טבעונית למרחקים ארוכים

על כנף, חולצה והאות V

"השם נייקי הוא למעשה שיבוש" מאיר את עינַי כבדרך אגב אחי הגדול, איסי, שהתקשר לשאול איך היה המרוץ. "החברָה נקראת על שם האלה נִיקֶה (Nike)", הוא חוזר באוזניי את מה שלמד מבנו המוכשר (או שמא מוטב: אחייני המוכשר), מור. אני ממהרת "לגגל" את שם האלָה וּמגלה שמדובר באלת הניצחון. התמונה מראה אלה מכונפת. "כעת אני מבינה את פשר ה-√ שעל חולצת המרוץ", אני צוהלת. "זה גם הסמל שלהם, כנף", תמה עלי אחי, וכך אני לומדת שמה שנראה בעיניי עד כה כסמל "וי" הוא למעשה כנף אבסטרקטית.

חולצת המרוץ של נייקי (כן, אני דבקה בעיקשות בשיבוש, שהרי מקורו בחברה עצמה) היא אחד הבונוסים הגדולים של המרוץ. כללית, החולצות של נייקי איכותיות וּנעימות למגע, כפי שלמדתי מחברתי סוניה. אמנם החולצה בשנה שעברה גרמה לי אכזבה בשל צבעה השחור, אך החולצה השנה – בגון אדום-ורוד – יפה עד מאוד בעינַי. לפני המרוץ ביקשתי להוסיף לה את הכיתוב VEGAN RUNNER. כאשר אספתי אותה מהחנות שבה הוסיפו את הכיתוב, חשכו עינַי: האות הראשונה הוחלפה באות W. מה עושים כעת? "זה הזמן לעבוד על המידות", ניסיתי לנחם את עצמי, "לא של החולצה, שלי. לא לכעוס ולא להתאבל. צריך לשמור על פרופורציות". וּבכל זאת נעצבתי על כך שדווקא החולצה הזו, החביבה עליי, נהרסה ולא אוכל ללבוש אותה בשל הטעות המביכה. ואיך ארוץ אִתה במרוץ? והרי חובה לרוץ בחולצות המרוץ. בסופו של דבר נמצא הפתרון, והאות W הפכה ל V גדולה. חדי עין יבחינו בתיקון, אבל לא זו בלבד שהחולצה ראויה כעת ללבישה בעינַי, אלא שאף נוסף לה חן מיוחד בשל הפגם שתוקן.

לפני המרוץ – פגישה משמחת

אישי היקר, יריב, הביאני עד סמוך למרוץ באמצעות קטנוע. כאשר נתקלנו בכבישים חסומים, נפרדנו לשלום ואני המשכתי ברגל, מכוונת דרכי לפי המון האדם בחולצות אדומות-ורודות שנהר לכיכר רבין, מכל הרחובות. היה זה מראה מרהיב לראות אנשים כה רבים, וכולם ירוצו באותו מרוץ שבו ארוץ אני, לבושים בחולצת המרוץ. בכלל, יש לי סנטימנטים למרוץ נייקי, משום שהיה זה המרוץ הראשון שבו השתתפתי, לפני שנתיים. כעת זה מרוץ נייקי השלישי שבו אני משתתפת. אני גם מעריכה את העובדה שהמרוץ הזה גורם ללא-מעט אנשים לעשות את צעדיהם הראשונים בעולם הריצה וּלאחריו להתמיד בתחביב.

קבעתי להיפגש עם סוניה ועם אישהּ דוד, ברחבה. באמצעות מסרונים אנו מצליחים לבסוף לאתר זה את זה. שמחה גדולה בשבילי! נראה לי שהייתי אומללה מעט וחשה בודדה בים של אנשים לולא פגשתי לפני המרוץ פנים מוכרות ואהובות. מה גם שבכל פינה מצטלמת חבורת רצים צוהלת. מכאן ואילך אני "נדבקת" אל סוניה ואל דוד ואנו מעבירים יחדיו את הזמן שלפני המרוץ. אך זמן קצר לפני הזינוק שלנו נעלם לנו דוד בדוחק הרב, ועד סיום המרוץ איננו מצליחות לאתר אותו. אנו מנסות להתקשר אליו, אך אין קליטה. גם המסרונים שאנו שולחות אינם מגיעים ליעדם.

בדקות שלפני הזינוק סוניה ואני מחליפות חיבוק וּמאחלות זו לזו "בהצלחה וּבהנאה". "זה לא מרוץ בשביל תוצאה", אנו מסכמות בינינו לנוכח המספר העצום של המשתתפים בו, כעשרים אלף רצים, ודווקא יש בזה גם צד חיובי, מבחינתי. אפשר להירגע הפעם ולרוץ לשם ההנאה יותר מאשר לשם התוצאה.

מרוץ נייקי 2013, עם סוניה ודוד, לפני המרוץ

המרוץ ­– צפוף אך מרהיב

רן שילון, העומד בראש "אנדיור", מעביר לנו לעתים אימוני טכניקה. כעת אני חושבת לעצמי שבאימונים הללו צריך לכלול טכניקה של ריצה בתוך המון אנשים; כיצד לפלס את הדרך בצורה מהירה שתהיה גם בטוחה. שלא כבשנה שעברה, שבה השתחרר ה"פקק" לאחר הקילומטרים הראשונים, השנה הוא לא השתחרר לי עד סיום הריצה. "לא ככה רצים", נוזף בחור אחד בחברו וּמדגים לו כיצד הוא "חותך" את דרכו בין האנשים ותוך כדי הדגמה הוא כמעט חותך את ידִי. אני מנסה להיזהר מרצים להוטים מדי. חוששת ליפול, בגלל ידי הימנית שנשברה לפני חודש. מצבה השתפר פלאים, אבל נפילה עלולה לחבל בהמשך הכיוון החיובי הזה. גם אני משחקת עם עצמי משחקים של עקיפת אחרים, אך בזהירות, בלי שאתנגש בהם. רוב הזמן אני נאלצת לרוץ בקצב אִטי ממה שהייתי רוצה לרוץ, כדי לא לטפס על רגלֵי הרצים הרבים שמלפניי וּמצדדַי. ועל אף כל אלה, לא הייתי מוותרת על המרוץ המרהיב הזה. הרחובות מקושטים, התושבים מעודדים, המוזיקה מדרבנת וּמשחקי האורות בלילה פשוט מלבבים, ועדיין לא הזכרתי את שער הסיום היפה והמושקע. כן, הנה הגעתי לסיום לאחר 54:13 דקות ריצה, כמעט שתי דקות יותר מאשר במרוץ נייקי הקודם. אבל התוצאה אינה העיקר, הלא כן? העיקר החוויה ו… החולצה. וזו של השנה, כפי שכבר כתבתי – יפה עד מאוד בעינַי.

אפילוג עגום למרוץ משמח

ביום שבו התקיים המרוץ שודר בכלבוטק התחקיר על זוגלובק, הנוגע לפגיעה קשה בעופות. ביקשתי מיריב שיקליט אותו בעבורי כדי שאוכל לצפות בו עם שובי. תוך כדי הריצה נדדו המחשבות שלי לאותו תחקיר ולעופות המעונים. כאשר חזרתי הביתה באנרגיות טובות חשבתי לצפות בתחקיר, אך… במחשבה שנייה, לאחר שיריב סיפר לי על תמונות מזוויעות הכלולות בו, החלטתי שתהיה זו טעות להרוס לעצמי את מצב הרוח המרומם, מה גם שלפני השינה אני מנסה להימנע מדברים כואבים וקשים. אני מתביישת להודות שעד היום לא מצאתי די עוז לצפות בו. "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", כתב ביאליק, וּבהשראת דבריו ניתן גם לומר שהערב עלה, הרצים רצו (כולל רצה טבעונית אחת, בעלת הבלוג הזה) והעופות האומללים ממשיכים לסבול ייסורים שלא ברא השטן. את הייסורים האלה בראנו אנו, אלו הקוראים לעצמם "המין האנושי".

אחדוּת ברכבת

לפני שנה, בעיצומה של ריצת הסליחות שרצו חברי "אנדיור" בירושלים בערב יום הכיפורים, הודיע לנו רן שילון שזוהי ריצת הסליחות האחרונה. הוא לא נכנע לקולות המחאה הברורים והבהיר את עמדתו: "במקום ריצת סליחות תהיה ריצה אחרת. צריך לגוון". הגיוון הגיע בצורת ריצת שלוש הרגלים, לכבוד חג הסוכות. ראשונה מבין שלוש ריצות, שכל אחת תהיה שונה מחברתה, כפי שהובטח לנו. מאתר "אנדיור" למדתי שהפעם הריצה תעמוד בסימן אחדות, בעיר שחוברה לה יחדיו. וכמובן, מי שהתנדב להדריך את הריצה (ספוילר: ועשה זאת בהצלחה רבה) היה מנש הס, האיש שלנו בכל הקשור לירושלים. מקום המפגש נקבע לבנייני האומה, בשעה 6:00 בבוקר. ריצת שלוש הרגלים החלה ב… נסיעה ברכבת הקלה, שבימים שלפני שהושלמה מלאכתה נקראה בפי תושבי ירושלים "רכבת תקלה" או "רכבת הקללה". אולם היום חבלי הלידה כבר מאחוריה, ונראה שכעת רוב התושבים מרוצים ממנה. בעוד רן דואג לרכוש כרטיסים לכולנו (ושתי רכבות חולפות אותנו), סיפר לנו מנש כי הרכבת הקלה עומדת בסימן אחדות: ניתן למצוא בה חרדים לצד נשים, ערבים לצד יהודים, וכולם, הכריז מנש, נוסעים ביחד ואינם משלמים. אם הוא אכן צודק בכך, אולי הרצים הרבים של "אנדיור" ששילמו עבור הכרטיסים, יצילו את המאזן היומי של הרכבת הקלה.

לכל חלל יש שם?

ירדנו בגבעת המבתר ולאחר שהתרגלתי לרוגע של נסיעה ברכבת הקלה, נסיעה שלוותה בתחושה של טיול שנתי, כמעט הופתעתי כאשר התחלנו לרוץ. עצרנו בבית קברות יפה ומטופח שהוקם בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. בקצה בית הקברות מצויים קברי לוחמים יהודים, ועל מצבותיהם חקוק מגן דוד במקום צלב. "אצלנו, היהודים, לא מקובל להניח פרחים על הקבר, אלא אבנים, להביע זיכרון" אמר מנש, והניח אבן על אחד הקברים. כמו תמיד באירועים כאלה ניסיתי להדחיק את אחד ההסברים שקראתי לגבי מקורו של מנהג הנחת האבן: כדי לא לאפשר למת לצאת מהקבר (יש כמובן הסברים אחרים), והנחתי אבן קטנה על קברו של מ' גלינסקי (אם יחליט לצאת מקברו היא לא תמנע זאת ממנו). הצטערתי בשבילו ובשביל הלוחמים האחרים על צורת הרישום האחידה הזו ששדדה מהם את שמם הפרטי, גם במותם, ויחד עם יואל ניסיתי לנחש את שמו: מאיר? מרדכי? משה? ואולי מקס? "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ", כתבה המשוררת זלדה, אך כאן, בבית הקברות הזה, הצטמק השם לאות הראשונה שבו.

בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה. צילום: רן שילון

מבית הקברות רצנו לאוניברסיטה העברית. מנש סיפר על הסכם הפרדת הכוחות (ובלשונו: "הסכם אפיסת הכוחות") שנחתם במלחמת העצמאות, והותיר את האוניברסיטה העברית כמובלעת. "תמשיך לדבר" ביקש ממנו איציק, כאשר השתתק, שהרי יודע כל רץ ומבינה כל רצה: "כל עוד מדברים לא רצים". "צריך להכניס אסימון", התבדח מנש, ובכל זאת המשיך לדבר, אף שאיש מאתנו לא הצטייד באסימון, והצעירים שבינינו אולי אף אינם יודעים מהו.

שתי תצפיות נוף – קרובות וכה שונות

המשכנו לרוץ לתצפית נוף יפה מקו התפר. העיר העתיקה נפרשה לנגד עינינו, וזהב כיפת הסלע שעל מסגד אל-אקצא הוסיף למראה המרהיב הדר והוד. משם רצנו ריצה קצרה לקו פרשת המים של ירושלים, לתצפית נוף נוספת, ושעטות רגלי הרצים הרבים החרידו משלוותם צעירה וצעיר שהתבודדו במקום. מנש ניסה לפצות אותם על שדידת פרטיותם בכך שהזמין אותם לשמוע את הסבריו. אף שתצפית זו לא הייתה רחוקה מהתצפית הקודמת, הנוף שנגלה ממנה היה כה שונה. בקצה החורש השתרע מול עינינו "מדבר בצל הגשם", הלוא הוא מדבר יהודה, והראות הטובה אפשרה לנו להבחין היטב בים המלח, המכונה במקרא "הים הקדמוני".

תצפית לים המלח. צילום: עידית שוהם

לרוץ עם כבשים ופרויקט הסינון

המשכנו לרוץ בשטח פתוח באזור נחל קדרון והתכסינו באבק. "קיטרנו" על שלא הבאנו נעלי שטח. עדר כבשים ועזים רץ במקביל אלינו, מתחתינו, אף הוא ללא נעלי שטח, אך גם בלא קיטורים. התבוננתי בכבשים ובעזים הנלבבות, ושאלתי עצמי כיצד ניתן להתייחס אליהן כאל מזון. הגענו לפרויקט הסינון של עפר הר הבית בעמק צורים. במקום נאסף עפר מהעבודות שניהל הווקף ב"אורוות שלמה" בהר הבית. כידוע, העבודות הללו הסבו נזק ארכיאולוגי עצום. כדי לצמצם מעט את הנזק, חברו ארכיאולוגים, מתנדבים ומבקרים למפעל סינון העפר שפונה, שבזכותו נמצאו ממצאים ארכיאולוגים חשובים, כולל כאלו מימי בית ראשון ובית שני. מנש סיפר לנו שבתו חגגה את מסיבת בת המצווה שלה בכך שהזמינה את חברותיה לקחת חלק בפרויקט התיירותי-התנדבותי הזה של סינון העתיקות. "דרך נפלאה לחגוג בת-מצווה וכמה מתאים לבתו של מנש לחגוג כך", אמרנו זה לזה.

