאימונים במועדון, בהדרכת אור-לי הופמן בר. בהפסקה שנטלתי לי מהאימונים הללו הספקתי לשכוח עד כמה הם קשים ועד כמה הם מאיצים את הדופק. דנה ואני יוצאות מהבית ב-5:30 בבוקר, כדי להקדים חצי שעה של ריצה לאורך החוף לאימון הכוח. כמה נעים לי לרוץ תוך כדי שיחת רֵעות ולהעמיק את ההיכרות שלי עם דנה. בנוגע לחזרה מהרצליה – בכל פעם אני מוצאת טרמפ אחר שיקרב אותי לקריית אונו. תודה לכל מי שנעזרתי בו עד כה ולכל מי שעוד איעזר בו.

ימי שלישי: אימוני אינטרוולים באצטדיון הדר יוסף תחת שרביטו של רן שילון. מירב אוספת אותי מאזור מכון מור, ואנו נהנות יחדיו מ"זמן איכות" בנסיעה הקצרה עד לאצטדיון. תודה לאילן שרמן, שלעתים סער ואני נעזרים בו כמכתיב קצב (עד לשלב שבו איני מצליחה לעמוד בקצב שלו, והוא פורש כנפיים ועף).

ימי רביעי: אימוני עליות או אינטרוולים עם אילן פריש. עד כה התקיימו בסידני עלי, אולם כעת עברו לאזור רדינג. תודה לדנה, ליואל ולכרמית, שאִתם אני תופסת טרמפ. ושוב תודה למכתיב הקצב – אילן שרמן.

ימי חמישי: ריצות ארוכות. כאשר רצתי לבד בחרתי לרוץ את הריצה הארוכה בפארק הלאומי, נהנית ממראה בעלי הכנף. לא הצלחתי לרוץ בקצב שקבע לי אילן פריש. אולם שתי ריצות ארוכות רצתי עם מתניה יוזביץ, שהכיר לי כבישים ושבילים חדשים לריצה, המתחילה מפתח הבית, כולל מקטע מקסים משביל ישראל. המוטו של מתניה הוא "The miles make a runner", כך שאין לו בעיה להצטרף אלי לריצה ארוכה, בין אם הוא מתכוון לרוץ מרתון בקרוב ובין אם לאו. האימונים הללו היו מוצלחים יותר מאימונים שבהם רצתי לבד, מבחינת הקצב, ונעימים יותר בשל החֶברה.

ימי שישי: אימונים קבוצתיים בשטח, כעת ביער בן שמן. במי לא נעזרתי כדי להגיע לאימוני שישי? בדרך כלל חגית כ' ועדנה, אך בעבר נעזרתי גם בסוניה, בחגית ש', באריק, בטל ובכרמית. מאז ש"גיליתי" את דנה ואת הקרבה הגיאוגרפית שבינינו, התחלתי להגיע אליהם אִתה.

שבת: שבת שלום ומנוחה.

ריצה ארוכה עם עידית סעד. צילום: אילן פריש

חצי מרתון עמק המעיינות

ברצוני להרחיב מעט על אחת הריצות הארוכות – חצי מרתון עמק המעיינות. בתכנית שכתב לי אילן פריש צוין שיש להוסיף שעת ריצה לאחר המרוץ. אבל חששתי שלא יהיה לי זמן לכך. השבת נכנסת מוקדם בתקופה זו של השנה. היה זה מתניה שהעלה את הפתרון: להוסיף שעה לפני המרוץ. הוא אף הציע שירוץ עמי את הריצה שלפני המרוץ. נרתעתי מהרעיון, בהנחה שיישומו יפגע בתוצאת המרוץ. ובכל זאת דיווחתי עליו לאילן פריש, מתוך תקווה שישלול אותו. אך אילן אִכזב וטען שזהו רעיון מצוין. נפלתי בפח. ובכן, מרוץ עמק המעיינות הפך לריצת אימון, ובסופו של דבר שמחתי בכך. אילן שרמן הסיע את מתניה ואותי. הוא הוריד אותנו לפני שהגענו ליעד, כדי שנוכל להתחיל בריצה שלפני המרוץ. כאשר סיימנו את הריצה, פגשנו אותו במקום שבו קבענו מראש להיפגש, במטרה לרוץ את המרוץ יחד. ואכן, את רוב המרוץ רצנו שלושתנו יחד, והדרך נעמה לי. גם מזג האוויר היה מושלם.

מחנה אימונים ניצנה ותודה לציפי

אקורד אחרון באימונים האינטנסיביים למרתון היה מחנה האימונים של "אנדיור" בכפר הנוער בניצנה, ועליו כבר כתב רן שילון, בטור האישי שלו באתר זה. לא השתתפתי בכולו, אלא בחרתי לחזור לביתי לפני השבת. בנוגע לנסיעה לשם ­– כרמית הסיעה אותי עד לביתה של עידית סעד במכבים, ומשם המשכנו שלושתנו במכוניתה של עידית. הייתה זו הזדמנות לשוחח בנחת ולהשלים פערים. שמחתי לחלוק חדר עם עידית שוהם. ביום חמישי, היום הראשון למחנה, רצנו בהדרכת אילן פריש ואיילה סטאין ב"נתיב השלום", הבנוי ממאה עמודים שעל כל אחד מהם חרוטה המילה "שלום" בשפה אחרת. הנוף המדברי מרחיב את לבי. מבחינתי, זה לשוב הביתה, שהרי נולדתי בבאר-שבע וגדלתי בעומר. ביום שישי בבוקר התקיימה הריצה הארוכה של השבוע. מאחר שמיהרתי לשוב לביתי לפני כניסת השבת, הסתפקתי בשלושים קילומטר שאותם רצתי בשעתיים וחמישים דקות. ממילא רן אינו מאמין ברעיון של "ריצה מסכמת". חלק נכבד מהריצה נהניתי מחברתה של עידית סעד שרצה לצדי. כאשר סיימתי את הריצה חיכה לי מרק טבעוני שהכין רן. לביתי חזרתי עם ציפי בראל, שאף היא שומרת שבת ובחרה לבלות את סוף השבוע עם משפחתה. תודה ענקית שלוחה לציפי, שלמרות הלחץ להגיע לפני שבת התעקשה להביא אותי עד לביתי בקריית-אונו, אף שהצעתי לה שתוריד אותי במודיעין, שם היא גרה, ומשם אקח מונית. השבת עברה עלי במנוחה נעימה, ואילו חברי קבוצת "אנדיור" שהשתתפו במחנה המשיכו "להתאמן על רגליים עייפות". האמת היא שהתקנאתי בהם מעט, כאשר חשבתי על האימונים שהחמצתי, אך לפעמים טוב וגם ונעים להישאר עם בן הזוג ועם החתולים, מתחת לשמיכה.

"אבל איך לא ראית את הפילים? הם הרי גדולים!" כך שואל אותי בנימת אי-אמון אחי הצעיר, אלון. גם הוא רץ השנה את מרוץ הספארי, ואף סיים אותו בחיוך רחב. "האמן לי, בכלל לא ראיתי חיות. הייתי מרוכזת כולי בריצה", השבתי לו. ואכן, למרוץ הספארי הגעתי נחושה לזכות בגביע לקבוצת גיל. רצוי בגביע למקום הראשון. לא הסתרתי את השאיפות שלי – לא מהמאמן, לא מהמשפחה ולא מהחברים. רציתי לכבול עצמי אליהן ולאלץ עצמי להתאמץ כדי להגשימן. כאשר התברר לי שאחת הרצות החזקות בקטגוריית הגיל שלי, שלהערכתי היא חזקה ממני, נרשמה אף היא למרוץ, התאכזבתי. הרי היא הורסת לי את התכנית. אבל במחשבה שנייה (נו, טוב, אולי שלישית או רביעית) הבנתי שהשתתפותה של מתחרה חזקה תדרבן אותי להוציא מעצמי את המיטב, אז אולי ניתַן אפילו לברך על כך. "הפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות; האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי" אמר וינסטון צ'רצ'יל, ואני בוחרת להשתייך למחנה השני.

יעל שמש עם איציק ביטרן, שבדיוק סיים אימון ריצה בפארק. צילום: אלון שמש

"אל תצפי שיהיה לך כיף במרוץ הזה", הכין אותי נפשית מאמני, אילן פריש. את השיחה הזאת הוא קיים אתי יום לפני המרוץ. "אם את רוצה גביע ולרוץ מהר, זה יהיה קשה ולא נעים!" השיחה הזו עזרה לי במהלך המרוץ. הזכרתי לעצמי שכעת זה לא כיף. הכיף – כך אני מקווה – יבוא אחר כך. מאחר שבדרך למרוץ ראיתי מראה נלבב של אימא ברווזה מלוּוה בשני אפרוחיה, אף ניחמתי עצמי שנהניתי ממראה החיות בפארק הלאומי עוד לפני המרוץ. אף אוכל להמשיך ליהנות ממנו לאחר המרוץ. כעת אני מתרכזת בריצה, וממילא מציק לי לראות חיות בכלובים, גם אם הכלובים מרוּוחים יחסית.

