טבעונית למרחקים ארוכים: לרוץ בבית – מרוץ גבעת שמואל בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן

נאמנות כפולה ומסר טבעוני

לולא אריה ארזי, הסמנכ"ל לענייני סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, הייתי עלולה להחמיץ את המרוץ הזה. אריה ואני חולקים אהבה משותפת לריצה, ובשנה האחרונה היה אריה פעיל בהקמת קבוצת רצים מבר-אילן. לקראת מרוץ גבעת שמואל הוא שלח לי הזמנה להירשם והבהיר שזו הפעם הראשונה בתולדות המרוץ שהוא מתקיים בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת בר-אילן, ושני קילומטרים ממנו אף יעברו בשטח האוניברסיטה.

המחשבה על ריצה בשטח האוניברסיטה, שהיא בשבילי יותר ממקום עבודה, ריגשה אותי מאוד, אז מובן שנרשמתי. רובריקת העמותה שאליה אני משתייכת גילתה את נאמנותי הכפולה: אנדיור/בר-אילן, כתבתי שם.

יעל שמש עם אריה ארזי ומתן בר-נוי במרוץ גבעת שמואל

בדרך כלל איני רצה עם חולצת המרוץ, אבל הפעם היה המצב שונה – על החולצה שקיבלתי הוטבע הלוגו של בר-אילן וכן נרשם מאחור – רצי אוניברסיטת בר-אילן. הבעיה הייתה שקבלת החולצה בערב שקדם למרוץ לא הותירה בידי פנאי להוסיף לה כיתוב אידאולוגי, בהתאם לכלל שאימצתי לשאת מסר טבעוני במרוצים שאני משתתפת בהם. משום כך כתבתי על מספר החזה את המילים Vegan Runner וחבשתי כובע הנושא אותו מסר, ונחה דעתי. נחה? טוב, לא בדיוק. בשלב הזה החלתי לחשוש (ובדיעבד לשווא) שמא חיבלתי בפעולתו התקינה של השבב האלקטרוני, והתוצאה לא תימדד לי, כאשר כתבתי מעליו את המסר הטבעוני.

לב כבד? צאי לרוץ!

למרוץ הגעתי בלב כבד. בבוקר המרוץ קיבלתי אימייל וממנו נודע לי על החמרה קשה במצבו של דודי, אחיה היחידי של אמי, החי בארצות הברית. ביודעי כמה אמי קשורה לאחיה, רציתי להיות אִתה ולחבק אותה. הדעת הוסחה מעט מהדאגה לדודי ומהכאב על כאבה של אמי כאשר הגעתי למקום ההתכנסות של המרוץ, פארק רמון בגבעת שמואל. פגשתי שם רצים שהחולצה זיהתה אותם כמשתייכים לבר-אילן. שניים מהם היו אריה ארזי, שעליו כבר כתבתי בפתיח, ומתן בר-נוי, יו"ר אגודת הסטודנטים, אב טרי לתינוק בן יממה, שמיד לאחר השתתפותו במרוץ מיהר לבית החולים. הצטלמתי אִתם למזכרת. לאחר מכן פגשתי גם את עדנה, חברתי לקבוצת "אנדיור".

הריצה, ייאמר לזכותה (אך אולי גם לחובתי), מפיגה מתחים ומשחררת לחצים. רק התחלנו לרוץ והמחשבות החלו לנדוד למחוזות אחרים מחולי, מסכנת חיים ואפילו מהכאב האופף בוודאי את אמי. כאשר רצנו בבר-אילן הייתי כחולמת. פעמים אחדות הזדמן לי לרוץ מעט ברחבי הקמפוס, בחצאית ארוכה ובתרמיל על גבי. אך הייתה זו ריצה מתוך כורח, כאשר חששתי שמא אאחר לשיעור; ריצה מתנצלת כזו, הרחוקה מלהיות משוחררת; ריצה שעוברת לפרקים להליכה, בעיקר מחמת חוסר נעימות שמא אתפס רצה. ואילו כעת הריצה היא מה שמצופה ממני, והייתה בכך תחושה משכרת של שחרור.

מתנות יום הולדת

לא תכננתי שבירה של שיא אישי במרוץ הזה. לכן הופתעתי ושמחתי לגלות שעיריית גבעת שמואל, האוניברסיטה שלי, המאמן שלי, אילן פריש ואני עצמי – כולנו חברנו יחד להעניק לי מתנות יום הולדת שווה במיוחד במרוץ הזה (יום הולדתי העברי חל בשבת שלאחר המרוץ). מתנות יום ההולדת כוללות שיא אישי וכיבוש היעד של ירידה מתחת לחמישים דקות במרוץ של עשרה קילומטרים (49:52), ופודיום וגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.

יום הולדת שמח!

מתנה ליום ההולדת. צילום: אריה ארזי

רעב ותהייה – מה בנוגע לכריכים טבעוניים?

"כעת תאכלי היטב ותנוחי", הורה לי לאחר המרוץ המאמן אילן פריש, האיש הדוחק בי לצאת מאזור הנוחות, להתאמץ ולהשתפר. "טוב", השבתי בצייתנות, אך לא ידעתי כיצד למלא אחר הוראותיו. המרוץ הסתיים לפני שעה ארוכה אך אני הייתי עדיין במקום, מצפה לטקס חלוקת הגביעים. הריצה עוררה את תיאבוני, ולכן כאשר הכריזו על חלוקת כריכים הלכתי בתקווה למצוא גם כריכים טבעוניים. לא היו כאלה. הכריכים הכילו טונה או ביצה. לכן אני מנצלת את הבמה לפנות שוב למארגני מרוצים ולבקש שידאגו גם לכריכים ובהם חומוס, טחינה, אבוקדו או כל ממרח שאינו מכיל בעלי חיים ותוצרתם (בשר, דגים, חלב, ביצים ודבש). הרי מספרי הרצים הטבעונים עולה בהתמדה, ויהיה זה ראוי ויפה להתחשב גם בהם.

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: ריצת שלוש הרגלים – חול המועד פסח תשע"ד

זוהי הריצה השנייה במסגרת ריצות שלוש הרגלים של "אנדיור". הראשונה הייתה בסוכות, ומניסיון קודם וכן מניסיון שנים קודמות של ריצות סליחות בערב יום הכיפורים, אנו יודעים שיש למה לצפות. "ריצת טיול", כינה אותה רן שילון. כתמיד, המדריך הוא מנש הס, שמבצע את התפקיד בהתנדבות ובהצלחה מסחררת.

הפעם הריצה החלה בקיבוץ רמת רחל, השוכן בתוך ירושלים.

רבים מדברים על החשיבות של "ההנאה מהדרך", ובמקרה זה הדברים מקבלים משמעות נוספת. מירב אוספת את סוניה ואותי, והדרך לקיבוץ רמת רחל, בחברת שתי חברות אהובות וידיד אחד דעתני, ה-Waze, עוברת עלינו בשמחה ובהשלמת פערים. זהו לנו מפגש ראשון עם סוניה מאז רצה את מרתון פריז, כך שהצהלה גדולה.

מימין לשמאל: סוניה, יעל ומירב, ליד קבר דוד

ברמת רחל אנו פוגשות את שאר הרצים והרצות נרגשים לקראת החוויה, והריצה מתחילה בשטח פתוח, בפארק הזיתים היפה.

פארק הזיתים. צילום: עידית שוהם

 

הנשימה נעתקת למראה הפסל של עמודי עץ זית, ואני קולטת בהקלה שאיתן דביר ועידית שוהם, הרצים המצלמים של הקבוצה, מתחילים במלאכת הצילום, ויודעת שגם הפעם צדיקות מלאכתן נעשית בידי אחרים.

פארק הזיתים. צילום: עידית שוהם

פארק הזיתים. צילום: עידית שוהם

אנו צופים על ספר המדבר, על ההרודיון והר חומה וממשיכים בריצה למוצב הפעמון הירדני שמול קיבוץ רמת רחל. משם אנו רצים לתלפיות הישנה ועוצרים ליד הבית שבו התגורר ש"י עגנון. מנש מספר לנו שבימי חייו של עגנון הציבה העירייה שלט מול פתח ביתו המבקש מהתושבים לשמור על השקט, משום ש"סופר בעבודתו".

לזמן קצר הקבוצה מתפצלת ואני רצה עם רן, שיוצא לריצה מהירה יותר המעלה את הדופק. אנו עוברים בנקודת תצפית יפה לים המלח ומגיעים לפסל הסובלנות וכאשר אנו חוזרים להתאחד עם שאר הקבוצה אני חשה הקלה. מנש מציין שבאזור שבו אנו נמצאים, מול ארמון הנציב, שמות הרחובות נושאים את שמות עולי הגרדום והרי זה כקריאת תגר (למען האמת, הוא התבטא בלשון פחות מעודנת) לארמון הנציב. רצים בטיילת היפה של ארמון הנציב ומנש מספר לנו שמדי שנה, בכ"ט בחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים, חוגגים בה בני העדה האתיופית את חג הסיגד, חג הכיסופים לישראל.

בגבעת התנ"ך היפה מנש מוצא צבה גדולה, ואני מתמלאת אושר. צבים היו חלק בלתי נפרד מילדותי בעומר, אך היום כמעט שאינם בנמצא.

שם, ליד כתף הינום, מספר מנש על התגלית הארכיאולוגית המרעישה שהתגלתה בכתף הינום בחפירותיו של הארכיאולוג, גבי ברקאי: שתי לוחיות כסף ובהן נוסח מקוצר מעט של ברכת הכוהנים, המתוארך למאה השישית לפנה"ס, הממצא הקדום ביותר של טקסט מקראי. ההשערה היא שלוחיות הכסף הללו שימשו כקמיעות. מנש מחלק לכל אחד מאתנו מתנה קטנה וחביבה שהכינה הבת שלו – ברכת כוהנים מודפסת ומנוילנת ורבים מאתנו, כולל אני, מצמידים אותה לתרמיל. ברכת הכוהנים אהובה עלי במיוחד.