כבשים רצות באופק. כיצד ניתן לראות בהן אוכל? צילום: עידית שוהם

הר הזיתים וצעיר החללים

המשכנו לאזור הכנסיות ועלינו בריצה בעלייה תלולה לבית הקברות בהר הזיתים. רן עמד כרס"ר והשגיח שאיננו עוברים להליכה, חלילה. התברר שחלק מאתנו כבר חלפו על פני פתח בית הקברות בלא שיגלו לנו זאת, כנראה לצורך אימון עליות. הסתובבנו, אם כן, וחזרנו למטה, באנחת רווחה. פקדנו את קבר האחים של חללי העיר העתיקה. מנש סיפר על החלל הצעיר ביותר, נסים גיני, ששימש כתצפיתן וכקשר בקרב על הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נזכרתי שבריצת הסליחות גם כן סיפר עליו, כאשר הגענו למקום שבו נפל. הנה השלמנו מעגל הקשור אליו, והגענו לחלוק לו כבוד בקברו.

קברים חצובים בסלע ובולות מימי בית ראשון

"כל מי שבכה במעלה העלייה הזו זה בסדר", אמר מנש, כאשר הגענו לכנסיית "האדון שבכה" הסמוכה, הבנויה בצורת דמעה. חוזרים לפרופורציות. מהי עלייה קצרה, גם אם תלולה, לעומת דרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, לפי מסורת הנוצרים. המשכנו וראינו את אחת התחנות בדרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, שם, לפי מסורת הנוצרים, הזיע דם. המשכנו בריצת שטח בנחל קדרון, וצפינו ביד אבשלום (שסופו המבזה היה שגופתו הושלכה לבור ביער), ובקברים חצובים בסלע: קבר זכריה, קבר בני חזיר ועוד. אף שכבר טיילתי כאן בעבר עם יריב, המראה בהחלט מרשים.

והנה הגענו למקום חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד שד"ר אילת מזר מזהה כארמון דוד. מרגש להיות במקום שבו נמצאו בולות (חותמות) מימי בית ראשון, כולל של דמויות המוכרות לנו מן המקרא, כמו הבולות של "יהוכל בן שלמיהו בן שבי", ו"גדליהו בן פשחור", שניהם שימשו שרים בממשל צדקיהו מלך יהודה, שבימיו אירע חורבן בית ראשון, והם נמנים בין השרים שדרשו מצדקיהו, המלך החלש, להמית את ירמיהו הנביא בשל נבואות החורבן שלו (יר' לח).

הליכה בבריכת השילוח ומחשבות על מאפייה

המשכנו לבריכת השילוח, שאליה זרמו מי הגיחון באמצעות נקבת השילוח. בתחילתה של הבריכה – ציור יפה של עולים לרגל, מקיימים את מצוות העלייה לרגל לבית המקדש. בנקודה זו לא מתאפשר לרוץ, והלכנו במעבר הצר של הבריכה. טיפות טפטפו על ראשינו. "אבל מה עם המאפייה?" שאלה יערה, שפסעה מאחורי. "הגעתי לריצה הזו בגלל שהבטיחו לנו ביקור במאפייה". אך כאשר המעבר הפך צר אף יותר הכריזה: "מזל שלא הספקנו לבקר במאפייה". מנש הסב את תשומת לבנו לפתקים שנתחבו בין אבני הבריכה. לדבריו, מי שהשתמש בבריכת השילוח כתחליף לכותל, יודע שהפתקים משם אינם נלקחים, בניגוד לפתקים שבין אבני הכותל, שמדי פעם מועברים לגניזה. הסתיים המסע בבריכת השילוח ומצאנו עצמנו בפינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, מקום שבו נמצאה הכתובת "לבית התקיעה", שם תקעו הכוהנים בחצוצרות להבדיל בין קודש לחול.

הליכה בבריכת השילוח. צילום: רז מסד

מהשוק הערבי למתחם הקניות היהודי

לאחר ביקור במאפייה ותדלוק הגוף בבייגלה ובפיתות, המשכנו בריצה בסמטאות השוק הצבעוני של העיר העתיקה. "לא ללכת, לרוץ", נשמעה לפתע גערה מפי אחד מסוחרי השוק, ואיני יודעת כלפי מי הפנה אותה, כי חברי הקבוצה שלי שהיו בטווח ראייתי רצו כולם. שעשע אותי שבמקום שיעודד אותנו לעצור ולבדוק את הסחורה שלו, הוא נוהג כאילו קיבל מינוי רשמי ותשלום מרן, כדי שירדה בנו. מהשוק בעיר העתיקה הגענו למתחם הקניות בממילא, ונהנינו ממראה פסלים הומוריסטיים. חבל שלא היה זמן להתעכב מעט על האמנות ונאלצנו להסתפק במבטים חטופים, תוך כדי ריצה.

ליצור חוויה באמצעות ריצה

כאשר עשינו דרכנו בחזרה מהעיר העתיקה לבנייני האומה דרך רחוב יפו, השעה כבר הייתה לאחר 10:00 בבוקר, כך שהרחובות המו ואדם, ורבים מהאנשים הביעו את התפעלותם ממספר הרצים: משפטים כדוגמת "וואו! כמה רצים!", נשמעו שוב ושוב, מפי הורים וילדים כאחד. חשבתי לעצמי שמעבר לחוויית הריצה הנפלאה שהייתה לנו, כמה נחמד ליצור, באמצעות ריצה משותפת, את חוויית הבוקר של תושבי ירושלים: ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים.

שוד ושבר

"ידיים למעלה / על הראש / על הכתפיים / אחת שתיים שלוש!"

כל שלב בשיר הילדים החביב הזה הפך לאתגר שנחוצים זמן וסבלנות להתגבר עליו (כבר צלחתי בהצלחה את שני השלבים הראשונים). שבוע וחצי לפני מרוץ סובב עמק נפלתי במהלך אימון ריצה ושברתי את צוואר הרדיוס (ידעתם שיש דבר כזה?) המחבר בין המרפק לכף היד, של יד ימין (כן, היד החזקה שלי). "אבל יש לי מרוץ עוד שבוע וחצי", כמעט התחננתי בפני האורתופד שבדק את תצלום הרנטגן, אולי יואיל לשנות את ההבחנה ולומר בקול מרגיע שהכול בסדר. "ממש לא נראה לי שתוכלי לרוץ אותו. רק אם יפסיק לכאוב", השיב בטון סקפטי. וגם אני לא ראיתי ורודות. איך יפסיק לכאוב כה מהר? הרי כעת הכאב איום ונורא. ואני לא מצליחה להזיז את הזרוע – לא ליישר ואף לא לכופף.

כי נפלתי קמתי

הדבר הראשון שזכור לי שעבר במוחי לאחר הנפילה הוא הפסוק מספר מיכה "כי נפלתי קמתי". בעודי אומרת אותו בלבי, קמתי, חזרתי בצליעה קלה לביתי (הברך חטפה חבלה חיצונית), ולאחר שנרגעתי, השלמתי את האימון. עדיין לא ידעתי שיש לי שבר, אז דבקתי במטרה. בהמשך היום הכאב התגבר משמעותית וכך גם מגבלת התנועה וביקור במוקד חירום הבהיר את ממדי השבר. מאמני, אילן פריש, הכין תכנית אימון חלופית, מתוך אמונה (שאיני יודעת מנין שאב, אך נראה שיהודים הם מאמינים בני מאמינים) שארוץ את הסובב. בשבוע וחצי שבין הפציעה למרוץ התקיימה בי הקללה שמקורה ביידיש: "שתכיר את הרופאים והם יכירו אותך". פגשתי אורתופדים, עברתי צילומי רנטגן וסי טי, וכמובן – חזרתי לפיזיותרפיסט הספורט, יובל דויד, שטיפל בפציעה שלי בגיד אכילס לפני מרתון ירושלים. יובל פסק שאוכל לרוץ, וזה מה שהכריע את הכף. הסתייעתי גם ברונה המקסימה מאורגניק מרקט לגבי מוצרים טבעיים העשויים לסייע לאחות את השבר. יריתי בכל התותחים, כולל טיפול הילינג שקיבלתי מאימא שלי. הבשורה הטובה היא שעם קשר או בלי קשר לכל האמצעים הללו, מדי יום חשתי שיפור דרמתי במצבי. הכאבים פחתו משמעותית וטווח התנועה גדל מיום ליום.

ההפתעה שלפני המרוץ – הנה מגיע אריאל!

לקיבוץ הזורע, שבו החל המרוץ, הגענו יריב ואני מיקנעם, שם התארחנו אצל ורד ורפי, קרובי משפחה. יריב ניצל את זמן המרוץ לטיול אופניים בסביבה, שבמהלכו עלה את העלייה של נשר. כמה דקות לפני הזינוק של המקצה שלי – 33 ק"מ, הגיע ניר גולדשטיין, שסיים ראשון את מקצה ה-166 ק"מ, ואריאל רוזנפלד, הרץ הטבעוני, מלווה בבני משפחתו, שסיים ראשון את מקצה ה-100 קילומטר וקבע שיא מסלול. התמלאתי אושר על ההישג של אריאל. לפני המרוץ כתב לי שמטרתו היא פשוט לסיים, שהרי זו פעם ראשונה בשבילו לרוץ 100 ק"מ, והנה הישג כזה… מיהרתי לברך אותו ושמחתי להיווכח שהוא מחויך וכלל לא נראה כמי שרץ תשע שעות רצופות 100 ק"מ. "ולו רק בשביל הרגע המשמח הזה, לראות את ההישג הזה של אריאל, השתלם לי להשתתף במרוץ", חשבתי בשמחה ובסיפוק. עדיין לא התחלתי לרוץ, וכבר אושר גדול.

ריצה רגועה

"רוצי ריצה רגועה ואל תיגררי אחרי הקצב של רצים אחרים", הזהיר אותי אילן יום לפני המרוץ. "רק לאחר שתגיעי לקילומטר העשרים, אם תראי שאת מרגישה טוב והיד בסדר, את יכולה להגביר", הוסיף. פעלתי כעצתו ואף מעבר לה, משום שרצתי ריצה רגועה וזהירה, שלא אפול, חלילה, עד הקילומטר העשרים ושלושה והגברתי רק בעשרת הקילומטר האחרונים.

לפני המרוץ, לא פגשתי איש מחבריי לקבוצה. לכן שמחתי כל-כך לראות לפתע את ליאת, מגיחה מאחוריי, מתעכבת מעט לשיחה קלה, וממשיכה לשעוט קדימה. גם דיאנה ודרור בירכו אותי לשלום ודהרו לדרכם.

והנה עוד פנים מוכרות – חן וטל מעין יהב, שהיו חלק מצוות המאמנים במחנה האימונים של "אנדיור" בעין יהב, צצו בדרכי. רצתי לצדן כברת דרך. "פולקע נהנה ממה שכתבת עליו", אמרו לי, והתכוונו לכלב הנועז של חן, שרץ אתנו שעות ארוכות בריצת הלילה באזור עין יהב, ואף הרהיב עוז והצטרף לקבוצה המהירה יותר. הזכרתי אותו בפוסט הנושא את הכותרת "ליהנות מפולקע".

כמה פרות הגיחו לפתע מן הצד ושעטו בריצה לשביל שבו רצנו. "יעל, זה במיוחד בשבילך", אמרה לי חן. הצטערתי שעידית שוהם לא הייתה שם כדי לצלם זאת.

לפתע הגיע מאחור יואל, חברי לקבוצת הריצה ב"אנדיור". הזינוק שהוקדם לעומת מה שפורסם מצא אותו עם טלית ותפילין, כך שהוא יצא לדרך מעט מאוחר יותר. יואל הוא רץ מהיר בהרבה ממני, אך הוא התאים את הקצב שלו לשלי כך שרצתי אתו זמן ממושך. העברנו את הזמן בנעימים אף שנושאי השיחה היו מדכדכים בחלקם. בקילומטר השנים-עשר שכנעתי אותו להתקדם בקצב שלו ושילחתי אותו לדרכו. מכאן ואילך המשכתי לבד. שמחתי לראות את שירי בן עמי, מאמנת הריצה הטבעונית שאותה ראיינתי בעבר לבלוג, חולפת על פניי בכיוון הנגדי בחיוך ובצעד קל. אף שהשתתפה במקצה ה-61 ק"מ, נראתה רעננה להפליא. לאחר מכן נודע לי שסיימה שלישית מכל הנשים. הידד, שירי!

ומה עם לסבול?

