טבעונית למרחקים ארוכים

שינוי מרענן

חודש אוגוסט הביא בכנפיו שינוי בריצות הקבוצתיות של ימי שישי של "אנדיור", והפגיש אותי עם מסלולי ריצה חדשים ביער אשתאול. באתר "אנדיור" נרשם שהריצה תהיה ארוכה מתמיד, כשעתיים, ולכן יש להביא מזון ומים יותר מהרגיל.

מבט על יער אשתאול – עבר והווה

באוגוסט 2010 טיילתי באזור עם אישי, יריב. בחוויות מהטיול שרשמתי לעצמי הזכרתי בהשתאות מפגש עם גבר ואישה שרצו בעלייה (המתונה, כפי שאני מבינה היום) של נחל כסלון. וכך כתבתי: "הגבר הקדים את האישה אך נראה היה שהוא בשארית כוחותיו ואילו היא שומרת על כוחותיה. הוא לא השיב לברכת השלום שלי, ואילו היא הקדימה וברכה לשלום". יריב תיאר את הדברים ביתר דרמטיות. הגבר, לטענתו, הביט בנו במבט שוטם, ובכלל, נראה כמי שעומד להשיב בקרוב את נשמתו לבורא. כאשר סיפרתי ליריב על כך שנרוץ ביער אשתאול, הוא הפציר בי לתור אחר מקום קבורתו או, למצער, אחר רוחו המשוטטת וחסרת המנוח של אותו רץ אלמוני שפגשנו לפני שנתיים. באותו טיול לא העליתי בדעתי שיבוא יום ואני אהיה זו שתרוץ בעליות יער אשתאול, ואף בעליות רציניות ותלולות בהרבה מאותה עלייה שבה פגשנו את הזוג הרץ. הריצה ביער אשתאול שונה ממה שהכרתי עד כה בבן שמן. ראשית, מזג האוויר נוח בהרבה, פחות לח, ופחות חם, ולעתים ניתן אפילו ליהנות ממשבים קרירים. שנית, הנוף שונה. יער בן שמן יפה עד מאוד, בעיקר בעונת הפריחה, אך קשה להתחרות בנוף ההרים שבאזור אשתאול. מלבד זאת, תמיד נחמד לגוון. שלישית, גם אופי האימונים השתנה: בשבועיים הראשונים לא התרחקנו מהבסיס, אלא רצנו הלוך ושוב במעלה שלוש עליות: "רוצו עשר דקות וחִזרו", אמר לנו רן שילון, וכל אחד עשה זאת בקצב שלו. לעתים היה צריך לעבור להליכה, כאשר העלייה נעשתה תלולה מדי. את הציוד – הפתעה נעימה! ­­– השארנו למטה. כאשר חזרנו מהעליות רצנו ל"מטבח", אזור החניה, שבו היה מונח הציוד שלנו, והרווינו את הצימאון, או לקחנו ג'ל. הנוף, כאמור, יפה להפליא והזכרתי לעצמי שוב ושוב, תוך כדי ריצה, לא לשכוח להתבונן בו. מפעם לפעם שיבולים ליטפו את פניי. לסיום האימון בשבוע השני הוסיף רן גיוון – ריצה של עשר דקות באפיק מלא אבנים. נהניתי מהאתגר והצטערתי כאשר האימון הסתיים.

ריצה ארוכה ומאתגרת

בשבוע השלישי – שינוי. רן הודיע לנו שהפעם נישא את כל הציוד עלינו ונצא לריצה ארוכה. אך קודם כל ריצת חימום במעלה נחל כסלון. רן התייחס אליה בביטול – השביל נוח מדי, ואינו מאתגר. לאחר מכן התפצלה הקבוצה לשניים – אלו שבחרו לרוץ בדרכים המאפשרות ריצה רצופה, רצו עם אילן פריש, ואלו שבחרו "ריצה טכנית", כפי שהגדיר אותה רן, בדרכים תלולות יותר, שלעתים מחייבות מעבר להליכה, הצטרפו לרן. חברתי כרמית ואני הצטרפנו לקבוצה השנייה. התחלנו במורד נחל כסלון, טיפסנו במעלה נחל כרמילה לכיוון בית מאיר, ירדנו בדרך הג'יפים ועלינו לדרך המשלטים, ירדנו לדרך בורמה, ומשם, מבית מאיר, המשכנו לאורך שביל ישראל, לאורך דרך נוף צפונית של נחל כסלון, שאותה הכרנו כבר מריצות קודמות. משם חזרנו בירידה תלולה לנחל כסלון. תיאור המסלול הזה אינו מעביר את היופי שנגלה לעינינו תוך כדי הריצה, ובעיקר כאשר הגענו לפסגות והיה אפשר להשקיף על הנוף במבט רחב. גוונים שונים של ירוק עצים טובלים בכחול שמים. רן, שרץ מהר לפני החבורה, קטף תאנים בדרך וחילק לרצים. החוויה שנותרה לי מהריצה הזו היא של טיול-ריצה או של ריצת-טיול, ובכך אין כוונתי לומר שהיה קל ופשוט. היה קשה, אך מהנה מאוד. אף שמזג האוויר ביער אשתאול קריר ויבש יחסית, הזענו כהוגן. "כולנו נראים כמו אחרי מקלחת", צחקתי למראה חבריי נוטפי הזעה לאחר אחת העליות, בידיעה (ובתחושה) ברורה שאף אני נראית כך. "מי הבטיח לנו מזג אוויר יבש?" נשאל רן, ההוא שהבטיח. אך רן התחמק באלגנטיות של חזאי מכל אחריות. כאשר רצנו בשביל ישראל נהייתה הריצה קלה ונוחה. שם גם פגשנו חבורת מטיילים שהופתעה למראה הרצים, ממש כפי שאני הופתעתי לפני שנתיים למראה הזוג הרץ. שאלתי את רן כיצד גילה את האזור, והוא השיב לי שהחל לרוץ בו בערב יום העצמאות לפני חמש שנים. הריצה הראשונה שלו באזור הייתה עם חבר, שליווה אותו באופני הרים. הוא החל את הריצה בנחל כסלון למטה, טיפס לצובה, ירד לנחל שורק וטיפס לנס הרים. לדבריו, הייתה זו אחת הריצות המדהימות ביותר שהיו לו בחייו. באותה שנה רץ באזור עוד כמה פעמים עם חברים שהתאמנו לתחרות באנגליה. מאז הוא שב למקום עוד עשרות פעמים, ו"חרש" את ההרים מכל כיוון אפשרי. יש לברך על כך, כי נראה שכל חברי הקבוצה נלהבים כעת לרוץ באזור היפהפה הזה.

סיפורו של איש הברזל

והנה, סוף-סוף הירידה האחרונה מדרך נוף צפונית לנחל כסלון, ירידה שאותה הכרנו כבר מהאימונים הקודמים. רצתי לצד טל יעקבי, שהשתתף השנה בתחרות איש ברזל באוסטריה, ושיתף בחוויותיו באתר "אנדיור". ניצלתי את ההזדמנות לשמוע, ממקור ראשון, היאך ולמה הגיע לתחרות הזו. ובכן, "חפש את האישה". הייתה זו אשתו שהעניקה לו במתנה מינוי לחדר כושר. היא לא העלתה בדעתה ש"בטטת הכורסה" שלה יישבה בקסם של עולם הספורט, עד כדי כך שחמש שנים אחרי כן יהפוך לאיש ברזל. לוּ הייתה יודעת מראש, ספק אם הייתה חוזרת על מתנתה. "לא היה לך שום קשר לספורט לפני כן?", שאלתי בהפתעה. "ממש לא", השיב טל. "לא אהבתי ספורט. בתור תלמיד היה לי שלילי בספורט. דמייני לעצמך – שלילי בספורט!" צחקתי וניסיתי לדמיין את הדרך שעוברים משלילי בספורט לאיש ברזל.

הפסקת ג'ל

בתיאבון!

הסתיימה הריצה והנה חידוש מרענן – דליה מיכאלי ארגנה את הקבוצה ל"פריסה" בתום הריצה. כל אחד מהחברים הביא עמו כיבוד. אני הבאתי  כמובן כיבוד טבעוני – חטיפי תמרים, אוכמניות ואגוזים, שקניתי בחנות טבע. הם זכו להצלחה. נהנינו משתייה, מפֵּרות ומנשנושים כיד המלך. כן, גם אני, הטבעונית שבחבורה, מצאתי מה לאכול. גולת הכותרת, מבחינתי, הייתה עוגת גזר טבעונית של סוניה (ואגב, גם ללא גלוטן, כי לסוניה יש צליאק), ובה שוקולד מריר ואגוזים. זו לה פעם ראשונה שהיא מכינה עוגה טבעונית, בלא ביצים, והיא לא הייתה בטוחה שהמבצע יצליח. ובכל זאת החליטה לנסות להכין כיבוד שגם אני אוכל ליהנות ממנו. המחווה המתחשבת הזו ריגשה אותי מאוד. כך גם המחווה של ציפי, בריצה אחרת, שבה הכינה תפוחים אפויים עם צימוקים, והשתמשה בסילאן, במקום בדבש, כדי שגם אני אוכל לאוכלם. וכיצד יצאה העוגה של סוניה? היא הייתה טעימה להפליא וזכתה לשבחים רבים. חזרתי לביתי ברכוש גדול. סוניה ארזה לי בנדיבות פרוסות עוגה טבעונית, ויריב ואני נהנינו מהן הנאה מרובה. סוף-סוף יצא גם ליריב משהו מהריצות שלי…   והנה קישור למתכון עוגת הגזר הטבעונית, נטולת הגלוטן: http://vegansontop.co.il/vegan-carrot-cake/   בתיאבון!

סוניה, יעל ואילנה נהנות מעוגת גזר טבעונית בסיום הריצה

אני נפגשת עם שירי בן עמי – רצה למרחקים ארוכים ומאמנת ריצה ­­– באצטדיון הדר יוסף, לקראת סיום האימון של קבוצתה. מאחר שגם אני לאחר אימון חיזוקים, שאחריו הוספתי ריצה בפארק הירקון , אני "תופסת טרמפ" ומצטרפת למתיחות ששירי  מעבירה לחברי קבוצתה, ומתרשמת מהיחסים החבריים והנעימים השוררים בינה לבינם.

הסתיימו המתיחות, שירי נפרדת מהמאומנים שלה, ואנו מתיישבות לשיחה על הדשא בצל אחד העצים.  אני שואלת בעניין ושירי משיבה ברצון.

הרצאה משנת חיים

– כמה זמן את עוסקת בספורט?

מגיל שש. הייתי שחקנית כדורסל שתים-עשרה שנים. לריצה הגעתי לפני יותר מעשר שנים ולאימון לפני שלוש שנים.

– מתי ומדוע הפכת לטבעונית?

הפכתי לטבעונית בינואר 2012. אני אוהבת בעלי-חיים והנושא של זכויות בעלי-חיים עניין אותי, אבל עד שלא זורקים לנו את האמת ישר לפנים לגבי מה שקורה בתעשיות המזון מן החי, לא באמת עוסקים בכך. ערב אחד נתקלתי באינטרנט בכותרת "ההרצאה הכי טובה שתשמעו אי פעם". הכותרת המושכת גרמה לי לצפות בהרצאה של גארי יורופסקי, פעיל זכויות בעלי-חיים, וההרצאה הזו פשוט חוללה אצלי מהפך. שמעתי דברים שנשמעו לי נכונים, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה בריאותית. אמרתי לעצמי: "שינוי יהיה. אני עדיין לא יודעת איך, אבל יהיה שינוי". למחרת בבוקר רציתי לשתות קפה, ולא הייתי מסוגלת לשתות אותו עם חלב. בלילה אחד הפכתי לטבעונית. בלי קושי רב.

– באמת? בלי קושי?