ברכת כהנים כמזכרת. צילום: איתן דביר

אנו עולים בריצה להר ציון ותוך כדי ריצה אני מתעדכנת ביעדים המרשימים של חבריי לקבוצה, בין אם מדובר ביעד של מרחק (אלו המתכננים לרוץ 70 ק"מ עוד שבוע, במרוץ מים אל ים), ובין אם מדובר ביעד של מהירות.

מקבר דוד (שדוד אינו קבור בו, שהרי בוודאי נקבר בעיר דוד) ממשיכים לארבעת בתי הספר הספרדים, ומנש מספר את סיפורו המרתק של בית הכנסת "החורבה", שעבר גלגולי הרס ושיקום, ושהיום, לאחר השיפוץ, הוא כולו תפארת והדר, ולעומתו, בפרדוכס ירושלמי, בית כנסת "תפארת ישראל" ההרוס ונראה כחורבה. משם אנו ממשיכים לשני בתי כנסת אשכנזים, שלא לקפח אף עדה.

"היכונו לביאת המשיח!" צועק בהתלהבות בחור צעיר הצועד לכותל ומהווה הדגמה חיה לכך ש"סינדרום ירושלים" עודנו עמנו.

"היכונו לביאת המשיח!". צילום: איתן דביר

אנשים כה רבים מגיעים לכותל המערבי לטקס ברכת כוהנים. גם אנו קיווינו לשמוע אותו, אך הטקס מתאחר ולמרבה הצער צריך להמשיך. אנו רצים למתחם התחנה, היפה עד מאוד בעיניי, ומשם ממשיכים לעלות בריצה לקיבוץ רמת רחל. אני מתוודה בפני לילך שכאשר ירדנו מהקיבוץ חשבתי לעצמי שדווקא בסוף צפויה לנו עלייה. מתברר שאותה מחשבה בדיוק עברה גם במוחה. "מוחות רצים חושבים במקביל". העלייה סוף סוף מסתיימת ומובילה אותנו לפריסה טעימה וכשרה לפסח, ברובה טבעונית, שאנו ראויים לה לאחר 18­–19 ק"מ של ריצה ברחובות ירושלים.

וכבר מחכים לריצת שלוש הרגלים הבאה…

פורסם בקטגוריה ריצה | 11 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: חצי מרתון תל-אביב 2014 – הקבוצה של עידית

אישה בורחת מאחריות

"איך זה שאת לא 'פייסרית'?", שאלו אותי כמה וכמה פעמים חבריי לקבוצה, שהרי כה רבים מ"אנדיור" התגייסו למשימת הכתבת הקצב. שאלה נבונה. דווקא מתאים לי להיות מכתיבת קצב. נראה לי מדליק לגמרי לנסות לעודד רצים אחרים ולסייע להם בדרך להגשמת החלום שלהם. מתאים לי כמו כפפה ליד, למעט… העניין עצמו – הכתבת הקצב. הרי איני יודעת לקבוע קצב לעצמי אז איך אשא על כתפיי הדקות אחריות כזו כנציגת ציבור? לא בא בחשבון. ובכל זאת מצאתי דרך ליהנות מכל העולמות – גם להתחמק מהאחריות וגם להיות מלווה של "פייסרית". הודעתי לחברתי עידית סעד, מכתיבת הקצב של 2:10 לחצי מרתון, שאצטרף אליה. לא קבעתי את המרוץ הזה כמרוץ מטרה, וזו נראתה לי הזדמנות לרוץ ריצה ארוכה יחסית בהנאה גדולה, ליהנות מחברתה של עידית (הרי במרוץ רגיל אני יכולה רק לחלום על לראות את הגב שלה), ולראות כיצד היא מתנהלת עם כל העניין הזה של הכתבת קצב.

שלושה דורות

למרוץ הגעתי עם חברתי דנה בר, שרצה אף היא חצי מרתון. שלושה דורות היו במכוניתה של דנה – היא, אביה אהרון ובנה עומר, שנרשמו שניהם למקצה ה-10 ק"מ. דנה אמנם שמחה כאשר ביקש ממנה עומר לרשום אותו ואת סבו למרתון תל-אביב, אך היא התקשתה להחליט למי מהם עליה לדאוג יותר. עומר התעקש להגיע למרוץ אף שזה עתה החלים ממחלה, ואביה מוּכר לה כסרבן שתייה. תקוותה הייתה שכל אחד מהם ישגיח על האחר. "את חושבת שמישהו מהם ייקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי?" שאלתי את דנה והוספתי לדאגתה. "נראה לי שאבקש מכרמית [שרצה כמכתיבת קצב במרוץ ה-10 ק"מ] לשים עליהם עין", השיבה דנה בנימת פקפוק. בסופו של דבר שניהם סיימו את המרוץ בשלום.

שלושה דורות - אהרן, עומר ודנה

שלושה דורות – אהרן, עומר ודנה

מכתיבי קצב

עוד לפני הגעתנו לרחבת הזינוק האווירה היא אווירת חג. נחיל רצים ארוך זורם למקום, ואי אפשר שלא להתפעל מכך ולקבל את הרושם שכולם משתתפים במרוץ הזה. עידית מתקשרת אלי ומנחה אותי להגיע לאוהל המרתון, שבו היא שהתה עם מכתיבי הקצב האחרים. שם אני פוגשת גם את כרמית ואת יואל, החבוש בפאה מתולתלת ומצחיקה לראשו. לכל אחד מהם בלון אדום. האווירה שמחה ואני מצלמת אותם למזכרת.

חבורת הפייסרים מ"אנדיור": עידית, יואל וכרמית

חבורת הפייסרים מ"אנדיור": עידית, יואל וכרמית

"הקבוצה של עידית" וסיפורו השמח של דודי שמח

סביב עידית מתקבצת קבוצת רצים התולים בה את יהבם. עידית מסבירה להם בסבלנות את האסטרטגיה שלה – היא תפתח לאט ואחר כך תגביר. אני מציעה עצמי בשמחה לשאת את השלט המורה על הזמן. לאורך המרוץ עידית מעודדת את הקבוצה שלה, מבהירה להם שהנה תגביר מעט ואחר כך תחזור לקצב, מזכירה להם לשתות ולנשום נשימות עמוקות. אני מנסה לעזור לה בעידוד ובהבאת מים לרצים שאִתה. לשמחתנו, גם איציק ודורון מהקבוצה שלנו "אנדיור" בחרו לרוץ אתנו. איציק הוא בדחן מטבעו והדבר תורם לאווירה הטובה. "אל תתאמצו יותר מדי, שלא תתעייפו!", הוא מזהיר את האנשים העומדים על המדרכה וצופים במרוץ. אני משוחחת עם דודי שמח, שהצטרף לקבוצה של עידית. זהו לו מרוץ ראשון, והוא התאמן לקראתו שלושה חודשים. שנתיים הוא היה מושבת מפעילות גופנית לאחר פציעה קשה. הוא חושש שמא לא יצליח לסיים. אני מבטיחה לו שאם יסיים – אזכיר אותו בפוסט שלי כמי שעמד במשימה. משמח אותי לקיים את הבטחתי. לאחר מכן נודע לי שדודי מתאמן אצל חברתי חוי זוסמן, שנהייתה מאמנת ב"אנדיור".

זינוק-מרתון תל-אביב 2014

זינוק!

טבעונים על המסלול וריצה יחפה

מאחר שלבשתי חולצה ועליה הכיתוב Vegan Runner, זכיתי להכיר רצים נוספים, שלמראה חולצתי סיפרו לי שאף הם טבעונים. כך יונתן וחובב, שהשתהו מעט לשיחה נעימה ואחר כך רצו קדימה, וכך גם שגיא, שהוא הרץ היחף הראשון שאני רואה בפעולה. לשאלתי אם לא חם לו בכפות הרגליים, השיב בשלילה. נזכרתי שבילדותי הרחוקה בעומר היינו יחפים רוב הזמן, אז אולי יש משהו ברעיון של ריצה יחפה?

עוּף גוזל ודיוק מרבי

בקילומטר האחרון עידית מעודדת את הרצים לנטוש אותה ולרוץ קדימה. דפנה וסער אכן עושים זאת ושתינו מתמלאות גאווה. אנו חוצות את קו הסיום בחיוך רחב, אוחזות ידיים המונפות אל-על. אך מעשה שטן, עד שאני נוהגת כהלכה בסיומו של מרוץ, זוכרת לחייך ולהניף את ידיי במקום להתבונן בשעון, התברר בדיעבד שאין תמונת סיום שלנו. על כל פנים, עידית מראה לי בשמחה את הרשום על צג שעונה – 2:10:00. איזו דייקנות! ומה באשר לי? האם למדתי את המלאכה ואוכל לשמש מכתיבת קצב במרוץ בעתיד? אני חוששת שלא. נראה לי ששוב אעדיף להצטרף כסייעת למכתיב קצב של אחד מחבריי לקבוצה.

פורסם בקטגוריה ריצה | 10 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: המטרה היא המטרה?

באפריל 1999 טיילתי עם אישי יריב בערבה. ביום השני של הטיול, בשעת צהריים חמה, חיפשנו בקדחתנות צל שבחסותו נערוך מנוחה. אלא מאי? היינו במדבר, וגם אם אין זה נכון ש"ימין ושמאל רק חול וחול" – שהרי המדבר מלא וגדוש באוצרותיו שלו – לא ראינו עץ אחד לרפואה ולמנוחה. לפתע קלט יריב במשקפת שלו מטרה המשמשת את צה"ל במטווחים. מיד הבין את הפוטנציאל שבה: ממטרה לאש חמה תהפוך מטרת צל שיצנן מעט את להט המדבר בעבור ההולכים במשעוליו. "המטרה היא המטרה!" הכריז יריב, משפט שזכה לאחר מכן להיכלל בנכסי צאן הברזל של המטען החוויתי המשותף שלנו, ואנו מיהרנו להחיש פעמינו לעבר אותה מטרה, שהתבררה כקיר בטון לא אכזב. גם אם כיער את הנוף היינו אסירי תודה על הצל שהעניק לנו.