במהלך המרוץ לא חיפשתי את המצלמות כדי לחייך חיוך רחב. גם בשער הסיום שכחתי למתוח את שפתיי בחיוך. עם תום המרוץ חשתי לפתע סחרחורת ובחילה קלות, סימן מובהק שיצאתי מאזור הנוחות שלי. אילן צדק, זה לא היה כיף, ובכלל לא נעים, אבל הצלחתי לרדת מקצב 5 דקות לק"מ. התוצאה הרשמית – מקום ראשון בקטגוריה וגביע נאה – מילאה אותי באושר נדיר. הכיף הגדול בא אם כן לאחר המרוץ, ולא נחווה במהלכו. בדיעבד, לעובדה שהתמודדה מולי מתחרה חזקה היה חלק נכבד בתחושת ההישג ולאושר שחשתי בשלו.

בשבועות האחרונים התעורר בשוונג הוויכוח אם נכון וראוי להשתתף במרוץ בשביל החוויה והכיף או שמא צריך להתאמץ מאוד במהלכו. דעתי האישית היא שאין אמת אחת ושכל רץ או רצה צריכים להחליט מהי המטרה שלהם במרוץ זה או אחר. התשובה שלי לעצמי היא לעתים כך ולעתים כך. בדרך כלל אני רצה בשביל תמהיל של כיף ותוצאה, כאשר המינונים של שני הגורמים הללו משתנים ממרוץ למרוץ.

יעל שמש עייפה אך מרוצה. צילום: איסי שמש

על כנף, חולצה והאות V

"השם נייקי הוא למעשה שיבוש" מאיר את עינַי כבדרך אגב אחי הגדול, איסי, שהתקשר לשאול איך היה המרוץ. "החברָה נקראת על שם האלה נִיקֶה (Nike)", הוא חוזר באוזניי את מה שלמד מבנו המוכשר (או שמא מוטב: אחייני המוכשר), מור. אני ממהרת "לגגל" את שם האלָה וּמגלה שמדובר באלת הניצחון. התמונה מראה אלה מכונפת. "כעת אני מבינה את פשר ה-√ שעל חולצת המרוץ", אני צוהלת. "זה גם הסמל שלהם, כנף", תמה עלי אחי, וכך אני לומדת שמה שנראה בעיניי עד כה כסמל "וי" הוא למעשה כנף אבסטרקטית.

חולצת המרוץ של נייקי (כן, אני דבקה בעיקשות בשיבוש, שהרי מקורו בחברה עצמה) היא אחד הבונוסים הגדולים של המרוץ. כללית, החולצות של נייקי איכותיות וּנעימות למגע, כפי שלמדתי מחברתי סוניה. אמנם החולצה בשנה שעברה גרמה לי אכזבה בשל צבעה השחור, אך החולצה השנה – בגון אדום-ורוד – יפה עד מאוד בעינַי. לפני המרוץ ביקשתי להוסיף לה את הכיתוב VEGAN RUNNER. כאשר אספתי אותה מהחנות שבה הוסיפו את הכיתוב, חשכו עינַי: האות הראשונה הוחלפה באות W. מה עושים כעת? "זה הזמן לעבוד על המידות", ניסיתי לנחם את עצמי, "לא של החולצה, שלי. לא לכעוס ולא להתאבל. צריך לשמור על פרופורציות". וּבכל זאת נעצבתי על כך שדווקא החולצה הזו, החביבה עליי, נהרסה ולא אוכל ללבוש אותה בשל הטעות המביכה. ואיך ארוץ אִתה במרוץ? והרי חובה לרוץ בחולצות המרוץ. בסופו של דבר נמצא הפתרון, והאות W הפכה ל V גדולה. חדי עין יבחינו בתיקון, אבל לא זו בלבד שהחולצה ראויה כעת ללבישה בעינַי, אלא שאף נוסף לה חן מיוחד בשל הפגם שתוקן.

לפני המרוץ – פגישה משמחת

אישי היקר, יריב, הביאני עד סמוך למרוץ באמצעות קטנוע. כאשר נתקלנו בכבישים חסומים, נפרדנו לשלום ואני המשכתי ברגל, מכוונת דרכי לפי המון האדם בחולצות אדומות-ורודות שנהר לכיכר רבין, מכל הרחובות. היה זה מראה מרהיב לראות אנשים כה רבים, וכולם ירוצו באותו מרוץ שבו ארוץ אני, לבושים בחולצת המרוץ. בכלל, יש לי סנטימנטים למרוץ נייקי, משום שהיה זה המרוץ הראשון שבו השתתפתי, לפני שנתיים. כעת זה מרוץ נייקי השלישי שבו אני משתתפת. אני גם מעריכה את העובדה שהמרוץ הזה גורם ללא-מעט אנשים לעשות את צעדיהם הראשונים בעולם הריצה וּלאחריו להתמיד בתחביב.

קבעתי להיפגש עם סוניה ועם אישהּ דוד, ברחבה. באמצעות מסרונים אנו מצליחים לבסוף לאתר זה את זה. שמחה גדולה בשבילי! נראה לי שהייתי אומללה מעט וחשה בודדה בים של אנשים לולא פגשתי לפני המרוץ פנים מוכרות ואהובות. מה גם שבכל פינה מצטלמת חבורת רצים צוהלת. מכאן ואילך אני "נדבקת" אל סוניה ואל דוד ואנו מעבירים יחדיו את הזמן שלפני המרוץ. אך זמן קצר לפני הזינוק שלנו נעלם לנו דוד בדוחק הרב, ועד סיום המרוץ איננו מצליחות לאתר אותו. אנו מנסות להתקשר אליו, אך אין קליטה. גם המסרונים שאנו שולחות אינם מגיעים ליעדם.

בדקות שלפני הזינוק סוניה ואני מחליפות חיבוק וּמאחלות זו לזו "בהצלחה וּבהנאה". "זה לא מרוץ בשביל תוצאה", אנו מסכמות בינינו לנוכח המספר העצום של המשתתפים בו, כעשרים אלף רצים, ודווקא יש בזה גם צד חיובי, מבחינתי. אפשר להירגע הפעם ולרוץ לשם ההנאה יותר מאשר לשם התוצאה.

מרוץ נייקי 2013, עם סוניה ודוד, לפני המרוץ

המרוץ ­– צפוף אך מרהיב

רן שילון, העומד בראש "אנדיור", מעביר לנו לעתים אימוני טכניקה. כעת אני חושבת לעצמי שבאימונים הללו צריך לכלול טכניקה של ריצה בתוך המון אנשים; כיצד לפלס את הדרך בצורה מהירה שתהיה גם בטוחה. שלא כבשנה שעברה, שבה השתחרר ה"פקק" לאחר הקילומטרים הראשונים, השנה הוא לא השתחרר לי עד סיום הריצה. "לא ככה רצים", נוזף בחור אחד בחברו וּמדגים לו כיצד הוא "חותך" את דרכו בין האנשים ותוך כדי הדגמה הוא כמעט חותך את ידִי. אני מנסה להיזהר מרצים להוטים מדי. חוששת ליפול, בגלל ידי הימנית שנשברה לפני חודש. מצבה השתפר פלאים, אבל נפילה עלולה לחבל בהמשך הכיוון החיובי הזה. גם אני משחקת עם עצמי משחקים של עקיפת אחרים, אך בזהירות, בלי שאתנגש בהם. רוב הזמן אני נאלצת לרוץ בקצב אִטי ממה שהייתי רוצה לרוץ, כדי לא לטפס על רגלֵי הרצים הרבים שמלפניי וּמצדדַי. ועל אף כל אלה, לא הייתי מוותרת על המרוץ המרהיב הזה. הרחובות מקושטים, התושבים מעודדים, המוזיקה מדרבנת וּמשחקי האורות בלילה פשוט מלבבים, ועדיין לא הזכרתי את שער הסיום היפה והמושקע. כן, הנה הגעתי לסיום לאחר 54:13 דקות ריצה, כמעט שתי דקות יותר מאשר במרוץ נייקי הקודם. אבל התוצאה אינה העיקר, הלא כן? העיקר החוויה ו… החולצה. וזו של השנה, כפי שכבר כתבתי – יפה עד מאוד בעינַי.

אפילוג עגום למרוץ משמח

ביום שבו התקיים המרוץ שודר בכלבוטק התחקיר על זוגלובק, הנוגע לפגיעה קשה בעופות. ביקשתי מיריב שיקליט אותו בעבורי כדי שאוכל לצפות בו עם שובי. תוך כדי הריצה נדדו המחשבות שלי לאותו תחקיר ולעופות המעונים. כאשר חזרתי הביתה באנרגיות טובות חשבתי לצפות בתחקיר, אך… במחשבה שנייה, לאחר שיריב סיפר לי על תמונות מזוויעות הכלולות בו, החלטתי שתהיה זו טעות להרוס לעצמי את מצב הרוח המרומם, מה גם שלפני השינה אני מנסה להימנע מדברים כואבים וקשים. אני מתביישת להודות שעד היום לא מצאתי די עוז לצפות בו. "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", כתב ביאליק, וּבהשראת דבריו ניתן גם לומר שהערב עלה, הרצים רצו (כולל רצה טבעונית אחת, בעלת הבלוג הזה) והעופות האומללים ממשיכים לסבול ייסורים שלא ברא השטן. את הייסורים האלה בראנו אנו, אלו הקוראים לעצמם "המין האנושי".