נכון שוויתרתי על נוחות ועל מאכלים טעימים שונים, אבל עשיתי זאת בשביל מצפון נקי. מלבד זאת, יש כל-כך הרבה מתכונים טבעונים טעימים. ואני אוהבת לאכול, זו אחת ההנאות שלי. היום לא קשה לי בכלל, ואני בטוחה שאני אוכלת בריא יותר מאשר בעבר. אני אוכלת יותר ירקות וּפֵרות. בעבר לא אהבתי ירקות. אבל היום התזונה שלי מאוד מגוונת. ויתור שעשיתי הוא שהיום אני יוצאת פחות לאכול בחוץ, שזה אולי דווקא טוב, כי זה חוסך כסף. אבל יש יותר ויותר מנות טבעוניות היום, וכמובן – בתל-אביב יש גם מסעדות טבעוניות כמו בודהה בורגרס, שיש להם מנות ממש טעימות, ולא מזמן נפתחה השווארמה הצמחונית, שהיא למעשה טבעונית. מי שמחליט להפוך לטבעוני, אולי בהתחלה יהיה לו קצת קשה, אבל אחר כך זה לא יותר קשה מלהכין ארוחה בשרית, וזה גם זול יותר. לא חסר מזון טבעוני מגוון וטעים.

החלטתי להפסיק להיות אנוכית

– השינוי הזה לא היה מלווה בחששות? באזהרות מצד הסביבה הקרובה?

כן. בוודאי שהיו חששות. במיוחד בגלל שאני ספורטאית סיבולת. אבל עשיתי מחקר מעמיק. קראתי הרבה בתחום, גם דעות בעד תזונה טבעונית וגם דעות נגד. הבנתי שאני צריכה להקפיד על המזון, אבל כל ספורטאי צריך להקפיד. אני כל הזמן שומעת הצהרות שספורטאי סיבולת חייבים בשר. בהתחלה, זה הטריד אותי, אבל אז נזכרתי בתמונות שראיתי כאשר צפיתי בהרצאה של גארי, ואמרתי לעצמי שאפילו אם יהיו לי חוסרים שונים, אני החלטתי להפסיק להיות אנוכית; החלטתי להזיק כמה שפחות. עשיתי זאת למרות החששות ואני שמחה שזה לא מפריע לי. להפך. מי שהזהירו אותי לא באמת מבינים בתזונה. יש מיתוסים ודעות מקובלות, אבל שיקראו! שילמדו! סקוט יורק, אלוף העולם בריצות אולטרה-מרתון, הוא טבעוני.

ולשאלה שאת בטח שומעת לא מעט – איך, כטבעונית, הגוף שלך מקבל די חלבון?

בעיקר משילוב של דגנים וקטניות, למשל מג'דרה. אחרי ריצה ארוכה אני שותה שייק חלבון המורכב מ-100–150 גרם טפו, חלב סויה, 2–3 סוגי פֵרות וסילאן. השייק הזה מספק לי בערך 20 גרם חלבון. מאוחר יותר אני אוכלת ארוחה כמו קווקר, זרעי פשתן וטופו.

לאחר מרתון תל-אביב אכלתי שלוש עוגיות קווקר עם טופו שהכנתי, שסיפקו לי 15 גרם חלבון.

בהתחלה באמת חששתי מעניין החלבון, אך היום נראה לי ששמים יותר מדי דגש על חלבון. בתזונה המערבית אנו צורכים יותר מדי חלבון, והחלבון הרי מעמיס על הכליות, בייחוד חלבון מן החי.

 הבדל משמעותי בקלילות ובמהירות

– האם את חשה שינוי מאז שהפכת לטבעונית?  

זהו השינוי התזונתי הטוב ביותר שעשיתי בחיי. לאחר שהפכתי לטבעונית התחלתי להתאמן למרתון תל-אביב. תוך שלושה שבועות הרגשתי הבדל משמעותי בקלילות ובמהירות. לפני כן חייתי על מוצרי חלב, שיוצרים ליחה, אף שאני לא רגישה ללקטוז החלב. כטבעונית, הרגשתי שקנה הנשימה נפתח. הריצות שלי כטבעונית הרבה יותר טובות והבדיקות טובות יותר.

סיימתי את המרתון בתוצאה שלא ציפיתי לה. שיפור גדול לעומת המרתון הקודם שלי. בסופו של דבר, עוד יגלו שתזונה טבעונית מטיבה עם הגוף. לא מעמיסה על המערכות שלו כמו תזונה מן החי.

– יש טבעונים נוספים בסביבה שלך?

הרבה מחבריי הם טבעונים. הרבה בזכות ההרצאה של גארי שבאמת חוללה שינוי. אני מקווה שמיקי חיימוביץ צדקה כאשר אמרה שזה לא טרנד חולף אלא מגמה שעומדת להישאר ולהתחזק. ככל שהמגמה תתחזק יהיה קל יותר למצוא מנות טבעוניות במסעדות. חשבי על כך, אם אף אחד לא היה מכוון אותנו לאכול בשר לאחר שנולדנו, מה הסיכויים שהיינו על דעת עצמנו הורגים תרנגולת או פרה כדי לאכול את הבשר שלהן?

 אין הבדל בין הכלבה שלי ובין הפרה ברפת

– את מגדלת בעל-חיים?

[משיבה בחיוך קורן ואוהב] כן. כלבה בשם טשה, שאימצתי ביום אימוץ בגן מאיר. ההרצאה של גארי גרמה לי להבין שאין הבדל בין הכלבה שלי ובין הפרה ברפת, רק בגלל שאת הפרה אני לא רואה. הרי לא הייתי רוצה שהכלבה שלי תעבור את הסבל שעוברת הפרה, אז למה זה בסדר שהפרה תסבול?

טשה – מה ההבדל בינה ובין פרה?

– המאומנים שלך יודעים שאת טבעונית?

רובם יודעים. זה לא שאני מטיפה להם להפוך לטבעונים, אבל אם שואלים אותי על תזונה אני עונה שאני טבעונית, שאני ממליצה על תזונה טבעונית, ושהם מוזמנים להתייעץ אתי ובשמחה אמליץ להם. אחרי שהפכתי לטבעונית גם חשבתי שאולי אאמן קבוצה של רצים טבעונים.

אולי זה עוד יקרה. ולסיום – מסר לאומה?

מסר כמאמנת? רצים שרוצים להיות טבעונים – מוזמנים בשמחה לפנות אלי. אל תחששו – הצורך בחלבון מן החי הוא מיתוס. רוצו ואכלו בריא. יש מספיק חלבון במזונות מן הצומח. אבל מעבר לעניין הבריאותי, יש חיות מסביבנו ומגיע להן לחיות, והסיבה העיקרית בעיניי להיות טבעונים היא סיבה מוסרית, גם אם זה מצריך יותר תשומת לב למה שאנחנו אוכלים. כמו שהכנסתם לחיים שלכם את הריצה, אתם יכולים להכניס לחיים שלכם תזונה טבעונית. זה כבר לא עניין גדול.

שירי וטשה – אהבת אמת

גן עדן ומחשבות על השואה

"ככה נראה גן עדן", אמר לי יריב כאשר דיוושנו במעלה היער המקיף את העיר ארנהם שבדרום מזרח הולנד, ובכך ביטא במדויק את תחושתי. בארנהם ובסביבתה היה מבצע "מרקט גארדן", שבמהלכו הצניחו בנות הברית בספטמבר 1944 צנחנים רבים באזור. בסופו של דבר כשל המבצע. הגרמנים טווחו בצנחנים לעתים עוד בהיותם באוויר. אתרי זיכרון רבים לאירועי מלחמת העולם השנייה בכלל והקרב בארנהם וסביבתה בפרט מצויים בעיר ובסביבתה. אך לא האירוע ההיסטורי הזה הוביל אותי לארנהם. הגעתי אליה בעקבות המלצתה של ידידתי היקרה, לאה בר-אפרת. אישהּ, המחנך וחוקר המקרא ד"ר שמעון בר-אפרת ז"ל, נולד וגדל בארנהם. הוא, אחיו והוריו הוסתרו בידי הולנדים (תחילה אצל חייט פרוטסטנטי אדוק, ואחר כך אצל עוזרת בית אלמנה) כל שנות המלחמה. הם נמנים עם מתי מעט יהודי הולנד ששרדו בשואה. שמעון סיפר לי כיצד ראה מזועזע מדירת המסתור שלו את הגרמנים טווחים בצנחנים הבריטים בעודם באוויר.

לאה ושמעון נהגו לנפוש בארנהם מדי שנה בחודשי הקיץ. שמעון נפטר בא' באלול תש"ע (11 באוגוסט 2010), וההמלצה של לאה על העיר השוכנת באזור יערות, כמו גם געגועיי לשמעון שהיה לי ידיד נפש, הביאו להחלטה לנפוש בארנהם בתום הכנס שלי באמסטרדם. ביום ראשון, בבוקר תשעה באב, רכבנו יריב ואני לבית שבו גדל שמעון. ההרהורים על השואה נשזרו בהרהורים על מהות היום – תשעה באב. אסונות מן העבר הרחוק שפקדו את עמנו לצד אסון מן ההיסטוריה הקרובה.

רומן עם ברווזים וחתולות

לארנהם הגענו ברכבת מאמסטרדם בצהרי יום חמישי 26.7.12. שכרנו "בית סירה" צף על נהר הריין. הדבר הראשון שעשינו כאשר הגענו אליו היה לפתוח חלון ולהאכיל את הברווזים ואת השחפים בלחם נטול ביצים שהביא יריב מהארץ. התחלנו בהאכלת ברווז אחד או שניים, וחיש מהר התקבצה סביב חדרנו להקה שלמה ומגעגעת. מתברר שהברווזים, בדומה לחתולים, בטוחים ש"מגיע להם" ושבני האדם (או לפחות בני אדם מסוימים) נבראו כדי לספק להם את מזונותיהם. הם הפעילו עלינו מניפולציות כך שתוך זמן קצר חיסלנו חבילה אחת של לחם משתי החבילות שהביא עמו יריב. למרבה המזל, התברר לנו בהמשך היום שבארנהם, בניגוד לאמסטרדם, דווקא ניתן למצוא לחם טבעוני בלא ביצים. כך יכולנו לדאוג לעצמנו ובעיקר לידידינו בעלי הכנף מבלי להחטיא אותם בניצול בעלות כנף אחרת – התרנגולות המטילות. הכמויות העצומות של לחם שקנינו בארנהם שימשו גם את העופרים מהפארק סונסביק ואת הסוסים, העזים, האווזים והברווזים שפגשנו בחוות החקלאיות הסמוכות לארנהם. מוכרת הלחם ודאי הופתעה מכמויות הלחם שקנינו אצלה.

מלבד ברווזים, שמחנו לגלות בסביבה שתי חתולות ידידותיות, השייכות למירלה, האישה האחראית על בית הסירה, שאף מתגוררת בו עם משפחתה. החתולות נעו בחופשיות בין כר הדשא המגודר שמול בית הסירה ובין בית הסירה, וגרמו לנו לחוש בבית.

בית הסירה וידידה חדשה

הרחצה אסורה

הדבר השני שעשינו לאחר האכלת הברווזים היה לקפוץ מחלון החדר לריין ולחצות אותו בשחייה (יריב) ולהמתין בחדר בדאגה הולכת וגוברת למראה הסירות והאניות העוברות במהירות בנתיב שחייתו של יריב (אני). אחר-כך התברר לנו שאסור באיסור חמור לחצות את הריין בשחייה ומכאן ואילך הסתפק יריב בשחייה לאורך הגדה.

יריב חוצה את נהר הריין

אם לסבתא היו גלגלים

מיד לאחר מכן יצאנו לתור אחר חנות להשכרת אופניים. מצאנו אחת כזו ליד תחנת הרכבת. אני אוהבת מאוד לרכוב על אופניים. עם יריב. בהולנד. בארץ אני רוכבת רק לעתים רחוקות, בעיקר משום שאני חוששת מהתנועה. אבל הולנד היא גן עדן לרוכבי אופניים, ולא רק משום שהיא שטוחה (ארנהם שטוחה מעט פחות) אלא בגלל שבילי האופניים הנהדרים המצויים בכל מקום: בעיר, לצד הכבישים המהירים וגם בדרכים הכפריות שבהן דיוושנו, חולפים על פני כפרים קסומים וחוות חקלאיות שבהן בעלי-החיים – פרות, סוסים וסוסי פוני, עזים וכבשים – רועים באחו ואינם כלואים בצפיפות האיומה המקובלת בארץ הקודש. "אם לסבתא היו גלגלים", נהגנו לומר בילדותנו, אבל בהולנד יש לסבתות רבות שני גלגלים והן מדוושות במרץ. איש אינו מריע להן על ההישג הספורטיבי הזה, הנתפס כדבר טבעי ומובן מאליו.