מלהיב לרוץ ביער קדושים! צילום: איתן דביר

נזכרתי באנקדוטה הזו כאשר לאחר המרתון האחרון שלי, מרתון טבריה, חשתי שאני שרויה ב"בַּלְבֶּלֶת". מהי המטרה החדשה שלי? האם כדאי שאקבע לי מטרה של שיפור מהירות למרחק קצר יחסית, מרוץ של עשרה ק"מ, או אולי מטרה מסוג אחר – עלייה במרחקים? ואולי בכלל עדיף שלא אקבע מטרה בזמן הקרוב? למה שלא ארוץ להנאתי, אשתתף באימונים הקבוצתיים, אוסיף עליהם כמה אימונים אישיים, ואשמר את הכושר עד שהלב יישבה בקסמה של מטרה חדשה, שכרגע אין לי מושג מהי? נעתי כמטוטלת בין כל האפשרויות הללו גם כאשר חזרתי לאימוני השטח של ימי שישי, שבועיים לאחר המרתון. במהלך הריצה ביער קדושים חשבתי לעצמי עד כמה אני נהנית מריצות השטח. "לשם מה לי לקבוע מטרה? וכי המטרה היא המטרה? מדוע שלא אניח לעצמי פשוט ליהנות מריצה בנוף היפה?" חשבתי לעצמי תוך כדי ריצה. אלא שעם סיום הריצה, אותם נתונים ממש שימשו אותי משום מה כדי להגיע להרהור אחר – שמא כדאי שהמטרה הבאה תהיה אולטרה מרתון בשטח? ומהרהור להחלטה – 61 ק"מ במרוץ סובב עמק באוקטובר 2014 (כפי שאתם רואים, הותרתי לעצמי די זמן לעכל את ההחלטה ולהתכונן – פיזית ומנטלית).

האם חייבים מטרה? יעל שמש ביער קדושים. צילום: איתן דביר

כדי לתת תוקף להחלטה נרשמתי למרוץ עוד ביום שבו החלטתי עליו. שי מסובב עמק ברך אותי על החלטתי על קיר הפייסבוק שלי. שבחים ואיחולי הצלחה החלו לזרום מכל עבר. התחלתי לחוש – בתערובת של פחד ושל התרגשות – שאין כבר דרך חזרה, שהמסע שלי לאולטרה הראשון בחיי כבר החל. כוחה של החלטה וכוחו של שיתוף.

בהצלחה!

אפילוג

אני מעלה מחדש את הפוסט הזה בשבוע של המרוץ עצמו. היום יום ראשון, וביום שישי, בשעה 4:00 בבוקר, יתחיל המרוץ. כמה מרגש! אני שמחה שהגעתי להעלות את הפוסט בשבוע המרוץ. נראה לי סמלי 🙂 בע"ה, מאחלת לעצמי ליהנות מהמרוץ הזה ולהגיע בשלום ובחיוך לסיומו.

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: מרתון טבריה – לרוץ בעקבות החיוך

חששות ופחדים לפני המרוץ

"רק שלא יפרצו למכונית ויגנבו את האופניים שלך", אמרתי בחשש ליריב בערב שלפני המרתון. שהרי אם יגנבו לו את האופניים, איך ילווה אותי במרוץ, כפי שתכננו? ואני כל כך חשקתי בליווי הזה, עד שלא העזתי להאמין שאכן הכול יסתדר. חששתי מאכזבה מרה, במקרה שלא.

הגענו לטבריה ערב קודם והשתכנו במלון הדירות ארזים. האופניים נותרו במכונית ואני נותרתי עם הדאגות. כאשר יריב חזר בבוקר לדירה, לאחר שהעמיס את הציוד שלנו על המכונית, העמדתי פנים שאיני מופתעת מכך שמצא את המכונית שלמה ואת האופניים בתוכה, ולא גיליתי עד כמה רווח לי. אמנם עדיין נותרה הדאגה שמא לא יתאפשר לו להגיע לכביש באופניים, אך כעת לפחות יש סיכוי. דאגה נוספת שהעסיקה אותי היא אם אצליח להיפגש עם יואל שטיבל כדי לרוץ אתו את המחצית הראשונה של המרוץ. יואל אמנם הרבה יותר מהיר ממני, אך הוא החליט שהוא רוצה לפתוח בקצב רגוע ומעדיף לרוץ את המחצית הראשונה של המרוץ בחברתי.

אך החשש הגדול מכולם היה שרגליי תבגודנה בי, ובעיקר חששתי לקרוע שריר בצורה חמורה שתאלץ אותי להפסיק את המרוץ. לפני המרתון קרה לי פעמיים שהתכווצות חזקה בירך האחורית מנעה ממני להמשיך לרוץ או אפילו ללכת, ונאלצתי למתוח את המקום ולעסות אותו לפני שיכולתי להמשיך באימון. פחדתי שהתסריט הזה יחזור במרתון, ואולי חלילה אף בעוצמה רבה יותר, שתשבית אותי לגמרי.

המרוץ – ריצה בתוך חיוך

למרות חששותיי, מרתון טבריה נפתח ברגל ימין. פגשתי את יואל בקלות. האווירה הייתה מלהיבה. על קו הזינוק פגשתי את יואב בן-דב, רץ טבעוני שאותו הכרתי עד כה רק מהפייסבוק. אף הוא בחולצה המזהה אותו כטבעוני, וכן בתגלחת ראש מגויסת למען הרעיון הטבעוני: מצד אחד גילוח שיצר את האותיות VEGAN ומן הצד האחר הסמל של שחרור בעלי החיים – כף בעל חיים. במהלך המרוץ פגשתי רצים טבעונים וצמחונים נוספים. את חלקם זיהיתי לפי חולצות הנושאות מסר טבעוני, וחלקם סיפרו לי שהם צמחונים או טבעונים, בראותם את חולצת המרוץ שלי שנשאה את הכיתוב Vegan Runner.

ההנחיה שיואל ואני קיבלנו מהמאמן שלנו, אילן פריש, הייתה לפתוח בקצב 5:40 ולהגביר רק לאחר עשרה קילומטר, אך לא הצלחנו לעמוד בהנחיה. הקצב התברר כמהיר יותר. נראה שהאדרנלין של המרוץ והתנאים הטובים לא אפשרו לנו להוריד קצב. נהניתי כל כך לרוץ בקצב נוח, בנוף היפה כל כך: הכינרת לשמאלי וההרים הירוקים לימיני. "המסלול הוא בצורה של חיוך", תדרך אותי חברי לקבוצה אריק הופמן, ואני התפעלתי כל כך מהרעיון ובזמן המרוץ הזכרתי לעצמי שאני רצה בתוך חיוך.

בסביבות הקילומטר החמישי אבן נוספת נגולה מעל לבי למראה המשמח של יריב הממתין לי בצד הדרך. יריב החמיא ליואל על הריצה ההֵרואית של שלושים קילומטר שרצנו שנינו בגשם השוטף, כהכנה למרתון, ומכאן ואילך רכב לצדנו. מלבד חברתו הנעימה, הוא הוכיח עצמו כעזר כנגדי: הושיט לי מים כאשר ביקשתי וקיבל לידיו את השקיות הריקות של הג'לים לאחר השימוש. זו לי פעם ראשונה שאני חוזרת מריצה ארוכה וחגורת הריצה שלי אינה דביקה בשל עטיפות הג'לים הריקות שאני תוחבת לתוכה. בנוסף השמיע לנו יריב מוזיקה, שהוסיפה להנאה, בעיקר השיר "I'm alive!" של ELO, שנראה לי הולם במיוחד מצב של ריצה. כאשר נשבה רוח חזקה שכמעט העיפה את כובעי, יכולתי להעביר את הכובע ליריב.

יואל שטיבל ויעל שמש לפני הזינוק במרתון טבריה

ירידה בקצב וגורמים מעודדים

בערך בקילומטר העשרים נפרדתי מיואל לשלום. לצערי לא הצלחתי להגביר, כפי שהורה לי אילן. החצי השני של המרתון היא אטי במידה ניכרת מהחצי הראשון. "רואים שנחלשת", אמר לי יריב. אאוטש! לא אומרים דברים כאלה! אם שוב יתאפשר בעתיד שילווה אותי – נראה לי שאעביר אותו סדנה מזורזת ומרוכזת – כיצד לתמוך ברצה שאותה הוא מלווה בזמן הריצה.

למרבה השמחה לא קרעתי שום שריר ולא הגעתי למצב שבו הצטרכתי לעצור את הריצה כדי להתמתח או לעסות את המקום הפגוע. הירכיים האחוריות אמנם כאבו, אך היה זה כאב נסבל. למעשה, לאורך הריצה לא חשתי מצוקה או משבר למעט התסכול בחצי השני של המרתון על כך שאיני מצליחה לרוץ בקצב שאני אמורה לרוץ בו. ניסיתי להתעודד באמצעות שלושה פתקי עידוד שחיכו לי בחגורת הריצה – מאמי, מחברתי רונית ומחברתי סוניה. כל פתק כזה שימש זריקת עידוד, אף ששליפתו וקריאתו עיכבו אותי מעט. גם המחשבות על אמי ועל החברות הטובות שהבטיחו לשגר לי אנרגיות חיוביות בזמן הריצה חיזקה אותי. מחשבותיי נדדו מפעם לפעם לשני הרצים הטבעונים מאוסטרליה, ג'נט ואלן מאריי, בת 64 ובן 68, שהקיפו את אוסטרליה כולה בריצה. במשך שנה שלמה רצו מרתון מדי יום, לעתים בתנאי מזג אוויר קיצוני, וכל זאת כדי לקדם תזונה חומלת, בריאה ומתחשבת בסביבה. כאשר חושבים על ההישג שלהם, קשיי המרתון שלי מתגמדים. הרי אני, שלא כמוהם, אנוח בימים שלאחר המרתון.