אחדוּת ברכבת

לפני שנה, בעיצומה של ריצת הסליחות שרצו חברי "אנדיור" בירושלים בערב יום הכיפורים, הודיע לנו רן שילון שזוהי ריצת הסליחות האחרונה. הוא לא נכנע לקולות המחאה הברורים והבהיר את עמדתו: "במקום ריצת סליחות תהיה ריצה אחרת. צריך לגוון". הגיוון הגיע בצורת ריצת שלוש הרגלים, לכבוד חג הסוכות. ראשונה מבין שלוש ריצות, שכל אחת תהיה שונה מחברתה, כפי שהובטח לנו. מאתר "אנדיור" למדתי שהפעם הריצה תעמוד בסימן אחדות, בעיר שחוברה לה יחדיו. וכמובן, מי שהתנדב להדריך את הריצה (ספוילר: ועשה זאת בהצלחה רבה) היה מנש הס, האיש שלנו בכל הקשור לירושלים. מקום המפגש נקבע לבנייני האומה, בשעה 6:00 בבוקר. ריצת שלוש הרגלים החלה ב… נסיעה ברכבת הקלה, שבימים שלפני שהושלמה מלאכתה נקראה בפי תושבי ירושלים "רכבת תקלה" או "רכבת הקללה". אולם היום חבלי הלידה כבר מאחוריה, ונראה שכעת רוב התושבים מרוצים ממנה. בעוד רן דואג לרכוש כרטיסים לכולנו (ושתי רכבות חולפות אותנו), סיפר לנו מנש כי הרכבת הקלה עומדת בסימן אחדות: ניתן למצוא בה חרדים לצד נשים, ערבים לצד יהודים, וכולם, הכריז מנש, נוסעים ביחד ואינם משלמים. אם הוא אכן צודק בכך, אולי הרצים הרבים של "אנדיור" ששילמו עבור הכרטיסים, יצילו את המאזן היומי של הרכבת הקלה.

לכל חלל יש שם?

ירדנו בגבעת המבתר ולאחר שהתרגלתי לרוגע של נסיעה ברכבת הקלה, נסיעה שלוותה בתחושה של טיול שנתי, כמעט הופתעתי כאשר התחלנו לרוץ. עצרנו בבית קברות יפה ומטופח שהוקם בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. בקצה בית הקברות מצויים קברי לוחמים יהודים, ועל מצבותיהם חקוק מגן דוד במקום צלב. "אצלנו, היהודים, לא מקובל להניח פרחים על הקבר, אלא אבנים, להביע זיכרון" אמר מנש, והניח אבן על אחד הקברים. כמו תמיד באירועים כאלה ניסיתי להדחיק את אחד ההסברים שקראתי לגבי מקורו של מנהג הנחת האבן: כדי לא לאפשר למת לצאת מהקבר (יש כמובן הסברים אחרים), והנחתי אבן קטנה על קברו של מ' גלינסקי (אם יחליט לצאת מקברו היא לא תמנע זאת ממנו). הצטערתי בשבילו ובשביל הלוחמים האחרים על צורת הרישום האחידה הזו ששדדה מהם את שמם הפרטי, גם במותם, ויחד עם יואל ניסיתי לנחש את שמו: מאיר? מרדכי? משה? ואולי מקס? "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ", כתבה המשוררת זלדה, אך כאן, בבית הקברות הזה, הצטמק השם לאות הראשונה שבו.

בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה. צילום: רן שילון

מבית הקברות רצנו לאוניברסיטה העברית. מנש סיפר על הסכם הפרדת הכוחות (ובלשונו: "הסכם אפיסת הכוחות") שנחתם במלחמת העצמאות, והותיר את האוניברסיטה העברית כמובלעת. "תמשיך לדבר" ביקש ממנו איציק, כאשר השתתק, שהרי יודע כל רץ ומבינה כל רצה: "כל עוד מדברים לא רצים". "צריך להכניס אסימון", התבדח מנש, ובכל זאת המשיך לדבר, אף שאיש מאתנו לא הצטייד באסימון, והצעירים שבינינו אולי אף אינם יודעים מהו.

שתי תצפיות נוף – קרובות וכה שונות

המשכנו לרוץ לתצפית נוף יפה מקו התפר. העיר העתיקה נפרשה לנגד עינינו, וזהב כיפת הסלע שעל מסגד אל-אקצא הוסיף למראה המרהיב הדר והוד. משם רצנו ריצה קצרה לקו פרשת המים של ירושלים, לתצפית נוף נוספת, ושעטות רגלי הרצים הרבים החרידו משלוותם צעירה וצעיר שהתבודדו במקום. מנש ניסה לפצות אותם על שדידת פרטיותם בכך שהזמין אותם לשמוע את הסבריו. אף שתצפית זו לא הייתה רחוקה מהתצפית הקודמת, הנוף שנגלה ממנה היה כה שונה. בקצה החורש השתרע מול עינינו "מדבר בצל הגשם", הלוא הוא מדבר יהודה, והראות הטובה אפשרה לנו להבחין היטב בים המלח, המכונה במקרא "הים הקדמוני".

תצפית לים המלח. צילום: עידית שוהם

לרוץ עם כבשים ופרויקט הסינון

המשכנו לרוץ בשטח פתוח באזור נחל קדרון והתכסינו באבק. "קיטרנו" על שלא הבאנו נעלי שטח. עדר כבשים ועזים רץ במקביל אלינו, מתחתינו, אף הוא ללא נעלי שטח, אך גם בלא קיטורים. התבוננתי בכבשים ובעזים הנלבבות, ושאלתי עצמי כיצד ניתן להתייחס אליהן כאל מזון. הגענו לפרויקט הסינון של עפר הר הבית בעמק צורים. במקום נאסף עפר מהעבודות שניהל הווקף ב"אורוות שלמה" בהר הבית. כידוע, העבודות הללו הסבו נזק ארכיאולוגי עצום. כדי לצמצם מעט את הנזק, חברו ארכיאולוגים, מתנדבים ומבקרים למפעל סינון העפר שפונה, שבזכותו נמצאו ממצאים ארכיאולוגים חשובים, כולל כאלו מימי בית ראשון ובית שני. מנש סיפר לנו שבתו חגגה את מסיבת בת המצווה שלה בכך שהזמינה את חברותיה לקחת חלק בפרויקט התיירותי-התנדבותי הזה של סינון העתיקות. "דרך נפלאה לחגוג בת-מצווה וכמה מתאים לבתו של מנש לחגוג כך", אמרנו זה לזה.

כבשים רצות באופק. כיצד ניתן לראות בהן אוכל? צילום: עידית שוהם

הר הזיתים וצעיר החללים

המשכנו לאזור הכנסיות ועלינו בריצה בעלייה תלולה לבית הקברות בהר הזיתים. רן עמד כרס"ר והשגיח שאיננו עוברים להליכה, חלילה. התברר שחלק מאתנו כבר חלפו על פני פתח בית הקברות בלא שיגלו לנו זאת, כנראה לצורך אימון עליות. הסתובבנו, אם כן, וחזרנו למטה, באנחת רווחה. פקדנו את קבר האחים של חללי העיר העתיקה. מנש סיפר על החלל הצעיר ביותר, נסים גיני, ששימש כתצפיתן וכקשר בקרב על הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נזכרתי שבריצת הסליחות גם כן סיפר עליו, כאשר הגענו למקום שבו נפל. הנה השלמנו מעגל הקשור אליו, והגענו לחלוק לו כבוד בקברו.

קברים חצובים בסלע ובולות מימי בית ראשון

"כל מי שבכה במעלה העלייה הזו זה בסדר", אמר מנש, כאשר הגענו לכנסיית "האדון שבכה" הסמוכה, הבנויה בצורת דמעה. חוזרים לפרופורציות. מהי עלייה קצרה, גם אם תלולה, לעומת דרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, לפי מסורת הנוצרים. המשכנו וראינו את אחת התחנות בדרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, שם, לפי מסורת הנוצרים, הזיע דם. המשכנו בריצת שטח בנחל קדרון, וצפינו ביד אבשלום (שסופו המבזה היה שגופתו הושלכה לבור ביער), ובקברים חצובים בסלע: קבר זכריה, קבר בני חזיר ועוד. אף שכבר טיילתי כאן בעבר עם יריב, המראה בהחלט מרשים.

והנה הגענו למקום חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד שד"ר אילת מזר מזהה כארמון דוד. מרגש להיות במקום שבו נמצאו בולות (חותמות) מימי בית ראשון, כולל של דמויות המוכרות לנו מן המקרא, כמו הבולות של "יהוכל בן שלמיהו בן שבי", ו"גדליהו בן פשחור", שניהם שימשו שרים בממשל צדקיהו מלך יהודה, שבימיו אירע חורבן בית ראשון, והם נמנים בין השרים שדרשו מצדקיהו, המלך החלש, להמית את ירמיהו הנביא בשל נבואות החורבן שלו (יר' לח).