זכורה לי שיחה עם כרמית בריצה משותפת לאורך הירקון, שבה העלינו את השאלה "מהו אושר?".

הסכמנו על כך שגם אם המושג קשה להגדרה, כאשר אנו חווים אושר אנו מזהים אותו. ובכן, זיהיתי לבטח כמה רגעים כאלה תוך כדי רכיבה על אופניים בדרכי הכפר שבאזור ארנהם.

מי שטרח בערב טיול, מוצא דרכו בנקל בטיול

יריב בחר את המסלולים בעזרת Google earth והסתייע בנווטן (GPS). בזכות ההכנה הקפדנית שלו ערב כל טיול אופניים, נחסך לנו זמן רב בטיול עצמו.

ביום שני, 29.7, יום לאחר צום תשעה באב, תכנן יריב רכיבה של כשישים ק"מ לעיר ניימיכן, שבה ביקרנו במוזיאון האופניים המרתק והמשעשע. מאחר שלעתים קרובות אני חשה מעט חלשה ביום שלאחר צום, חששתי שמא יהיה לי קשה. אולי היה זה יפי הדרך שכבשה את לבי, אולי הייתה זו הרכיבה הנוחה בהולנד השטוחה. עובדה היא כי לא היה לי קשה כלל. שמחתי לרכוב עוד ועוד בדרכים הכפריות שבחר יריב.

ומה עם ריצה? לרוץ מסביב לעץ

הבטחתי ליריב שכאשר יצטרף אלי להולנד אתן קדימות לרכיבות האופניים אתו על פני אימוני הריצה. משום כך, במקום לרוץ השכם בבוקר הקדשתי את הבקרים לדיווש מהנה בחברתו. את אימוני הריצה העברתי לשעות אחר הצהריים או הערב. פעמיים היה הדבר בעוכריי. בפעם הראשונה – יום לאחר שהגענו לארנהם, ביום שישי, שבו הייתי אמורה לרוץ ריצה ארוכה של שעה וחצי עד שעתיים. מאחר שהשבת נכנסת מאוחר מאוד בקיץ ההולנדי, יצאתי לריצה לאורך הריין בשבע בערב ובתכנון לחזור בתשע, עוד לפני כניסת השבת. חששתי שמא ההנאה שלי מרכיבת האופניים תפגע בהנאת הריצה, שהרי המרחק שאפשר לגמוא בריצה מתגמד לעומת המרחק שעוברים באופניים. לשמחתי התברר לי שלא כך הוא. כאשר התחלתי לרוץ לאורך הריין לא הייתה כל חשיבות למרחק, ונהניתי באופן אחר, אינטימי יותר, מהדרך שעברו רגליי. אולם עשרים דקות לאחר שיצאתי לרוץ החל לרדת גשם שוטף, הגשם הראשון שחוויתי בהולנד בטיול הזה. נאלצתי לשוב על עקבותיי ולחזור רטובה עד לשד עצמותיי לבית הסירה לאחר ריצה של ארבעים דקות בלבד.

ביום שני, יום לאחר צום תשעה באב (שאמנם הסתיים מאוחר, אך לפחות עבר עלי במזג אוויר קריר ומטיב) נרשמה לי בתכנית ריצה קצרצרה של חצי שעה. יריב ואני הגענו רכובים על אופנינו לפארק סונסביק המרהיב ביופיו. האכלנו את העופרים והתכוננתי לפתוח בריצה בפארק הטובל בירוק ובכחול אגמים ושתושביו הם עופרים, ברבורים וברווזים. לפתע, בלא כל התראה, החל לרדת גשם שוטף. מצאתי את עצמי רצה כרבע שעה מסביב לעץ, כאשר יריב נהנה בעליל מן המעמד, "מכתיב קצב" – "הפ, הפ, הפ" ו"גוער" בי: "סבתא שלי רצה מהר יותר. עם רגל קשורה" (ולא, סבתא שלו לא הייתה ספורטאית). לפחות הוא הגשים חלום. כבר מזמן גילה לי שהוא משתוקק "להעיר לי הערות בונות" שכאלה. רק לאחר שהגשם נרגע במידה ניכרת הרהבתי עוז להיפרד מהעץ שלי ויצאתי לריצה רטובה בפארק עצמו, היפה עד מאוד, והתחלתי ליהנות באמת ובתמים מהריצה, למרות הגשם. בשאר אימוני הריצה (ימים שלישי-חמישי), שאת כולם קיימתי במסלולים שונים בפארק סונסביק, כולל ריצות במעלה היער המקיף את הפארק, האיר אלי מזג האוויר פנים. כך רצתי בהנאה עצומה ובתחושה שהייתי רוצה לרוץ עוד ועוד בנוף שעיניי לא שבעו מראות. אבל יש תכנית אימונים! טוב, אמנם הרשיתי לעצמי להוסיף עליה, אך בגבולות הטעם הטוב. דמיינו לעצמכם את ההרגשה של לרוץ כה קרוב לארבעה ארנבים חומים ומשוחררים שחצו את נתיב ריצתי וללטף בעיניי את העופרים, את הברווזים והברבורים תוך כדי ריצה.

יעל רצה בהנאה בפארק סונסביק

ובחזרה ליער בן שמן

יום חמישי, 2.8. אנו נפרדים בצער מהאופניים, מבית הסירה, מהברווזים (ומקווים בשבילם שמחליפינו בחדר יטפחו אותם כמותנו, שהרי הם כבר התרגלו לארוחות חינם), ומהשבילים היפים בפארק סונסביק. שנינו היינו שמחים להישאר. אנו שבים לארץ בטיסת לילה.

כמה כיף לרוץ בפארק סונסביק!

אנו נוחתים ביום שישי ב-3:30 לפנות בוקר. מגיעים הביתה ב-4:40. שמחים לפגוש את החתולים ולראות ששלום להם. בהזדמנות זו תודה ענקית למעיין (אחותו הצעירה של יריב) ולאמי, שחילקו ביניהן את הטיפול בחתולים בהיעדרנו. רק הגענו, ואני כבר מתארגנת לריצה בבן שמן. מלכתחילה לא התכוונתי לרוץ בבוקר שובי. ידעתי שיהיה זה לאחר לילה ללא שינה (אני לא מצליחה להירדם במטוס). ובכל זאת שלחתי מהולנד דוא"ל לרן ובו "שאלה תיאורטית", כפי שהגדרתי אותה, האם אפשרי ורצוי לצאת לאימון בבן שמן, במקרה שאספיק לשוב בזמן. מאחר שרן הפתיע אותי והשיב לי שזה אפשרי לרוץ גם כאשר עייפים לאחר לילה ללא שינה, הפתעתי את עצמי. ארגנתי לעצמי, עוד מחו"ל, טרמפ עם חגית ועדנה, והתייצבתי לריצה במזג אוויר שונה לחלוטין מזה שהיה לי בהולנד. אבל היי, לפחות לא חששתי שירד גשם! אמנם התגעגעתי תוך כדי ריצה לנופי הולנד ולאוויר שלה, אך יש גם קסם מיוחד בריצה בנופים המוכרים שלנו. כבר אמרו חז"ל: "אוירא דארץ ישראל מחכים". מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור.

זו לי פעם שנייה שאני רצה בחו"ל. הפעם הראשונה הייתה לפני מעט יותר משנה, זמן קצר לאחר שהתחלתי לרוץ, וזאת בעקבות השתתפתי בכנס לחקר המקרא, שהתקיים בלונדון (כתבתי על כך את הרשימה "תודה ללונדון").

לא קשה למצוא את ההבדלים בין שתי הפעמים הללו. בפעם הראשונה התלבטתי אם להוסיף נעלי ריצה למזוודה. תהיתי אם יהיה לי זמן ואם יהיה לי חשק לרוץ. הרי אהיה עסוקה בכנס ובהתכוננות להרצאה שאני צריכה להרצות. בסופו של דבר, כמעט ברגע האחרון, ארזתי גם את נעלי הריצה, ואכן רצתי פעמיים לאורך התמזה, ובהנאה רבה. הפעם היו נעלי הריצה הדבר הראשון שהוכנס למזוודה. היה לי ברור שארוץ ברחובות אמסטרדם (שבה נערך הכנס) ואח"כ בארנהם (שבה נפשתי עם אישי, יריב, לאחר הכנס). יתרה מזו: היה לי ברור מה אעשה בכל יום, מבחינת אימוני ריצה. יצאתי מהארץ עם תכנית לשבועיים שהכין לי רן שילון. התכנית כללה הן ריצה והן תרגילי חיזוק. הפעם ארזתי גם חולצות מנדפות זעה (בפעם הקודמת הסתפקתי בחולצות טריקו), אף שלא כל-כך הזעתי בהולנד הקרירה יחסית לארץ. התרגשתי מהמחשבה שארוץ באמסטרדם אף יותר מהמחשבה על ההרצאה שאני עומדת להרצות בכנס (והפלא ופלא, זה לא פגם באיכות ההרצאה). אמרתי לחברתי כרמית, המתכננת לרוץ את המרתון הראשון שלה באמסטרדם באוקטובר 2012, שאני הולכת לבדוק את השטח בשבילה.

כשהגעתי למלון Rho, הממוקם ממש ליד כיכר דאם, שאלתי את פקיד הקבלה בנוגע למסלולי ריצה. מסתבר ש"נפלתי" על רץ מרתון, ששמח לייעץ לי ולדבר אתי על ריצה ועל מרתונים שונים ומשונים ברחבי העולם (מרתון אמסטרדם, לדבריו, הוא אחד הטובים שיש, ומאפשר לשבור שיאים בגלל המסלול השטוח והנוח, אלא אם כן משתוללת רוח חזקה באותו היום). אבל מאחר שהוא המליץ לי על מסלול ריצה באזור מרוחק מהמלון, וחוש כיוון הוא בלשון המעטה אינו הצד החזק שלי, העדפתי "לרוץ על בטוח" וכבר ביום שבו הגעתי לאמסטרדם יצאתי לריצה של שעה באזור המלון. התחלתי בכיכר דאם, אך זו הייתה הומה מאדם, ומצאתי עצמי נאלצת לרוץ במקום מפעם לפעם (ראיתי בחור שמחקה את תנועות הריצה שלי בפני חברתו. שייערב לו!). פניתי לתעלות הסמוכות למלון, שם היה לי יותר מרחב לרוץ. הבנתי שעדיף שארוץ מוקדם בבוקר.

חברתי והקולגה שלי, ד"ר טובה גנזל, שאתה חלקתי חדר במלון עד בואו של יריב לקראת סיום הכנס, ניחנה למזלי בשינה טובה. כשהתעוררתי בחמש בבוקר והתארגנתי לצאת לריצה או לתרגילי חיזוק היא לא התעוררה בעטיי.

על-פי רוב רצתי הלוך ושוב לאורך שתי תעלות בקרבת המלון. כמעט שלא היו אנשים ברחוב. עליתי על כל אחד מן הגשרים שמעל התעלה, כדי להוסיף מעט קושי לריצה ברחוב השטוח למדי. נהניתי מאוד לראות את הברווזים, את הברבורים ואת השחפים. לצערי, לא היה לי במה להאכיל אותם. באמסטרדם כנראה שלא מכירים את הקונצפט של "לחם ללא ביצים" ("אבל אי-אפשר להכין לחם ללא ביצים", השיבו לי ברצינות תהומית בשתי מאפיות בעיר, וסירבו להאמין לטענתי, שבישראל רוב הלחמים אינם מכילים ביצים). משום כך לא יכולתי לקנות לעצמי ולבעלי הכנף לחם (המצב השתנה כאשר הגעתי עם יריב לארנהם, שעל השהות בה אכתוב ברשימה הבאה). את תרגילי החיזוק ביצעתי בסמטה מעט מוסתרת, ליד אחת התעלות. בארץ אני רגילה לבצע אותם בבית, מול הטלוויזיה או בחצר, אבל בחדר המלון חסר לי המרחב הדרוש ונאלצתי להתגבר על המבוכה לבצע שכיבות סמיכה או קפיצות צפרדע מול עיניים זרות. מזל שבשעת בוקר מוקדמת לא היו הרבה מהן. לא היה נעים במיוחד לבצע כפיפות בטן או שכיבות סמיכה במרצפות הרחוב הלא נקיות במיוחד, כשריח שתן נישא באוויר.