להפתעתי, ובניגוד למה שנאמר לי (שאַל לי לצפות לעידוד במרתון טבריה ברגע שיוצאים מן העיר) היו גם מעודדים לאורך הדרך, בעיקר בתחנות ההתרעננות. מובן שלא כמו במרתון ירושלים, אך הרבה יותר ממה שציפיתי. אחד אף שאל אותי לשמי ובקול רם הכריז: "מחיאות כפיים ליעל שמש!" התרגשתי מהמחווה. אני חושדת שנראיתי לו עייפה ולכן התמקד בי.

בקילומטר ה-34 הסב יריב את תשומת לבי לגבר שרץ לפני, ועל גב חולצתו רשום: "I'm Proud to be Vegan" (אני גאה להיות טבעוני). "יאללה, בואי נדביק אותו, כך שנוכל לדבר אתו", ניסה לדרבן אותי, אך הייתי עייפה מדי למאמץ הזה לאור קצב הריצה המהיר שלו. התנחמתי בכך שלרעיון הטבעוני יש כרגע שגריר טוב ממני, לפחות מבחינת יכולת הריצה.

סיום – אכזבה קלה אך בעיקר טעם של עוד

כמה מרגש היה לחזור לעיר טבריה ולראות את תושביה מריעים לרצים. במאות המטרים האחרונים יריב לא הורשה להמשיך לרכוב לצדי. לכן העביר לי את הנייד שלי, כך שנוכל לאתר זה את זה עם סיום המרוץ. משום כך אפשר לראות בתמונת הסיום שלי שאני נושאת טלפון נייד בידי.

ובאשר לתוצאה, התאכזבתי מעט שלא שיפרתי את השיא שלי ממרתון תל-אביב, המרתון הראשון שלי, ולא הצלחתי לרדת מ-3:59 כפי שייחלתי. אבל התנחמתי בכך שבזכות חמש שניות ראיתי את הספרה 3 כספרה ראשונה בתוצאה, ולא את הספרה 4. פתטי? ועוד איך! אך אני מתייחסת לחולשה הזו בסלחנות.

אפילוג – עוד חיוך

"טעם של עוד" כבר כתבתי? ובכן, נגזר עלינו או התאפשר לנו לחוות עוד מטבריה מהר מאוד. כאשר ביקשנו לחזור לביתנו לאחר המרתון, נתקענו בפקק תנועה אימתני ובמשך שעה שלמה השתרכנו באותו הרחוב בטבריה. יריב העריך שלא נצליח להגיע לקריית אונו לפני כניסת השבת, ולפיכך החנינו את המכונית במקום הראשון שהתאפשר, קרוב למדי לנקודת הזינוק של המרתון. יריב העמיס את כל הציוד שלנו על האופניים וחזרנו ברגל למלון ארזים, שממנו התפנינו בבוקר, וביקשנו לשכור חדר לשבת. נכון שלא תכננו זאת, וחשנו קצת מדוכדכים בשל כך, אך בדיעבד היה כה נחמד לטייל ברגל בשבת ברחובות טבריה ולהגיע לכינרת. היה מרגש לשוב ולראות את נקודת הזינוק של המרתון – עדיין חגיגית עם באנר גדול ודגלונים בצד הדרך. וכאשר שכבתי במיטה במלון, קראתי ספר מעניין ופניי לנוף המרהיב של הכינרת, תפסתי עצמי לפתע עם חיוך גדול ומטופש מרוח על פרצופי.

פורסם בקטגוריה ריצה | 12 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: על ההכנות למרתון טבריה ועל קצת (הרבה) עזרה מידידַי

ריצה הֵרואית עם יואל

"אם אנחנו עושים את זה, אנחנו משוגעים", אמר לי בחיוך יואל שטיבל, כאשר נפגשנו. קבענו לרוץ יחד את הריצה הארוכה של השבוע, כשלושים קילומטר, ביום חמישי של שבוע הסערה שנחת על ישראל. כל אחד מאתנו רץ כבר כשני קילומטר מביתו למקום המפגש שקבענו. הריצה עצמה עדיין לא החלה, ואנו כבר רטובים לגמרי. האחראי לכך הוא מטח גשם וברד שירד זמן קצר לאחר שיצאנו מהבית, הוא מגבעת שמואל ואני מקריית אונו. הייתה זו ללא ספק ריצה הרואית. רצנו לירקון ומשם לחוף הים, עד יפו גבול בת-ים ובחזרה לתל-אביב. בחצי השעה האחרונה של הריצה התחדש מזג האוויר הסוער. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלי כרצה שהיה לי קר משך כל הריצה. אבל נהניתי כל כך ממראה התנים והברווזים בירקון, הים השוצף ושתי הקשתות שפיארו אותו (והזכירו לי את שני הירחים של הרוקי מורקמי בספרו 1Q84) – האחת שלמה ומלאה והשנייה, מעליה, מהוססת ומגומגמת. נהניתי גם מהריצה בצוותא אגב שיחה על דא ועל הא. חזרתי לביתי עם שמחה בלב וּבשיניים נוקשות. גם שמחתי שאפשר לסמן וי על הריצה הארוכה של השבוע. אין ספק שלולא קבעתי עם יואל, הייתי חוזרת לביתי מיד לאחר מטח הברד הראשון. אז תודה לך, יואל!

להיפרד מהשמיכה?

מרתון טבריה הולך ומתקרב. כעת אני כבר ב"טייפר", אך עוד לפני זמן קצר, במהלך ההכנות האינטנסיביות לקראת המרתון, נזכר החורף להגיע. הבקרים קרים גם כאשר לא יורד גשם. לעתים קשה להיפרד מהמיטה החמה ולצאת לאימון הריצה, בעיקר לנוכח החתולים המתחפרים במיטה, נראים כנהנים מהחיים הטובים ושולחים בי מבטים תמהים כאשר אני עוזבת את המיטה ואותם. אבל דבקתי בעקשנות בתכנית האימונים, ולשם כך נעזרתי בחברַי לקבוצה. יעמדו כולם על הברכה.

ג'ינג'יק ויוליה בוחרים במיטה

תכנית האימונים

תכנית האימונים שמכין לי אילן פריש בנויה כך:

ימי ראשון: "ריצות הפאדיחה", בגפי, בדופק נמוך במיוחד, ריצות אִטיות להחריד, שעליהן אכתוב פוסט נפרד.

ימי שני: אימוני כוח. בביתי או במועדון One size בהרצליה. בזכותה של דנה בר שאוספת אותי חזרתי לאחרונה לאימונים במועדון, בהדרכת אור-לי הופמן בר. בהפסקה שנטלתי לי מהאימונים הללו הספקתי לשכוח עד כמה הם קשים ועד כמה הם מאיצים את הדופק. דנה ואני יוצאות מהבית ב-5:30 בבוקר, כדי להקדים חצי שעה של ריצה לאורך החוף לאימון הכוח. כמה נעים לי לרוץ תוך כדי שיחת רֵעות ולהעמיק את ההיכרות שלי עם דנה. בנוגע לחזרה מהרצליה – בכל פעם אני מוצאת טרמפ אחר שיקרב אותי לקריית אונו. תודה לכל מי שנעזרתי בו עד כה ולכל מי שעוד איעזר בו.

ימי שלישי: אימוני אינטרוולים באצטדיון הדר יוסף תחת שרביטו של רן שילון. מירב אוספת אותי מאזור מכון מור, ואנו נהנות יחדיו מ"זמן איכות" בנסיעה הקצרה עד לאצטדיון. תודה לאילן שרמן, שלעתים סער ואני נעזרים בו כמכתיב קצב (עד לשלב שבו איני מצליחה לעמוד בקצב שלו, והוא פורש כנפיים ועף).

ימי רביעי: אימוני עליות או אינטרוולים עם אילן פריש. עד כה התקיימו בסידני עלי, אולם כעת עברו לאזור רדינג. תודה לדנה, ליואל ולכרמית, שאִתם אני תופסת טרמפ. ושוב תודה למכתיב הקצב – אילן שרמן.

ימי חמישי: ריצות ארוכות. כאשר רצתי לבד בחרתי לרוץ את הריצה הארוכה בפארק הלאומי, נהנית ממראה בעלי הכנף. לא הצלחתי לרוץ בקצב שקבע לי אילן פריש. אולם שתי ריצות ארוכות רצתי עם מתניה יוזביץ, שהכיר לי כבישים ושבילים חדשים לריצה, המתחילה מפתח הבית, כולל מקטע מקסים משביל ישראל. המוטו של מתניה הוא "The miles make a runner", כך שאין לו בעיה להצטרף אלי לריצה ארוכה, בין אם הוא מתכוון לרוץ מרתון בקרוב ובין אם לאו. האימונים הללו היו מוצלחים יותר מאימונים שבהם רצתי לבד, מבחינת הקצב, ונעימים יותר בשל החֶברה.

ימי שישי: אימונים קבוצתיים בשטח, כעת ביער בן שמן. במי לא נעזרתי כדי להגיע לאימוני שישי? בדרך כלל חגית כ' ועדנה, אך בעבר נעזרתי גם בסוניה, בחגית ש', באריק, בטל ובכרמית. מאז ש"גיליתי" את דנה ואת הקרבה הגיאוגרפית שבינינו, התחלתי להגיע אליהם אִתה.

שבת: שבת שלום ומנוחה.

ריצה ארוכה עם עידית סעד. צילום: אילן פריש

חצי מרתון עמק המעיינות

ברצוני להרחיב מעט על אחת הריצות הארוכות – חצי מרתון עמק המעיינות. בתכנית שכתב לי אילן פריש צוין שיש להוסיף שעת ריצה לאחר המרוץ. אבל חששתי שלא יהיה לי זמן לכך. השבת נכנסת מוקדם בתקופה זו של השנה. היה זה מתניה שהעלה את הפתרון: להוסיף שעה לפני המרוץ. הוא אף הציע שירוץ עמי את הריצה שלפני המרוץ. נרתעתי מהרעיון, בהנחה שיישומו יפגע בתוצאת המרוץ. ובכל זאת דיווחתי עליו לאילן פריש, מתוך תקווה שישלול אותו. אך אילן אִכזב וטען שזהו רעיון מצוין. נפלתי בפח. ובכן, מרוץ עמק המעיינות הפך לריצת אימון, ובסופו של דבר שמחתי בכך. אילן שרמן הסיע את מתניה ואותי. הוא הוריד אותנו לפני שהגענו ליעד, כדי שנוכל להתחיל בריצה שלפני המרוץ. כאשר סיימנו את הריצה, פגשנו אותו במקום שבו קבענו מראש להיפגש, במטרה לרוץ את המרוץ יחד. ואכן, את רוב המרוץ רצנו שלושתנו יחד, והדרך נעמה לי. גם מזג האוויר היה מושלם.