הליכה בבריכת השילוח ומחשבות על מאפייה

המשכנו לבריכת השילוח, שאליה זרמו מי הגיחון באמצעות נקבת השילוח. בתחילתה של הבריכה – ציור יפה של עולים לרגל, מקיימים את מצוות העלייה לרגל לבית המקדש. בנקודה זו לא מתאפשר לרוץ, והלכנו במעבר הצר של הבריכה. טיפות טפטפו על ראשינו. "אבל מה עם המאפייה?" שאלה יערה, שפסעה מאחורי. "הגעתי לריצה הזו בגלל שהבטיחו לנו ביקור במאפייה". אך כאשר המעבר הפך צר אף יותר הכריזה: "מזל שלא הספקנו לבקר במאפייה". מנש הסב את תשומת לבנו לפתקים שנתחבו בין אבני הבריכה. לדבריו, מי שהשתמש בבריכת השילוח כתחליף לכותל, יודע שהפתקים משם אינם נלקחים, בניגוד לפתקים שבין אבני הכותל, שמדי פעם מועברים לגניזה. הסתיים המסע בבריכת השילוח ומצאנו עצמנו בפינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, מקום שבו נמצאה הכתובת "לבית התקיעה", שם תקעו הכוהנים בחצוצרות להבדיל בין קודש לחול.

הליכה בבריכת השילוח. צילום: רז מסד

מהשוק הערבי למתחם הקניות היהודי

לאחר ביקור במאפייה ותדלוק הגוף בבייגלה ובפיתות, המשכנו בריצה בסמטאות השוק הצבעוני של העיר העתיקה. "לא ללכת, לרוץ", נשמעה לפתע גערה מפי אחד מסוחרי השוק, ואיני יודעת כלפי מי הפנה אותה, כי חברי הקבוצה שלי שהיו בטווח ראייתי רצו כולם. שעשע אותי שבמקום שיעודד אותנו לעצור ולבדוק את הסחורה שלו, הוא נוהג כאילו קיבל מינוי רשמי ותשלום מרן, כדי שירדה בנו. מהשוק בעיר העתיקה הגענו למתחם הקניות בממילא, ונהנינו ממראה פסלים הומוריסטיים. חבל שלא היה זמן להתעכב מעט על האמנות ונאלצנו להסתפק במבטים חטופים, תוך כדי ריצה.

ליצור חוויה באמצעות ריצה

כאשר עשינו דרכנו בחזרה מהעיר העתיקה לבנייני האומה דרך רחוב יפו, השעה כבר הייתה לאחר 10:00 בבוקר, כך שהרחובות המו ואדם, ורבים מהאנשים הביעו את התפעלותם ממספר הרצים: משפטים כדוגמת "וואו! כמה רצים!", נשמעו שוב ושוב, מפי הורים וילדים כאחד. חשבתי לעצמי שמעבר לחוויית הריצה הנפלאה שהייתה לנו, כמה נחמד ליצור, באמצעות ריצה משותפת, את חוויית הבוקר של תושבי ירושלים: ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים.

שוד ושבר

"ידיים למעלה / על הראש / על הכתפיים / אחת שתיים שלוש!"

כל שלב בשיר הילדים החביב הזה הפך לאתגר שנחוצים זמן וסבלנות להתגבר עליו (כבר צלחתי בהצלחה את שני השלבים הראשונים). שבוע וחצי לפני מרוץ סובב עמק נפלתי במהלך אימון ריצה ושברתי את צוואר הרדיוס (ידעתם שיש דבר כזה?) המחבר בין המרפק לכף היד, של יד ימין (כן, היד החזקה שלי). "אבל יש לי מרוץ עוד שבוע וחצי", כמעט התחננתי בפני האורתופד שבדק את תצלום הרנטגן, אולי יואיל לשנות את ההבחנה ולומר בקול מרגיע שהכול בסדר. "ממש לא נראה לי שתוכלי לרוץ אותו. רק אם יפסיק לכאוב", השיב בטון סקפטי. וגם אני לא ראיתי ורודות. איך יפסיק לכאוב כה מהר? הרי כעת הכאב איום ונורא. ואני לא מצליחה להזיז את הזרוע – לא ליישר ואף לא לכופף.

כי נפלתי קמתי

הדבר הראשון שזכור לי שעבר במוחי לאחר הנפילה הוא הפסוק מספר מיכה "כי נפלתי קמתי". בעודי אומרת אותו בלבי, קמתי, חזרתי בצליעה קלה לביתי (הברך חטפה חבלה חיצונית), ולאחר שנרגעתי, השלמתי את האימון. עדיין לא ידעתי שיש לי שבר, אז דבקתי במטרה. בהמשך היום הכאב התגבר משמעותית וכך גם מגבלת התנועה וביקור במוקד חירום הבהיר את ממדי השבר. מאמני, אילן פריש, הכין תכנית אימון חלופית, מתוך אמונה (שאיני יודעת מנין שאב, אך נראה שיהודים הם מאמינים בני מאמינים) שארוץ את הסובב. בשבוע וחצי שבין הפציעה למרוץ התקיימה בי הקללה שמקורה ביידיש: "שתכיר את הרופאים והם יכירו אותך". פגשתי אורתופדים, עברתי צילומי רנטגן וסי טי, וכמובן – חזרתי לפיזיותרפיסט הספורט, יובל דויד, שטיפל בפציעה שלי בגיד אכילס לפני מרתון ירושלים. יובל פסק שאוכל לרוץ, וזה מה שהכריע את הכף. הסתייעתי גם ברונה המקסימה מאורגניק מרקט לגבי מוצרים טבעיים העשויים לסייע לאחות את השבר. יריתי בכל התותחים, כולל טיפול הילינג שקיבלתי מאימא שלי. הבשורה הטובה היא שעם קשר או בלי קשר לכל האמצעים הללו, מדי יום חשתי שיפור דרמתי במצבי. הכאבים פחתו משמעותית וטווח התנועה גדל מיום ליום.

ההפתעה שלפני המרוץ – הנה מגיע אריאל!

לקיבוץ הזורע, שבו החל המרוץ, הגענו יריב ואני מיקנעם, שם התארחנו אצל ורד ורפי, קרובי משפחה. יריב ניצל את זמן המרוץ לטיול אופניים בסביבה, שבמהלכו עלה את העלייה של נשר. כמה דקות לפני הזינוק של המקצה שלי – 33 ק"מ, הגיע ניר גולדשטיין, שסיים ראשון את מקצה ה-166 ק"מ, ואריאל רוזנפלד, הרץ הטבעוני, מלווה בבני משפחתו, שסיים ראשון את מקצה ה-100 קילומטר וקבע שיא מסלול. התמלאתי אושר על ההישג של אריאל. לפני המרוץ כתב לי שמטרתו היא פשוט לסיים, שהרי זו פעם ראשונה בשבילו לרוץ 100 ק"מ, והנה הישג כזה… מיהרתי לברך אותו ושמחתי להיווכח שהוא מחויך וכלל לא נראה כמי שרץ תשע שעות רצופות 100 ק"מ. "ולו רק בשביל הרגע המשמח הזה, לראות את ההישג הזה של אריאל, השתלם לי להשתתף במרוץ", חשבתי בשמחה ובסיפוק. עדיין לא התחלתי לרוץ, וכבר אושר גדול.

ריצה רגועה

"רוצי ריצה רגועה ואל תיגררי אחרי הקצב של רצים אחרים", הזהיר אותי אילן יום לפני המרוץ. "רק לאחר שתגיעי לקילומטר העשרים, אם תראי שאת מרגישה טוב והיד בסדר, את יכולה להגביר", הוסיף. פעלתי כעצתו ואף מעבר לה, משום שרצתי ריצה רגועה וזהירה, שלא אפול, חלילה, עד הקילומטר העשרים ושלושה והגברתי רק בעשרת הקילומטר האחרונים.

לפני המרוץ, לא פגשתי איש מחבריי לקבוצה. לכן שמחתי כל-כך לראות לפתע את ליאת, מגיחה מאחוריי, מתעכבת מעט לשיחה קלה, וממשיכה לשעוט קדימה. גם דיאנה ודרור בירכו אותי לשלום ודהרו לדרכם.

והנה עוד פנים מוכרות – חן וטל מעין יהב, שהיו חלק מצוות המאמנים במחנה האימונים של "אנדיור" בעין יהב, צצו בדרכי. רצתי לצדן כברת דרך. "פולקע נהנה ממה שכתבת עליו", אמרו לי, והתכוונו לכלב הנועז של חן, שרץ אתנו שעות ארוכות בריצת הלילה באזור עין יהב, ואף הרהיב עוז והצטרף לקבוצה המהירה יותר. הזכרתי אותו בפוסט הנושא את הכותרת "ליהנות מפולקע".

כמה פרות הגיחו לפתע מן הצד ושעטו בריצה לשביל שבו רצנו. "יעל, זה במיוחד בשבילך", אמרה לי חן. הצטערתי שעידית שוהם לא הייתה שם כדי לצלם זאת.