למרות כל מאמציי שלא להתרחק מהמלון ולא לאבד את דרכי, באחת הפעמים שבהן הסתיים אימון תרגילי החיזוק בריצות קצרות של "ספרינטים", הגעתי לפתע למקום לא מוכר. לאחר שסיימתי את האימון פניתי לנהג מונית ושאלתיו היכן רחוב Nes שבו ממוקם המלון. הוא אמנם הסביר לי אך לפתע אמר: "את יודעת מה, בואי אקח אותך לשם, ללא תשלום, ממילא אני צריך להגיע לשם". מאחר שלא הייתי בטוחה שקלטתי את ההסבר שלו, נעניתי להצעתו בשמחה, ורק לאחר מכן עלה בדעתי שלמעשה לא הייתה לו שום סיבה להגיע למלון, ופשוט נדיבותו וטוב לבו הן שגרמו לו להביא אותי עד לפתח המלון ואף להעמיד פנים שממילא התכוון להגיע למקום.

והנה מגיע יום שלישי, שבו אני אמורה להרצות. בתכנית שהכין לי רן רשומה ריצה של שעה. אני מתלבטת אם להחליף בין התכנית של יום שלישי לתכנית של יום רביעי – ריצה של ארבעים דקות בלבד, כי אולי עדיף שאקדיש חלק נכבד יותר מהבוקר להתכוננות להרצאה. בסופו של דבר אני מחליטה שלא להחליט, ולפעול לפי מה שארגיש תוך כדי הריצה.

בלילה שלפני הרצאתי אני עורכת "חזרה גנרלית" בפני טובה. היא מעירה הערה בונה על כך שהיה כדאי להוסיף בפתח ההרצאה כמה משפטים שיעזרו לשומעים להתמקד במטרת ההרצאה, אך מוסיפה שזה כנראה כבר מאוחר מדי לחשוב על כך בשלב הזה. מאחר שההרצאה כבר מוכנה, ואנגלית בכל זאת אינה שפת אמי, אני מסכימה אתה שכעת אין טעם לשנות את נוסח ההרצאה.

יום ההרצאה הגיע, ואני פותחת אותו בריצה. לאחר שלושים דקות ראשונות, שבהן אני מרגישה שהריצה מיטיבה עמי, אני מחליטה לדבוק בתכנית, לרוץ שעה ולא להחליף בין תכנית יום שלישי לתכנית יום רביעי. מזל שהחלטתי כך, כי לקראת סיום הריצה נמצאות לי לפתע בקלות רבה המילים הנכונות, המתחברות בטבעיות זו לזו ועונות היטב על הצעת השיפור של טובה. כך שמגיעה תודה גם לד"ר טובה גנזל וגם לריצה ברחובות אמסטרדם, על תרומתן להצלחת ההרצאה שנשאתי בכנס באמסטרדם.

ריצה באמסטרדם. צילם: יריב גלבוע

יום שישי 13.7.2012. אימון קבוצתי ביער בן שמן. רן שילון אומר לנו שנתחלק לשתי קבוצות, "המהירים" ירוצו אִתו, ו"המהירים יותר" – עם אילן פריש. אני מחכה לראות את הרכב הקבוצות כדי לכלכל את צעדיי. אני רואה שקבוצת "המהירים יותר" כוללת רק מספר מועט של גברים, בעוד שרוב חברי הקבוצה מעדיפים להסתפק בתואר "מהירים" ומצטופפים סביב רן. אני נוקטת את הכלל "אחרי רבים להטות", ומתכוונת לרוץ עם רן ורוב החבורה. אך עיניו של רן צדות אותי, ובלא להתחשב בחששותיי מהרכב קבוצת "המהירים יותר" הוא מרחיק אותי באכזריות מחברותיי ומשלח אותי לארץ גזרה, לקבוצתו של אילן. וכך אני מוצאת את עצמי בת יחידה בחברתם של הגברים קלי הרגליים. אמנם מחמאה, אבל מחמאה מהסוג המבהיל. אימון עליות קשה ומאתגר. כמעט שאין עלייה בדרך שאילן מחמיץ. על כל פנים, את הנבזיות שבהן ודאי שאין הוא מחמיץ. אני מבקשת מהחברים בהלצה (האומנם הלצה?) לרוץ משני צדדיו כדי להסתיר מפניו את העליות, אך אחד החברים מסב את תשומת לבי לכך שלמהלך הזה אין סיכוי. אילן פשוט מתנשא בגובהו מעל כולנו. כפי שכבר ציינתי – אימון קשה. אך אני מעודדת את עצמי שזו הכנה מצוינת ל"סובב עמק" ול"מרתון ירושלים". העובדה שהשלמתי את האימון מילאה אותי גאווה, ובסופו של דבר נאלצתי להודות שרן אילץ אותי לצמוח בכך שמתח את גבולותיי ושלח אותי לרוץ עם חבורה שרמתה אִתגרה אותי.

במהלך הריצה לא יכולתי שלא להיזכר בריצה הראשונה שלי ביער בן שמן, ב-21.10.11. אף ששובצתי לקבוצת ה"מהירים" (בניגוד ל"מהירים יותר") חששתי כל-כך מהריצה. אולי לא אצליח לעמוד בקצב ואובד ביער? יריב, אישי היקר והמסור, הציע ללוות אותי רכוב באופניים, כדי שאם אזדקק לעזרה הוא יהיה שם בשבילי. נשמתי לרווחה.

כעת, כאשר אני רצה עם ה"מהירים יותר", אני חושבת על כברת הדרך שעברתי מאז. אמנם מה שהיה מפחיד בעבר – ריצה ביער בן שמן – הפך למוכר וחביב, ובכל זאת גם כעת יש אתגרים חדשים ומפחידים: לרוץ כבת יחידה עם חבורת ה"מהירים יותר".

הרהורים אלה נראים לי פתיח הולם לנושא של הפוסט הזה: חלפה שנה מאז שהצטרפתי ל"אנדיור" וקצת יותר משנה מאז שהתחלתי לרוץ. הגיעה העת לספירת מלאי, לבירור מה השגתי ומה למדתי מאז שיצרתי את עצמי כרצה למרחקים ארוכים.

מה השגתי במהלך השנה האחרונה?

"לפני שהתחלת לרוץ בכלל לא היה לך כושר?" – אני נשאלת לעתים קרובות ומזהה בקול השואל את הכמיהה שאומרת שאכן כך הוא, אך נאלצת לאכזב. אני לא הסיפור מעורר ההשראה של בטטת הכורסה שהפכה למרתוניסטית (אך אל דאגה, סיפורים כאלה לא חסרים). פעילות גופנית הייתה חלק מסדר היום שלי גם בעבר, אף שלא רצתי. ובכל זאת, בשנה האחרונה הפכתי מאדם הולך לאדם רץ. למדתי את הקסם שבהצבת יעדים ספורטיביים, את ההנאה מהדרך שלקראת השגת היעדים ואת השמחה שבהישגים עצמם.

כמה חודשים לאחר שהתחלתי לרוץ שאלה אותי מירב לוי-ליבוביץ ("מירב האפשרויות"), שהייתה המאמנת שלי במסגרת סדנת הנבחרת של קוד המנצח, אם יש תחרות שאני מעוניינת להשתתף בה. "לא!" השבתי לה בטון שקשה לי לומר אם היה יותר נחרץ משהיה נדהם, או להפך. הרעיון שאשתתף בתחרות ריצה היה מופרך בעיניי. ובכל זאת, נראה שהזרע נטמן, וזמן לא רב לאחר אותה שיחה נרשמתי למרוץ הראשון בחיי – מרוץ הלילה של נייקי, שהתקיים ב-1.11.2011. באותו מרוץ גיליתי שתחרויות ריצה נועדו לא רק לספורטאים אמִתיים, אלא גם לאנשים כמוני. עשרה ימים לאחר מכן כבר השתתפתי במרוץ הספארי. ספירת מלאי: בשנת 2011 השתתפתי בשני מרוצים, בשנת 2012 השתתפתי כבר בחמישה מרוצים, ועוד הרגל נטויה. התחרויות שבהן השתתפתי השנה הן מרתון, שני חצאי מרתון, שלושה מרוצים של 10 ק"מ, שבאחד מהם – מרוץ ספרא – אף זכיתי  בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.

מה למדתי במהלך השנה האחרונה?

• למדתי לרוץ לאט, או אולי נכון יותר, לרוץ בקצבים משתנים. בתחילה הייתי רצה את ריצת החימום ואת ריצת השחרור פחות או יותר בקצב של ריצה רגילה. תמי ברוך, מאמנת הקבוצה שבמסגרתה התאמנתי בתחילת דרכי ב"אנדיור", הבהירה לי שזה חיוני שאלמד לרוץ לאט. ואכן למדתי זאת, ולמדתי גם ליהנות מכך.
• למדתי לנחת על האצבעות במקום על העקבים, בעקבות הנחייתו של רן שילון.
• למדתי לרוץ בצעדים קטנים ומהירים (יחסית, כמובן), כפי שהורה לי רן לעשות לקראת המרתון. לאחר המרתון – אני מנסה ללמוד מחדש להרחיב את צעדיי.
• למדתי לרוץ בגשם וּבבוץ וכעת אני לומדת לרוץ בחום וּבלחות.
• למדתי לרוץ בעליות וּבירידות של יער בן שמן.
• למדתי לרוץ על הליכון (מסלול ריצה).
• למדתי שחולצות טריקו אינן בגד הולם לריצה, וכעת יש בארוני חולצות מנדפות זעה.
• למדתי לשתות ואף לצרוך ג'לים תוך כדי ריצה.
• למדתי שאין כל בעיה להשיג חלבון איכותי מן הצומח.
• למדתי להפעיל את שעון הג'י-פי-אס, הישג שאני רוצה להתעכב עליו מעט, בהיותי מאותגרת טכנולוגית. לאחר שקניתי שעון ג'י-פי-אס היה זה יריב שהיה מכוון אותו בעבורי כל אימת שהיה לי צורך בכך. ומאחר שיריב לא התלונן על הסידור הזה, לא טרחתי ללמוד כיצד לבצע זאת בעצמי. אך למרבה המזל, כעבור כמה שבועות יריב יצא לטיול רגלי בשטח לשלושה ימים, והיעדרו אילץ אותי לטרוח וללמוד כיצד לתפעל את המכשיר (ועדיין יש אתו תקלות מפעם לפעם, אך לא בטוח שבאשמתי).
• למדתי על כוחה של חברוּת (על כך כתבתי בעיקר בטור "סביבה תומכת", אך גם בטורים "מקסימום תתפרקי!", "לרוץ לאיבוד עם אנדריאה" ו"אחיות וחיות").
• למדתי לסמוך על רן שילון, מאמני. הבנתי שאף שהוא אימן אותי בצורה שלא תאמה לציפיותיי, התוצאות – סיום המרתון הראשון בתוצאה נאה וללא כאבים מיוחדים וההתאוששות המהירה ממנו – מדברות בעד עצמן.
• למדתי לסמוך על עצמי, להטמיע בתוכי את ההכרה שגם כאשר קשה לגוף – הנפש תתייצב לעזרתו ולא תפעל חלילה כגַיִס חמישי נגדו.
• וזהו אולי הלימוד החשוב מכול.

הרשמה והכנות אחרונות

על חצי המרתון במסגרת אירועי לילה לבן (28 ביוני 2012) נודע לי מירון עירוני. מעולם לא פגשתי אותו, אבל לאחר שפרסמתי את הרשימה על החוויות מהמרתון הראשון שלי, הוא כתב לי מסר מאוד מרגש לפייסבוק ובו סיפר כי ב-28 ביוני 2011 הפסיק לעשן, וכדי לא לעלות במשקל החל לרוץ ו… נכבש בקסם הריצה (מכירים את זה?). ב-30 במרץ 2012 רץ בתל-אביב עשרה ק"מ, ואחר כך ניגש לצד הדרך לעודד את רצי המרתון (ואני ביניהם), התבונן בהם מגיעים, נרגש כולו, והבטיח לעצמו שבשנה הבאה יהיה אחד מהם. מאז אנחנו מחליפים מפעם לפעם מסרים ואני מתעדכנת בשמחה בנוגע להתקדמותו בריצה. והנה ירון מספר לי שנרשם לחצי המרתון במסגרת אירועי לילה לבן. מעולם לא השתתפתי באירועי לילה לבן. מבחינתי, הלילה נועד לשינה. אך ריצה בלילה נראית לי חוויה שבהחלט מצדיקה חריגה מתבנית החשיבה הזו. בירור קצר עם כרמית. כן, היא מתכוונת להירשם. הוחלט אם כך, ואני נרשמת בעקבותיה. לשמחתנו מתברר לנו שגם עדנה בנרשמות. ביום המרתון שלושתנו נפגשות בבית קפה למפגש חברות מהנה במסווה של "סעודת פסטה".