מחנה אימונים ניצנה ותודה לציפי

אקורד אחרון באימונים האינטנסיביים למרתון היה מחנה האימונים של "אנדיור" בכפר הנוער בניצנה, ועליו כבר כתב רן שילון, בטור האישי שלו באתר זה. לא השתתפתי בכולו, אלא בחרתי לחזור לביתי לפני השבת. בנוגע לנסיעה לשם ­– כרמית הסיעה אותי עד לביתה של עידית סעד במכבים, ומשם המשכנו שלושתנו במכוניתה של עידית. הייתה זו הזדמנות לשוחח בנחת ולהשלים פערים. שמחתי לחלוק חדר עם עידית שוהם. ביום חמישי, היום הראשון למחנה, רצנו בהדרכת אילן פריש ואיילה סטאין ב"נתיב השלום", הבנוי ממאה עמודים שעל כל אחד מהם חרוטה המילה "שלום" בשפה אחרת. הנוף המדברי מרחיב את לבי. מבחינתי, זה לשוב הביתה, שהרי נולדתי בבאר-שבע וגדלתי בעומר. ביום שישי בבוקר התקיימה הריצה הארוכה של השבוע. מאחר שמיהרתי לשוב לביתי לפני כניסת השבת, הסתפקתי בשלושים קילומטר שאותם רצתי בשעתיים וחמישים דקות. ממילא רן אינו מאמין ברעיון של "ריצה מסכמת". חלק נכבד מהריצה נהניתי מחברתה של עידית סעד שרצה לצדי. כאשר סיימתי את הריצה חיכה לי מרק טבעוני שהכין רן. לביתי חזרתי עם ציפי בראל, שאף היא שומרת שבת ובחרה לבלות את סוף השבוע עם משפחתה. תודה ענקית שלוחה לציפי, שלמרות הלחץ להגיע לפני שבת התעקשה להביא אותי עד לביתי בקריית-אונו, אף שהצעתי לה שתוריד אותי במודיעין, שם היא גרה, ומשם אקח מונית. השבת עברה עלי במנוחה נעימה, ואילו חברי קבוצת "אנדיור" שהשתתפו במחנה המשיכו "להתאמן על רגליים עייפות". האמת היא שהתקנאתי בהם מעט, כאשר חשבתי על האימונים שהחמצתי, אך לפעמים טוב וגם ונעים להישאר עם בן הזוג ועם החתולים, מתחת לשמיכה.

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: מרוץ בשביל ההנאה או בשביל התוצאה? מרוץ הספארי 8.11.13

"אבל איך לא ראית את הפילים? הם הרי גדולים!" כך שואל אותי בנימת אי-אמון אחי הצעיר, אלון. גם הוא רץ השנה את מרוץ הספארי, ואף סיים אותו בחיוך רחב. "האמן לי, בכלל לא ראיתי חיות. הייתי מרוכזת כולי בריצה", השבתי לו. ואכן, למרוץ הספארי הגעתי נחושה לזכות בגביע לקבוצת גיל. רצוי בגביע למקום הראשון. לא הסתרתי את השאיפות שלי – לא מהמאמן, לא מהמשפחה ולא מהחברים. רציתי לכבול עצמי אליהן ולאלץ עצמי להתאמץ כדי להגשימן. כאשר התברר לי שאחת הרצות החזקות בקטגוריית הגיל שלי, שלהערכתי היא חזקה ממני, נרשמה אף היא למרוץ, התאכזבתי. הרי היא הורסת לי את התכנית. אבל במחשבה שנייה (נו, טוב, אולי שלישית או רביעית) הבנתי שהשתתפותה של מתחרה חזקה תדרבן אותי להוציא מעצמי את המיטב, אז אולי ניתַן אפילו לברך על כך. "הפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות; האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי" אמר וינסטון צ'רצ'יל, ואני בוחרת להשתייך למחנה השני.

יעל שמש עם איציק ביטרן, שבדיוק סיים אימון ריצה בפארק. צילום: אלון שמש

"אל תצפי שיהיה לך כיף במרוץ הזה", הכין אותי נפשית מאמני, אילן פריש. את השיחה הזאת הוא קיים אתי יום לפני המרוץ. "אם את רוצה גביע ולרוץ מהר, זה יהיה קשה ולא נעים!" השיחה הזו עזרה לי במהלך המרוץ. הזכרתי לעצמי שכעת זה לא כיף. הכיף – כך אני מקווה – יבוא אחר כך. מאחר שבדרך למרוץ ראיתי מראה נלבב של אימא ברווזה מלוּוה בשני אפרוחיה, אף ניחמתי עצמי שנהניתי ממראה החיות בפארק הלאומי עוד לפני המרוץ. אף אוכל להמשיך ליהנות ממנו לאחר המרוץ. כעת אני מתרכזת בריצה, וממילא מציק לי לראות חיות בכלובים, גם אם הכלובים מרוּוחים יחסית.

במהלך המרוץ לא חיפשתי את המצלמות כדי לחייך חיוך רחב. גם בשער הסיום שכחתי למתוח את שפתיי בחיוך. עם תום המרוץ חשתי לפתע סחרחורת ובחילה קלות, סימן מובהק שיצאתי מאזור הנוחות שלי. אילן צדק, זה לא היה כיף, ובכלל לא נעים, אבל הצלחתי לרדת מקצב 5 דקות לק"מ. התוצאה הרשמית – מקום ראשון בקטגוריה וגביע נאה – מילאה אותי באושר נדיר. הכיף הגדול בא אם כן לאחר המרוץ, ולא נחווה במהלכו. בדיעבד, לעובדה שהתמודדה מולי מתחרה חזקה היה חלק נכבד בתחושת ההישג ולאושר שחשתי בשלו.

בשבועות האחרונים התעורר בשוונג הוויכוח אם נכון וראוי להשתתף במרוץ בשביל החוויה והכיף או שמא צריך להתאמץ מאוד במהלכו. דעתי האישית היא שאין אמת אחת ושכל רץ או רצה צריכים להחליט מהי המטרה שלהם במרוץ זה או אחר. התשובה שלי לעצמי היא לעתים כך ולעתים כך. בדרך כלל אני רצה בשביל תמהיל של כיף ותוצאה, כאשר המינונים של שני הגורמים הללו משתנים ממרוץ למרוץ.

יעל שמש עייפה אך מרוצה. צילום: איסי שמש

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 11 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: מעשה בחולצה וּבמרוץ נייקי 2013

על כנף, חולצה והאות V

"השם נייקי הוא למעשה שיבוש" מאיר את עינַי כבדרך אגב אחי הגדול, איסי, שהתקשר לשאול איך היה המרוץ. "החברָה נקראת על שם האלה נִיקֶה (Nike)", הוא חוזר באוזניי את מה שלמד מבנו המוכשר (או שמא מוטב: אחייני המוכשר), מור. אני ממהרת "לגגל" את שם האלָה וּמגלה שמדובר באלת הניצחון. התמונה מראה אלה מכונפת. "כעת אני מבינה את פשר ה-√ שעל חולצת המרוץ", אני צוהלת. "זה גם הסמל שלהם, כנף", תמה עלי אחי, וכך אני לומדת שמה שנראה בעיניי עד כה כסמל "וי" הוא למעשה כנף אבסטרקטית.

חולצת המרוץ של נייקי (כן, אני דבקה בעיקשות בשיבוש, שהרי מקורו בחברה עצמה) היא אחד הבונוסים הגדולים של המרוץ. כללית, החולצות של נייקי איכותיות וּנעימות למגע, כפי שלמדתי מחברתי סוניה. אמנם החולצה בשנה שעברה גרמה לי אכזבה בשל צבעה השחור, אך החולצה השנה – בגון אדום-ורוד – יפה עד מאוד בעינַי. לפני המרוץ ביקשתי להוסיף לה את הכיתוב VEGAN RUNNER. כאשר אספתי אותה מהחנות שבה הוסיפו את הכיתוב, חשכו עינַי: האות הראשונה הוחלפה באות W. מה עושים כעת? "זה הזמן לעבוד על המידות", ניסיתי לנחם את עצמי, "לא של החולצה, שלי. לא לכעוס ולא להתאבל. צריך לשמור על פרופורציות". וּבכל זאת נעצבתי על כך שדווקא החולצה הזו, החביבה עליי, נהרסה ולא אוכל ללבוש אותה בשל הטעות המביכה. ואיך ארוץ אִתה במרוץ? והרי חובה לרוץ בחולצות המרוץ. בסופו של דבר נמצא הפתרון, והאות W הפכה ל V גדולה. חדי עין יבחינו בתיקון, אבל לא זו בלבד שהחולצה ראויה כעת ללבישה בעינַי, אלא שאף נוסף לה חן מיוחד בשל הפגם שתוקן.

לפני המרוץ – פגישה משמחת

אישי היקר, יריב, הביאני עד סמוך למרוץ באמצעות קטנוע. כאשר נתקלנו בכבישים חסומים, נפרדנו לשלום ואני המשכתי ברגל, מכוונת דרכי לפי המון האדם בחולצות אדומות-ורודות שנהר לכיכר רבין, מכל הרחובות. היה זה מראה מרהיב לראות אנשים כה רבים, וכולם ירוצו באותו מרוץ שבו ארוץ אני, לבושים בחולצת המרוץ. בכלל, יש לי סנטימנטים למרוץ נייקי, משום שהיה זה המרוץ הראשון שבו השתתפתי, לפני שנתיים. כעת זה מרוץ נייקי השלישי שבו אני משתתפת. אני גם מעריכה את העובדה שהמרוץ הזה גורם ללא-מעט אנשים לעשות את צעדיהם הראשונים בעולם הריצה וּלאחריו להתמיד בתחביב.