לפתע הגיע מאחור יואל, חברי לקבוצת הריצה ב"אנדיור". הזינוק שהוקדם לעומת מה שפורסם מצא אותו עם טלית ותפילין, כך שהוא יצא לדרך מעט מאוחר יותר. יואל הוא רץ מהיר בהרבה ממני, אך הוא התאים את הקצב שלו לשלי כך שרצתי אתו זמן ממושך. העברנו את הזמן בנעימים אף שנושאי השיחה היו מדכדכים בחלקם. בקילומטר השנים-עשר שכנעתי אותו להתקדם בקצב שלו ושילחתי אותו לדרכו. מכאן ואילך המשכתי לבד. שמחתי לראות את שירי בן עמי, מאמנת הריצה הטבעונית שאותה ראיינתי בעבר לבלוג, חולפת על פניי בכיוון הנגדי בחיוך ובצעד קל. אף שהשתתפה במקצה ה-61 ק"מ, נראתה רעננה להפליא. לאחר מכן נודע לי שסיימה שלישית מכל הנשים. הידד, שירי!

ומה עם לסבול?

עיניי גמאו את הנוף שהיה יפה אף יותר משזכרתי משנה שעברה. שאפתי לקרבי את ריחו החריף של השוּמר שצמח בצדי הדרכים, התענגתי על מראה היערות ולא פחות מכך על צלם, ו… פשוט נהניתי. לפני הריצה הכנתי עצמי נפשית לכך שהיא תהיה כרוכה בסבל גופני רב. חששתי שהיד הפצועה תכאב, שהחיכוך של המכנסיים בגלד הפצע שחטפתי בברך בעקבות הנפילה יציק, אף שיובל חבש לי את המקום. אילן אמר לי לקחת עמי משככי כאבים, אך מאחר שאיני מורגלת באלה שכחתי לפעול לפי עצתו. הייתכן שהייתה זו שכחה פרוידיאנית? החלטתי שתהיה זו הזדמנות נאותה לנסות להפריד בין כאבי הגוף ובין החוויה הנפשית. אלא שהקילומטרים החלו להצטבר, ולא הביאו עמם את הסבל והכאב המצופים (אך לא  מיוחלים). היה לי פשוט נעים ונחמד לרוץ בנוף היפה וליהנות מהפריסה הנדיבה – כל 3.5 ק"מ – של תחנות הריענון, שגם היו מצוידות בנדיבות. המתנדבים היקרים, רבים מהם ילדים, החמיאו לרצים ועשו כל מאמץ להקל עליהם ולהנעים את ריצתם. הצטיידתי מראש בפתקי עידוד לרגעי משבר שכתבו לי אימא שלי וחברתי רונית, אך כאשר הבנתי שהמשבר מסרב להגיע, החלטתי לפתוח את הפתק של רונית בקילומטר ה-23. "יאללה, נו כבר, האתיופים הגיעו כבר מזמן לקו המטרה", כתבה לי רונית, והצליחה להצחיק אותי. ואכן, בנקודה זו החלתי להגביר קצב, כפי שתכננתי מראש לעשות. לא, לא בגלל האתיופים שהגיעו לקו המטרה. בקילומטר ה-30 קראתי את פתק העידוד מאימא שלי, שהמסר שלו היה – "כן, את יכולה!". אמי היקרה התכוונה כמובן לכך שאני יכולה לסיים את המרוץ, אך החלטתי לתרגם את כוונתה להחלטה שגמלה בי לפתע – לנסות לסיים את המרוץ בפחות מ 3.40 שעות. תוך כדי תנועה גם קיבלתי תיאבון, והחלטתי לנסות לסיימו בפחות ב 3.35 שעות. ברור היה לי שאת אימא שלי הזמן שבו אסיים מעניין כקליפת השום, ואולי אף פחות מזה, אז אולי אני חייבת לה התנצלות על שתרגמתי את דבריה לפי שאיפותיי ולא לפי כוונתה.

נראה לי, שזוהי הפעם הראשונה שאני מגבירה מהירות בחלק השני של המרוץ. בשל הריצה הרגועה רוב המרוץ, כוחי היה במותניי ובשלב זה התחלתי לעקוף רצים רבים, ובסופו של דבר, סיימתי את המרוץ לאחר 3:34.11 שעות.

 עם ילדי קיבוץ הזורע

הסנדלים!

אף שכתבתי לעיל שהמרוץ עבר ללא סבל גופני מיוחד, פטור בלא כלום אי-אפשר. בקילומטר העשרים חשתי כאב באצבעות כפות הרגליים. זו לא פעם ראשונה, ואני חוששת שגם לא אחרונה, שריצות ארוכות גורמות לי לדלקת חמורה באצבעות הרגל. אם מישהו מהקוראים מכיר שיטה להתגבר על בעיה זו – אשמח מאוד לשמוע על כך ואהיה אסירת תודה על כל מידע מועיל. על כל פנים, בעודי חשה בכאב, פנטזתי את הרגע שבו אסיים, אחלוץ את נעליי ואנעל סנדלים, כדי להקל על האצבעות הדואבות. הסנדלים! הכתה בי כברק ההכרה, שאין לי כל זיכרון מהבוקר של עצמי אורזת את הסנדלים. הייתכן ש… כן, אכן, הסנדלים נשכחו בבית המארחים ביקנעם…

שבח למארגנים על התחשבות בטבעונים

פעמים רבות קבלתי מעל דפי בלוג זה על כך שהכיבוד שחולק בסיום מרוץ זה או אחר לא גילה התחשבות ברצים הטבעונים. לעונג הוא לי לומר שהפעם היה זה שונה. בין הכריכים הוצעה אפשרות לכריך חצילים, שאינו מכיל מוצרים מן החי, וכן החטיף הטעים שחולק בשקית המרוץ לא הכיל חומרים מן החי. יישר כוח גם על כך! "מרוץ לתפארת מדינת ישראל", כינתה אותו דיאנה, ואני מסכימה אתה.

טבעונים למרחקים ארוכים

בבית חיכתה לי הפתעה על קיר הפייסבוק שלי. התברר שכאשר בירכתי את אריאל ברגע שבו סיים את המרוץ, צילם אביו, ד"ר מנשה רוזנפלד, תמונה שלנו. אריאל תייג אותי וכתב בכותרת: טבעונים למרחקים ארוכים, והוסיף סמיילי. אכן, סיום מחויך ושמח למרוץ מושקע ונפלא.

טבעונים למרחקים ארוכים! עם אריאל רוזנפלד (באמצע). צילום: מנשה רוזנפלד

שחור בעיניים

"הוי, לא, שוב חולצה שחורה", מירב ואני רוטנות. שתינו הגענו לחלוקה המוקדמת של ערכות המרוץ. מירב אמנם הציעה שתיקח בשבילי את הערכה, אך העדפתי להתייצב בעצמי כדי שאוכל למדוד את החולצה. כעת אני מבינה שזה היה מיותר. למרות כל המרוצים שבהם השתתפתי, ניתן לספור את חולצות המרוץ שאתן אני באמת רצה על אצבעות יד אחת. רוב החולצות נפסלות לשימוש על סעיף אורך השרוול, והנה עוד חולצה שנחרץ גורלה להישאר בארון, אף שאורך השרוול במקרה זה דווקא מניח את הדעת. "אני לא מבינה את הקונצפט של מארגני המרוצים. מדוע הם בוחרים חולצה שחורה?" אמרה לי סוניה בהשתתפות, ואילו יריב מצא את התשובה: "לחולצה שחורה שני יתרונות ברורים: ביום – היא מאוד מחממת, ובלילה – הנהגים לא רואים אתכם". "אולי חבל שלא בחרתי לרוץ חצי מרתון", עובר בי הרהור חרטה למראה הצבע הכתום של חולצות רצי החצי.

לרוץ עם אחי ומטרת המרוץ

הסיבה שבחרתי שלא לרוץ חצי מרתון כפולה: הלחות הגבוהה של חודשי הקיץ אך יותר מכך – הרצון לרוץ עם אחי, אלון, שנרשם למקצה העשרה ק"מ. הידיעה שגם קרובתי, רונית, וחברתי, מירב, נרשמו לאותו מקצה חיזקו את ההחלטה. הודעתי למאמן, אילן פריש, שזהו לא מרוץ מטרה בשבילי (מרוץ מטרה אני מעדיפה לרוץ בתנאים קרירים ויבשים יותר) ושבכוונתי לרוץ עם אחי. אולם ממש בפתח המרוץ נודע לי מאלון שהוא עדיין לא רץ רצוף עשרה ק"מ, אלא לכל היותר שישה. ברגע זה מצאתי את מטרת המרוץ – לגרום לאלון לרוץ עשרה ק"מ ברציפות. "אני לא מבטיח שום דבר", סירב אלון להתמסר למטרה שהציבה אחותו הגדולה. למרוץ הגעתי עם אלון ועם רונית. רונית סיפרה לנו על חייה העמוסים. היא אימא לארבעה, עובדת במשרה מלאה, ונמצאת כעת במרוץ קדחתני לסיים את עבודת הדוקטור על הפרעות קשב וריכוז. למרוץ החיים הזה הוסיפה את ההשתתפות במרוץ המכבייה. "כל מה שאני רוצה זה פשוט ללכת לישון", פיהקה. בפארק הלאומי איתרנו את מירב וביחד איתרנו את הירח, מלא וצהוב. איזה מראה מרהיב! נזכרתי בשירו של אלתרמן – "ירח", הפותח במילים: "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת", ובייחוד בבית השני שבו: וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מירב, רונית, יעל ואלון לקראת המרוץ

רמת-גן מסבירה פניה לרצים ואלון מסביר פניו למעודדים

הייתה זו חוויה נעימה במיוחד בשבילי לרוץ ברחובות רמת-גן, לצד אחי הצעיר והאהוב; "הנה מה טוב ונעים ריצת אחים גם יחד", חייכתי לעצמי. תושבי רמת-גן, ובייחוד ילדיה, עמדו בצד הדרך ועודדו את הרצים. הופתעתי מכך שבחור בעל חזות חרדית מובהקת צילם אותנו. קריאות עידוד נשמעו גם מאחת המכוניות בכביש המקביל, אף שחגיגה לרצים היא כאב ראש לנהגים. תושבי רמת-גן התגלו כמעודדים אידאלים, אך נהניתי להיווכח שאלון הוא הרץ האידאלי בעבור המעודדים: מגיב אליהם, מודה להם, מחליק ידיים עם כל ילד וילדה שרק ביקשו זאת (בערך מחצית מילדי רמת-גן…).  "כל הכבוד, כל הכבוד!" קראו הילדים קריאות קצובות. "תודה רבה, תודה רבה!" השיב להם אלון, באותו הקצב. "Welcome to Israel!", צעקו כמה מן הילדים, תחת הרושם שאם מדובר במרוץ המכבייה, הגיעו הרצים מכל קצוות העולם. אני בוחרת להאמין, שהיו מעודדים אותי באותה התלהבות גם לו ידעו שהגעתי מקריית אונו הסמוכה.

להתגבר על משבר באמצעות סיפור על צוות הויט

בקילומטר הרביעי הודיע לי אלון שהוא יאלץ לעבור להליכה. עודדתי אותו להמשיך לרוץ בקצב איטי יותר. כדי לטעת בו מוטיבציה, סיפרתי לו את הסיפור המדהים על צוות הויט: כיצד דיק הויט, שהיה בטטת כורסה ממוצע, נענה לבקשתו הלא הגיונית של בנו הנכה, ריק, להשתתף במרוץ של שמונה ק"מ. דיק, שרצה לשמח את בנו, רץ בקושי עצום שמונה ק"מ כשהוא מוביל את עגלת הנכים של ריק. האושר שחווה ריק גרם לאביו להפוך את הספורט התחרותי לדרך חיים. "צוות הויט" הפך לאגדה, והאב ובנו השתתפו במרוצי מרתון לרוב ואף בתחרויות איש ברזל. "ללמדנו, שפעמים רבות יש בנו כוח הרבה מעבר למה שנדמה לנו", אני לא מתאפקת ומפרשת את המסר הברור של הסיפור. איני יודעת אם אלון התרשם מהדברים אם לאו, אך הוא ממשיך לרוץ ואפילו אינו מתלונן שקשה לו.

"היא לא הרשתה לי"

קילומטר שישי מאחורינו, ואני מזכירה לאלון שכל צעד שלו כעת הוא שבירת שיא. "קילומטר שביעי!" "שמיני!", "תשיעי!" אלון מכריז בקול על כל קילומטר שגמאו רגלינו. והנה אנו חוצים את שער הסיום  אוחזים ידיים ומניפים אותן אל-על. הידד! מטרת המרוץ הושגה. אלון רץ לראשונה בחייו עשרה ק"מ ברציפות! אנו פוגשים את המאמן של אלון, שי אלבלינג, שממש החודש פתח קבוצת ריצה למתחילים בקיבוץ גבעת-ברנר, שם גרים אלון ואשתו גל, שהצטרפו לקבוצה. שי שואל את אלון איך היה לו.  "היא לא הרשתה לי לעבור להליכה", מתלונן עלי אלון, אך אני מזהה את הגאווה בקולו. וגם אני, האחות המרושעת, זו ש"לא הרשתה", מתמלאת גאווה.

ולסיום – מסר טבעוני וקבלה לעתיד

לאחר המרוץ שמחתי לפגוש את רם לונגמן, רץ טבעוני, שעל חולצת המרוץ שלו נרשם –"Go "Vegan!. את המרוץ סיים בתוצאה היפה מאוד בעיניי,  אך מאכזבת בעיניו  ­– 44:40 דקות. "אני משתדל להפיץ את המסר הטבעוני", אמר לי, כאשר הבעתי התפעלות מחולצתו. נזכרתי (שוב) שגם אני החלטתי לזהות עצמי כרצה טבעונית באמצעות פריטי לבוש, אך לבושתי, עדיין לא עשיתי זאת. קיבלתי על עצמי לפעול להשגת פריטי לבוש כאלה עוד השבוע. ומאחר שהתחייבתי על כך קבל אתר שוונג והבלוג טבעונית למרחקים ארוכים, אין לי ברירה אלא לעמוד בדיבורי.

עיר גדולה וזרה

"האם תביאי אתך בגדי ריצה ונעלי ריצה?" שלחתי מייל לד"ר טליה סוצקובר, מהמגמה למקרא באוניברסיטת תל-אביב, שאף היא "חוטאת" בריצה. "כמובן", השיבה לי תשובה קצרה ומשמחת. טליה ואני חלקנו חדר במנהטן, ב-Jewish Theological Seminary, שם גם נערך הכנס שלכבודו טסנו לניו-יורק. חלקנו גם מושב – היינו שתיים מתוך ארבעה דוברים במושב שהוקדש לסיפור כרם נבות (מל"א כא), ושאורגן בידי פרופ' יאירה אמית. לילה ראשון בניו-יורק ואיני מצליחה להירדם. זאת אף שבמהלך הטיסה הארוכה כמעט שלא ישנתי. אבל רעש הרכבת שעברה מתחת לחלון ודהרה בין אוזני הימנית לאוזני השמאלית הקפיץ אותי בכל פעם מחדש. "עיר זרה בלי חיילים, ואי-אפשר לישון", התנגנה בראשי שוב ושוב השורה הזו משירו של יהונתן גפן, בשינוי קל מהשיר המקורי ("עיר גדולה…"). וזו התחושה הבסיסית שליוותה אותי בלילי הראשון בניו-יורק –זרות. כללית, איני אוהבת ערים גדולות ובוודאי שאיני אוהבת גורדי שחקים שראשיהם בשמים.

מזרוּת להתחברוּת – "פארק הסנאים"

אך בבוקר תחושת הזרות התפוגגה כאשר טליה ואני יצאנו לרוץ ב Morning Park הסמוך, שאותו כיניתי "פארק הסנאים", ועלצנו למראה הסנאים הרבים המתרוצצים בפארק, ולמראה הברווזים באגם הקטן, שהכיל גם אימא ברווזה ושישה ברווזונים ששחו אחריה בשורה. כמה כיף לרוץ בצוותא בתנאים סביבתיים כאלה. ניו-יורק הלכה והתחבבה עלי יותר ויותר עם כל צעד שכבשו בה רגליי. נזכרתי בדרך שבה הפך אברהם את ארץ כנען לשלו: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" – קיבל אברהם הוראה מאת ה', וכך, צעד אחר צעד, קנה זכויות עליה. חפה מכוונות אימפריאליסטיות ביחס לניו-יורק אני בכל זאת חשה שגם אני הופכת את ניו-יורק ליותר ויותר "שלי", בעקבות כל צעד ריצה בפארקים היפים שלה. טליה סוצקובור ויעל שמש רצות בניו-יורק

בשורה טובה ב"פארק הכלבים"

יומיים לאחר מכן טליה ואני רצנו ב-Riverside Park, שנמצא בצדו השני של המלון ועובר לאורך נהר ההדסון. מדובר בפארק צר וארוך למדיי. הצטערתי לגלות שהיו בו הרבה פחות סנאים מאשר ב-Morning Park, אך את מקום הסנאים תפסו הכלבים הרבים, שהשתובבו בו. פארק זה ייחודי גם בצמחים הרבים והמגוונים שניטעו בו ובקולות ציוצי הציפורים הפוקדות אותו. תוך כדי הריצה קיבלה טליה שיחת טלפון. "אני באמצע ריצה בניו-יורק", הבהירה בפתח השיחה, ושתינו חייכנו. כמה מענג לגלגל משפט כזה על הלשון. באמצע ריצה. בניו-יורק. "איזו בשורה טובה! כעת ארוץ מהר יותר!", שמעתיה מגיבה בשמחה למשמע הידיעה שבנה התקבל לכיתת מצטיינים. בסיום הריצה,  סמוך לפארק, הדגמתי לטליה כמה תרגילי חיזוק וביניהם פלאנק ופלאנק צדי. דליה מיכאלי, מלכת הפלאנק של "אנדיור", המדרבנת אותנו לבצע את התרגיל הזה, תהיה מרוצה ממני, חשבתי בסיפוק.

לרוץ בסנטרל פארק

"אל תשכחי לרוץ בסנטרל פארק", אמר לי אחי, איסי, לפני הטיסה. "אבל הוא רחוק מהמלון", השבתי. "אז תרוצי אליו", הציע, אך לא התייחסתי לדבריו ברצינות. בגלל כישורי הניווט העלובים שלי, אני מעדיפה לרוץ בקרבת המלון. אך מובן שהתכוונתי לטייל בפארק המפורסם. טליה ואני הגענו לצדו הדרומי של הסנטרל פארק ברכבת התחתית. עצרנו בשדות התות, אתר ההנצחה לג'ון לנון שביתו שכן מול הגן. כאשר צילמתי את טליה עומדת בעיגול שבו נכתב Imagine, דמיינתי לעצמי – מלבד שלום עולמי ועולם טבעוני – גם שאיפה צנועה בהרבה: לרוץ בסנטרל פארק כדבר שבשגרה. טליה סוצקובר מדמיינת בסנטרל פארק

לא באנו לרוץ בפארק, אלא לטייל בו. נהנינו ללכת כמו גם לשבת בספסל נחמד הצופה לאגם, ולצפות בצבי הים מרימים ראש מעל למים. ובכל זאת, הגעתי נעולה בנעליי ריצה, כך שאוכל לחוש, ולו גם לכמה רגעים בלבד, את התחושה של ריצה בסנטרל פארק.  טליה הגיבה בהבנה כאשר "גנבתי" כמה דקות של ריצה ואפילו יזמה צילום של האירוע. עם סיום הכנס נפרדתי מטליה ופגשתי את מירה, חברתי הטובה והוותיקה עוד מימי התיכון, ואת בנה אליהו, שהגיעו לניו-יורק מפילדלפיה. מאליהו נודע לי, שהמלון דווקא אינו רחוק מצדו הצפוני של הסנטרל פארק, ושאני אכן יכולה להגיע אליו בריצה. איזו התרגשות! את הריצה הארוכה שלי, ביום שישי, רצתי אם כן בסנטרל פארק והייתי כחולמת. אילו מרחבים! אילו תנאים לריצה! לפתע הבחנתי בנבט של רצון שלא האמנתי שאטפח – לרוץ בעתיד (הלא מוגדר) את מרתון ניו-יורק. נראה. לעת עתה המרתון הבא בתכנון הוא מרתון טבריה בינואר 2014.

יעל שמש בכמה דקות מאושרות של ריצה בסנטרל פארק. צילום: טליה סוצקובר

לרוץ בפנסילבניה ובסביבתה

ביום שישי עזבתי את ניו-יורק לפילדלפיה, שם התארחתי בביתה של מירה, המתגוררת בפרברים, באֵזור יהודי. עם בואי הכירה לי פארק נחמד במרחק של כעשר דקות מביתה, שאליו ובו התכוונתי לרוץ. וידאתי היטב שאני זוכרת את הדרך. "אני לא מבינה מה את כל-כך טורחת לזכור את הדרך. לא נראה לי שיצא לך לרוץ כאן", צחקה מירה, לאור התכנית הגדושה שהכינה לשתינו מחוץ לפילדלפיה. במוצאי שבת נסענו למרילנד, לחווה המשמשת כבית הנופש של דבי, חברתה של מירה. ב-1:00 בלילה הגענו למה שנדמה בעיניי לטירה. בית ענק, מרובה חדרים, ונאלצתי לקבוע לעצמי סימנים כדי שלא אתעה בין חדריו. דייבי העמידה לרשותנו שתי סוויטות צמודות, וכל אחת מאתנו זכתה בשירותים ובמקלחת משלה. החיים הטובים והמפנקים… רק שלא נותר לי זמן רב להתפנק בשינה, לאור הגעתנו המאוחרות ולאור העובדה שתכננתי לקום מוקדם, כדי להספיק להתאמן לפני שמירה ואני נצא לוושינגטון. התעוררתי בסביבות 5:00 בבוקר ויצאתי לראות את האזור באור יום. נהניתי לבצע תרגילי חיזוק ולרוץ בשטח החווה, סמוך לשדות התירס ולפרות של דבי, שרעו במרעה. דבי היא טבעונית, והפרות שלה הן חיות מחמד, שאינן מיועדות לשחיטה. אלו הן "פרות שמחות", טענה באוזניי, וכך אכן הן נראו. היא סיפרה שמדובר בחיות חברתיות ואינטליגנטיות ושלכל פרה יש אופי משלה. פעם אחר פעם היא הייתה עדה לגילויים של סולידריות ועזרה הדדית בקרב הפרות. למשל, כמה מהפרות שלה התירו חבל שנכרך סביב פרה אחרת.

פרות שמחות בחווה של דייבי – יצורים נבונים וחברותיים

לאחר שביקרנו ביקור מעניין בוושינגטון שבנו לחווה של דבי, לארוחת ערב טבעונית, טעימה ומשביעה שהכינה. למחרת בבוקר הייתה לי ריצה ארוכה (ללא תרגילי חיזוק) ושוב נהניתי מהמראה הפסטוראלי של הפרות של דייבי וחייכתי לעברן כאל מכרות ותיקות. הפעם גם מצאתי אגם נחבא בין עצים, וכה הוקסמתי ממנו עד שרצתי כמה סיבובים מסביבו. הרהבתי עוז ויצאתי לתור גם את שבילי היער הצמוד לשדות התירס של החווה. כמה יפה הוא העולם! בהתאם להבטחתה של מירה, שלא יהיו לי הזדמנויות רבות לרוץ בפילדלפיה, מצאתי עצמי ביום רביעי רצה ברחובותיה הקסומים של הריסבורג, עיר הבירה של פנסילבניה. מפעם לפעם נדמה היה לי שפארק לפניי, ולקח לי כמה שניות להבין שמדובר בבית פרטי עם גינה ענקית ומטופחת. אותה חוויה חזרה כאשר רצתי את הריצה הארוכה שלי, בבוקר יום שישי, ברחובות פילדלפיה, באזור מגוריה של מירה. מראה הסנאים – רובם חומים אדמדמים ומיעוטם שחורים – לא הפסיק לשמח אותי, אף שהעין כבר הורגלה בהם. לעתים רחוקות יותר ראיתי גם ארנבות בר. כמה נפלא, מעניין ושונה לרוץ בנופים חדשים.

ועוד פרות שמחות בחווה של דייבי

ניו-יורק, פילדלפיה, לונדון ותל-אביב: הבחנות מנקודת מבט של רצה בניו-יורק לא חשתי באחוות רצים, למרות, ואולי בגלל, הרצים הרבים שפגשתי בה. כל אחד רץ לעצמו, שקוע בעולמו, ללא מחוות הקרבה הקטנות, שהתפעלתי מהן כל-כך בריצתי הראשונה בחו"ל, בלונדון, לפני כשנתיים. המצב השתנה לחלוטין בפילדלפיה הידידותית. כמעט כל הרצים שבהם פגשתי במהלך ריצתי בפילדלפיה בירכו אותי לשלום או חייכו לעברי (ובדרך כלל עשו את שתי הפעולות גם יחד). ובכן, קבלו את ההבחנה הבאה: בסולם אחוות הרצים ניו-יורק דומה יותר לתל-אביב ופילדלפיה (או לפחות האזור שבו רצתי בפילדלפיה) – ללונדון. אך בדבר אחד גם ניו-יורק וגם פילדלפיה שונות לגמרי מלונדון ודומות לתל-אביב: הלחות הגבוהה. כן, בקיץ הזה הגרתי זיעה לא מעטה בניכר (ותודה למירה שדאגה לכביסה), כך שהחזרה לריצה המיוזעת בארץ הייתה הפעם, מבחינה זו, קלה יותר.

כיצד יכולה טבעונית כמוני ליהנות מפולקע? כנראה שלשם כך צריך לצאת למחנה אימונים בעין יהב.

הצעה מפתה

ציטוט מהודעה של רן שילון באתר "אנדיור":

"מה יהיה לנו במחנה? – יהיה חם, זה בטוח. חום שרובנו לא התנסינו בו – יהיו "מספיק" שעות אימון – יהיה "אחד" שיתסכל לכם בצלחות ויבדוק מה אתם אוכלים – ולרצים, מעט מאוד שעות שינה".

האם בכלל ניתן לסרב להצעה מפתה שכזו? מה גם שבהמשך ההודעה הובטח אוכל טבעוני לכל המעוניין בכך.

נכון, חודש יוני וערבה אינם הולכים יחד לכאורה, אך לא בתפיסתו של רן שילון, שהוציא אותנו למחנה אימונים בעין יהב. ב"אנדיור" יש כמה חברים וחברות המתאמנים כעת לתחרות איש הברזל שתתקיים בסוף חודש יוני, באוסטריה, או זו שבסוף יולי, בשווייץ. המחנה בוודאי מותאם לצורכיהם, אף שגם שאר המתאמנים, כולל אלו שאין להם כרגע מטרה קרובה, ואני בכללם, מצאו בו עניין.

מחנה האימונים נמשך מיום חמישי ועד שבת, אך אני יצאתי ליומיים בלבד – חמישי–שישי. לשמחתי, גם סוניה החליטה לצאת למחנה מקוצר, כך שנהניתי גם מזמן איכות אִתה וגם מטרמפ שנתנה לי, הלוך וחזור, ובנדיבותה – מן הבית ועד הבית.

מאחר שסוניה ואני הסתפקנו בריצה, ולא הגענו לאימון הרכיבה שהחל בשעות הבוקר, הרשינו לעצמנו להתעורר בשעה מאוחרת יחסית, שערורייתית כמעט, בסביבות 6:00 בבוקר. הגענו בנחת לבית ההארחה "בין עצי התמרים", שכשמו כן הוא – פינת חמד בצל עצי תמרים. "אתן מהקבוצה של רן שילון? איזה כיף לכן!" אמר לנו הבחור החביב שהשיב לנו בנייד וכיוון אותנו לבית ההארחה משער המושב. היינו הראשונות להגיע וסקרנו את הסביבה בסקרנות ובהנאה.

מאוחר יותר הגיעו גם רוכבי האופניים, מיוזעים ועייפים, ובהם חברותינו לחדר, מרינה ותמר. כן, בחרנו להיות ארבע בחדר, בבחינת "כל המרבה – הרי זה משובח". בילוי בחברת חברות יקרות שנעים לי בחברתן הוא אחד הבונוסים הגדולים של מחנה האימונים.

כחום היום

לאחר התארגנות מהירה יצאנו כולנו (למעט רן, שטען בחיוך מתגרה שהוא צריך "להגות" ולתכנן את המשך המחנה…), בשעה 16:45, ל"ריצת אִקלום" של שלושת רבעי שעה באזור המושב. כפי שהבטיח רן, היה חם. שפכתי מעט מים על ראשי מבקבוק המים שנשאתי, אך אלו התגלו כחמים מדי. ריצה בחום כזה היא חוויה חדשה בשבילי. משמח לגלות שאפשר לרוץ גם בחום, אף שהרבה פחות נעים לעשות זאת.

מתיחות לאחר הריצה, מחנה אימונים עין יהב

ריצת לילה ואור מן ההפקר

לריצת הלילה – מ- 2:30 ועד 5:30 בשטח, בנחל נקרות – הצטיידנו בפנסי ראש. "המהירים, הנפלאים והנהדרים ירוצו אִתי" אמר רן, "והמהירים יותר ירוצו עם פיני". הצטרפתי לקבוצה השנייה, לאחר שווידאתי שאיני הבת היחידה בה. חוי וכרמית הרהיבו עוז להצטרף אליה. איזה הבדל בין ריצת היום לריצת הלילה! הלילות בערבה קרירים ונעימים, אידאליים לריצה. רצנו סמוך לראש חודש, כך שלא נהנינו מירח מלא. "לא זכיתי באור מן ההפקר" כתב ביאליק, אך אני דווקא כן. מאחר שחשתי שהפנס שלי מכזיב, ואינו עושה את מלאכתו כראוי, השתדלתי לרוץ לצד רצים אחרים, כך שאהנה מאורם. כאשר עצרנו לבסוף, התלוננתי בפני החברים על הפנס שלי, שאינו מאיר כהלכה. רז פתר את זה הרז: פשוט, שמתי אותו הפוך. מכאן ואילך גם הפנס שלי תרם את תרומתו הצנועה למשחקי האור בחשכה. "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן" לא יכולתי שלא להיזכר בשיר חנוכה למראה אורות הפנסים שהתלכדו זה עם זה בקרקע.

מישהו לרוץ אתו

לצדנו רץ כלב מעורב גדול. דאגתי לו. למי הוא שייך? האם יחזיק מעמד כל הריצה? ואם יתעייף וירצה לחזור – האם יידע את הדרך? "מישהו יודע מהו הגזע של הכלב הזה?" שאלתי את החברים. "כלב ערבה", הציע אריק.

לפתע ראינו את הקבוצה השנייה רצה מולנו. היה זה מחזה מרהיב לראות אותם מתקרבים בחשכה ומעל לראשיהם מרצדים אורות הפנסים. התברר ש"התברברנו" בדרך ולכן זכינו בפגישה אתם (וב"שטיפה" מרן). "פולקע!", קראה חן, אחת מבעלי הצימרים שבהם שהינו, ששימשה כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה. "כל הכבוד לך! רצת עם הקבוצה המהירה יותר?", אמרה וליטפה את ראש הכלב. התברר ששם הכלב פולקע, ושהוא שייך לחן. הייתי בטוחה שמכאן ואילך הוא ימשיך לרוץ לצדה, בקבוצה השנייה, אך להפתעתי, הוא בחר להמשיך אתנו. ראיתי בכך מחמאה, וחשתי אחריות כלפיו. כאשר עצרנו, מצצתי מים מקשית תיק המים שלי, קיערתי את כפות ידיי ונתתי לו ללקק מהן את המים. כך כמה פעמים, וגם אריק עשה כמותי, עד שנוכחנו שפולקע שתה לרוויה. לאחר מכן נעשה תיק המים שלי לקל הרבה יותר, באופן מדאיג מעט. "רואים שאת נהנית מפולקע", אמרה לי כרמית בחיוך ממזרי.

לקראת סיום הריצה פגשנו שוב את הקבוצה השנייה. "כיף, כיף, כיף!" השבתי לרן, שהתעניין איך עוברת עלי הריצה, והתכוונתי לכך. ריצות ליליות בשטח הן מהריצות האהובות עלי במיוחד, כפי שהתברר לי במרוץ הר לעמק.

התברר לי שסוניה סובלת מכאבים עזים ברגלה ואף על פי כן היא ממשיכה לרוץ. בדיעבד, לאחר המחנה, התברר שיש לה פגיעה במיניסקוס, האורתופד חושד שמדובר בקרע, כך שלצערי היא תהיה מושבתת מריצה בזמן הקרוב. מה שגורם לזמן האיכות שביליתי אִתה לקבל ערך מוסף. החלמה מהירה, סוניה!

כאשר נכנסנו בשער הכניסה לעין יהב, כמה מכלבי המושב קיבלו את פנינו בכשכושי זנב נמרצים, אך לא יכולתי שלא לסנוט בהם על כך שבהשוואה לפולקע הנמרץ, שבילה את הלילה בריצה, הם בטלנים גמורים.

יפה זריחת השמש ללב שמח

הריצה אמנם הסתיימה, אך מרינה הציעה שנמשיך לרוץ, כדי לצפות בזריחה. הצטרפתי אליה בשמחה (משום מה לא נמצאו קופצים אחרים על ההצעה). חן הדריכה אותנו לאן לרוץ. חלפנו על פני חממות שהסתירו את הרקיע וחששנו שנחמיץ את הרגע. אך לפתע נגמרו החממות, והשמים נגלו לעינינו. הוקל לנו לגלות שהשמש עדיין לא עלתה. בעודנו משוחחות בקרבת נפש עלתה לפתע השמש, כבמטה קסם, בבת אחת, ובמהירות רבה קבעה את מקומה בשמים, כמו מכריזה: "הנני! ואני כאן כדי להישאר". שמחנו שלא החמצנו את המראה היפה הזה. מרינה סיפרה לי שבארגנטינה, ארץ מולדתה, השמש זורחת בים. נזכרנו שתינו בנסיך הקטן שטען ש"יפה שקיעת השמש ללב עצוב". ובכן, גם זריחת השמש יפה, ואני מעדיפה לצפות ביופי הזה – של השקיעות ושל הזריחות כאחד – בלב שמח.

כמה מדבר אל לבי שירו של נתן זך, "אני רוצה תמיד עיניים", שאביא כאן את הבית הראשון שלו:

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

 פרידה חמה

לא היה לנו ממש זמן לנוח לאחר ריצת הלילה וארוחת הבוקר, וכבר יצאנו לריצת בוקר של שעה, סמוך לגבול עם ירדן. אך אין להתלונן. לעומת הרצים, אלו שבחרו לרכוב יצאו לרכיבה של כמה שעות. חן, שרצה אִתנו, סיפרה לי שפולקע עודנו תשוש מריצת הלילה ופשוט רובץ בצל ואוסף את כוחותיו. אותו לרן! או שמא פולקע הוא מחוץ לתחום שליטתו של רן?

לפתע נזכרתי ששכחתי למרוח על עצמי קרם הגנה מפני השמש. בהחלט לא נבון. השמש הייתה חזקה מאוד, גם אם חן טענה ש"היום דווקא יום נעים, יחסית". כאשר עצרנו בצל אחת החממות לחכות לאחרונים, סיפרתי למרינה על המחדל הזה שלי, ולהפתעתי היא שלפה מחגרותה קרם הגנה לפנים. רווח לי במידה רבה.

נראה היה לי שכולנו שמחנו לסיים את הריצה החמה הזו ולחזור למתחם החדרים. אך אולי טעיתי, כי זמן קצר לאחר מכן ראינו את אילן פריש יוצא לריצה נוספת, לבדו. איש איש והנאותיו. לפי בקשתנו, הדריכה אותנו גליה בביצוע מתיחות. גליה שימשה אף היא כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה.

לאחר סיום ריצת הבוקר הזו של יום שישי סיימנו למעשה סוניה ואני  את החלק הספורטיבי של המחנה, אך עדיין יכולנו ליהנות מהחלק החברתי – קרי מחברתם של שאר החברים והחברות. לאחר מנוחה קצרה וארוחת צהריים נפרדנו בצער מלוּוה בהקלה משאר החברים, וחזרנו לגוש דן, סלינו מלאים בחוויות, אוויר המדבר עודנו ספוג בגופנו, נופיו צרובים בתודעתנו ורחשי חיבה וידידות מחממים את לבנו.