דילמה: הנאה או תוצאה?

זהו לי חצי מרתון שני. הראשון היה בירושלים, ורצתי משך שעתיים ושתי דקות. כעת אני מקווה לרוץ בפחות משעתיים, אם כי הבהרתי לכרמית ולעצמי שמטרתי העיקרית היא ליהנות מהחוויה, ואין לי כוונה "להתאבד" על התוצאה. הדילמה שבין הרצון ליהנות ובין הרצון להשיג תוצאה טובה יחסית עבורי אינה נפתרת עד רגע הריצה וגם במהלך הריצה עצמה. אמנם רן שילון טוען שאין סתירה בין לעבוד קשה ובין הנאה ושככל שאנו מתבגרים בספורט אנו לומדים להפריד בין הקושי הגופני ובין החוויה הנפשית, אבל אני עדיין לא הגעתי לבגרות הנכספת הזו… כאשר קשה לי, אני נהנית פחות.

המרוץ – שרויה בעלטה

עדנה, כרמית ואני מתייצבות יחדיו על קו הזינוק. אנו מאחלות הצלחה זו לזו ויוצאות לדרך. אוף, מתברר ששעון הג'י-פי-אס אינו עובד! ובגלל החשכה עובר זמן עד שאני מגלה שגם לא הפעלתי את הסטופר בשעון היד (כלומר, לחצתי על איזשהו כפתור, אך או שלא היה זה על הכפתור הנכון או שלחצתי לא בעצמה הנדרשת). גם אין לי מושג באיזו שעה בסופו של דבר התחלנו לרוץ. משום כך המרוץ עובר עלי בעלטה, תרתי משמע, בלי שאדע באיזה קצב אני רצה (רק עם פרסום התוצאות התברר לי שרצתי בקצב 5:30, זמן: 1:56:17. אני מרוצה משיפור התוצאה). בהעדר אסטרטגיית ריצה, האסטרטגיה היחידה שיש לי היא לנסות להיצמד לכרמית. זה מצליח לי עד הקילומטר ה-17, שבו היא דוהרת קדימה ואני נותרת להתבונן בגבה המתרחק. לאחר מכן גם הגב שלה נעלם. הרגליים קלות למדיי, אבל בעיה אחרת מטרידה אותי: הג'ל שלקחתי מטפס בגרוני, ואני חשה בחילה. פעם ראשונה שזה קורה לי. "מזל שזה רק חצי מרתון ולא מרתון שלם, שבו הכרחי לצרוך ג'לים", אני חושבת, תוך כדי החלטה שלא לצרוך ג'ל נוסף, פן אקיא. אני שותה הרבה במהלך הריצה, ולא ממהרת להשליך את בקבוקוני המים שמחלקים לנו בדרך. מבחינה שחלק מהמתנדבים נותנים עוד מעצמם, כאשר הם מוסיפים להושטת המים מילות עידוד כמו "כל הכבוד!", "עוד שלושה ק"מ ואתם מסיימים!" ומעריכה את המאמץ הנוסף הזה.

אני חולפת על פני בחור שהתעלף. כמה רצים נמצאים סביבו, ומישהו מרים את רגליו. איני יכולה לעזור, אז אני ממשיכה בריצה, מריעה בלבי לרצים שעצרו כדי לסייע לו ומקווה שיתאושש מהר.

קול מן העבר

הלחות גבוהה ואני מזיעה, אך תוואי הריצה כ"כ נעים. אמנם חשוך, אך אני שואפת לקרבי בהנאה את ריח הים בקטע הריצה שבקרבת הים, ואת ריחות הצמחייה שעל גדת הירקון. ולפתע, אני שומעת אותו… קול מן העבר, שרק בשלו היה שווה לי לרוץ חצי מרתון. קול ששמעתי כה רבות בילדותי, אך כיום נדיר שהוא מגיע לאוזניי, וכל אימת שזה קורה לבי מתרונן. הקול שבו מדובר הוא קרקור צפרדעים.

צפרדעים היו חלק בלתי נפרד מילדותי בעומר. אף שמדובר ביישוב בנגב, האמור להיות שחון, פגישות עם צפרדעים, קרפדות ואילניות היו דבר שבשגרה בימות החורף, וכך גם עם ראשנים, ששחו בתזזיתיות בשלוליות שנקוו. הייתה תקופה שאף גידלנו צפרדעים בבריכה שבחצר ביתנו (הן כמובן היו חופשיות לעזוב את הבריכה, לו חפצו בכך, אך לא הייתה להן סיבה לעשות זאת). אבל היום כבר כמעט שאיני שומעת את קרקורן הערב של הצפרדעים. כדי לשמוע אותו, עלי לצאת לחיק הטבע לאזורים עם מקווי מים ולקוות לטוב. אני מתגעגעת לקולות הללו, שכמעט נעלמו מחיי. בשנת 1999 הייתי מעורבת במאבק למניעת ניסויים בבעלי-חיים (ויויסקציה) ונתיחות בעלי-חיים (דיסקציה) במסגרת הוראה בבתי-הספר. לאגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים הגיעו תלונות של תלמידים, שנאלצו לחתוך צפרדעים, או לצפות בחיתוכן. יחד עם אישי, יריב גלבוע (שהיה חבר ועד באגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים) ועם עו"ד יוסי וולפסון קיימתי פגישה עם יוסי שריד, שהיה השר לאיכות הסביבה באותה עת. תומכי הניסויים בבעלי-חיים השיבו מלחמה שערה, אך בסופו של דבר אסר השר יוסי שריד על ניסויים בבעלי-חיים ונתיחה שלהם לצורכי הוראה בבתי-הספר והדגיש את חשיבות החינוך לחמלה. במהלך המאבק הזה פורסם ב"הארץ" מכתבה של הזואולוגית והאקולוגית, ד"ר תמר רון, שכותרתו "הקשיבו לצפרדעים", ובו טענה כי סוד קסמה של הצפרדע אינו טמון בקרביה, אלא בפרטי חייה, וקראה לכולם להקשיב לקרקורן המקסים של הצפרדעים. מאז, כל אימת שמתמזל מזלי לשמוע קרקור צפרדע, אני נזכרת בהמלצתה של ד"ר תמר רון.

הוא עשה זאת!

כך, במחשבות נוגות על צפרדעים שהיו וכבר כמעט אינן, ומחשבה משמחת על רגע החסד שבו שמעתי הלילה את קרקורן המקסים, אני מסיימת את המרוץ מזיעה ונרגשת, ופוגשת בכרמית שהגיעה מעט לפניי. ביחד אנו חותרות דרכנו לאזור הקרטיבים (אין כטעמו של קרטיב לאחר מרוץ!). בעודנו מבצעות תרגילי מתיחה אני שומעת את הכרוז מכריז את שמו של ירון עירוני, שסיים את הריצה, ואני צוהלת ומתרגשת בשבילו: הוא עשה זאת! מאוחר יותר התברר לי שהוא סיים למרות כאבים עזים ברגל שאותם חש החל מהקילומטר השלושה-עשר. בדיוק שנה מאז היום שבו פסק לעשן – הוא רץ חצי מרתון. אם רק ישמור על עצמו ולא ייפצע, הנחישות שגילה בריצת חצי המרתון היא מנבא טוב ליכולתו לסיים את המרתון, ממש כפי שתכנן. האמינו לי, אני מבינה בנחישות דבר או שניים ומזהה אותה אצל אחרים כאשר אני נתקלת בה.

אין לי אחות (ואל תדרשו שאוכיח זאת!). יש לי שלושה אחים שאותם אני אוהבת אהבת נפש, אך אין לי אחות. בילדותי, ניסיתי לסדר לי אח(ו)ת כזו. לא סתם אחות, אלא אחות תאומה. תחילה הייתה זו שכנתי ובת כיתתי, ענת. לאחר ששמענו על התופעה של תאומים סיאמיים, שקלנו, ענת ואני, את היתרונות והחסרונות של התופעה והגענו להחלטה מושכלת שהיתרונות עולים על החסרונות. לפיכך הדבקנו את כפות ידינו בדבק פלסטיק מסוג זול וכל שנותר לנו הוא להמתין כמה שעות, עד שהדבק יתקשה דיו, כדי להפוך לתאומות סיאמיות. אך לרוע המזל נאוה, אימא של ענת, גילתה חשדנות כלפי שתי הילדות המתעקשות לאחוז זו בידי זו, חשפה את המזימה שלנו והכריחה אותנו לשטוף ידיים. כך נגזר עליי שלא תהיה לי תאומה סיאמית.

ניסיון פחות שאפתני, אך יותר עיקש, לסדר לעצמי אחות תאומה היה עם חברתי הטובה ביותר משך כל תקופת ילדותי בעומר, ורד. מפעם לפעם לבשנו אותם הבגדים בדיוק, עדות להיותנו תאומות, ולא הצלחנו להבין מדוע איננו מצליחות לשכנע את האחרים שתאומות זהות לפניהם. והרי הבגדים באמת זהים!

בשלב מסוים למדתי ליהנות ממעמדי במשפחה כבת יחידה (גם אם יש הגזמה בדברי אחי איסי: "לנו יש רק אחות אחת, ולך יש אחים כמו זבל"), ובכל זאת, אולי משום שאין לי אחות ביולוגית אני יודעת להעריך חברות בין נשים. כן אותה אחוות נשים מהנה ומעצימה (sisterhood) שספק אם גברים יכולים להבין. בסביבות גיל שלושים סברתי שבגילי המופלג, כפי שראיתי אותו באותה תקופה, כבר לא רוכשים חברים חדשים. אך מפעם לפעם התחולל קסם וחברה חדשה נכנסה לחיי. מאז שהצטרפתי לרוץ והצטרפתי ל"אנדיור", כשאני נושקת לגיל חמישים, החלו הקסמים הללו בחיי להתרבות, וחיי התעשרו בחברות חדשות, אחיות לריצה ולחוויותיה. מעבר לכך שאני מסתייעת בידידותיי כדי להגיע לאימונים ולחזור מהם (תודה מיוחדת לחגית, עדנה וכרמית), החברות עם אחיותיי לריצה מתגלה פעמים רבות כמעצימה: כך למשל חברתי כרמית הייתה זו שעודדה אותי כאשר פקפקתי אם יש בכוחי לרוץ את חצי מרתון ירושלים, משום שחששתי מהטופוגרפיה של העיר. אני עודדתי את חברתי עידית סעד לרוץ במרוץ גבעת שמואל, כך שאני לוקחת בהנאה קרדיט מסוים על הגביע שזכתה בו. בנוסף, אני עודדתי את עידית שוהם לרוץ באימון הקבוצתי האחרון בבן שמן, ותגובתה הנלהבת ואסירת התודה לאחר מכן מילאה אותי שמחה. החברות החדשה עם סוניה היא מקרה משעשע, משום שלמדנו באותה שכבה, ויש לנו חברה משותפת, אך בילדותנו לא עלינו זו על הרדאר של זו, ולא היינו חברות. הריצה היא זו שקישרה בינינו, ובגיל חמישים גילינו לפתע זו את זו. אז כן, בונוס לא צפוי מבחינתי לחוויות הריצה הוא אותן אחיות לריצה, חברותיי החדשות.

אחים מסוג אחר הם בעלי-החיים, שהפרשן והפילוסוף ר' יוסף אבן כספי ראה בהם את "סוגנו הקרוב" ו"אחים". מיום שאני זוכרת עצמי חיי משורגים בחיי האחים הללו, בעלי החיים.

גם כאן הריצה מספקת מפגשים מרגשים. לפני שבוע, במעלה עלייה באימון קבוצתי ביער בן שמן, כמעט נעתקה נשימתי, ולא בגלל קשיי העלייה, אלא בגלל שלפתע פגשתי שועל! קטן, חום-אדמדם, עם מבט סקרן בעיניו. אולי משום שהוא עדיין לא הספיק לקרוא את הספר הנסיך הקטן הוא לא ביקש שאאלף אותו, ולא הציע לי את ידידותו. אך מצד שני, הוא גם לא ברח מפניי והסתפקתי בכך.

שבוע לאחר מכן, באימון האחרון שהתקיים בבן שמן, פגשתי פרות, ועוד פרות, סמוך לשביל שבו רצנו ושאותו החלטתי לכנות "שביל הפרות". הן פשוט עמדו סמוך לנו, הביטו בנו בתמיהה כמו שואלות: "בשביל מוווּ אתם רצים? למה מוּ?". זמן קצר לאחר מכן נגלו לפנינו כמה סוסים.

אך לא רק הריצה ביער מספקת מפגשים עם חיות. גם הריצה באזור אורבני לחלוטין, אצטדיון הדר יוסף. אין איש מקרב הרצים באצטדיון שאינו מכיר את הסיקסקים המצחיקים, שמשום מה (עצלות גנטית?) אינם בונים קן אלא מטילים את הביצים על הקרקע, ודוגרים עליהן, כשהם מנסים להגן על יצירתם מלהפוך למרמס כפות רגלי הרצים. לצערי, החיבה שאנו רוחשים לסיקסקים אינה הדדית. הם משוכנעים לגמרי שהם בעלי הבית של האצטדיון (ובייחוד של הדשא) ואנחנו פולשים מסוכנים. כאשר אנו מתאמנים על הדשא אומר לנו המאמן, טל בר דוד: "רוצו עד קו פח האשפה, כדי לא להרגיז את הסיקסקים". באחד האימונים, בעודי רצה על מסלול הריצה, ראיתי מתאמן שרץ על הדשא, נרדף כולו, שנאלץ להרכין את ראשו שוב ושוב בניסיון להתחמק מהתקפות הסיקסקים, שפשוט צללו לכיוונו ללא מורא.

מלבד זאת, יש גם שילוב של אחיות לריצה וחיות. בעוד אחיותיי לריצה ואני רצות ריצת חימום או ריצת שחרור אנו משוחחות בינינו (בזמן האימון עצמו הרי אין כוח לכך), ולא פעם קורה שאנו משוחחות על בעלי חיים. למשל, על כך שעידית שוהם הפסיקה לאכול בעלי-חיים וגם כרמית סיפרה לי במהלך ריצת חימום שהיא מעוניינת להפסיק לאכול חיות.

ובל נשכח את חיות המחמד שלנו, שאמנם אינן רצות אתנו באצטדיון, אך אנו בהחלט מביאות אותן עמנו, במחשבותינו. כמה אימונים עצובים הוקדשו למצבה של בייבי, כלבתה האהובה בת השש-עשרה של סוניה. בייבי חיה חיים מאושרים כנסיכה אהובה במיוחד, אבל הגיל עשה את שלו, בייבי הפכה לכלבה סיעודית, חולה ותשושה. סוניה הייתה מגיעה לאימונים בלב כבד ודואג, ושואלת עצמה ואותנו כיצד אפשר לדעת מהו הרגע הנכון לגאול את הבייבי שלה מייסוריה. אנחנו ניסינו לייעץ אך בעיקר לעטוף אותה באהבה ובהבנה. לבי יצא אליה. כבר שנים רבות שלא היה לי כלב (החתולים שלי ובן הזוג, יריב, מטילים וטו), אבל אני הרי יודעת עד כמה כלב יכול להפוך לבן משפחה. לעתים בן המשפחה האהוד ביותר, שכולם מסתדרים אתו והוא מסתדר עם כולם. והנה מגיע היום העצוב שבו לבה הגדול והאוהב של בייבי פסק לפעום, ולבה של סוניה נשבר. הצער והגעגועים ניכרים בה כאשר היא מגיעה לאימון, ואני מקווה שהריצה תפרוק מעט מן הכאב שבקרבה. אנו מנסות לנחם אותה, אך כיצד אפשר? אנו מדברות על בייבי, ובכך חולקות לה כבוד, ויש בכך מעט מן הנחמה בעבור סוניה. עוד לפני מותה של בייבי אמרתי לסוניה שכדאי שתאמץ כלב. טענה שזה לא יהיה הוגן, משום שמשך שעות ארוכות אין איש בבית. "אז חתול!" אני מציעה בטבעיות, שהרי אני חובבת חתולים. אבל סוניה אינה משוכנעת שהיא מסוגלת לאהוב חתול. "הם מכירים אותך? הם מביעים אהבה?" היא שואלת, ואני מספרת לה על ג'ין-זנב, חתול שאימץ אותנו, ונקרא כך בשל צבעו הג'ינג'י וזנבו המפואר. אני מתארת לה כיצד הוא מתעקש שאלטף אותו, נעמד על שתי רגליו, קופץ מעלה, אוחז בכפותיו בכף ידי ומוביל אותה לראשו, ולקינוח הוא מלקק את אצבעות כף ידי. איני יודעת אם אני מצליחה לשכנע את סוניה שגם לחתולים יש קסם משלהם, אך היא מקשיבה באהדה לעלילות ג'ין-זנב.

באימון באצטדיון המתקיים לאחר מותה של בייבי, שוב עולה נושא אימוץ החתול. הפעם מירב היא זו שלוקחת על עצמה את מלאכת השכנוע, ומסתבר שהיא עושה זאת בהצלחה יתרה משום שבתום האימון מתברר לי, שהיא הצליחה להשפיע על סוניה לשקול אימוץ – לא של חתול אחד, כי אם של שניים, שהרי "טובים השניים מן האחד". אני מתלבטת אם להוסיף את המשכו של הפסוק שלפיו "החוט המשולש לא במהרה יינתק", אבל מחליטה לא להיסחף. אז אם אתם שני גורי חתולים, מתלטפים ואוהבים – מחכה לכם בית חם ואוהב, או למצער, שילמד במשך הזמן לאהוב אתכם. אני בטוחה בכך!

בייבי – נסיכה אמתית

אפילוג

סוניה התנסתה בניסיון קצר של אימוץ חתול ידידותי שפשוט נחת אצלה בבית, אך די מהר התברר שהוא החתול של השכנה. בסופו של דבר שימשה משפחת אומנה לכלבה שננטשה לאחר שהמליטה, ולארבעת גוריה. שניים מהגורים מסרה לבתים טובים אך את האם פיצקה ואת בנה לאונרדו ייעדה לבית הטוב ביותר שאפשר לקוות לו, ביתה שלה.

המלכה האם פיצקה (מימין) והנסיף לאונרדו

פרולוג – מסר שרשמה אנדריאה בדף הפייסבוק שלה

"דברים טובים קורים כשהולכים לאיבוד", כתבה חברתי החדשה אנדריאה בדף הפייסבוק שלה, ואני מחייכת בהסכמה. הרי אני היא זו שהלכה, או ליתר דיוק – רצה לאיבוד עם אנדריאה ביום שישי האחרון, באימון הקבוצתי ביער בן שמן.

שינה לא מספקת אך תירוץ מספק

אני מתעוררת בבוקר יום שישי, 8.6.12, לאחר פחות משלוש שעות שינה. אני יודעת שאין זה "לפי הספר", אך אמש הייתי בעומר בפגישת מחזור עם חבריי מבית הספר היסודי "עומרים". מבחינתי, חוויה מתקנת לפגישת המחזור עם החברים מהתיכון, שהתקיימה אמנם סמוך לביתי, בקריית אונו, אך בעיתוי בעייתי: ערב לפני מרתון תל-אביב. כפי שכבר סיפרתי, נכחתי בה זמן מועט גם בגוף וגם בנפש (שהייתה דרוכה לקראת המרתון) ופרשתי עוד לפני שהגיעו כולם. משום כך החלטתי מראש שאת פגישת המחזור בעומר לא אחמיץ ולא אקצר. נכון שיש לי אימון ריצה קבוצתי למחרת, אך אימון ריצה אינו מרתון. הפגישה עם אנשים שאת רובם לא ראיתי שלושים ושמונה שנים הייתה מקסימה, מצחיקה ומרגשת. לא פלא שנכנסתי למיטה רק אחרי שתיים בלילה, בידיעה שבעוד זמן לא רב יהיה עלי להתעורר. עדנה, בנדיבותה, הציעה לאסוף אותי מביתי בחמש וחצי בבוקר כך שעוד לפני הריצה הקבוצתית אספיק לרוץ את התוספת שנרשמה לי בתכנית (לאור השתלשלות העניינים, מצחיק אותי כעת שרצתי את התוספת הזו לפני האימון).

אחוות צמחוניות

"זו את הטבעונית!" קידמה אותי אנדריאה בחיוך רחב ובמבטא דרום אמריקני מתגלגל כשחזרתי מריצה קלה לפני תחילת האימון הקבוצתי. "אני צמחונית. חברה של עידית [שוהם – י"ש]". כל פגישה עם צמחונים או עם טבעונים משמחת את לבי, בין השאר משום ששנות ילדותי עברו עלי בבדידות אידאולוגית. מגיל חמש, שבו הפכתי לצמחונית, ועד גיל שלוש-עשרה לא הכרתי אף צמחוני מלבדי. אמנם אמי ניסתה לשכנע אותי שאיני הצמחונית היחידה בעולם, וש"כן, אפילו בישראל יש צמחונים", אך הללו היו בגדר שמועה רחוקה. הביוגרפיה הזו בוודאי תורמת לנטייה שלי לחוש חיבה בסיסית ומיידית כלפי כל מי שאינו אוכל פגרים של בעלי-חיים מתים, קל וחומר כאשר מדובר בדרום אמריקנית שהפכה לצמחונית. לכן מצאתי עצמי רצה לצדה של אנדריאה, אולי אלמד להכירה. סיפרתי לה שחברתנו המשותפת, עידית שוהם, הפכה לצמחונית (עם נטייה חזקה לטבעונות) מטעמי מוסר, ואנדריאה התרגשה לשמוע זאת.

כתום זה האדום החדש

באותו יום שישי היינו קבוצה גדולה של רצים, שרמותיהם שונות. "נא להקפיד לרוץ בעקבות השביל האדום", אמר לנו המאמן אילן פריש בתחילת האימון, לפני שנעלם מעינינו עם חבורת הרצים המהירים. אנדריאה ואני רצנו במקום טוב באמצע ובשלב מסוים התפלאנו למצוא את עצמנו רצות לבד.

עקבנו אחר השביל האדום. נכון שלפתע האדום נראה יותר ככתום אך קיבלנו החלטה משותפת שהכוונה בוודאי לאדום שקצת דהה בשמש. כאשר בהמשך הריצה האדום היה באמת אדום, לפחות כמו "האדום-אדום הזה" נזיד העדשים בפי עֵשו (או שמא העדשים הן דווקא כתומות?), נרגענו והגענו למסקנה שאנו בדרך הסלולה והנכונה, גם אם אנו רצות לבד.

רצה לאיבוד ביער בן שמן. צילום: אנדריאה שיפר

"איזה תותחיות אנחנו!", הכריזה אנדריאה בסיפוק, לאחר שפעם אחר פעם מצאה בעבורנו את השביל האדום, ואנחנו חשנו שאנחנו פשוט על המסלול. נכון שכל הקבוצה נעלמה לנו, אך כמה כיף לרוץ בחברותה, ביער בן שמן היפה והמוצל, הפורח בפריחה ורודה ורעננה, ולנשום את הריחות המשכרים של הצמחייה. הדבר היחיד שהעיב על הנאתי הוא שדאגתי לקבוצה שרצה מאחורינו ונעלמה כליל מעינינו. האם גם הם "תותחים" כמותנו, או שמא חלילה הלכו לאיבוד?