קבעתי להיפגש עם סוניה ועם אישהּ דוד, ברחבה. באמצעות מסרונים אנו מצליחים לבסוף לאתר זה את זה. שמחה גדולה בשבילי! נראה לי שהייתי אומללה מעט וחשה בודדה בים של אנשים לולא פגשתי לפני המרוץ פנים מוכרות ואהובות. מה גם שבכל פינה מצטלמת חבורת רצים צוהלת. מכאן ואילך אני "נדבקת" אל סוניה ואל דוד ואנו מעבירים יחדיו את הזמן שלפני המרוץ. אך זמן קצר לפני הזינוק שלנו נעלם לנו דוד בדוחק הרב, ועד סיום המרוץ איננו מצליחות לאתר אותו. אנו מנסות להתקשר אליו, אך אין קליטה. גם המסרונים שאנו שולחות אינם מגיעים ליעדם.

בדקות שלפני הזינוק סוניה ואני מחליפות חיבוק וּמאחלות זו לזו "בהצלחה וּבהנאה". "זה לא מרוץ בשביל תוצאה", אנו מסכמות בינינו לנוכח המספר העצום של המשתתפים בו, כעשרים אלף רצים, ודווקא יש בזה גם צד חיובי, מבחינתי. אפשר להירגע הפעם ולרוץ לשם ההנאה יותר מאשר לשם התוצאה.

מרוץ נייקי 2013, עם סוניה ודוד, לפני המרוץ

מרוץ נייקי 2013, עם סוניה ודוד, לפני המרוץ

המרוץ ­– צפוף אך מרהיב

רן שילון, העומד בראש "אנדיור", מעביר לנו לעתים אימוני טכניקה. כעת אני חושבת לעצמי שבאימונים הללו צריך לכלול טכניקה של ריצה בתוך המון אנשים; כיצד לפלס את הדרך בצורה מהירה שתהיה גם בטוחה. שלא כבשנה שעברה, שבה השתחרר ה"פקק" לאחר הקילומטרים הראשונים, השנה הוא לא השתחרר לי עד סיום הריצה. "לא ככה רצים", נוזף בחור אחד בחברו וּמדגים לו כיצד הוא "חותך" את דרכו בין האנשים ותוך כדי הדגמה הוא כמעט חותך את ידִי. אני מנסה להיזהר מרצים להוטים מדי. חוששת ליפול, בגלל ידי הימנית שנשברה לפני חודש. מצבה השתפר פלאים, אבל נפילה עלולה לחבל בהמשך הכיוון החיובי הזה. גם אני משחקת עם עצמי משחקים של עקיפת אחרים, אך בזהירות, בלי שאתנגש בהם. רוב הזמן אני נאלצת לרוץ בקצב אִטי ממה שהייתי רוצה לרוץ, כדי לא לטפס על רגלֵי הרצים הרבים שמלפניי וּמצדדַי. ועל אף כל אלה, לא הייתי מוותרת על המרוץ המרהיב הזה. הרחובות מקושטים, התושבים מעודדים, המוזיקה מדרבנת וּמשחקי האורות בלילה פשוט מלבבים, ועדיין לא הזכרתי את שער הסיום היפה והמושקע. כן, הנה הגעתי לסיום לאחר 54:13 דקות ריצה, כמעט שתי דקות יותר מאשר במרוץ נייקי הקודם. אבל התוצאה אינה העיקר, הלא כן? העיקר החוויה ו… החולצה. וזו של השנה, כפי שכבר כתבתי – יפה עד מאוד בעינַי.

אפילוג עגום למרוץ משמח

ביום שבו התקיים המרוץ שודר בכלבוטק התחקיר על זוגלובק, הנוגע לפגיעה קשה בעופות. ביקשתי מיריב שיקליט אותו בעבורי כדי שאוכל לצפות בו עם שובי. תוך כדי הריצה נדדו המחשבות שלי לאותו תחקיר ולעופות המעונים. כאשר חזרתי הביתה באנרגיות טובות חשבתי לצפות בתחקיר, אך… במחשבה שנייה, לאחר שיריב סיפר לי על תמונות מזוויעות הכלולות בו, החלטתי שתהיה זו טעות להרוס לעצמי את מצב הרוח המרומם, מה גם שלפני השינה אני מנסה להימנע מדברים כואבים וקשים. אני מתביישת להודות שעד היום לא מצאתי די עוז לצפות בו. "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", כתב ביאליק, וּבהשראת דבריו ניתן גם לומר שהערב עלה, הרצים רצו (כולל רצה טבעונית אחת, בעלת הבלוג הזה) והעופות האומללים ממשיכים לסבול ייסורים שלא ברא השטן. את הייסורים האלה בראנו אנו, אלו הקוראים לעצמם "המין האנושי".

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: ריצת שלוש הרגלים בסוכות תשע"ד

אחדוּת ברכבת

לפני שנה, בעיצומה של ריצת הסליחות שרצו חברי "אנדיור" בירושלים בערב יום הכיפורים, הודיע לנו רן שילון שזוהי ריצת הסליחות האחרונה. הוא לא נכנע לקולות המחאה הברורים והבהיר את עמדתו: "במקום ריצת סליחות תהיה ריצה אחרת. צריך לגוון". הגיוון הגיע בצורת ריצת שלוש הרגלים, לכבוד חג הסוכות. ראשונה מבין שלוש ריצות, שכל אחת תהיה שונה מחברתה, כפי שהובטח לנו. מאתר "אנדיור" למדתי שהפעם הריצה תעמוד בסימן אחדות, בעיר שחוברה לה יחדיו. וכמובן, מי שהתנדב להדריך את הריצה (ספוילר: ועשה זאת בהצלחה רבה) היה מנש הס, האיש שלנו בכל הקשור לירושלים. מקום המפגש נקבע לבנייני האומה, בשעה 6:00 בבוקר. ריצת שלוש הרגלים החלה ב… נסיעה ברכבת הקלה, שבימים שלפני שהושלמה מלאכתה נקראה בפי תושבי ירושלים "רכבת תקלה" או "רכבת הקללה". אולם היום חבלי הלידה כבר מאחוריה, ונראה שכעת רוב התושבים מרוצים ממנה. בעוד רן דואג לרכוש כרטיסים לכולנו (ושתי רכבות חולפות אותנו), סיפר לנו מנש כי הרכבת הקלה עומדת בסימן אחדות: ניתן למצוא בה חרדים לצד נשים, ערבים לצד יהודים, וכולם, הכריז מנש, נוסעים ביחד ואינם משלמים. אם הוא אכן צודק בכך, אולי הרצים הרבים של "אנדיור" ששילמו עבור הכרטיסים, יצילו את המאזן היומי של הרכבת הקלה.

לכל חלל יש שם?

ירדנו בגבעת המבתר ולאחר שהתרגלתי לרוגע של נסיעה ברכבת הקלה, נסיעה שלוותה בתחושה של טיול שנתי, כמעט הופתעתי כאשר התחלנו לרוץ. עצרנו בבית קברות יפה ומטופח שהוקם בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. בקצה בית הקברות מצויים קברי לוחמים יהודים, ועל מצבותיהם חקוק מגן דוד במקום צלב. "אצלנו, היהודים, לא מקובל להניח פרחים על הקבר, אלא אבנים, להביע זיכרון" אמר מנש, והניח אבן על אחד הקברים. כמו תמיד באירועים כאלה ניסיתי להדחיק את אחד ההסברים שקראתי לגבי מקורו של מנהג הנחת האבן: כדי לא לאפשר למת לצאת מהקבר (יש כמובן הסברים אחרים), והנחתי אבן קטנה על קברו של מ' גלינסקי (אם יחליט לצאת מקברו היא לא תמנע זאת ממנו). הצטערתי בשבילו ובשביל הלוחמים האחרים על צורת הרישום האחידה הזו ששדדה מהם את שמם הפרטי, גם במותם, ויחד עם יואל ניסיתי לנחש את שמו: מאיר? מרדכי? משה? ואולי מקס? "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ", כתבה המשוררת זלדה, אך כאן, בבית הקברות הזה, הצטמק השם לאות הראשונה שבו.

בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה. צילום: רן שילון

בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה. צילום: רן שילון

מבית הקברות רצנו לאוניברסיטה העברית. מנש סיפר על הסכם הפרדת הכוחות (ובלשונו: "הסכם אפיסת הכוחות") שנחתם במלחמת העצמאות, והותיר את האוניברסיטה העברית כמובלעת. "תמשיך לדבר" ביקש ממנו איציק, כאשר השתתק, שהרי יודע כל רץ ומבינה כל רצה: "כל עוד מדברים לא רצים". "צריך להכניס אסימון", התבדח מנש, ובכל זאת המשיך לדבר, אף שאיש מאתנו לא הצטייד באסימון, והצעירים שבינינו אולי אף אינם יודעים מהו.

שתי תצפיות נוף – קרובות וכה שונות

המשכנו לרוץ לתצפית נוף יפה מקו התפר. העיר העתיקה נפרשה לנגד עינינו, וזהב כיפת הסלע שעל מסגד אל-אקצא הוסיף למראה המרהיב הדר והוד. משם רצנו ריצה קצרה לקו פרשת המים של ירושלים, לתצפית נוף נוספת, ושעטות רגלי הרצים הרבים החרידו משלוותם צעירה וצעיר שהתבודדו במקום. מנש ניסה לפצות אותם על שדידת פרטיותם בכך שהזמין אותם לשמוע את הסבריו. אף שתצפית זו לא הייתה רחוקה מהתצפית הקודמת, הנוף שנגלה ממנה היה כה שונה. בקצה החורש השתרע מול עינינו "מדבר בצל הגשם", הלוא הוא מדבר יהודה, והראות הטובה אפשרה לנו להבחין היטב בים המלח, המכונה במקרא "הים הקדמוני".