עיניי גמאו את הנוף שהיה יפה אף יותר משזכרתי משנה שעברה. שאפתי לקרבי את ריחו החריף של השוּמר שצמח בצדי הדרכים, התענגתי על מראה היערות ולא פחות מכך על צלם, ו… פשוט נהניתי. לפני הריצה הכנתי עצמי נפשית לכך שהיא תהיה כרוכה בסבל גופני רב. חששתי שהיד הפצועה תכאב, שהחיכוך של המכנסיים בגלד הפצע שחטפתי בברך בעקבות הנפילה יציק, אף שיובל חבש לי את המקום. אילן אמר לי לקחת עמי משככי כאבים, אך מאחר שאיני מורגלת באלה שכחתי לפעול לפי עצתו. הייתכן שהייתה זו שכחה פרוידיאנית? החלטתי שתהיה זו הזדמנות נאותה לנסות להפריד בין כאבי הגוף ובין החוויה הנפשית. אלא שהקילומטרים החלו להצטבר, ולא הביאו עמם את הסבל והכאב המצופים (אך לא  מיוחלים). היה לי פשוט נעים ונחמד לרוץ בנוף היפה וליהנות מהפריסה הנדיבה – כל 3.5 ק"מ – של תחנות הריענון, שגם היו מצוידות בנדיבות. המתנדבים היקרים, רבים מהם ילדים, החמיאו לרצים ועשו כל מאמץ להקל עליהם ולהנעים את ריצתם. הצטיידתי מראש בפתקי עידוד לרגעי משבר שכתבו לי אימא שלי וחברתי רונית, אך כאשר הבנתי שהמשבר מסרב להגיע, החלטתי לפתוח את הפתק של רונית בקילומטר ה-23. "יאללה, נו כבר, האתיופים הגיעו כבר מזמן לקו המטרה", כתבה לי רונית, והצליחה להצחיק אותי. ואכן, בנקודה זו החלתי להגביר קצב, כפי שתכננתי מראש לעשות. לא, לא בגלל האתיופים שהגיעו לקו המטרה. בקילומטר ה-30 קראתי את פתק העידוד מאימא שלי, שהמסר שלו היה – "כן, את יכולה!". אמי היקרה התכוונה כמובן לכך שאני יכולה לסיים את המרוץ, אך החלטתי לתרגם את כוונתה להחלטה שגמלה בי לפתע – לנסות לסיים את המרוץ בפחות מ 3.40 שעות. תוך כדי תנועה גם קיבלתי תיאבון, והחלטתי לנסות לסיימו בפחות ב 3.35 שעות. ברור היה לי שאת אימא שלי הזמן שבו אסיים מעניין כקליפת השום, ואולי אף פחות מזה, אז אולי אני חייבת לה התנצלות על שתרגמתי את דבריה לפי שאיפותיי ולא לפי כוונתה.

נראה לי, שזוהי הפעם הראשונה שאני מגבירה מהירות בחלק השני של המרוץ. בשל הריצה הרגועה רוב המרוץ, כוחי היה במותניי ובשלב זה התחלתי לעקוף רצים רבים, ובסופו של דבר, סיימתי את המרוץ לאחר 3:34.11 שעות.

 עם ילדי קיבוץ הזורע

הסנדלים!

אף שכתבתי לעיל שהמרוץ עבר ללא סבל גופני מיוחד, פטור בלא כלום אי-אפשר. בקילומטר העשרים חשתי כאב באצבעות כפות הרגליים. זו לא פעם ראשונה, ואני חוששת שגם לא אחרונה, שריצות ארוכות גורמות לי לדלקת חמורה באצבעות הרגל. אם מישהו מהקוראים מכיר שיטה להתגבר על בעיה זו – אשמח מאוד לשמוע על כך ואהיה אסירת תודה על כל מידע מועיל. על כל פנים, בעודי חשה בכאב, פנטזתי את הרגע שבו אסיים, אחלוץ את נעליי ואנעל סנדלים, כדי להקל על האצבעות הדואבות. הסנדלים! הכתה בי כברק ההכרה, שאין לי כל זיכרון מהבוקר של עצמי אורזת את הסנדלים. הייתכן ש… כן, אכן, הסנדלים נשכחו בבית המארחים ביקנעם…

שבח למארגנים על התחשבות בטבעונים

פעמים רבות קבלתי מעל דפי בלוג זה על כך שהכיבוד שחולק בסיום מרוץ זה או אחר לא גילה התחשבות ברצים הטבעונים. לעונג הוא לי לומר שהפעם היה זה שונה. בין הכריכים הוצעה אפשרות לכריך חצילים, שאינו מכיל מוצרים מן החי, וכן החטיף הטעים שחולק בשקית המרוץ לא הכיל חומרים מן החי. יישר כוח גם על כך! "מרוץ לתפארת מדינת ישראל", כינתה אותו דיאנה, ואני מסכימה אתה.

טבעונים למרחקים ארוכים

בבית חיכתה לי הפתעה על קיר הפייסבוק שלי. התברר שכאשר בירכתי את אריאל ברגע שבו סיים את המרוץ, צילם אביו, ד"ר מנשה רוזנפלד, תמונה שלנו. אריאל תייג אותי וכתב בכותרת: טבעונים למרחקים ארוכים, והוסיף סמיילי. אכן, סיום מחויך ושמח למרוץ מושקע ונפלא.

טבעונים למרחקים ארוכים! עם אריאל רוזנפלד (באמצע). צילום: מנשה רוזנפלד

שחור בעיניים

"הוי, לא, שוב חולצה שחורה", מירב ואני רוטנות. שתינו הגענו לחלוקה המוקדמת של ערכות המרוץ. מירב אמנם הציעה שתיקח בשבילי את הערכה, אך העדפתי להתייצב בעצמי כדי שאוכל למדוד את החולצה. כעת אני מבינה שזה היה מיותר. למרות כל המרוצים שבהם השתתפתי, ניתן לספור את חולצות המרוץ שאתן אני באמת רצה על אצבעות יד אחת. רוב החולצות נפסלות לשימוש על סעיף אורך השרוול, והנה עוד חולצה שנחרץ גורלה להישאר בארון, אף שאורך השרוול במקרה זה דווקא מניח את הדעת. "אני לא מבינה את הקונצפט של מארגני המרוצים. מדוע הם בוחרים חולצה שחורה?" אמרה לי סוניה בהשתתפות, ואילו יריב מצא את התשובה: "לחולצה שחורה שני יתרונות ברורים: ביום – היא מאוד מחממת, ובלילה – הנהגים לא רואים אתכם". "אולי חבל שלא בחרתי לרוץ חצי מרתון", עובר בי הרהור חרטה למראה הצבע הכתום של חולצות רצי החצי.

לרוץ עם אחי ומטרת המרוץ

הסיבה שבחרתי שלא לרוץ חצי מרתון כפולה: הלחות הגבוהה של חודשי הקיץ אך יותר מכך – הרצון לרוץ עם אחי, אלון, שנרשם למקצה העשרה ק"מ. הידיעה שגם קרובתי, רונית, וחברתי, מירב, נרשמו לאותו מקצה חיזקו את ההחלטה. הודעתי למאמן, אילן פריש, שזהו לא מרוץ מטרה בשבילי (מרוץ מטרה אני מעדיפה לרוץ בתנאים קרירים ויבשים יותר) ושבכוונתי לרוץ עם אחי. אולם ממש בפתח המרוץ נודע לי מאלון שהוא עדיין לא רץ רצוף עשרה ק"מ, אלא לכל היותר שישה. ברגע זה מצאתי את מטרת המרוץ – לגרום לאלון לרוץ עשרה ק"מ ברציפות. "אני לא מבטיח שום דבר", סירב אלון להתמסר למטרה שהציבה אחותו הגדולה. למרוץ הגעתי עם אלון ועם רונית. רונית סיפרה לנו על חייה העמוסים. היא אימא לארבעה, עובדת במשרה מלאה, ונמצאת כעת במרוץ קדחתני לסיים את עבודת הדוקטור על הפרעות קשב וריכוז. למרוץ החיים הזה הוסיפה את ההשתתפות במרוץ המכבייה. "כל מה שאני רוצה זה פשוט ללכת לישון", פיהקה. בפארק הלאומי איתרנו את מירב וביחד איתרנו את הירח, מלא וצהוב. איזה מראה מרהיב! נזכרתי בשירו של אלתרמן – "ירח", הפותח במילים: "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת", ובייחוד בבית השני שבו: וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מירב, רונית, יעל ואלון לקראת המרוץ

רמת-גן מסבירה פניה לרצים ואלון מסביר פניו למעודדים

הייתה זו חוויה נעימה במיוחד בשבילי לרוץ ברחובות רמת-גן, לצד אחי הצעיר והאהוב; "הנה מה טוב ונעים ריצת אחים גם יחד", חייכתי לעצמי. תושבי רמת-גן, ובייחוד ילדיה, עמדו בצד הדרך ועודדו את הרצים. הופתעתי מכך שבחור בעל חזות חרדית מובהקת צילם אותנו. קריאות עידוד נשמעו גם מאחת המכוניות בכביש המקביל, אף שחגיגה לרצים היא כאב ראש לנהגים. תושבי רמת-גן התגלו כמעודדים אידאלים, אך נהניתי להיווכח שאלון הוא הרץ האידאלי בעבור המעודדים: מגיב אליהם, מודה להם, מחליק ידיים עם כל ילד וילדה שרק ביקשו זאת (בערך מחצית מילדי רמת-גן…).  "כל הכבוד, כל הכבוד!" קראו הילדים קריאות קצובות. "תודה רבה, תודה רבה!" השיב להם אלון, באותו הקצב. "Welcome to Israel!", צעקו כמה מן הילדים, תחת הרושם שאם מדובר במרוץ המכבייה, הגיעו הרצים מכל קצוות העולם. אני בוחרת להאמין, שהיו מעודדים אותי באותה התלהבות גם לו ידעו שהגעתי מקריית אונו הסמוכה.

להתגבר על משבר באמצעות סיפור על צוות הויט

בקילומטר הרביעי הודיע לי אלון שהוא יאלץ לעבור להליכה. עודדתי אותו להמשיך לרוץ בקצב איטי יותר. כדי לטעת בו מוטיבציה, סיפרתי לו את הסיפור המדהים על צוות הויט: כיצד דיק הויט, שהיה בטטת כורסה ממוצע, נענה לבקשתו הלא הגיונית של בנו הנכה, ריק, להשתתף במרוץ של שמונה ק"מ. דיק, שרצה לשמח את בנו, רץ בקושי עצום שמונה ק"מ כשהוא מוביל את עגלת הנכים של ריק. האושר שחווה ריק גרם לאביו להפוך את הספורט התחרותי לדרך חיים. "צוות הויט" הפך לאגדה, והאב ובנו השתתפו במרוצי מרתון לרוב ואף בתחרויות איש ברזל. "ללמדנו, שפעמים רבות יש בנו כוח הרבה מעבר למה שנדמה לנו", אני לא מתאפקת ומפרשת את המסר הברור של הסיפור. איני יודעת אם אלון התרשם מהדברים אם לאו, אך הוא ממשיך לרוץ ואפילו אינו מתלונן שקשה לו.

"היא לא הרשתה לי"

קילומטר שישי מאחורינו, ואני מזכירה לאלון שכל צעד שלו כעת הוא שבירת שיא. "קילומטר שביעי!" "שמיני!", "תשיעי!" אלון מכריז בקול על כל קילומטר שגמאו רגלינו. והנה אנו חוצים את שער הסיום  אוחזים ידיים ומניפים אותן אל-על. הידד! מטרת המרוץ הושגה. אלון רץ לראשונה בחייו עשרה ק"מ ברציפות! אנו פוגשים את המאמן של אלון, שי אלבלינג, שממש החודש פתח קבוצת ריצה למתחילים בקיבוץ גבעת-ברנר, שם גרים אלון ואשתו גל, שהצטרפו לקבוצה. שי שואל את אלון איך היה לו.  "היא לא הרשתה לי לעבור להליכה", מתלונן עלי אלון, אך אני מזהה את הגאווה בקולו. וגם אני, האחות המרושעת, זו ש"לא הרשתה", מתמלאת גאווה.

ולסיום – מסר טבעוני וקבלה לעתיד

לאחר המרוץ שמחתי לפגוש את רם לונגמן, רץ טבעוני, שעל חולצת המרוץ שלו נרשם –"Go "Vegan!. את המרוץ סיים בתוצאה היפה מאוד בעיניי,  אך מאכזבת בעיניו  ­– 44:40 דקות. "אני משתדל להפיץ את המסר הטבעוני", אמר לי, כאשר הבעתי התפעלות מחולצתו. נזכרתי (שוב) שגם אני החלטתי לזהות עצמי כרצה טבעונית באמצעות פריטי לבוש, אך לבושתי, עדיין לא עשיתי זאת. קיבלתי על עצמי לפעול להשגת פריטי לבוש כאלה עוד השבוע. ומאחר שהתחייבתי על כך קבל אתר שוונג והבלוג טבעונית למרחקים ארוכים, אין לי ברירה אלא לעמוד בדיבורי.

עיר גדולה וזרה

"האם תביאי אתך בגדי ריצה ונעלי ריצה?" שלחתי מייל לד"ר טליה סוצקובר, מהמגמה למקרא באוניברסיטת תל-אביב, שאף היא "חוטאת" בריצה. "כמובן", השיבה לי תשובה קצרה ומשמחת. טליה ואני חלקנו חדר במנהטן, ב-Jewish Theological Seminary, שם גם נערך הכנס שלכבודו טסנו לניו-יורק. חלקנו גם מושב – היינו שתיים מתוך ארבעה דוברים במושב שהוקדש לסיפור כרם נבות (מל"א כא), ושאורגן בידי פרופ' יאירה אמית. לילה ראשון בניו-יורק ואיני מצליחה להירדם. זאת אף שבמהלך הטיסה הארוכה כמעט שלא ישנתי. אבל רעש הרכבת שעברה מתחת לחלון ודהרה בין אוזני הימנית לאוזני השמאלית הקפיץ אותי בכל פעם מחדש. "עיר זרה בלי חיילים, ואי-אפשר לישון", התנגנה בראשי שוב ושוב השורה הזו משירו של יהונתן גפן, בשינוי קל מהשיר המקורי ("עיר גדולה…"). וזו התחושה הבסיסית שליוותה אותי בלילי הראשון בניו-יורק –זרות. כללית, איני אוהבת ערים גדולות ובוודאי שאיני אוהבת גורדי שחקים שראשיהם בשמים.