בשלב מסוים מצלצל הפלאפון של אנדריאה. זהו המאמן, אילן, ששואל היכן היא ועם מי היא נמצאת. "אני עם יעל, הטבעונית" היא מדווחת (ואני מצטחקת בלבי על תו הזיהוי הזה שבחרה להצמיד לשמי), "ואנחנו על המסלול האדום, הכול בסדר". כאשר אנו מגיעות לגבעה נישאה מתחדש הקשר עם אילן. הוא טוען שהקבוצה נמצאת מאחורינו ומבקש שנחזור על עקבותינו. "אבל זה לא ייתכן", אנחנו מתעקשות. "לא ראינו אתכם לאורך כל הריצה". שתינו מחליטות להמשיך לרוץ קדימה ופשוט לעקוב אחר השביל האדום. בשלב הרבה יותר מאוחר אנדריאה מגיעה למסקנה שאילן צדק, ובאמת הקדמנו את הקבוצה, ומה שכנראה קרה הוא שכאשר רצנו בעקבות השביל הכתום – עשינו קיצור דרך. אם כך, אנו חושבות, בוודאי נגיע לנקודת הסיום – מצפה מודיעין – לפני כולם, וכנראה לפני הזמן. אין בעיה. אנו מחליטות שפשוט נמשיך לרוץ בסביבת נקודת הסיום עד שמונה, ואז נחזור לקדם את פני הקבוצה. אולם ככל שעובר הזמן והשעה שמונה מתקרבת, נראה שזה לא בדיוק עומד לקרות.

חוויה מטלטלת בעגלת הטרקטור

לפתע, בלא כל אזהרה, השביל האדום פשוט נעלם. ניסיונותינו למצוא אותו עולים בתוהו. אבל במקומו מצאנו משפחה בדואית על טרקטור. אנו שואלות אותם היכן מצפה מודיעין ואחד מהם מצביע על הכיוון. "תוכלו לקחת אותנו?" שואלת אנדריאה, והם מסמנים לנו לעלות. ממילא כבר הגיעה השעה שמונה והאימון אמור להסתיים. אנדריאה מודיעה לאילן המודאג שאנו חוזרות בטרקטור. אנו מתמקמות בקצה העגלה העמוסה לעייפה, לצד כלוב תרנגולות (ומעדיפות לא להתעמק בשאלה מה הם מתכוונים לעשות בתרנגולות הללו). בעוד אנדריאה עסוקה בפלאפון שלה, הטרקטור מתחיל לנסוע, מיטלטל בפראות בעלייה והיא כמעט עפה ממנו. צווחה מבוהלת נמלטת מפי. אנו אוחזות בחוזקה בדפנות העגלה והטלטולים של הטרקטור רק מתגברים. כעבור כמה דקות נהג הטרקטור עוצר, מסמן לנו לרדת ואני נושמת לרווחה. אני מעדיפה לרוץ עד מחר ולחוש קרקע יציבה תחת רגליי, ולהפסיק לדמיין את הכותרות בעיתוני יום ראשון על הרצות שעפו מעגלת הטרקטור. אני רק תוהה מדוע בכלל לקח אותנו. רק כדי להעלות אותנו עלייה קצרצרה ולהפריח את נשמותינו מקרבנו?! נהג הטרקטור מצביע על הכיוון שבו אנו אמורות להמשיך, אך רוכב אופניים שעובר במקום מצביע על הכיוון ההפוך. מצאנו שביל אדום, אך רוכב האופניים טוען שהמרחק למצפה מודיעין, אם נעקוב אחר השביל האדום, הוא 17 ק"מ. 17 ק"מ? האימון היה אמור להסתיים מזמן! אנדריאה בודקת ב-google maps. היכן אנחנו?! אילן מדריך אותה לשלוח לו את מקום הימצאנו באמצעות watsup, ומורה לנו להגיע למושב גמזו, משם יבוא לאסוף אותנו. "אילן בטח אומר שרק לאנדריאה זה יכול לקרות", צוחקת אנדריאה, שכבר צברה ניסיון בלרוץ לאיבוד באימון קבוצתי ביער בן שמן. בפעם הקודמת זה היה עם עידית שוהם, ואנדריאה הצליחה למצוא את הדרך ולחלץ את שתיהן. אף שמתחיל להיות חם, אני נהנית לרוץ, ורק חוששת שמא לא אספיק להגיע בזמן ליום הפתוח באוניברסיטת בר-אילן. והרי אני אמורה לאייש את עמדת המחלקה לתנ"ך בשעות הצהרים (אגב, מומלץ ללמוד אצלנו! יש לנו מחלקה מקסימה!).

"אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת"

ב-9:10 משקיף עלינו מושב גמזו מלמעלה. אנו נמצאות על שביל רחב שיש בו גישה לרכב. אנדריאה משגרת לאילן את מקום הימצאנו. איני יודעת מה עבר במוחותינו כאשר החלטנו שיהיה לו נוח יותר להגיע למושב עצמו, והחלטנו לטפס במעלה גבעה המובילה לבית הקיצוני במושב. הבעיה היא שכדי להגיע למעלה צריך היה לצלוח שדה קוצים. "הריצה הזו מתחילה להיות דומה יותר ויותר לטיולים שלי עם יריב [האיש שלי – י"ש]", אני אומרת לאנדריאה. "בטיולים הללו, איכשהו תמיד מגיעים לשדה קוצים או לשאר מכשולים". מאחר שאנדריאה לבושה במכנסיים קצרים ואני לבושה במכנסיים ארוכים, אני מציעה באבירות לפלס בעבורה את הדרך בכך שאצעד לפניה, כדי שתישרט כמה שפחות מהקוצים. כאשר אנו מגיעות למעלה אני רואה לפתע שבמקום מכנסיים אני לבושה בזרעונים דביקים של צמחים, שנאחזו בצפיפות ובעקשנות במכנסיי. אני תוהה אם אפשר יהיה להציל את המכנסיים הללו. הם כבר דהויים ומעט בלויים. ברור לי שהם עשו את שלהם, אך דווקא בשל כך אני קשורה אליהם. עברתי אתם כברת דרך ארוכה. הם ליוו את כל התהליך של הפיכתי לרצה, ואחר כך את הפיכתי לרצה למרחקים ארוכים, וכמובן שהיו אתי גם בריצת המרתון.

ריצה בשדה קוצים. צילום: אנדריאה שיפר

אנו מגיעות לבית שבמעלה הגבעה, ו… אין כביש. אני פונה במבוכה לבעל הבית העובד בגינה ושואלת היכן הכביש. הוא מציע לנו להיזהר מהקוצים, אך כאשר הוא רואה את מכנסיי ואת רגליה השרוטות של אנדריאה נראה שהוא מבין כמה מגוחכת המלצתו. לאחר שהתעקש למלא את בקבוק השתייה הריק שלי במים קרים, הוא מכניס אותנו לביתו מדלת אחת, מוציא אותנו מדלת אחרת – והנה כביש. אנדריאה שוב משגרת לאילן את מקום הימצאנו. מתברר שהוא הגיע לשביל הרחב והנוח שמשום מה נטשנו לטובת שדה הקוצים. כעבור זמן קצר מופיע בחיוך רחב האביר באוטו הלבן להושיענו, ומנסה להסביר לנו היכן טעינו בניווט שלנו. טעינו או לא טעינו, מבחינתי העיקר הוא שהכול הסתיים. משיחה אתו מתברר לנו, לבושתנו, שרק אנחנו אבדנו. כל אלה שרצו מאחורינו חברו בשלב מסוים לרצים המהירים, שעוכבו בריצות חוזרות ונשנות במעלה גבעה ובחזרה ממנה. ולחשוב שאני חששתי להם, שמא הלכו לאיבוד…

גם-זו לטובה

בדף הבית של מושב גמזו נכתב כי "מושב גמזו היה מקום משכנו של התנא נחום (מורו של רבי עקיבא), שנהג לומר על כל דבר 'גם זו לטובה' על שם מקום ישובו".

ברור לי הצד השלילי של הריצה לאיבוד ביער. הדאגנו כמה אנשים ועיכבנו אותם – את אילן, שהתעקש להמתין לנו אף שאנדריאה אמרה לו ש"אנחנו כבר נסתדר, אתה יכול לחזור הביתה" (ומזל שלא סמך עלינו ☺), וכן את חברותיי, כרמית ועדנה, שהמתינו לי. לא די בכך שעדנה יצאה בשעה מוקדמת כדי לאסוף אותי וכדי שאספיק לרוץ את תוספת הריצה שהייתה לי, היא המתינה לי לאחר האימון עוד שעה ורבע. אמנם צלצלתי מהדרך והשארתי לה הודעה שכבר אשוב עם אנדריאה, אבל אולי בגלל שהציוד שלי היה במכונית שלה, היא בחרה בכל זאת לחכות לי. בכניסה למושב גמזו ראיתי אותה לפתע ממתינה לי במכוניתה.

ועם זאת – "דברים טובים קורים כאשר הולכים לאיבוד". וברוחו של נחום איש גמזו, שבמושב הנושא את שמו הגענו למנוחה (גם אם לא לנחלה) אפשר לומר ש"גם זו לטובה", משום שזו הייתה חוויה משעשעת, שאפשרה לי להכיר את אנדריאה, לשמוע ממנה על החלטתה להפוך לצמחונית ועל שתי ריצות המרתון שרצה – מרתון ניו-יורק (שאותו רצה חולה!) ומרתון ברצלונה. מלבד זאת לימד אותי האירוע הזה להעריך אף יותר את חברותיי, כרמית ועדנה, ואת המאמן, אילן, שלא זנחו אותנו עד לסיום הסאגה.

אפילוג: שני מסרים שרשמה עידית שוהם בדף הפייסבוק של אנדריאה

1. "פעם גם אני רצתי לאיבוד בבן שמן עם אנדריאה והיינו בלי טלפונים והיא הצילה אותנו! איך ניצלתן היום?"
2. "בפעם הבאה גם אני רוצה ללכת לאיבוד עם שתיכן. תקראו לי!"

 מאומה לא רמז לי שריצת הבוקר היום (20.5.12) תסתיים בכתיבת רשימה נוספת. "סתם יום של חול". יתרה מזאת, אני בשבוע התאוששות, של הפחתת עומסים (בתכנית שמחבר לי רן שילון, כל שבוע רביעי הוא שבוע התאוששות), כך שלא צפויה השבוע כל ריצה הרואית ומאתגרת. בתכנית להיום נרשם לי ריצה קלה 40–50 דקות. כהרגלי, אני מתייחסת לתכנית לפי המקסימום שנרשם בה, ואופציית המינימום כמו אינה קיימת. לו הייתי בקורס טיס, אולי היו מעיפים אותי בשל עודף מוטיבציה.

התלבטתי אם לצאת לרוץ בשעה קרירה ונעימה כמו שש בבוקר, או בשעה מאוחרת יחסית, כמו עשר, כדי להרגיל את גופי ונפשי לריצה בחום ובשמש. בסופו של דבר החלטתי שהיום אנהג בעצמי בעדינות, ואצא לריצה מהנה ולא מענה, ב-7:10 (אז אולי בכל זאת לא יעיפו אותי מקורס הטיס? הנה, עשיתי לעצמי הנחה!).

לפני הריצה עשיתי כמה תרגילי חימום מול דליה מזור ויואב לימור בתכנית הבוקר "יום חדש". בסבר פנים רציני הם התייחסו לענייני השעה העגומים והמטרידים. בין השאר הם דנים בסוגיית הפליטים/מסתננים/מהגרי עבודה הזרים והמתח שבינם ובין תושבי דרום תל-אביב, סוגיה שצפה בעקבות אונס הנערה בת החמש-עשרה שהותקפה בידי מסתננים מאריתריאה (ואל כך מצטרף המקרה הנורא של האונס בגן העיר שביצע שוהה בלתי חוקי מאזור שכם). "צריך לאפשר להם לעבוד", אומר מומחה א. "צריך לסלק אותם מהארץ", משיב מומחה ב. לא בפעם הראשונה אני חשה שהאזנה לחדשות או קריאת עיתונים עם בשורות קשות אינה מטיבה אתי. המועקה הנוצרת בעקבות קריאה על טרגדיות ויותר מכך קריאה על טרגדיות (של אנשים או בעלי חיים) שנגרמו בידי רוע אנושי משתכנת בתוכי ולא ממהרת להיפרד. ובאשר לשאלת הזרים המצב חמור אף יותר: קשה לי עם זה שקשה לי לגבש עמדה בנוגע לסוגיית הפליטים/מסתננים מסודן ואריתריאה. רגשות פחד וחמלה מתחרים זה בזה ורגשות החמלה חצויים אף הם, שהרי לצד חמלה כלפי הפליטים יש בי חמלה כלפי הקורבנות של מעשי האלימות שבוצעו בידי כמה מהפליטים/מסתננים. אז מה עמדתי בעניין זה? והרי זו סוגיה מוסרית נכבדה וראוי שאגבש דעה בנוגע אליה. אך המציאות קשה ומורכבת. אני מחליטה שהגיע הזמן לכבות טלוויזיה ולצאת לרוץ, כדי לסלק את המועקה הזו מתוכי.

מביתי בקריית אונו אני רצה דקות ספורות עד שאני מגיעה לפארק בגני-תקווה. התכוונתי להמשיך מהפארק ישר, בדרך העפר המובילה לגת רימון, ואחר כך לכפר מעש. לא מזמן גיליתי את המסלול הזה, והוא התחבב עלי. אבל כאשר אני מתכוונת להמשיך בדרך העפר אני מבחינה ברכב העובר בה ומעלה ענני אבק, ואני מעדיפה לחזור על עקבותיי, לרוץ סיבוב נוסף בפארק, להמתין שישקע האבק ורק אז להמשיך לכיוון גת רימון וכפר מעש. בזכות השתלשלות העניינים הזו זכיתי ברגעים של חסד, משום שכאשר שבתי על עקבותיי נגלו לעיניי שני כלבים, האחד אחוז ברצועה בידי האישה שהוא שייך לה (או שהיא שייכת לו) והשני משוחרר. שני הכלבים עמדו זה מול זה, פני האחד נוגעות בפני חברו, וזנב כל אחד מהם התנופף בעליצות מטורפת, כאילו אמרו זה לזה: "אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך!" "אתה הדבר הכי נפלא שקרה לי היום!" ו"תודה שהפכת את יומי למושלם!". האם הכירו זה את זה מביקורים קודמים שלהם בפארק או שהיו זרים לגמרי זה לזה עד לרגע הפגישה היום? אין לי מושג, אך העובדה שלא ראיתי שהנשים שהכלבים היו שייכים להן החליפו ביניהן חיוך או ניד ראש מחזקת את ההשערה השנייה. מה שברור לי, שהכלבים הללו שמחו באמת זה בזה, ונתנו לכך ביטוי גופני נמרץ ועליז במיוחד. כמה אופטימיות היה במפגש הזה! יכולתי לדמיין את הזנבות שלהם מחייכים. חיוך גדול התפשט בתוכי מלווה בתפילה פנימית שיבוא יום ונדע גם אנחנו לשמוח שמחה אמתית וכנה זה בזה, להתייחס לכל אחד כאל חבר פוטנציאלי, לראות את המיוחד והנפלא שבכל אחד מאתנו, גם אם מדובר במישהו שעד לפני זמן קצר היה בעבורנו זר ומוזר.

מתנה ליום ההולדת

הרשימה הזו נכתבת בי"ז באייר, או כפי שאני מעדיפה לציין את היום – לב בעומר, יום הולדתי, והפעם יום הולדת עגול, 50. שם הרשימה אינו מעיד על חששותיי שגיל חמישים מציין את התפרקות הגוף שלי לגורמים. עם כל תרגילי החיזוק שרן מעמיס עליו (ימי שני – אימון חיזוקים באצטדיון בהדר יוסף, ותודה לענת הראל ולטל בר דוד , ימי ראשון וחמישי – תרגילי חיזוק בבית) בנוסף לתזונה הטבעונית שלי, אני צופה שהגוף רק ילך ויתחזק.

לאחר המרתון הראשון שלי, מרתון תל-אביב 2012, שקלתי מהם היעדים הבאים שלי, והחלטתי על יעד רחוק – מרתון ירושלים 2013, ולצדו כמה יעדים נוספים. כתבתי לרן שלכבוד יום הולדתי החמישים אני מרשה לעצמי להיות חמדנית ולבקש מתנה משולשת: 1. שיפור מהירות. 2. שיפור ביצועים בעליות ובירידות (בכל זאת, "לשנה הבאה בירושלים") 3. יכולת התמודדות עם ריצה בתנאים של חום.

בשביל מתנה – דרושה עבודה

אתמול, 8.5.12, השתתפתי באימון אינטרוולים באצטדיון. מטרת האימון – שיפור הסיבולת והמהירות. האימון כלל ריצות של 400 מטר במהירות גבוהה, עם בדיקת זמנים, ומנוחה "ארוכה", כהגדרתו של רן, של 30–40 שניות בין כל סיבוב (לגימה אחת מבקבוק המים, וכבר חלפו להן ארבעים השניות). "עבודה חזקה", מתרה בנו רן, "עבודה שבמהלכה אתם דועכים בחצי השני של האימון. אל תנסו לשמור על כוחות ולדעוך לאט יותר. לאחר כמה אימונים כאלה, שלב הדעיכה יגיע מאוחר יותר". אימון בהחלט אינטנסיבי וקשה.  "אני גמורה", קיטרתי בפני רן במהלך האימון, קיטור לא ספורטיבי במיוחד, והוא השיב בקנטור: "רצית לרוץ מהר, לא? איזה כיף זה!". אף שהאימון הסתיים ב 7:30 בבוקר, הזענו כהוגן. כרמית, עידית ס' ואני השתדלנו לרוץ ביחד (אך כרמית פרעה את הסדר הטוב ולעתים קרובות שעטה קדימה), מדרבנות זו את זו, ובמנוחות הקצרצרות שבין סיבוב לסיבוב מחליפות בינינו מבטים מיואשים-מבודחים. לא בפעם הראשונה אני חושבת על כך, שהחברות הזו עוזרת לצלוח את האימון הקשה ולהתייצב ברצון לאימון הבא, שמן הסתם יהיה אף הוא קשה. הפעם בהחלט התנשמתי והתנשפתי, כך שרן לא העיר לי, כפי שהעיר לי בדיוק לפני חצי שנה, באימון שעליו יסופר בסעיף הבא.

"מהר יותר"

אימון באצטדיון הדר יוסף ב-8.11.11, תחת עיניו הפקוחות והקפדניות של רן שילון. עדיין לא מלאו חודש להצטרפותי לקבוצה המתאמנת בהדרכתו, ואני חשה זנב לאריות. בבוקר זה רן הכריז על "טסט" והוציא אותנו לריצה מהירה של 8 או 10 ק"מ, איש איש לפי יכולתו. משום מה החליט שאני אמורה לרוץ 10 ק"מ. אני רצה בקצב שאני מאמינה שאוכל לשמר אותו עד סוף האימון. כמעט בכל סיבוב, כאשר אני חולפת על פני רן, הוא מעיר לי: "את לא מתאמצת מספיק", "יותר מהר", "את לא מתנשמת ומתנשפת", "את שומרת על עצמך, מקסימום תתפרקי!", וכאשר אני מתקוממת ושואלת: "ומה אז? להפסיק?", הוא משיב: "כן, אם לא תנסי, איך תדעי? וכאן המקום לנסות". לאחר האימון, כאשר פניתי בדברים לאחת מחברותיי לקבוצה, היא השיבה לי, כולה מתנשמת ומתנשפת, שאינה יכולה לדבר, כי עדיין לא הסדירה את הנשימה. התגובה שלה הבהירה לי שאכן, לא התאמצתי מספיק.

אני מודעת לכך שיש לי קושי להעז ולצאת מאזור הביטחון (לא הייתי קוראת לכך אזור נוחות, כי לא הייתי באזור נוחות, הדופק שלי היה גבוה), ולכן, למחרת פניתי לרן בכתב לצורך חיזוק מנטאלי.

חליפת מכתבים אלקטרוניים ביני ובין רן מיום 9.11.11

מכתב מיעל לרן: בנוגע לאימון אתמול: אני מבינה שיש לי בעיה עם להעז, לצאת עוד יותר מאזור הנוחות והביטחון ולרוץ מהר יותר. אני זקוקה להתייעץ אתך בעניין זה, כי קשה לי לפתור את הבעיה לבד. ראשית אני צריכה לדעת למה זה נחוץ (אם אדע את החשיבות – יש הרבה יותר סיכויים שאצליח לעשות זאת), ושנית, מטרידה אותי השאלה אם אוכל ללמוד ליהנות מריצה כזו. גם הדרך חשובה לי, ולא התוצאה לבדה.

מכתב מרן ליעל: מה חשיבותו של האימון אתמול? בהגדלת נפח הלב וכתוצאה מזה, הזרמה גדולה יותר של חמצן לשריר = מהירות גבוהה יותר באותו מאמץ.

אבל.. החוק הראשון של האימון הוא העמסה והתאוששות. השיפור מגיע כאשר אנחנו מוציאים את הגוף שלנו מאזור הנוחיות שלו – אנחנו רצים מהר יותר, מרימים יותר משקל ובכלל, נמצאים במקום "הלא נעים".

ככל שאנחנו מתבגרים בספורט, המקום הלא נעים פיזית, אינו נתפס על ידינו כלא נעים נפשית. קיימת הפרדה בין שניהם.

ההפרדה קריטית במיוחד באימונים לריצה קשה כמו ריצת המרתון.

מכתב מיעל לרן: הבנתי את החשיבות. זו אכן מטרה ראויה. אנסה לדמיין לעצמי את התוצאה הזו בזמן המאמץ. זה בהחלט עשוי לעזור.

ובכל זאת נותר לי קושי מנטאלי: החשש "להתפרק", כהגדרתך, ולהפסיק את הריצה (אגב, סיפרתי לאימא שלי שאמרת לי: "מקסימום תתפרקי", ונראה לי שהיא רוצה לפטר אותך. מבחינתה, שאתה תתפרק, ולא בתה האהובה J). בתפיסה שלי, זה נראה לי המצב הכי גרוע: להפסיק את המרוץ. אולי בגלל הצורך שלי להישאר בשליטה, ואולי בגלל שנים של אימונים עם גלעד [ינקלביץ, גוף בתנועה, ערוץ הספורט – י"ש], שבהם הוא חזר שוב ושוב על המשפט:

You never stop! Never

ושאלת הדופק: אף שאמרת שלא התאמצתי די הצורך, הדופק שלי היה בסביבות 174 לאורך הריצה. כלומר, בטווח האנאירובי, שלפי המלצת האימון שקיבלתי מד"ר יוני ירום הוא בטווח 176-170.

האם הייתי צריכה להגיע לדופק בטווח האימון המרבי – מעל 176? אך לפי מה שקראתי/נאמר לי, לא ניתן להתמיד בדופק הזה לאורך זמן של יותר מכמה דקות. האם אני טועה?

מכתב מרן ליעל: יש לנו כאן שינוי תפיסתי –

גלעד פונה לקהל אחר מקהל רצי המרתון. לקהל שלו, לא להפסיק זו פריצת הגבול. לקהל הרצים, לבדוק גבולות היא המטרה באימונים. הדרך היחידה למציאת הגבול היא… לעבור אותו מידי פעם.

יקרו מספר דברים שם:

– תגלי שהגבול הרבה יותר רחוק ממה שאת חושבת

– תגלי שלא קורה כלום כשעוברים אותו

– ובעיקר תלמדי ליהנות ממתיחת ופריצת הגבולות האלה

כאשר תתחילי לפרוץ גבולות, את "תתמכרי" לכך ותחפשי לפרוץ לא רק בעולם התוכן שלנו, אלא בכל מקום אחר. כנראה שתגלי שתוכלי להגיע רחוק ממה שאי פעם חשבת שניתן.

עניין אחרון, טכני – הבעיה במד הדופק הוא שאת משמרת מגבלה. אם הסף האנאירובי שלך הוא 176 (ואני לא נכנס לאם זה נכון או לא), כל עוד תגבילי את עצמך בדפקים האלה, את תישארי שם. המטרה שלנו היא למתוח את הסף גבוה ככל האפשר.

"לאט יותר"

עד כאן התכתבות. בשבוע שלאחר מכן, באצטדיון, רן החליט לחזור על האימון משבוע שעבר. לאחר האימון המנטאלי שעברתי בהתכתבות, אני פותחת בריצה מהירה, בלא שאטריח עצמי לחשוב אם אוכל להמשיך לרוץ באותו קצב לאורך זמן. לאחר סיבוב ראשון מעיר לי רן: "יותר לאט", ויש בכך משהו מרגיע. מתברר לי, שהמאמן שאמר לי "מקסימום תתפרקי" הוא גם זה השומר שלא באמת אתפרק…