תצפית לים המלח. צילום: עידית שוהם

תצפית לים המלח. צילום: עידית שוהם

לרוץ עם כבשים ופרויקט הסינון

המשכנו לרוץ בשטח פתוח באזור נחל קדרון והתכסינו באבק. "קיטרנו" על שלא הבאנו נעלי שטח. עדר כבשים ועזים רץ במקביל אלינו, מתחתינו, אף הוא ללא נעלי שטח, אך גם בלא קיטורים. התבוננתי בכבשים ובעזים הנלבבות, ושאלתי עצמי כיצד ניתן להתייחס אליהן כאל מזון. הגענו לפרויקט הסינון של עפר הר הבית בעמק צורים. במקום נאסף עפר מהעבודות שניהל הווקף ב"אורוות שלמה" בהר הבית. כידוע, העבודות הללו הסבו נזק ארכיאולוגי עצום. כדי לצמצם מעט את הנזק, חברו ארכיאולוגים, מתנדבים ומבקרים למפעל סינון העפר שפונה, שבזכותו נמצאו ממצאים ארכיאולוגים חשובים, כולל כאלו מימי בית ראשון ובית שני. מנש סיפר לנו שבתו חגגה את מסיבת בת המצווה שלה בכך שהזמינה את חברותיה לקחת חלק בפרויקט התיירותי-התנדבותי הזה של סינון העתיקות. "דרך נפלאה לחגוג בת-מצווה וכמה מתאים לבתו של מנש לחגוג כך", אמרנו זה לזה.

כבשים רצות באופק. כיצד ניתן לראות בהן אוכל? צילום: עידית שוהם

כבשים רצות באופק. כיצד ניתן לראות בהן אוכל? צילום: עידית שוהם

הר הזיתים וצעיר החללים

המשכנו לאזור הכנסיות ועלינו בריצה בעלייה תלולה לבית הקברות בהר הזיתים. רן עמד כרס"ר והשגיח שאיננו עוברים להליכה, חלילה. התברר שחלק מאתנו כבר חלפו על פני פתח בית הקברות בלא שיגלו לנו זאת, כנראה לצורך אימון עליות. הסתובבנו, אם כן, וחזרנו למטה, באנחת רווחה. פקדנו את קבר האחים של חללי העיר העתיקה. מנש סיפר על החלל הצעיר ביותר, נסים גיני, ששימש כתצפיתן וכקשר בקרב על הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נזכרתי שבריצת הסליחות גם כן סיפר עליו, כאשר הגענו למקום שבו נפל. הנה השלמנו מעגל הקשור אליו, והגענו לחלוק לו כבוד בקברו.

קברים חצובים בסלע ובולות מימי בית ראשון

"כל מי שבכה במעלה העלייה הזו זה בסדר", אמר מנש, כאשר הגענו לכנסיית "האדון שבכה" הסמוכה, הבנויה בצורת דמעה. חוזרים לפרופורציות. מהי עלייה קצרה, גם אם תלולה, לעומת דרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, לפי מסורת הנוצרים. המשכנו וראינו את אחת התחנות בדרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, שם, לפי מסורת הנוצרים, הזיע דם. המשכנו בריצת שטח בנחל קדרון, וצפינו ביד אבשלום (שסופו המבזה היה שגופתו הושלכה לבור ביער), ובקברים חצובים בסלע: קבר זכריה, קבר בני חזיר ועוד. אף שכבר טיילתי כאן בעבר עם יריב, המראה בהחלט מרשים.

והנה הגענו למקום חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד שד"ר אילת מזר מזהה כארמון דוד. מרגש להיות במקום שבו נמצאו בולות (חותמות) מימי בית ראשון, כולל של דמויות המוכרות לנו מן המקרא, כמו הבולות של "יהוכל בן שלמיהו בן שבי", ו"גדליהו בן פשחור", שניהם שימשו שרים בממשל צדקיהו מלך יהודה, שבימיו אירע חורבן בית ראשון, והם נמנים בין השרים שדרשו מצדקיהו, המלך החלש, להמית את ירמיהו הנביא בשל נבואות החורבן שלו (יר' לח).

הליכה בבריכת השילוח ומחשבות על מאפייה

המשכנו לבריכת השילוח, שאליה זרמו מי הגיחון באמצעות נקבת השילוח. בתחילתה של הבריכה – ציור יפה של עולים לרגל, מקיימים את מצוות העלייה לרגל לבית המקדש. בנקודה זו לא מתאפשר לרוץ, והלכנו במעבר הצר של הבריכה. טיפות טפטפו על ראשינו. "אבל מה עם המאפייה?" שאלה יערה, שפסעה מאחורי. "הגעתי לריצה הזו בגלל שהבטיחו לנו ביקור במאפייה". אך כאשר המעבר הפך צר אף יותר הכריזה: "מזל שלא הספקנו לבקר במאפייה". מנש הסב את תשומת לבנו לפתקים שנתחבו בין אבני הבריכה. לדבריו, מי שהשתמש בבריכת השילוח כתחליף לכותל, יודע שהפתקים משם אינם נלקחים, בניגוד לפתקים שבין אבני הכותל, שמדי פעם מועברים לגניזה. הסתיים המסע בבריכת השילוח ומצאנו עצמנו בפינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, מקום שבו נמצאה הכתובת "לבית התקיעה", שם תקעו הכוהנים בחצוצרות להבדיל בין קודש לחול.

הליכה בבריכת השילוח. צילום: רז מסד

הליכה בבריכת השילוח. צילום: רז מסד

מהשוק הערבי למתחם הקניות היהודי

לאחר ביקור במאפייה ותדלוק הגוף בבייגלה ובפיתות, המשכנו בריצה בסמטאות השוק הצבעוני של העיר העתיקה. "לא ללכת, לרוץ", נשמעה לפתע גערה מפי אחד מסוחרי השוק, ואיני יודעת כלפי מי הפנה אותה, כי חברי הקבוצה שלי שהיו בטווח ראייתי רצו כולם. שעשע אותי שבמקום שיעודד אותנו לעצור ולבדוק את הסחורה שלו, הוא נוהג כאילו קיבל מינוי רשמי ותשלום מרן, כדי שירדה בנו. מהשוק בעיר העתיקה הגענו למתחם הקניות בממילא, ונהנינו ממראה פסלים הומוריסטיים. חבל שלא היה זמן להתעכב מעט על האמנות ונאלצנו להסתפק במבטים חטופים, תוך כדי ריצה.

ליצור חוויה באמצעות ריצה

כאשר עשינו דרכנו בחזרה מהעיר העתיקה לבנייני האומה דרך רחוב יפו, השעה כבר הייתה לאחר 10:00 בבוקר, כך שהרחובות המו ואדם, ורבים מהאנשים הביעו את התפעלותם ממספר הרצים: משפטים כדוגמת "וואו! כמה רצים!", נשמעו שוב ושוב, מפי הורים וילדים כאחד. חשבתי לעצמי שמעבר לחוויית הריצה הנפלאה שהייתה לנו, כמה נחמד ליצור, באמצעות ריצה משותפת, את חוויית הבוקר של תושבי ירושלים: ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים.

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת

"כי נפלתי קמתי" – מרוץ סובב עמק 11.10.2013

שוד ושבר

"ידיים למעלה / על הראש / על הכתפיים / אחת שתיים שלוש!"

כל שלב בשיר הילדים החביב הזה הפך לאתגר שנחוצים זמן וסבלנות להתגבר עליו (כבר צלחתי בהצלחה את שני השלבים הראשונים). שבוע וחצי לפני מרוץ סובב עמק נפלתי במהלך אימון ריצה ושברתי את צוואר הרדיוס (ידעתם שיש דבר כזה?) המחבר בין המרפק לכף היד, של יד ימין (כן, היד החזקה שלי). "אבל יש לי מרוץ עוד שבוע וחצי", כמעט התחננתי בפני האורתופד שבדק את תצלום הרנטגן, אולי יואיל לשנות את ההבחנה ולומר בקול מרגיע שהכול בסדר. "ממש לא נראה לי שתוכלי לרוץ אותו. רק אם יפסיק לכאוב", השיב בטון סקפטי. וגם אני לא ראיתי ורודות. איך יפסיק לכאוב כה מהר? הרי כעת הכאב איום ונורא. ואני לא מצליחה להזיז את הזרוע – לא ליישר ואף לא לכופף.

כי נפלתי קמתי

הדבר הראשון שזכור לי שעבר במוחי לאחר הנפילה הוא הפסוק מספר מיכה "כי נפלתי קמתי". בעודי אומרת אותו בלבי, קמתי, חזרתי בצליעה קלה לביתי (הברך חטפה חבלה חיצונית), ולאחר שנרגעתי, השלמתי את האימון. עדיין לא ידעתי שיש לי שבר, אז דבקתי במטרה. בהמשך היום הכאב התגבר משמעותית וכך גם מגבלת התנועה וביקור במוקד חירום הבהיר את ממדי השבר. מאמני, אילן פריש, הכין תכנית אימון חלופית, מתוך אמונה (שאיני יודעת מנין שאב, אך נראה שיהודים הם מאמינים בני מאמינים) שארוץ את הסובב. בשבוע וחצי שבין הפציעה למרוץ התקיימה בי הקללה שמקורה ביידיש: "שתכיר את הרופאים והם יכירו אותך". פגשתי אורתופדים, עברתי צילומי רנטגן וסי טי, וכמובן – חזרתי לפיזיותרפיסט הספורט, יובל דויד, שטיפל בפציעה שלי בגיד אכילס לפני מרתון ירושלים. יובל פסק שאוכל לרוץ, וזה מה שהכריע את הכף. הסתייעתי גם ברונה המקסימה מאורגניק מרקט לגבי מוצרים טבעיים העשויים לסייע לאחות את השבר. יריתי בכל התותחים, כולל טיפול הילינג שקיבלתי מאימא שלי. הבשורה הטובה היא שעם קשר או בלי קשר לכל האמצעים הללו, מדי יום חשתי שיפור דרמתי במצבי. הכאבים פחתו משמעותית וטווח התנועה גדל מיום ליום.