מזרוּת להתחברוּת – "פארק הסנאים"

אך בבוקר תחושת הזרות התפוגגה כאשר טליה ואני יצאנו לרוץ ב Morning Park הסמוך, שאותו כיניתי "פארק הסנאים", ועלצנו למראה הסנאים הרבים המתרוצצים בפארק, ולמראה הברווזים באגם הקטן, שהכיל גם אימא ברווזה ושישה ברווזונים ששחו אחריה בשורה. כמה כיף לרוץ בצוותא בתנאים סביבתיים כאלה. ניו-יורק הלכה והתחבבה עלי יותר ויותר עם כל צעד שכבשו בה רגליי. נזכרתי בדרך שבה הפך אברהם את ארץ כנען לשלו: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" – קיבל אברהם הוראה מאת ה', וכך, צעד אחר צעד, קנה זכויות עליה. חפה מכוונות אימפריאליסטיות ביחס לניו-יורק אני בכל זאת חשה שגם אני הופכת את ניו-יורק ליותר ויותר "שלי", בעקבות כל צעד ריצה בפארקים היפים שלה. טליה סוצקובור ויעל שמש רצות בניו-יורק

בשורה טובה ב"פארק הכלבים"

יומיים לאחר מכן טליה ואני רצנו ב-Riverside Park, שנמצא בצדו השני של המלון ועובר לאורך נהר ההדסון. מדובר בפארק צר וארוך למדיי. הצטערתי לגלות שהיו בו הרבה פחות סנאים מאשר ב-Morning Park, אך את מקום הסנאים תפסו הכלבים הרבים, שהשתובבו בו. פארק זה ייחודי גם בצמחים הרבים והמגוונים שניטעו בו ובקולות ציוצי הציפורים הפוקדות אותו. תוך כדי הריצה קיבלה טליה שיחת טלפון. "אני באמצע ריצה בניו-יורק", הבהירה בפתח השיחה, ושתינו חייכנו. כמה מענג לגלגל משפט כזה על הלשון. באמצע ריצה. בניו-יורק. "איזו בשורה טובה! כעת ארוץ מהר יותר!", שמעתיה מגיבה בשמחה למשמע הידיעה שבנה התקבל לכיתת מצטיינים. בסיום הריצה,  סמוך לפארק, הדגמתי לטליה כמה תרגילי חיזוק וביניהם פלאנק ופלאנק צדי. דליה מיכאלי, מלכת הפלאנק של "אנדיור", המדרבנת אותנו לבצע את התרגיל הזה, תהיה מרוצה ממני, חשבתי בסיפוק.

לרוץ בסנטרל פארק

"אל תשכחי לרוץ בסנטרל פארק", אמר לי אחי, איסי, לפני הטיסה. "אבל הוא רחוק מהמלון", השבתי. "אז תרוצי אליו", הציע, אך לא התייחסתי לדבריו ברצינות. בגלל כישורי הניווט העלובים שלי, אני מעדיפה לרוץ בקרבת המלון. אך מובן שהתכוונתי לטייל בפארק המפורסם. טליה ואני הגענו לצדו הדרומי של הסנטרל פארק ברכבת התחתית. עצרנו בשדות התות, אתר ההנצחה לג'ון לנון שביתו שכן מול הגן. כאשר צילמתי את טליה עומדת בעיגול שבו נכתב Imagine, דמיינתי לעצמי – מלבד שלום עולמי ועולם טבעוני – גם שאיפה צנועה בהרבה: לרוץ בסנטרל פארק כדבר שבשגרה. טליה סוצקובר מדמיינת בסנטרל פארק

לא באנו לרוץ בפארק, אלא לטייל בו. נהנינו ללכת כמו גם לשבת בספסל נחמד הצופה לאגם, ולצפות בצבי הים מרימים ראש מעל למים. ובכל זאת, הגעתי נעולה בנעליי ריצה, כך שאוכל לחוש, ולו גם לכמה רגעים בלבד, את התחושה של ריצה בסנטרל פארק.  טליה הגיבה בהבנה כאשר "גנבתי" כמה דקות של ריצה ואפילו יזמה צילום של האירוע. עם סיום הכנס נפרדתי מטליה ופגשתי את מירה, חברתי הטובה והוותיקה עוד מימי התיכון, ואת בנה אליהו, שהגיעו לניו-יורק מפילדלפיה. מאליהו נודע לי, שהמלון דווקא אינו רחוק מצדו הצפוני של הסנטרל פארק, ושאני אכן יכולה להגיע אליו בריצה. איזו התרגשות! את הריצה הארוכה שלי, ביום שישי, רצתי אם כן בסנטרל פארק והייתי כחולמת. אילו מרחבים! אילו תנאים לריצה! לפתע הבחנתי בנבט של רצון שלא האמנתי שאטפח – לרוץ בעתיד (הלא מוגדר) את מרתון ניו-יורק. נראה. לעת עתה המרתון הבא בתכנון הוא מרתון טבריה בינואר 2014.

יעל שמש בכמה דקות מאושרות של ריצה בסנטרל פארק. צילום: טליה סוצקובר

לרוץ בפנסילבניה ובסביבתה

ביום שישי עזבתי את ניו-יורק לפילדלפיה, שם התארחתי בביתה של מירה, המתגוררת בפרברים, באֵזור יהודי. עם בואי הכירה לי פארק נחמד במרחק של כעשר דקות מביתה, שאליו ובו התכוונתי לרוץ. וידאתי היטב שאני זוכרת את הדרך. "אני לא מבינה מה את כל-כך טורחת לזכור את הדרך. לא נראה לי שיצא לך לרוץ כאן", צחקה מירה, לאור התכנית הגדושה שהכינה לשתינו מחוץ לפילדלפיה. במוצאי שבת נסענו למרילנד, לחווה המשמשת כבית הנופש של דבי, חברתה של מירה. ב-1:00 בלילה הגענו למה שנדמה בעיניי לטירה. בית ענק, מרובה חדרים, ונאלצתי לקבוע לעצמי סימנים כדי שלא אתעה בין חדריו. דייבי העמידה לרשותנו שתי סוויטות צמודות, וכל אחת מאתנו זכתה בשירותים ובמקלחת משלה. החיים הטובים והמפנקים… רק שלא נותר לי זמן רב להתפנק בשינה, לאור הגעתנו המאוחרות ולאור העובדה שתכננתי לקום מוקדם, כדי להספיק להתאמן לפני שמירה ואני נצא לוושינגטון. התעוררתי בסביבות 5:00 בבוקר ויצאתי לראות את האזור באור יום. נהניתי לבצע תרגילי חיזוק ולרוץ בשטח החווה, סמוך לשדות התירס ולפרות של דבי, שרעו במרעה. דבי היא טבעונית, והפרות שלה הן חיות מחמד, שאינן מיועדות לשחיטה. אלו הן "פרות שמחות", טענה באוזניי, וכך אכן הן נראו. היא סיפרה שמדובר בחיות חברתיות ואינטליגנטיות ושלכל פרה יש אופי משלה. פעם אחר פעם היא הייתה עדה לגילויים של סולידריות ועזרה הדדית בקרב הפרות. למשל, כמה מהפרות שלה התירו חבל שנכרך סביב פרה אחרת.

פרות שמחות בחווה של דייבי – יצורים נבונים וחברותיים

לאחר שביקרנו ביקור מעניין בוושינגטון שבנו לחווה של דבי, לארוחת ערב טבעונית, טעימה ומשביעה שהכינה. למחרת בבוקר הייתה לי ריצה ארוכה (ללא תרגילי חיזוק) ושוב נהניתי מהמראה הפסטוראלי של הפרות של דייבי וחייכתי לעברן כאל מכרות ותיקות. הפעם גם מצאתי אגם נחבא בין עצים, וכה הוקסמתי ממנו עד שרצתי כמה סיבובים מסביבו. הרהבתי עוז ויצאתי לתור גם את שבילי היער הצמוד לשדות התירס של החווה. כמה יפה הוא העולם! בהתאם להבטחתה של מירה, שלא יהיו לי הזדמנויות רבות לרוץ בפילדלפיה, מצאתי עצמי ביום רביעי רצה ברחובותיה הקסומים של הריסבורג, עיר הבירה של פנסילבניה. מפעם לפעם נדמה היה לי שפארק לפניי, ולקח לי כמה שניות להבין שמדובר בבית פרטי עם גינה ענקית ומטופחת. אותה חוויה חזרה כאשר רצתי את הריצה הארוכה שלי, בבוקר יום שישי, ברחובות פילדלפיה, באזור מגוריה של מירה. מראה הסנאים – רובם חומים אדמדמים ומיעוטם שחורים – לא הפסיק לשמח אותי, אף שהעין כבר הורגלה בהם. לעתים רחוקות יותר ראיתי גם ארנבות בר. כמה נפלא, מעניין ושונה לרוץ בנופים חדשים.

ועוד פרות שמחות בחווה של דייבי

ניו-יורק, פילדלפיה, לונדון ותל-אביב: הבחנות מנקודת מבט של רצה בניו-יורק לא חשתי באחוות רצים, למרות, ואולי בגלל, הרצים הרבים שפגשתי בה. כל אחד רץ לעצמו, שקוע בעולמו, ללא מחוות הקרבה הקטנות, שהתפעלתי מהן כל-כך בריצתי הראשונה בחו"ל, בלונדון, לפני כשנתיים. המצב השתנה לחלוטין בפילדלפיה הידידותית. כמעט כל הרצים שבהם פגשתי במהלך ריצתי בפילדלפיה בירכו אותי לשלום או חייכו לעברי (ובדרך כלל עשו את שתי הפעולות גם יחד). ובכן, קבלו את ההבחנה הבאה: בסולם אחוות הרצים ניו-יורק דומה יותר לתל-אביב ופילדלפיה (או לפחות האזור שבו רצתי בפילדלפיה) – ללונדון. אך בדבר אחד גם ניו-יורק וגם פילדלפיה שונות לגמרי מלונדון ודומות לתל-אביב: הלחות הגבוהה. כן, בקיץ הזה הגרתי זיעה לא מעטה בניכר (ותודה למירה שדאגה לכביסה), כך שהחזרה לריצה המיוזעת בארץ הייתה הפעם, מבחינה זו, קלה יותר.

כיצד יכולה טבעונית כמוני ליהנות מפולקע? כנראה שלשם כך צריך לצאת למחנה אימונים בעין יהב.

הצעה מפתה

ציטוט מהודעה של רן שילון באתר "אנדיור":

"מה יהיה לנו במחנה? – יהיה חם, זה בטוח. חום שרובנו לא התנסינו בו – יהיו "מספיק" שעות אימון – יהיה "אחד" שיתסכל לכם בצלחות ויבדוק מה אתם אוכלים – ולרצים, מעט מאוד שעות שינה".

האם בכלל ניתן לסרב להצעה מפתה שכזו? מה גם שבהמשך ההודעה הובטח אוכל טבעוני לכל המעוניין בכך.

נכון, חודש יוני וערבה אינם הולכים יחד לכאורה, אך לא בתפיסתו של רן שילון, שהוציא אותנו למחנה אימונים בעין יהב. ב"אנדיור" יש כמה חברים וחברות המתאמנים כעת לתחרות איש הברזל שתתקיים בסוף חודש יוני, באוסטריה, או זו שבסוף יולי, בשווייץ. המחנה בוודאי מותאם לצורכיהם, אף שגם שאר המתאמנים, כולל אלו שאין להם כרגע מטרה קרובה, ואני בכללם, מצאו בו עניין.

מחנה האימונים נמשך מיום חמישי ועד שבת, אך אני יצאתי ליומיים בלבד – חמישי–שישי. לשמחתי, גם סוניה החליטה לצאת למחנה מקוצר, כך שנהניתי גם מזמן איכות אִתה וגם מטרמפ שנתנה לי, הלוך וחזור, ובנדיבותה – מן הבית ועד הבית.

מאחר שסוניה ואני הסתפקנו בריצה, ולא הגענו לאימון הרכיבה שהחל בשעות הבוקר, הרשינו לעצמנו להתעורר בשעה מאוחרת יחסית, שערורייתית כמעט, בסביבות 6:00 בבוקר. הגענו בנחת לבית ההארחה "בין עצי התמרים", שכשמו כן הוא – פינת חמד בצל עצי תמרים. "אתן מהקבוצה של רן שילון? איזה כיף לכן!" אמר לנו הבחור החביב שהשיב לנו בנייד וכיוון אותנו לבית ההארחה משער המושב. היינו הראשונות להגיע וסקרנו את הסביבה בסקרנות ובהנאה.

מאוחר יותר הגיעו גם רוכבי האופניים, מיוזעים ועייפים, ובהם חברותינו לחדר, מרינה ותמר. כן, בחרנו להיות ארבע בחדר, בבחינת "כל המרבה – הרי זה משובח". בילוי בחברת חברות יקרות שנעים לי בחברתן הוא אחד הבונוסים הגדולים של מחנה האימונים.

כחום היום

לאחר התארגנות מהירה יצאנו כולנו (למעט רן, שטען בחיוך מתגרה שהוא צריך "להגות" ולתכנן את המשך המחנה…), בשעה 16:45, ל"ריצת אִקלום" של שלושת רבעי שעה באזור המושב. כפי שהבטיח רן, היה חם. שפכתי מעט מים על ראשי מבקבוק המים שנשאתי, אך אלו התגלו כחמים מדי. ריצה בחום כזה היא חוויה חדשה בשבילי. משמח לגלות שאפשר לרוץ גם בחום, אף שהרבה פחות נעים לעשות זאת.

מתיחות לאחר הריצה, מחנה אימונים עין יהב

ריצת לילה ואור מן ההפקר

לריצת הלילה – מ- 2:30 ועד 5:30 בשטח, בנחל נקרות – הצטיידנו בפנסי ראש. "המהירים, הנפלאים והנהדרים ירוצו אִתי" אמר רן, "והמהירים יותר ירוצו עם פיני". הצטרפתי לקבוצה השנייה, לאחר שווידאתי שאיני הבת היחידה בה. חוי וכרמית הרהיבו עוז להצטרף אליה. איזה הבדל בין ריצת היום לריצת הלילה! הלילות בערבה קרירים ונעימים, אידאליים לריצה. רצנו סמוך לראש חודש, כך שלא נהנינו מירח מלא. "לא זכיתי באור מן ההפקר" כתב ביאליק, אך אני דווקא כן. מאחר שחשתי שהפנס שלי מכזיב, ואינו עושה את מלאכתו כראוי, השתדלתי לרוץ לצד רצים אחרים, כך שאהנה מאורם. כאשר עצרנו לבסוף, התלוננתי בפני החברים על הפנס שלי, שאינו מאיר כהלכה. רז פתר את זה הרז: פשוט, שמתי אותו הפוך. מכאן ואילך גם הפנס שלי תרם את תרומתו הצנועה למשחקי האור בחשכה. "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן" לא יכולתי שלא להיזכר בשיר חנוכה למראה אורות הפנסים שהתלכדו זה עם זה בקרקע.

מישהו לרוץ אתו

לצדנו רץ כלב מעורב גדול. דאגתי לו. למי הוא שייך? האם יחזיק מעמד כל הריצה? ואם יתעייף וירצה לחזור – האם יידע את הדרך? "מישהו יודע מהו הגזע של הכלב הזה?" שאלתי את החברים. "כלב ערבה", הציע אריק.

לפתע ראינו את הקבוצה השנייה רצה מולנו. היה זה מחזה מרהיב לראות אותם מתקרבים בחשכה ומעל לראשיהם מרצדים אורות הפנסים. התברר ש"התברברנו" בדרך ולכן זכינו בפגישה אתם (וב"שטיפה" מרן). "פולקע!", קראה חן, אחת מבעלי הצימרים שבהם שהינו, ששימשה כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה. "כל הכבוד לך! רצת עם הקבוצה המהירה יותר?", אמרה וליטפה את ראש הכלב. התברר ששם הכלב פולקע, ושהוא שייך לחן. הייתי בטוחה שמכאן ואילך הוא ימשיך לרוץ לצדה, בקבוצה השנייה, אך להפתעתי, הוא בחר להמשיך אתנו. ראיתי בכך מחמאה, וחשתי אחריות כלפיו. כאשר עצרנו, מצצתי מים מקשית תיק המים שלי, קיערתי את כפות ידיי ונתתי לו ללקק מהן את המים. כך כמה פעמים, וגם אריק עשה כמותי, עד שנוכחנו שפולקע שתה לרוויה. לאחר מכן נעשה תיק המים שלי לקל הרבה יותר, באופן מדאיג מעט. "רואים שאת נהנית מפולקע", אמרה לי כרמית בחיוך ממזרי.

לקראת סיום הריצה פגשנו שוב את הקבוצה השנייה. "כיף, כיף, כיף!" השבתי לרן, שהתעניין איך עוברת עלי הריצה, והתכוונתי לכך. ריצות ליליות בשטח הן מהריצות האהובות עלי במיוחד, כפי שהתברר לי במרוץ הר לעמק.

התברר לי שסוניה סובלת מכאבים עזים ברגלה ואף על פי כן היא ממשיכה לרוץ. בדיעבד, לאחר המחנה, התברר שיש לה פגיעה במיניסקוס, האורתופד חושד שמדובר בקרע, כך שלצערי היא תהיה מושבתת מריצה בזמן הקרוב. מה שגורם לזמן האיכות שביליתי אִתה לקבל ערך מוסף. החלמה מהירה, סוניה!

כאשר נכנסנו בשער הכניסה לעין יהב, כמה מכלבי המושב קיבלו את פנינו בכשכושי זנב נמרצים, אך לא יכולתי שלא לסנוט בהם על כך שבהשוואה לפולקע הנמרץ, שבילה את הלילה בריצה, הם בטלנים גמורים.

יפה זריחת השמש ללב שמח

הריצה אמנם הסתיימה, אך מרינה הציעה שנמשיך לרוץ, כדי לצפות בזריחה. הצטרפתי אליה בשמחה (משום מה לא נמצאו קופצים אחרים על ההצעה). חן הדריכה אותנו לאן לרוץ. חלפנו על פני חממות שהסתירו את הרקיע וחששנו שנחמיץ את הרגע. אך לפתע נגמרו החממות, והשמים נגלו לעינינו. הוקל לנו לגלות שהשמש עדיין לא עלתה. בעודנו משוחחות בקרבת נפש עלתה לפתע השמש, כבמטה קסם, בבת אחת, ובמהירות רבה קבעה את מקומה בשמים, כמו מכריזה: "הנני! ואני כאן כדי להישאר". שמחנו שלא החמצנו את המראה היפה הזה. מרינה סיפרה לי שבארגנטינה, ארץ מולדתה, השמש זורחת בים. נזכרנו שתינו בנסיך הקטן שטען ש"יפה שקיעת השמש ללב עצוב". ובכן, גם זריחת השמש יפה, ואני מעדיפה לצפות ביופי הזה – של השקיעות ושל הזריחות כאחד – בלב שמח.

כמה מדבר אל לבי שירו של נתן זך, "אני רוצה תמיד עיניים", שאביא כאן את הבית הראשון שלו:

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

 פרידה חמה

לא היה לנו ממש זמן לנוח לאחר ריצת הלילה וארוחת הבוקר, וכבר יצאנו לריצת בוקר של שעה, סמוך לגבול עם ירדן. אך אין להתלונן. לעומת הרצים, אלו שבחרו לרכוב יצאו לרכיבה של כמה שעות. חן, שרצה אִתנו, סיפרה לי שפולקע עודנו תשוש מריצת הלילה ופשוט רובץ בצל ואוסף את כוחותיו. אותו לרן! או שמא פולקע הוא מחוץ לתחום שליטתו של רן?

לפתע נזכרתי ששכחתי למרוח על עצמי קרם הגנה מפני השמש. בהחלט לא נבון. השמש הייתה חזקה מאוד, גם אם חן טענה ש"היום דווקא יום נעים, יחסית". כאשר עצרנו בצל אחת החממות לחכות לאחרונים, סיפרתי למרינה על המחדל הזה שלי, ולהפתעתי היא שלפה מחגרותה קרם הגנה לפנים. רווח לי במידה רבה.

נראה היה לי שכולנו שמחנו לסיים את הריצה החמה הזו ולחזור למתחם החדרים. אך אולי טעיתי, כי זמן קצר לאחר מכן ראינו את אילן פריש יוצא לריצה נוספת, לבדו. איש איש והנאותיו. לפי בקשתנו, הדריכה אותנו גליה בביצוע מתיחות. גליה שימשה אף היא כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה.

לאחר סיום ריצת הבוקר הזו של יום שישי סיימנו למעשה סוניה ואני  את החלק הספורטיבי של המחנה, אך עדיין יכולנו ליהנות מהחלק החברתי – קרי מחברתם של שאר החברים והחברות. לאחר מנוחה קצרה וארוחת צהריים נפרדנו בצער מלוּוה בהקלה משאר החברים, וחזרנו לגוש דן, סלינו מלאים בחוויות, אוויר המדבר עודנו ספוג בגופנו, נופיו צרובים בתודעתנו ורחשי חיבה וידידות מחממים את לבנו.

ככל הנראה לא היה עולה על דעתי להשתתף במרוץ שאורכו חמישה קילומטר בלבד, לולא היה מדובר במרוץ עם מסר – מרוץ Meatless Monday שארגנה מיקי חיימוביץ'.

על יוזמת Meatless Monday

במקור, הבשורה של יום ללא בשר יצאה מעיריית גנט שבבלגיה בשנת 2009, והתפשטה לערים נוספות בעולם. ליוזמה נרתם אחד הצמחונים הידועים בעולם, פול מקרטני, שהשיק עם בנותיו קמפיין בין-לאומי בשם "Meatless Monday", ובו נקרא הציבור שלא לצרוך בשר בימי שני.

המחשבה העומדת מאחורי היוזמה היא שכל צמצום בצריכת הבשר מביא תועלת משולשת: תועלת בריאותית, בשל הסכנות הבריאותיות שבצריכת בשר – התקפי לב, טרשת עורקים סוגים רבים של סרטן ועוד; תועלת סביבתית, שהרי תעשיית הבשר (ולמעשה תעשיית המזונות מן החי כולה) גורמת נזק סביבתי עצום, כפי שנחשף למשל בדו"ח האו"ם מ-2006: "צלו הארוך של משק החי"; ולצד אלה תועלת לבעלי החיים – צמצום צריכת הבשר פירושה פחות בעלי חיים הנרצחים כדי להעלותם על הצלחת.

עם החבורה – מימין לשמאל: סוניה מנדלוביץ, יעל שמש, אנדריאה שיפר, שגיא פרידמן וחוי זוסמן

מיקי חיימוביץ', צמחונית ותיקה, החליטה לייבא את היוזמה של Meatless Monday לישראל ואף השיקה אתר בשם זה.

במסגרת קידום הרעיון היא אף ארגנה את מרוץ Meatless Monday Run, חמישה קילומטר של ריצה למען עולם בריא יותר, בפארק הרצליה.

כטבעונים ­– האם לשתף פעולה?

כללית, נראה לי שהיוזמה התקבלה בברכה בקהילת הטבעונים, שהרי עד שנגיע לעולם האידאלי, שבו לא ינצלו בעלי חיים ולא יצרכו מוצרים מן החי, יש לברך על כל צמצום בצריכת הבשר ולעודד את הגברת המודעות לנזקיו. ובכל זאת, עלתה השאלה האם נכון לעודד יוזמה שהיא כה רחוקה מהמצב שאליו אנו שואפים? הרי רוב האנשים ממילא אינם צורכים בשר בכל יום, והרי זה כאילו יצאנו בקריאה: הימנעו מרצח ומאונס, פעם אחת בשבוע. ומה באשר לשאר המוצרים מן החי? ובכל זאת, ההבטחה שנכתבה בדף המרוץ שהכיבוד יהיה טבעוני, העובדה שאריאל רוזנפלד, רץ טבעוני בעל הישגים מרשימים, נבחר כפייסר של 20 דקות (ואגב, עמד במשימה בדיוק מופתי, "על השנייה"), וההרצאות שבסיום המרוץ, שאליהן אתייחס בהמשך – הביאו אותי למסקנה שיש ערך בהשתתפות במרוץ, שפניו לטבעונות.

חברה מעורבת – אוכלי בשר, צמחונים וטבעונים

הגעתי למרוץ עם חברתי הטובה, סוניה, שאמנם עדיין אינה צמחונית-טבעונית, אך כבר קיבלה החלטה לצמצם משמעותית את צריכת הבשר, מסיבות מוסריות. מעט אחרינו הגיעו חברתנו הצמחונית, חוי, וחברתנו ה"כמעט טבעונית" אנדריאה. והנה – כמה משמח – גם שגיא פרידמן, המכונה "ספידי" בשל מהירותו הרבה. שמחתי לשמוע ממנו שכעת התזונה הטבעונית שבה בחר באה לו בקלות רבה (שגיא סיים את המרוץ שמיני). חיש מהר פגשנו גם את המאמן הראשי והבעלים של "אנדיור", רן שילון. לאחרונה, רן פונה יותר ויותר לתזונה טבעונית, מסיבות בריאותיות, כפי שהוא טורח להדגיש ("אני לא טבעוני, אני פשוט לא צורך מוצרים מן החי" – כך רן), וכן את ד"ר טלי גולדשמיד, מרתוניסטית טבעונית מסיבות מוסריות, המלמדת קורס במכללת ספיר על יחסי אדם-חיה. לאחרונה פרסמה טלי מאמר חשוב ומעניין בשם "טבעונות עכשיו" . והנה עוד מרתוניסט טבעוני שהכרתי במרוץ הר לעמק – אלון אדלר. אני מניחה שמספר הטבעונים בקרב הרצים גדול, ומצטערת שרובנו, כולל אני, לא טרחנו לזהות עצמנו ככאלה. ממה שהספקתי לראות, רק אמיר קאופמן, שהקים את קבוצת הריצה "טבעונים חסרי מנוח" וקבוצת הפייסבוק הנושאת אותו השם – שהיא בית לטבעונים העוסקים בספורט, נהג כהלכה, בכך שלבש חולצה שהמסר שלה זיהה אותו כטבעוני. בפעם המי יודע כמה אני אומרת לעצמי, שאני חייבת להוסיף פרטי לבוש (חולצה או כובע) שיזהו אותי כטבעונית, כדי להעביר את המסר שאנו – הטבעונים הרצים – בהחלט על המפה.

עם החבורה: סוניה מנדלוביץ, יעל שמש, אנדריאה שיפר, שגיא פרידמן וחוי זוסמן

על מו"מ עם המאמן ועל המרוץ עצמו

התייעצתי עם מאמני, אילן פריש, אם לקיים את אימון הבוקר הקבוצתי התובעני, אף שבהמשך היום אשתתף במרוץ. אילן השיב לי שאין זה מרוץ מטרה שלי, אלא ריצה בשביל המסר ובשביל הכיף, ולכן אין סיבה שאדלג על האימון בבוקר. "אך אם בכל זאת חשובה לך התוצאה, את יכולה שלא להתאמן בבוקר. אבל במקרה זה אני מצפה שתרוצי את המרוץ בפחות מ-25 דקות", קבע. אולם אני חששתי, שלמרות אימוני המהירות שאילן נותן לי לאחרונה, לא אוכל "לספק את הסחורה". העדפתי שלא תהיינה לו ציפיות ממני, ולכן החלטתי להתייצב כרגיל לאימון הקבוצתי ולא להתחייב על זמנים באשר למרוץ. ובכל זאת, הייתה לי ציפייה חרישית מעצמי שאצליח לרוץ בקצב שהורה לי אילן והשתדלתי לרוץ מהר. במהלך המרוץ ראיתי את אמיר קאופמן חולף על פניי בקלילות בעודו זורק מילת עידוד, והתבוננתי בגבו המתרחק ממני במהירות. הוא נראה לי מרחף כאשר עקף את הרצים האחרים בקלות נטולת מאמץ, משאיר אותם להתבונן בגב חולצתו, שם נכתב באותיות של קידוש לבנה: Vegan Warrior. היה זה מחזה מרנין.

יעל שמש במרוץ Meatless Monday

המשכתי לרוץ. היה חם. הזעה חדרה לעיניים וצרבה אותן. מי אמר שמרוץ של חמישה קילומטר הוא מרוץ קל? אם מנסים לרוץ אותו מהר, הוא יכול להיות קשה יותר אף ממרתון. שמחתי להיווכח שרצתי את המרוץ ב-24 דקות בדיוק. מיהרתי לדווח זאת לאילן ולרן, ולקטוף את המחמאות שחשתי שמגיעות לי, בגין ההשתדלות.

יותר ממרוץ – הרצאות בשבחי התזונה הטבעונית

לאחר המרוץ התקיימו שתי הרצאות על תזונה. רותי פינק, דיאטנית קלינית טבעונית, הבהירה כי תזונה צמחונית, ויותר מכך תזונה טבעונית – מפחיתה את הסיכון למחלות מטבוליות כמו סוכרת, סרטן ומחלות לב. ניר פינק, דיאטן רצים וספורט הוא טבעוני ורץ בעל הישגים (סיים את המרוץ שישי ב-18.31 דקות ואת האירוע כולו קינח בריצת שחרור של 13 ק"מ ביער בן שמן). הוא הבהיר בהרצאתו שניתן להיות אתלטים צמחונים וטבעונים בלא חשש מירידה ביכולת הגופנית, ושבאכילה מאוזנת ניתן לספק לגוף את כמות החלבון והברזל הרצויה. אז זהו בהחלט ערך מוסף נוסף של מרוץ כזה.

טעמו החמוץ של החלב

לאחר כל השבחים הללו, קצת לא נעים להוסיף נימה של ביקורת. ובכל זאת אני מבקשת להצביע על מה שהפריע לי ולרצים טבעוניים אחרים. אף שהובטח כיבוד טבעוני, חולקו בערכות הרצים חטיפי אנרגיה המכילים חלב. והרי בקלות ניתן למצוא חטיפי אנרגיה "כשרים למהדרין" מבחינה טבעונית, בלא כל מוצרים מן החי. מפעם לפעם אני יוצאת בפוסטים שלי בקריאה למארגני מרוצים באשר הם לקחת לתשומת לבם את אוכלוסיית הרצים הטבעונים, ההולכת וגדלה ללא הרף, כאשר הם מתכננים את הכיבוד. אז על אחת כמה וכמה שאני מצפה ממארגני מרוץ Meatless Monday  להתחשבות כזו ברצים ובבעלי החיים כאחד. לתשומת לב המארגנים – למרוץ הבא.

בלא התרגשות וּבלא ציפייה

באופן די מוזר היה מרוץ ראשל"צ המרוץ הראשון שלא התרגשתי לקראתו. נרשמתי ברגע האחרון, רק משום שביום האחרון של ההרשמה נודע לי שביום המרוץ לא יתקיים אימון קבוצתי של "אנדיור". בחרתי לרוץ חצי מרתון כתחליף לאימון הקבוצתי, וכך גם התייחסתי למרוץ. הבהרתי למאמני, אילן פריש, שימות הקיץ החמים אינם מיועדים מבחינתי לשיפור תוצאה. מלבד זאת, חלף רק שבוע מאז שרצתי 39 ק"מ במרוץ מהר לעמק. "זה לא מרוץ מטרה שלך, אז רוצי בשביל הכיף. אם יתחשק לך להגביר, הגבירי", השיב לי, וכך בדיוק התכוונתי לעשות.

בדיעבד אני שמחה על כך שלא עלה בדעתי שיש לי סיכוי לזכות בגביע במרוץ זה, משום שכך הייתה כל ההתנהלות שלי רגועה. ערב לפני כן נפגשתי עם בנות הגרעין שלי ועם שניים מבני הגרעין שהסתננו לפגישה, פגישה שכולה נוסטלגיה וצחוקים וכמובן הרבה אוכל, כולל אוכל טבעוני משובח. לא הקפדתי לאכול "נכון" וללכת לישון בזמן לכבוד המרוץ שבפתח. כך זכיתי ליהנות מחברת חברות וחברים יקרים, שלפני 30 שנה היו חיינו שלובים זה בזה. התרגשתי לשמוע מזהבה שבהשראתי היא החלה לרוץ בשדות הקיבוץ. הצעתי לענת להצטרף לריצות של זהבה, ולזהבה המלצתי להצטרף לקבוצת ריצה.

פצועות ונחושות וגיבור אמִתי

הגעתי למרוץ עם כרמית, שגם דאגה לאסוף בשבילי את ערכת הרץ. הגענו מוקדם, ושמחנו לפגוש במגרש החנייה חברים נוספים מ"אנדיור" – איציק ואיתן ודיאנה ודרור. דיאנה המהירה סיפרה שהיא פצועה, שכואב לה אפילו כשהיא הולכת, ולכן היא מתכוונת לרוץ לאט במרוץ הזה. דיאנה? לאט? קשה לי לדמיין זאת. במתחם המרוץ פגשנו גם את חוי, ידהּ מגובסת בעקבות נפילה מהאופניים בניסיון שלא לפגוע בהולכי רגל שפלשו לשביל אופניים. והנה גם מירב מרום, שלמרות פציעה כואבת – דלקת ברצועה – החליטה שהגיע הזמן להגשים את חלומהּ להשתתף בחצי מרתון, והתייצבה למרוץ מלווה במשככי כאבים ובאישהּ המודאג. לפתע ראיתי מרחוק ספורטאי מתנהל במהירות בכיסא גלגלים. הבנתי שזהו המאמן אבי דה-פילוסוף, שנפצע בתאונת אופניים בנס הרים ונעשה לנכה, אך לא ויתר על המקום של הספורט בחייו אלא הציב לעצמו אתגרים חדשים ומאתגרים, וביניהם – השתתפות באולימפיאדת הנכים. לו רק הייתי קרובה אליו הייתי אומרת לו עד כמה הוא מעורר השראה והשתאות.

חבורת "אנדיור" צוהלת לקראת המרוץ

ריצה עם פייסר וחבטות בלון

כאשר ראיתי את הפייסרים (מכתיבי הקצב) בתחנת ההזנקה, החלטתי לנסות לרוץ עם אחד מהם. התלבטתי קלות אם לרוץ באזור הנוחות עם הפייסר של השעתיים או לאתגר עצמי ולנסות לרוץ עם הפייסר של 1:55. מאחר שבסופו של דבר מזג האוויר היה דווקא נוח למדיי, החלטתי לטובת האפשרות השנייה מתוך מחשבה שתמיד אוכל לחזור בי, להאט ולהצטרף לפייסר של השעתיים. אבל הקצב האִטי בתחילת המרוץ גרם לי לעזוב את הפייסר ולרוץ קדימה. לזמן קצר רצתי לצד אילן וכרמית, אבל הקצב שלהם היה מהיר מדי עבורי. לפתע נתקלתי בפייסר של 1:50. החלטתי לנסות לרוץ אתו ככל שאצליח. רצתי מאחוריו ודווקא נהניתי מהבלון שלו שחבט בפניי, משום שפירוש הדבר הוא שאני עדיין חלק מהקבוצה. אבל לאחר שעברו 11 ק"מ כבר לא הצלחתי ליישר קו עם הקבוצה ורצתי לבדי. מצד אחד ציפיתי לראות את הפייסר של 1:55 מגיע אלי, כך שאוכל לנסות להצטרף אליו, ומצד אחר שמחתי שזה עדיין לא קורה. נשאלתי לאחר המרוץ אם אכן הנוכחות של המוזיקה הייתה כה משמעותית במרוץ. ובכן, רק בתחילתו ובסיומו. לאורך המרוץ היא כמעט שלא הורגשה, ודאי לא יותר מאשר במרוצי הלילה של נייקי.

 יעל שמש במירוץ המוזיקה, ראשל"צ

לרוץ בערפל

הערפל הוסיף לקסם של הריצה, אף שגרם ללחות גבוהה ולהזעה מוגברת. מסלול הריצה, שעבר גם ליד חולות ושטחים פתוחים, היה יפה בעיניי. רצתי בערפל, תרתי משמע. בשל רשלנות שלי, לא הבחנתי ששעון הג'י-פי-אס שלי אינו מכוּון על מדידת זמן, וגם לא שמתי לב מתי התחלנו לרוץ. אבל הנתונים שכן סיפק לי הג'י-פי-אס היו מרחק ומהירות ממוצעת. התברר לי שאיני מצליחה לשמור על קצב הריצה. את החצי הראשון רצתי במהירות ממוצעת של 11.4 קמ"ש, אך בהמשך ראיתי שהמהירות ירדה ל 11.3 ובסופו של דבר צנחה ל 11.2. כרגיל, שוב התחלתי מהר מדי. מפעם לפעם עודדו אותנו תושבי ראשון לציון. שתי בחורות חביבות קראו קריאות עידוד, ואחת מהן הציעה לחברתה: "זהו מרוץ המוזיקה, אז בואי נשיר להם שיר". איני יודעת אם פצחו פיותיהן בזמר, משום שבעודן מתלבטות לגבי השיר שבו תבחרנה המשכתי בדרכי.

תחרות סמויה

לקראת סיום התפתחה תחרות סמויה ביני ובין אחת הרצות שהתגלתה כיריבה ראויה. "דמייני לעצמך שהיא בקטגוריית הגיל שלך ואתן נאבקות על הפודיום", אמרתי לעצמי בלבי והגברתי קצב. יש צד מהנה בתחרות הלא רשמית הזו, ואני משוכנעת שהביצועים של שתינו השתפרו בעקבותיה. שמחתי לפגוש לפתע את טל בר דוד, מאמן ב"אנדיור". הוא עמד בצד הדרך לאחר שסיים את מקצה 10 הק"מ, קרא בשמי והוסיף מילות שבח. וכמוהו גם ציפי, שהגיעה ללוות את חברתה מירב בקילומטרים האחרונים של הריצה.

סיום

איזו שמחה היא להגיע לשער הסיום ובלא שאפגוש את הפייסר של 1:55. אם אכן רצתי בפחות מ 1:55, שיפרתי את השיא האישי שלי. אך התגנב ללבי חשש שמא הפייסר לא עמד בזמן שקבע לעצמו. לא הייתה לי אפשרות לברר זאת בשלב הזה. פגשתי בהתרגשות את אחי, אלון, שהחל לרוץ לא מזמן ושרץ לראשונה בחייו במרוץ של 10 ק"מ, ואת גיסתי גל, שהגיעה לעודדו. אלון שמח שהצליח לרוץ בפחות משעה, ואני כמובן שמחתי אתו והתגאיתי בו. לצערי, גם במרוץ ראשון לציון לא הייתה התחשבות ברצים הטבעונים והכריכים שחולקו (טונה וגבינה) הכילו כולם ניצול של בעלי חיים. מה מסובך כל-כך בהכנת כריך טחינה?

יעל שמש ואלון שמש במרוץ המוזיקה, ראשל"צ.

גביעים

במקום ראשון כללי זכתה חברתנו לקבוצה, דיאנה עידו. כן, אותה דיאנה שסיפרה לנו הבוקר שהיא מתכוונת לרוץ לאט בשל הפציעה שלה. התגאינו בחברתנו והרענו לה ממושכות. שמחתי לגלות שבמקום השני הכללי זכתה שירי בן עמי המקסימה, מאמנת הריצה הטבעונית שראיינתי בעבר. הייתי כה גאה בה, ועדיין לא ידעתי שלטבעונית נוספת שהשתתפה במרוץ מגיע גביע, גם אם בשל הישג צנוע בהרבה – מקום ראשון בקטגוריית גיל. אחי אלון הוא זה שמצא את הנתון הזה בשבילי ולא פחות משמח מלגלות שמגיע לי גביע היה לגלות שרצתי 1.53.25 ובכך שיפרתי את השיא שלי לריצת חצי מרתון בשתיים וחצי דקות. בונוסים בהחלט משמחים למרוץ שאליו התייחסתי כאל תחליף לאימון קבוצתי.

יעל שמש עם גביע למקום ראשון בקטגוריית גיל

ניצחון מתוק

למקומות… היכּון… צא!!

איזו התרגשות! הקבוצה שלי ניצחה במרוץ הר לעמק!

כלומר – במרוץ למרוץ.

האירוע המרגש אירע לפני כמה חודשים, ביום ההרשמה, עת התייצבה סוניה חדורת לוח לחימה וחמושה במחשב ביתי ובמקלדת, והצליחה לגבור על רבים וטובים, ולרשום את קבוצתנו למרוץ השליחים הר לעמק, שהוא מרוץ בשטחים פתוחים לאורך כ-215 ק"מ, ממורדות הר החרמון ועד עמק יזרעאל. במהלך ההרשמה, שנסגרה 14 דקות לאחר שנפתחה, חוותה סוניה רגעים דרמטיים של קריסת האתר, שלא עמד במתקפת ניסיונות ההרשמה אליו. הבנתי את גודל ההישג שלה כאשר קראתי בפורום של אתר הר לעמק תלונות ומענות וקריאה להחרים את המרוץ (כן, בטח…) מאת כל אלו שלא הצליחו להירשם חרף כל מאמציהם. "מזל של מתחילים", הצטנעה סוניה.

סוניה מתגברת על כל הקשיים

הדביבונים באים

כאשר תחקרתי את רן שילון על המרוץ הזה, השיב לי שהוא יכול להיות חוויה נפלאה, אבל גם סיוט ממושך, והכול תלוי בדינמיקה שנוצרת בין חברי הקבוצה. הוא העיד שהוא מכיר חברויות של שנים שהתפרקו בעקבות המרוץ. כפי שהבהיר, עלול להיווצר מצב שבו כמה מחברי הקבוצה תחרותיים מאוד, ובאים בעיקר כדי לקבוע תוצאה טובה ואילו אחרים באים בשביל החוויה, ולפיכך הפיצוץ הוא כמעט בלתי נמנע. עצתו הטובה הייתה לתאם ציפיות בין כל חברי הקבוצה.

ואכן, בפגישה בביתם של סוניה ודוד נערכה שיחת תֵּאום ציפיות שבה הסכמנו בינינו שיחסים חבריים וטובים בין חברי הקבוצה חשובים הרבה יותר מאשר התוצאה.

שם הקבוצה נבחר באותה פגישה, כמעט בהיסח הדעת. מאחר שסוניה ודוד שימשו באותה עת משפחת אומנה לכלבה ולארבעת גוריה (ובסופו של דבר אימצו הן את האם והן את אחד הגורים), וסוניה הציגה בגאווה את הגורים, שאותם כינתה בחיבה "דביבונים", דבק השם דביבונים בקבוצתנו.

הרכב הקבוצה ידע כמה שינויים והתקבע סופית כשבועיים לפני המרוץ: ציפי בר-אל, דרור גרשון, סוניה מנדלוביץ, מיכאל סגל, ערן קאלי, מרינה קריסטל, איילת שמש, יעל שמש. הדביבונים באים!

לקראת המרוץ

"אורזת!" דיווחה לנו סוניה באימייל ששלחה ביום שלישי, והעלתה אצלי את מפלס ההתרגשות גם אם לא המריצה אותי לארוז בעצמי. החצי השני שלנו יצא ערב קודם למרוץ ושכר צימר בצפון הרחוק. שמחתי שסוניה וציפי טרחו לעדכן אותנו בחוויה ושלחו תמונות שלהם.

קבוצה א משתפת בחוויות

הרביעייה שלי הגיעה ביום חמישי, לקראת הצהריים, ברכבו של מיכאל. הנסיעה עברה בנעימים, אף ששוחחנו גם על עניין אידאולוגי עקרוני בשבילי – צמחונות וטבעונות. מיכאל התעניין מדוע איני צורכת ביצי חופש. הסברתי שאף שזה הרע במיעוטו, ביצי חופש אינן פותרות את הרצח המובנה של תעשיית הביצים: השמדת כל האפרוחים הזכרים מזן מטילות, הנחשבים ל"פסולת" מבחינת תעשיית הביצים. הן גם אינן מונעות את קטימת מקורי התרנגולות. שלושת שותפיי לנסיעה גילו אהדה כלפי הרעיון הצמחוני כך שלא הייתי מיעוט נרדף. יתרה מזאת, מתוך התחשבות בי, טרחו והביאו כיבוד טבעוני.

למרבה המזל, מרינה היא מנהלת פרויקטים, והדבר ניכר היטב באופן שבו "תקתקה" את העניינים לפני המרוץ ובמהלכו. בין השאר פתחה שתי קבוצות ב-WhatsApp, הראשונה לכל השמינייה והשנייה לרביעייה שבקבוצתה – מרינה, מיכאל, איילת ואני. רשימות הציוד שהכינה סייעו אף הן. בנוסף, היא הכינה טבלה משוערת של זמני הגעה של כל אחד מהרצים, ואין לי מושג איך, הרצים התאימו עצמם כמעט תמיד לתחזיותיה של מרינה. מלבד זאת, הן מרינה והן איילת התגלו כ-ג'י-פי-אס אנושי, כך שהיינו לגמרי מסודרים מבחינה זו.

כחום היום – קטע ריצה ראשון

יום חמישי, שעה 13:00. הנה מגיעה ציפי ומעבירה אלי את הצמיד הירוק! תורי לצאת לדרך ואיחולי ההצלחה של חבריי לקבוצה מלווים אותי. ריצה לאורך אגמון החולה עד לגשר הפקק. חם! איני רגילה לרוץ בשעה כזו ובחום שכזה. הצטיידתי בבקבוק של חצי ליטר מים, ופעמיים שפכתי מעט מהם על ראשי כדי לצנן עצמי. שמחתי לסיים את המקצה וגם שמחתי לגלות, שאני מצליחה לרוץ גם בחום היום, אף שקשה לומר שאני נהנית מכך. לאורך הריצה חיכיתי לרגע שבו תסתיים. מאחר שלא הצטיידתי בשעון ג'י-פי-אס, שאלתי רצים אחרים מדי פעם מהו המרחק שכבר עברנו. סיימתי! 9.25 ק"מ של ריצה בחום… ברוך שפטרני מעונשה של זו.

יעל שמש שמחה להעביר את הצמיד למרינה קריסטל

מנוחה ראשונה

איילת היא אחרונת הרצים בקבוצתנו וכשהיא מגיעה לכפר נחום, סחוטה מהחום ומכאב בטן מציק, מרינה מפנקת את כולנו בארטיקים. יש לנו כארבע שעות מנוחה. במנוחה זו שמחתי לפגוש רץ טבעוני אחר – אלון אדלר – שאותו הכרתי עד כה רק מהפייסבוק. הידד למרוצים המזמנים פגישות משמחות שכאלה. מיכאל, מרינה, איילת ואני מתרגעים, וצופים בהנאה בכנרת ובשחפים החגים מעליה, בעוד חברינו מתחילים לרוץ. אך אנו לא מתעכבים יתר על המידה, כי קבענו איחוד של שתי הקבוצות וארוחה משותפת בתחנת כלא צלמון. אולם פקק בלתי נסבל בדרך לשם אינו מאפשר לנו להגיע במועד. מוותרים בצער על האיחוד ומחליטים על ארוחה נפרדת – בהררית. מיכאל מוצא אזור יפה עד מאוד, פורש מחצלת ודברי אוכל מוּצאים מהמכונית. הציוד להכנת האוכל אמנם נמצא אצל חברי הקבוצה השנייה, אך מה את נבהלת? יש איילת! את איילת, אשתו של מיכאל, אני מכירה מחדר המורים באוניברסיטת בר-אילן, שכן היא מרצה לתלמוד. היא ציידה את מיכאל בכמות מסחרית של פסטה טבעונית, וכולנו נהנים ממנה ומהללים את איילת. הזמן חולף חיש מהר. למעשה, הזמן החולף במהירות הוא מוטיב חוזר במרוץ הזה, למעט זמן הריצה בחום היום, שדווקא התנהל בעצלתיים, כאילו גם הוא מותש מהחום. זהו – הגיע הזמן לעזוב את המקום היפה הזה, לארוז את הפקלאות ולצאת לסיבוב שני של ריצה.

מנוחה נעימה בהררית. מימין לשמאל: מרינה קריסטל, יעל שמש ואיילת שמש

ריצת לילה והג'סטה של יריב – קטע ריצה שני

יום חמישי, שעה 20:21: קטע ראשון של ריצת לילה, איזו התרגשות! 11.5 ק"מ מעראבה/אבטליון להושעיה. מצוידת בפנס ראש, אפוד זוהר ונצנץ אני מתייצבת בתחנת ההחלפה, שבה אני פוגשת את האיש האהוב והנדיר שלי, יריב גלבוע, חמוש באופניו. יריב, שידע שאני חוששת לאבד את דרכי בלילה, התנדב לרכוב לצדי את קטעי הלילה. הוא הגיע באוטובוס לצומת המוביל, ומשם רכב עד תחנת ההחלפה. העובדה שיריב מתלווה אלי מפיחה בי אומץ להתנתק מקבוצת רצים שהתחלנו יחדיו את הריצה ולשעוט קדימה, אף שהעין אינה קולטת רצים נוספים במרחק סביר. הפנס הגדול שהביא יריב התקלקל, וכך קורה שאני מאירה לו את הדרך, ולא להפך. אבל הנוכחות שלו מרגיעה אותי. "כן, כן, רוצי! סבתא שלי הייתה רצה מהר יותר!" "מדרבן" אותי יריב, ומשתף אותי בתובנה שמי שבאמת יכול לומר משפט כזה הוא הנכד של אסתר רוט-שחמורוב. לאחר הריצה בחום היום – כה נעים לרוץ בקרירות הלילה. נכון שבטעות נכנסתי לשתי שלוליות, אבל זה לא פוגע במצב הרוח הטוב. קרקור הצפרדעים מוסיף לאווירה הקסומה, ורק חבל לי שאיני רואה את הנופים, בשל החשכה. אני מגיעה לתחנת ההחלפה בחיוך גדול. "כיף!" אני משיבה לשאלה "איך היה?"

מחכים לי בעודי רצה בלילה. מימין לשמאל: איילת, ערן, מרינה, דרור, סוניה, ציפי ומיכאל

פנצ'ר

לאחר סיום קטע הריצה השני אני נפרדת בתודה מיריב. הוא אמור להמשיך לרכוב בכביש עד סמוך לקטע הריצה השלישי והאחרון שלי, שם יישן ויתייצב בזמן לרכוב לצדי. כאשר אנו מתפנים מהתחנה אנו פוגשים בו ברמזור עם אופניו. חבריי לקבוצה מתפעלים מהג'סטה שלו. "זה לא שאתם מכירים זמן קצר, והוא צריך להרשים אותך, אתם כבר הרבה זמן יחד". אבל מי שמכיר את יריב כמוני יודע שאין לו צורך להרשים אף אחד. הוא פשוט נענה למצוקה שלי ואולי גם ראה בכך הזדמנות להרפתקה בשבילו. אנו ממשיכים בנסיעה לתחנה הבאה, לאסוף את מרינה, והנה טלפון מיריב. יש לו נקר בגלגל, והוא תקוע במקום חשוך. רק באור יום יוכל לתקן את הנקר, ומשום כך לא יוכל ללוות אותי בתחנה הבאה שלי. אני מרגיעה אותו בכל הקשור אלַי. כעת, לאחר קטע הריצה הקודם, שבו ראיתי עד כמה השבילים מסומנים ובאמת אין כל סיבה שארוץ לאיבוד, כבר איני חוששת לרוץ לבד (טוב, זה לא לגמרי מדויק. חוששת, אבל פחות). אין רע בלי טוב. לפחות יריב לא יצטרך להתעורר בסביבות 3:00 בבוקר ללוות אותי, ויוכל לישון עד אור יום.

מנוחת הלוחמים

כל חברי הקבוצה נהנו מריצת הלילה. לאחר שסיימנו את חלקנו והעברנו את הלפיד (כלומר, צמיד המרוץ) לחצי השני שלנו, הגיע הזמן לפרוש למנוחה בצימר שהזמין לנו מראש ערן, ממש סמוך למקום שבו סיימנו את המקצה – בבית לחם הגלילית. אנו מתפעלים מהבחירה. פוגשים בשמחה את ציפי, ערן ודרור, שעומדים לצאת לדרכם, לאחר שהקפיצו את סוניה לתחנת ההחלפה. הצימר גדול ונעים, ובו שני חדרים (מיכאל זכה לחדר משלו), ואנו מתענגים על המטעמים שהשאירו לנו חברינו, שנחו בו לפנינו. עוגה טבעונית טעימה להפליא ואורז בעלי גפן שהכינה ציפי ופסטה טבעונית מצוינת שהכין דרור. כמה מרענן לחלוץ את נעלי ריצת השטח, להתקלח וללבוש בגדים נקיים. אי-אפשר לדבר על שינה של ממש. הרי לאחר המקלחות והאוכל נותרו רק כשעתיים  להתארגן ולצאת לדרך, ומתוכן לפחות שעה לא הצלחתי להירדם. אך די בכך כדי להטעין את המצברים ולקום רעננים. זה כוחו של האדרנלין.

מנוחת הלוחמות, בעוד סוניה רצה

היקום מתעורר ואני רצה בתוכו

קטע ריצה שלישי ואחרון שלי – יום שישי, 4:20 בבוקר. 10 ק"מ, מקיבוץ הזורע לקישון. עדיין ריצת לילה עם כל הציוד. חשוך, ויריב אינו לצדי. אבל הפעם, בניגוד לשני קטעי הריצה האחרים, כל הזמן ראיתי רצים במרחק מה ממני, או למצער ראיתי אורות אדומים מהבהבים באפלה והיה בכך כדי להרגיע. זאת למרות שבאמת, עם הסימון התכוף והמדויק אין סיבה ללכת לאיבוד. אני רצה בהנאה, והפעם נכנסת רק לשלולית אחת (בכל זאת שיפור) בעודי מקשיבה לקולות הטבע המתעורר לחיים. מלבד קרקורן הקסום של הצפרדעים אני מופתעת לשמוע ציוץ ציפורים, אף שעדיין חשוך לגמרי. "כמה מענג ומשחרר לרוץ בלילה בחיק הטבע. זה בדיוק סוג המרוצים שעלי לחפש" גומלת החלטה בלבי. ובלבד, כמובן, שאין צורך ביכולות ניווט ואין חשש ללכת לאיבוד. מה? זהו? כל כך מהר נגמר המקטע? הנה תחנת ההחלפה. למרות השמחה שהשלמתי את חלקי במרוץ, חבל לי ש… זהו, העברתי את הצמיד למרינה ונגמרה הריצה בשבילי. דווקא נחמד לרוץ עוד ועוד בתנאים אידאליים כאלה.

הדרן לתפארת – לרוץ "בהתנדבות" עם איילת

מאחר שריצות הלילה השאירו בי טעם של עוד, החלטתי ללוות את איילת בקטע המסיים של המרוץ, מכפר החורש לתמרת. בעודנו ממתינות למיכאל, שקיבל עליו לרוץ את הקטע הקשה ביותר במרוץ, שמחתי להכיר את אמיר סנדץ', מרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, אף הוא רץ למרחקים ארוכים (עד כה שלושה מרתונים). הוא זיהה אותי מהבלוג. אני חייבת להודות שנחמד מאוד לגלות שיש לי קוראים סמויים, ועוד מהאוניברסיטה שבה אני מלמדת. הנה הגיע מיכאל שמח ומחויך למרות העלייה הארוכה והקשה שהיה עליו לצלוח בסיום. הצמיד עובר לאיילת ואנו יוצאות לדרך. 8.75 ק"מ שבתחילתם עלייה אך רובם בירידה. איילת, תושבת ראש העין, אינה מתרגשת מעליות ואינה מאטה את הקצב לכבודן. בוקר, עדיין לא חם, והנוף מרהיב ביופיו, כאילו רצנו בשוויץ. אני שמחה בגיוון הזה, שהרי בריצות הלילה, שהיה להן הקסם האפל שלהן, לא יכולתי לראות את הנוף סביבי, והנה כעת הכול פרוש לעיניי ובהיר. חורשות ויערות יפים, פרות גועות ותוהות עלינו לאורך המסלול, פרחיו הכחולים של העולש מנקדים את הדרך. כמה יפה העולם! וכמה נעים לרוץ בחברותא ולהתפעל ביחד מהנוף. הייתה זו ריצת הסיום עם איילת שזיכתה אותי ברגעים של תחושת חופש בלא גבולות ושמחה טהורה שלצדה תובנה: אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם הוא לרוץ בחיק הטבע! לקראת סיום פוגשים אותנו ששת חברי הקבוצה האחרים, וכולנו מלווים בצוותא בריצה את איילת לנקודת הסיום. סיימנו!

מגיעים ביחד לקו הסיום

ארגון למופת אך תחינה טבעונית

אין ספק שמרוץ הר לעמק הוא מרוץ מושקע ומאורגן לעילא ולעילא. כאן המקום להרגיע את כל מי שחושש מהצורך לנווט: החשש מיותר, משום שהמסלול, כאמור, מסומן באופן שאפילו אני לא החמצתי את הסימנים. בסיום המרוץ חיכה לרצים מתחם גדול שכלל גם כיבוד עשיר. ובכל זאת, אני מסיימת בתחינה טבעונית (או אם תרצו – טחינה טבעונית) למארגני מרוצים באשר הם – בשנים האחרונות הולכים ומתרבים הטבעונים, ובכלל זה הרצים הטבעונים, ונראה שהמגמה הזו בעלייה מתמדת. נעריך מאוד אם תתחשבו גם בנו, ובמקום גבינה ומוצרי חלב תספקו לנו חומוס, טחינה או אבוקדו.

אפשר גם אחרת: ארוחה טבעונית

והאם כבר הזכרתי ש… ניצחנו?

המרוץ הסתיים והמטרה שהצבתי לי, לסיים אותו בחיוך, בתחושת חיבה ורֵעות כלפי חברי הקבוצה, ובלי שתתגלענה מריבות בינינו – הושגה בגדול. הכול זרם על מי מנוחות ובנעימים, חשנו נוח זה בחברת זה, וכל אחד מהחברים תרם תרומה משמעותית לחוויה המשותפת. וזהו לדידי הניצחון האמתי במרוץ הנפלא הזה. אז הוא שאמרתי: ניצחנו!

רוצי חוי, רוצי, וחזרי עם מדבקה

בשעה שאני יושבת מול המחשב וכותבת את השורות הללו (להגנתי, לאחר אימון בוקר מפרך), חברתי חוי זוסמן רצה את המרתון הראשון בחייה, בווינה. הבטחתי לה שאחשוב עליה ואשגר לה אנרגיות חיוביות בזמן הריצה שלה, וזו ההוכחה שאני אכן עושה זאת. "רוצי, חוי! רוצי!". חוי, בעלת החיוך הרחב, הייתה מתוחה וחרדה לקראת המרתון הראשון שלה. למתח שלה תרמה גם העובדה שהיא יצאה לווינה לבד, בלי האיש שלה (מישהו צריך לטפל בילדים הקטנים), ובלא אף מכר נוסף שירוץ אותו המרוץ. אך כפי שאמרה סוניה, "חוי ידידותית כל-כך, שבוודאי תמצא לה שם חברות חדשות". והעיקר – היא תחזור עם הישג מרשים ועם כינוי חדש שהשיגה ביושר – מרתוניסטית, ואולי גם עם המדבקה הנכספת – 42.2.

הולכים ומתרבים חבריי לקבוצה שנהיו למרתוניסטים, ותמונותיהם מטקס הדבקת המדבקה מקשטות את הפייסבוק.

עידית – אושר צרוף וחיוך לכל אורך הריצה

עידית סעד הגשימה חלום ישן, ורצה ב-17.3.13 מרתון ראשון בברצלונה, למרות כל הפציעות שעברה בדרך והניתוח בכף הרגל שעברה בשנה הקודמת. משך הריצה כולה לא מש החיוך משפתיה, והמרתון עבר עליה כחוויה מאושרת, בלי כל כאבים במהלכו ולאחריו. בני משפחתה וחברים קרובים חיכו לה בתחנות שונות של המסלול. בנותיה הכינו לה מראש פתקים לחיזוק הנפש, שאותם החליטו לתת לה כאשר יראו שקשה לה, אך רק בסיום המסלול הגישו לה את כל החבילה. הן הסבירו לה שלכל אורך הדרך היא נראתה "תותחית" ומאושרת מכדי לקבל את הפתקים ההם שנועדו לשעות קושי ומשבר.

עידית, שהצטרפה זה מקרוב לפייסבק הוסיפה את התמונה הבאה ומתחתיה הכיתוב: "לאחר שבועיים – תם עידן הצניעות".

 עידית – לרוץ בשמחה ובאהבה

איציק ואיתן – "יחד, כל הדרך"

גם הצמד-חמד, החברים הבלתי נפרדים, איציק אלעזר ואיתן דביר, רצו מרתון ראשון – בתל-אביב. "ציל וגיל", כינתה אותם עידית שוהם, שהיא וקרן לי, חברתה לאימונים לקראת תחרות "איש הברזל", זכו לכינוי "צילי וגילי". המרתון הרשמי בוטל, וכולנו הצטערנו בשבילם, ביודענו כמה מאכזב הדבר שלאחר חודשים של אימונים, המטרה שלשמה התאמנו פשוט התאדתה. אך שבוע לאחר מכן, ביום שבת, אורגן מרתון "ישראמן" בפארק הירקון ואִפשר להם לקצור את פֵּרות ההשקעה הרבה. על אף היותי שומרת שבת, לא יכולתי שלא לשמוח בשבילם ובשביל הרצים האחרים על שנמצא פתרון לרצי המרתון המלא. איתן ואיציק רצו אם כן בפארק הירקון, במזג אוויר קריר, אך ברוחות חזקות. חברים מהקבוצה ליוו אותם במקטעי ריצה לאורך כל הדרך, וחברים ובני משפחה עודדו אותם מצדי הדרך, וכפי שאמר לי איציק, התמיכה המאסיבית הזו עזרה לו להתגבר על קשיי הקילומטרים האחרונים. לאחר המרתון דיווחו שהם נישאים על ענן של אושר ומתקשים לנחות.

 מימין לשמאל: איציק אלעזר ואיתן דביר – "שני חברים יצאו לדרך"

ליאת – לסבא וסבתא לא מגיעה מדבקה?

גם ליאת נתנאל, לאחר שני מרתונים בשק, בברלין ובירושלים, שמארגניהם לא חילקו כל מדבקה, קיבלה סוף סוף מדבקה מאילן פריש, שאותה הדביקה על המכונית של הסבים שלה, מאחר שאין לה כעת רכב משלה. עם מדבקה כזו הפנימה סבתהּ סוף סוף מהו המרחק של מרתון ("אז תזכירי לי, מרתון זה 21 ק"מ?", שאלה לפני עידן המדבקה).

 ליאת נתנאל – מקור לגאווה לסבא ולסבתא

סוניה – שמחת הטקס

ואחרונה חביבה, סוניה מנדלוביץ, שאף היא נהייתה מרתוניסטית, לאחר שרצה מרתון ראשון ברומא, עם אישהּ דוד, אף היא ב-17.3.13, באותו היום שבו רצה עידית סעד מרתון ראשון בברצלונה. כאשר הצטרפה סוניה ל"אנדיור" כלל לא חשבה על מרתון, אך קיבלה תיאבון כאשר יותר ויותר אנשים מסביבה יצאו למרוצי מרתון ואולטרה מרתון. היא לא האמינה שאכן כוחה יעמוד לה לגמוע 42.2 ק"מ, מה גם שנפצעה במהלך האימונים. אך להפתעתה רצה, בלא משברים ובלי קשיים גדולים מדי, יותר מ-44 ק"מ (אולי היה זה הבלגאן האיטלקי שהאריך את הדרך, וכן שינוי המסלול שנדרש בשל ההתכנסות בותיקן לצורך בחירת האפיפיור החדש בדיוק בזמן המרתון). והחשוב מכל – היא סיימה עם טעם של עוד, וכמו עידית, כבר חושבת על המרתון הבא.

סוניה סיפרה לי על שירות שלא הייתי מודעת לקיומו, עליו נודע לה ממאמן הריצה, מני קורן, והנה אני מפרסמת אותו לתועלת הרבים. כדי לזכות במדבקה, הצטרפו למועדון שאלה פרטיו, ומלאו את פרטיכם:

http://www.marathonclub.net/default.aspx

וכדי למנוע אכזבות: לא כל המרתונים מוכרים בידי המועדון. להפתעתי התברר לי שמרתון ירושלים, שבו רצתי השנה, אינו כלול בו, ואילו מרתון תל-אביב אכן כלול.

סוניה סיפרה כיצד התרגשה לקבל את המדבקה בדואר, לביתהּ, לאחר שסיפקה למועדון אישור על שסיימה את המרתון. "הרי רצתי רק בשביל המדבקה", אמרה לנו סוניה בחיוך, לאחר סיום האימון הקבוצתי ביום שישי, ביער בן שמן. "יכולת לעשות לעצמך חיים קלים יותר", השבתי, "אני קיבלתי מדבקה לפני שנה עוד לפני שרצתי מטר אחד במרתון תל-אביב, רק בזכות זה שנרשמתי אליו" ("הדביקי אותה על האוטובוס שאתו את נוסעת לאוניברסיטה", הציע לי רן שילון). "אפשר להשיג מדבקה הרבה יותר בזול", הוסיפה ויוי, "פשוט, להזמין מבית דפוס…". אבל כולנו יודעים שהערך של המדבקה נובע רק מכך שהזענו כדי להשיג אותה.

מרגש בעיניי שסוניה בחרה לעבור את טקס הדבקת המדבקה אתנו, חבריה לקבוצת הריצה, עם תום האימון ובמהלך הפריסה, ולאחר שקרצפה בקפדנות את המקום שבו תודבק אחר כבוד המדבקה, הוזמנו לטקס. השמחה הייתה רבה והפרגון מחמם לב. והנה, עוד מכונית עם המדבקה 42.2 הצטרפה לכביש.

 סוניה מנדלוביץ – מעבר מ"רצה" למרתוניסטית

טקסי מעבר

זאב ז'בוטינסקי טען כי מותר האדם מן הבהמה הוא הטקס, באשר הטקס מציין תרבות. אנתרופולוגים כותבים על חשיבותם של טקסים, ובייחוד טקסי מעבר, כמציינים שינוי במעמד המשתתף בטקס. למרות זאת, ככלל, איני חובבת טקסים (ובייחוד טקסים שבהם מגישים חלקי גופות של בעלי חיים מתים), אבל טקס הדבקת המדבקה יוצא מכלל זה, שהרי הוא קצר הרבה יותר, ספונטאני ומציין הישג של ממש. למרות קוצרו, יש לטעמי להוסיף אותו לרשימת טקסי המעבר שמנה האתנוגרף, ארנולד ון-גנפ, שהרי הוא מציין שינוי מהותי שחל באדם – שינוי שהפכו מרץ, למרתוניסט.

התכתבות על דף הפייסבוק של סוניה:

מירב מרום: סוניה, עשית זאת בגדול ובקלילות. ציפי, מתי אנחנו? גם אני רוצה מדבקה.

ציפי בר-אל: אנחנו?… אנחנו נקנה מסוניה את האוטו.

סוניה מנדלוביץ: את האוטו הזה אני כבר לא אחליף 🙂

מימין לשמאל: מירב מ', יעל, חוי, סוניה, ציפי ומרינה בטקס הדבקת המדבקה של סוניה