ההפתעה שלפני המרוץ – הנה מגיע אריאל!

לקיבוץ הזורע, שבו החל המרוץ, הגענו יריב ואני מיקנעם, שם התארחנו אצל ורד ורפי, קרובי משפחה. יריב ניצל את זמן המרוץ לטיול אופניים בסביבה, שבמהלכו עלה את העלייה של נשר. כמה דקות לפני הזינוק של המקצה שלי – 33 ק"מ, הגיע ניר גולדשטיין, שסיים ראשון את מקצה ה-166 ק"מ, ואריאל רוזנפלד, הרץ הטבעוני, מלווה בבני משפחתו, שסיים ראשון את מקצה ה-100 קילומטר וקבע שיא מסלול. התמלאתי אושר על ההישג של אריאל. לפני המרוץ כתב לי שמטרתו היא פשוט לסיים, שהרי זו פעם ראשונה בשבילו לרוץ 100 ק"מ, והנה הישג כזה… מיהרתי לברך אותו ושמחתי להיווכח שהוא מחויך וכלל לא נראה כמי שרץ תשע שעות רצופות 100 ק"מ. "ולו רק בשביל הרגע המשמח הזה, לראות את ההישג הזה של אריאל, השתלם לי להשתתף במרוץ", חשבתי בשמחה ובסיפוק. עדיין לא התחלתי לרוץ, וכבר אושר גדול.

ריצה רגועה

"רוצי ריצה רגועה ואל תיגררי אחרי הקצב של רצים אחרים", הזהיר אותי אילן יום לפני המרוץ. "רק לאחר שתגיעי לקילומטר העשרים, אם תראי שאת מרגישה טוב והיד בסדר, את יכולה להגביר", הוסיף. פעלתי כעצתו ואף מעבר לה, משום שרצתי ריצה רגועה וזהירה, שלא אפול, חלילה, עד הקילומטר העשרים ושלושה והגברתי רק בעשרת הקילומטר האחרונים.

לפני המרוץ, לא פגשתי איש מחבריי לקבוצה. לכן שמחתי כל-כך לראות לפתע את ליאת, מגיחה מאחוריי, מתעכבת מעט לשיחה קלה, וממשיכה לשעוט קדימה. גם דיאנה ודרור בירכו אותי לשלום ודהרו לדרכם.

והנה עוד פנים מוכרות – חן וטל מעין יהב, שהיו חלק מצוות המאמנים במחנה האימונים של "אנדיור" בעין יהב, צצו בדרכי. רצתי לצדן כברת דרך. "פולקע נהנה ממה שכתבת עליו", אמרו לי, והתכוונו לכלב הנועז של חן, שרץ אתנו שעות ארוכות בריצת הלילה באזור עין יהב, ואף הרהיב עוז והצטרף לקבוצה המהירה יותר. הזכרתי אותו בפוסט הנושא את הכותרת "ליהנות מפולקע".

כמה פרות הגיחו לפתע מן הצד ושעטו בריצה לשביל שבו רצנו. "יעל, זה במיוחד בשבילך", אמרה לי חן. הצטערתי שעידית שוהם לא הייתה שם כדי לצלם זאת.

לפתע הגיע מאחור יואל, חברי לקבוצת הריצה ב"אנדיור". הזינוק שהוקדם לעומת מה שפורסם מצא אותו עם טלית ותפילין, כך שהוא יצא לדרך מעט מאוחר יותר. יואל הוא רץ מהיר בהרבה ממני, אך הוא התאים את הקצב שלו לשלי כך שרצתי אתו זמן ממושך. העברנו את הזמן בנעימים אף שנושאי השיחה היו מדכדכים בחלקם. בקילומטר השנים-עשר שכנעתי אותו להתקדם בקצב שלו ושילחתי אותו לדרכו. מכאן ואילך המשכתי לבד. שמחתי לראות את שירי בן עמי, מאמנת הריצה הטבעונית שאותה ראיינתי בעבר לבלוג, חולפת על פניי בכיוון הנגדי בחיוך ובצעד קל. אף שהשתתפה במקצה ה-61 ק"מ, נראתה רעננה להפליא. לאחר מכן נודע לי שסיימה שלישית מכל הנשים. הידד, שירי!

חולצה עם מסר

ומה עם לסבול?

עיניי גמאו את הנוף שהיה יפה אף יותר משזכרתי משנה שעברה. שאפתי לקרבי את ריחו החריף של השוּמר שצמח בצדי הדרכים, התענגתי על מראה היערות ולא פחות מכך על צלם, ו… פשוט נהניתי. לפני הריצה הכנתי עצמי נפשית לכך שהיא תהיה כרוכה בסבל גופני רב. חששתי שהיד הפצועה תכאב, שהחיכוך של המכנסיים בגלד הפצע שחטפתי בברך בעקבות הנפילה יציק, אף שיובל חבש לי את המקום. אילן אמר לי לקחת עמי משככי כאבים, אך מאחר שאיני מורגלת באלה שכחתי לפעול לפי עצתו. הייתכן שהייתה זו שכחה פרוידיאנית? החלטתי שתהיה זו הזדמנות נאותה לנסות להפריד בין כאבי הגוף ובין החוויה הנפשית. אלא שהקילומטרים החלו להצטבר, ולא הביאו עמם את הסבל והכאב המצופים (אך לא  מיוחלים). היה לי פשוט נעים ונחמד לרוץ בנוף היפה וליהנות מהפריסה הנדיבה – כל 3.5 ק"מ – של תחנות הריענון, שגם היו מצוידות בנדיבות. המתנדבים היקרים, רבים מהם ילדים, החמיאו לרצים ועשו כל מאמץ להקל עליהם ולהנעים את ריצתם. הצטיידתי מראש בפתקי עידוד לרגעי משבר שכתבו לי אימא שלי וחברתי רונית, אך כאשר הבנתי שהמשבר מסרב להגיע, החלטתי לפתוח את הפתק של רונית בקילומטר ה-23. "יאללה, נו כבר, האתיופים הגיעו כבר מזמן לקו המטרה", כתבה לי רונית, והצליחה להצחיק אותי. ואכן, בנקודה זו החלתי להגביר קצב, כפי שתכננתי מראש לעשות. לא, לא בגלל האתיופים שהגיעו לקו המטרה. בקילומטר ה-30 קראתי את פתק העידוד מאימא שלי, שהמסר שלו היה – "כן, את יכולה!". אמי היקרה התכוונה כמובן לכך שאני יכולה לסיים את המרוץ, אך החלטתי לתרגם את כוונתה להחלטה שגמלה בי לפתע – לנסות לסיים את המרוץ בפחות מ 3.40 שעות. תוך כדי תנועה גם קיבלתי תיאבון, והחלטתי לנסות לסיימו בפחות ב 3.35 שעות. ברור היה לי שאת אימא שלי הזמן שבו אסיים מעניין כקליפת השום, ואולי אף פחות מזה, אז אולי אני חייבת לה התנצלות על שתרגמתי את דבריה לפי שאיפותיי ולא לפי כוונתה.

נראה לי, שזוהי הפעם הראשונה שאני מגבירה מהירות בחלק השני של המרוץ. בשל הריצה הרגועה רוב המרוץ, כוחי היה במותניי ובשלב זה התחלתי לעקוף רצים רבים, ובסופו של דבר, סיימתי את המרוץ לאחר 3:34.11 שעות.

עם ילדי קיבוץ הזורע עם ילדי קיבוץ הזורע

הסנדלים!

אף שכתבתי לעיל שהמרוץ עבר ללא סבל גופני מיוחד, פטור בלא כלום אי-אפשר. בקילומטר העשרים חשתי כאב באצבעות כפות הרגליים. זו לא פעם ראשונה, ואני חוששת שגם לא אחרונה, שריצות ארוכות גורמות לי לדלקת חמורה באצבעות הרגל. אם מישהו מהקוראים מכיר שיטה להתגבר על בעיה זו – אשמח מאוד לשמוע על כך ואהיה אסירת תודה על כל מידע מועיל. על כל פנים, בעודי חשה בכאב, פנטזתי את הרגע שבו אסיים, אחלוץ את נעליי ואנעל סנדלים, כדי להקל על האצבעות הדואבות. הסנדלים! הכתה בי כברק ההכרה, שאין לי כל זיכרון מהבוקר של עצמי אורזת את הסנדלים. הייתכן ש… כן, אכן, הסנדלים נשכחו בבית המארחים ביקנעם…

שבח למארגנים על התחשבות בטבעונים

פעמים רבות קבלתי מעל דפי בלוג זה על כך שהכיבוד שחולק בסיום מרוץ זה או אחר לא גילה התחשבות ברצים הטבעונים. לעונג הוא לי לומר שהפעם היה זה שונה. בין הכריכים הוצעה אפשרות לכריך חצילים, שאינו מכיל מוצרים מן החי, וכן החטיף הטעים שחולק בשקית המרוץ לא הכיל חומרים מן החי. יישר כוח גם על כך! "מרוץ לתפארת מדינת ישראל", כינתה אותו דיאנה, ואני מסכימה אתה.

טבעונים למרחקים ארוכים

בבית חיכתה לי הפתעה על קיר הפייסבוק שלי. התברר שכאשר בירכתי את אריאל ברגע שבו סיים את המרוץ, צילם אביו, ד"ר מנשה רוזנפלד, תמונה שלנו. אריאל תייג אותי וכתב בכותרת: טבעונים למרחקים ארוכים, והוסיף סמיילי. אכן, סיום מחויך ושמח למרוץ מושקע ונפלא.

סובב עמק-עם אריאל-צילום-מנשה רוזנפלד

טבעונים למרחקים ארוכים! עם אריאל רוזנפלד (באמצע). צילום: מנשה רוזנפלד

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות