פציעה

חיצונית, קשה לנחש ש"אני בפציעה" (בתחילה, היה לי קשה להודות בכך, וניסיתי להתעלם. אולי היא תחלוף מעצמה). הרי אני לא מגובסת, ואין כל סימנים חיצוניים. הכול מינורי ופנימי. כאב מציק במותן כסל, כאב המתגבר בריצות מהירות. הסימנים הופיעו כמה ימים לפני מרוץ סובב עמק, ומשום מה ראו כי טוב והחליטו להתנחל. בשל הפציעה, רן שילון מורה לי כעת לרוץ רק ריצות איטיות, בדופק נמוך. כדי לא לחוש מתוסכלת, אני מנסה למצוא את הצד הטוב או המשעשע שבפציעה. ביום שלישי לפני שבועיים, באימון באצטדיון, העיר רן בטון תקיף לחבורת הרצים, בזה אחר זה: "מהר יותר!", "מהר יותר!". "בעדינות", אמר כאשר עברתי אני לידו, והפעם בקול רך יותר, שהרי כיצד אפשר להורות למישהו לרוץ בעדינות, בלי לרכך את הטון? בעוד כולם רצים ומתאמצים, לי היה זמן לחייך לעורב שעמד בשלולית שנקוותה במשטח בטון שעל הדשא, ושתה מהשלולית לרוויה. בסיום האימון, כאשר רן אמר לכולם לחלוץ נעליים ולרוץ ריצת שחרור על הדשא, תהיתי אם גם אני אמורה "לרוץ ריצת שחרור מריצת השחרור" שרצתי לאורך כל האימון.

נייקי

 "פשוט תיהני"

בשל הפציעה כתב לי רן בתכנית האימונים, בתאריך 30.11, באשר לריצת נייקי: "easy, just have fun". לוּ היה כותב לי שעדיף לוותר על המרוץ, הייתי מוותרת עליו. זהו לי מרוץ נייקי שני. לפני שנה רצתי את מרוץ נייקי הראשון בחיי, שהיה למעשה המרוץ הראשון שרצתי אי-פעם. כמה התרגשתי לקראתו! כעת מרוץ נייקי הוא חוויה חביבה לקטוף בדרך, אבל המטרה היא מרתון ירושלים. אך לשמחתי, רן אינו סבור שעלי לוותר על המרוץ.

ביום המרוץ יצא לי לרוץ פעמיים לאוטובוס, וחשתי היטב את הכאב ברגל באותן ריצות קצרות. גם כאשר אני רצה כאימון אני חשה כאב, ואני מרגישה שאני ממש צולעת, אף שייתכן שזו רק תחושה סובייקטיבית.

חיוך גדול לפני המרוץ: שרון, קרן ועידית. צילום: עדי כהן

פגישה עם מירב "ליד השירותים"

האיש היקר שלי, יריב, הסיע אותי למרוץ בקטנוע שלו. הגעתי מוקדם, בשעה 19:00. לשמחתי, אני מכירה מישהי לחוצה לא פחות ממני להגיע בזמן, הלוא היא חברתי מירב, אף היא מ"אנדיור", כך שהתקשרתי אליה והתברר שאכן, היא כבר בסביבה. גם מירב מתמודדת עם פציעה ממושכת למדיי, אך נראה שהיא כבר מתחילה להיחלץ ממנה.

אימא שלי חינכה אותי ואת אחיי שלפני כל נסיעה יש לבקר בשירותים, בין אם צריך ובין אם לאו. ריצה נכנסת אצלי לאותה רובריקה, ולפני כל מרוץ אני מבקרת בשירותים. בדרך כלל יותר מפעם אחת, ללא קשר לשאלה אם אני חשה בכך צורך אם לאו. והפלא ופלא: תמיד יש לי מה לתרום לאסלה. חברתי, כרמית, שרצה לאחרונה את המרתון הראשון בחייה באמסטרדם (בהצלחה רבה, אם מותר להתגאות בהצלחת חברה), סיפרה לי שהיא רצתה ללכת לשירותים, אך חברה אחרת מהקבוצה שכנעה אותה שכדאי לבקר בשירותים מאוחר יותר, במועד קרוב יותר למרוץ. אולם מאוחר יותר הביקור הזה לא הסתייע, וכך היא החלה בריצה בשלפוחית מלאה, וסבלה מכך כל עשרת הקילומטרים הראשונים. לי זה לא יכול היה לקרות. הייתי הולכת כאשר חשתי בכך צורך, והולכת פעם נוספת לפני המרוץ. כך שראשית חוכמה, לאחר שהגעתי לכיכר רבין, ביקרתי בשירותים, שהיו עדיין פנויים באותה שעה מוקדמת. לאחר מכן התחלתי להתקדם צפונה לחפש את מירב במקום ששיערתי שתהיה. הלמות התופים באזור ההוא הבריחה אותי בחזרה לאזור שדרות ח"ן. התקשרתי פעם נוספת למירב וקבענו להיפגש במקום אסטרטגי, "ליד השירותים". רק לאחר מכן התברר לי ממירב שהיו עוד אזורי שירותים בכל המתחם. אבל איכשהו היא מצאה אותי (לאחר שניצלתי את ההמתנה באזור לגיחה זריזה נוספת להורקת נוזלים), ופנינו לשדרה ברחוב שדרות ח"ן, שם אמור היה להתקיים חימום של קבוצת אנדיור, עם רן שילון.

חברי "אנדיור" בתמונה קבוצתית לפני המרוץ. צילום: עדי כהן

פגישה עם חברי הקבוצה

חברים מהקבוצה החלו להגיע, ומירב ואני שמחנו בכל פנים מוכרות שנוספו לסביבה. היה זה בעבורי הבדל משמעותי לעומת המרוץ בשנה שעברה, שבו לא פגשתי אף אחד שהכרתי. נחמד לבלות את הזמן שלפני המרוץ עם חברים. התפלאנו כאשר הגיעה השעה 19:30, השעה שבה אמור היה להתקיים החימום, ורן לא הגיע. אין זה ממנהגו לאחר. לפתע הגיע אחד החברים מהקבוצה לשדרה לעדכן אותנו שרן וחברים נוספים נמצאים נמצאים במקום אחר מזה שבו המתנו. מובן ששמחנו לפגוש את כולם. ומה עם החימום? "עשו עשרים פעמים סמוך קום, ומי שחשובה לו התוצאה – שיעשה שלושים", אמר לנו רן. שְכח מזה! ראיתי שעידית שוהם מצלמת את החברים (גם זה סוג של חימום), אך לא התעכבתי לצילום (ולפיכך אין לי תמונה מהמרוץ) והעדפתי ביקור נוסף בשירותים, שהרי הזמן דחק והתקרב לשעת ההזנקה שלי. והרי כבר הבהרתי את עמדתי בנושא (ותודה למתניה, שאסף אותי טרמפ לאימון הקבוצתי בשער הגיא, וניאות לצאת חמש דקות לפני הזמן, כדי שאספיק לבקר בשירותים לפני האימון). בריצה קלה הגעתי לשירותים. אאוטש! שוב כואב! ומדובר בריצה קלילה! מה יהיה במרוץ עצמו? הדאגות באשר למרוץ ולכאב התחלפו בדאגות חדשות למראה התור הארוך לשירותים, שדרש המתנה ממושכת. בשל הביקור בשירותים, איבדתי את סוניה ואת אישהּ, דוד, שנרשמו אף הם למקצה שלי (B, כתומים). חבל. קיוויתי להמתין אתם להזנקה ולכל הפחות להתחיל את הריצה לצדם.

התכנסות בנקודת הזינוק

ההתרגשות מתחילה עם ההגעה למקום הזינוק. "20,000 רצים ירוצו השנה", מכריז הכרוז, "ומתוכם כמעט שליש, 6,000, נשים". אין ספק שהשתתפות נשים בתחרויות ריצה נמצאת במגמת עלייה. מרהיב לראות את המספר העצום של המשתתפים בחוויה הספורטיבית הזו. רק חבל שנייקי בחרו השנה בחולצה שחורה. הצבע השחור נבלע בחשיכה, לעומת הצבע הצהוב, של חולצות השנה שעברה, שזהר באפלה. מראה הגשר הנשטף בצהוב בשנה שעברה לא חזר על עצמו השנה. מלבד זאת, שחור אינו צבע פרקטי לריצה במדינה שטופת שמש כמו ישראל. אני מתנחמת במחשבה שממילא לא אלבש את החולצה הזו בעתיד, בגלל השרוולים הקצרים מדי, לטעמי.

ריצה כואבת

והנה, יוצאים לדרך. כמובן שצפוף. אולי מוטב שכך. ממילא עדיף שלא ארוץ מהר. די מהר התברר, שלא כל מי שרשם את עצמו למקצה אכן שייך לו. יש שעוברים להליכה כבר בקילומטרים הראשונים, וחוסמים את הדרך לרצים. הכאב בהחלט מציק, אבל אני יודעת שאסיים. רק לא יודעת באיזו תוצאה.

קו פרשת המים

את השינוי חשתי בחדות בקילומטר החמישי. לפתע נרגע הכאב ונשאר סטאטי ורדום למדיי. התחלתי ליהנות מהריצה וחשתי שהרגליים קלילות. החלטתי לחרוג ממנהגי. יש לי הנטייה הלא תחרותית, שאם אני רצה אחרי מישהו, אני כביכול מקבעת את הסדר הזה בתודעה שלי, וממשיכה לרוץ אחריו, ורק משתדלת שהוא לא יגדיל את הפער שבינינו. הפעם החלטתי לשעשע את עצמי במטלות קטנות. כל פעם החלטתי על מישהו אחר שאותו עלי לעקוף, ורצתי כדי לעשות זאת. לעתים המטרה הייתה לנסות להיצמד למישהו שהקצב שלו היה מהיר משלי. זה עזר להעביר את המרוץ ביתר מהירות (תרתי משמע, גם מבחינת זמן פיזיקאלי וגם מבחינת זמן פסיכולוגי, תודעתי). הקושי נבע מהצפיפות ומהצורך למצוא את מסלול הריצה שבו יהיו פחות מחסומים. בסופו של דבר סיימתי את המרוץ לאחר 52:37 דקות. שיפור הזמן ממרוץ נייקי הקודם שלי (57 דקות, אז הצהרתי על זמן משוער של שעה ויותר), גם אם לא שיפור שיא לריצת 10 ק"מ. אבל שימח אותי לגלות שאני בכלל יכולה לרוץ במהירות סבירה, לגבי עצמי.

בקבוק למזכרת

מלבד המדליה, שמחתי לקבל בסיום בקבוק שתייה "מהדורה מיוחדת – Nike Nightrun Tel Aviv 2012". בשנה שעברה גם כן קיבלתי בקבוק דומה, והתכוונתי להמשיך להשתמש בו ולשמור עליו למזכרת, אך לא הגנתי עליו כהלכה והמים קילפו את עטיפת הנייר מעליו. הפעם כבר אדע לכסות את עטיפת הנייר בניילון. ראיתי שגם חילקו קרטיבים, וייתכן שחולקו עוד דברים טובים, אך לא התעכבתי, אלא מיהרתי לרידינג, לתפוס את קו 55 לקריית אונו. קפיצה מעל גדר כדי להגיע לרחוב – אאוטש! כואב…

"בגלל המרתון הזה!"

אוי, א ברוך. ברידינג נאמר לי שבגלל המרוץ האוטובוס שינה את מסלולו ואינו יוצא מהתחנה אלא מרכבת מרכז. למזלי, לא חלף זמן רב והצלחתי לתפוס מונית. נהג המונית הסביר לי, שזו תהיה נסיעה ארוכה (שתתומחר בהתאם) כי "כל הרחובות סגורים. בגלל המרתון הזה!"

התארגנות צמחונית

ל"סובב עמק" נרשמתי בזכותה של אנדריאה (והיא כמובן לא שכחה להזכיר לי זאת לאחר מכן). בערב שקט ב-29 ביוני, בעודי מתחילה לעבוד על מאמר אקדמי חדש על… ריצה במקרא, קיבלתי שיחת טלפון נרגשת מאנדריאה. היא הודיעה לי שעידית שוהם והיא החליטו בזה הרגע שנרוץ בשלישייה את מרוץ סובב עמק – 32 ק"מ. לא ידעתי במה מדובר ולא רציתי להתחייב, אבל אנדריאה הצליחה לפרוט על המיתר הנכון כאשר אמרה לי שאנו נהייה חבורה צמחונית-טבעונית, שתתאמן ביחד. בעבר הייתה לי פנטזיה להקים קבוצה של רצים טבעונים, אך בסופו של דבר החלטתי שכוחי אינו בארגון, ובמקום זה עדיף שאכתוב את הבלוג 'טבעונית למרחקים ארוכים' (במאמר מוסגר אוסיף ש"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", ובחור טבעוני מוכשר בשם אמיר קאופמן אחראי להקמה של קבוצה כזו). אנדריאה, בהצעתה ובדרך ההגשה של ההצעה, התקרבה לפנטזיה – חבורת רצים טבעונים. אמנם היא ועידית עדיין אינן טבעוניות, אלא צמחוניות, אך שתיהן טבעוניות בהכרה ובשאיפה ("טבעוניסטיות", כפי שאנו מכנים זאת). כבר דמיינתי כיצד אנו מתאמנות יחד ואני מתארת בבלוג את האימונים המשותפים של חבורת הצמחוניות שלנו, אז כיצד אפשר לסרב? ואיך אפשר בכלל לעמוד מול הלהט של אנדריאה? היא הפכה דיבור למעשה ושמה לי קישור לתחרות סובב עמק בפייסבוק. הצצתי ונפגעתי. נראה בהחלט מרוץ חווייתי. הוחלט אפוא שחבורת הצמחוניות יוצאת לדרך! נרשמתי. אולם עומס העבודה של אנדריאה לא אפשר לה להתאמן כראוי, ולאחר כמה חודשים היא החליטה לעבור למקצה של 20 ק"מ. עידית יישרה אתה קו, וכך "בדד-בדד נותרתי" במקצה 32 ק"מ, שהפך ל-33.2 ק"מ, כפי שהתברר בהמשך.

"לא נחשב"

יומיים לפני המרוץ היה לי אימון באצטדיון עם אילן פריש. לאלה המתעתדים לרוץ את מרתון אמסטרדם בשבוע הבא הוא נתן אימון מתון יותר. שאלתי אותו אם גם רצי סובב עמק אמורים להצטרף לאימון המתון. הוא בירר כמה ארוץ. כאשר אמרתי לו ש-33 ק"מ, הוא הניף ידו בביטול ואמר "זה לא נחשב". עניין של פרופורציות.

מותן כסל

כמה ימים לפני המרוץ התחילה לי בעיה עם הכסיל הזה, מותן כסל שמאלי. גם לפני המרתון סבלתי זמן ממושך מבעיה דומה. הבעיה החמירה ביום חמישי, יום לפני המרוץ. התקשרתי לרן שילון וביררתי אם בכל זאת אוכל לרוץ. רן לא התרגש. "זו לא ריצה מהירה", אמר לי, ונתן לי אור ירוק לרוץ.

משמר העמק – אצל אורי ותרצה

יריב ואני הגענו ביום חמישי מביתנו שבקריית אונו לקיבוץ משמר העמק הסמוך לקיבוץ הזורע. התארחנו אצל אורי ותרצה אמבר. אורי היה חבר ילדות של אבא שלי, רוברט שמש ז"ל, ולמעשה בילדותי הייתי בטוחה שהם אחים, וכך הם גם הציגו עצמם. אולי משום שכאשר אבא שלי למד באוניברסיטה במצרים, הוא התגורר בבית משפחתו של אורי. נהניתי ממרק אורז ותרד מצוין שהכין אורי (הנה מקור טוב לפחמימות), שתיתי את מיץ החרובים והשזיפים הטעים להפליא שרקח, וטעמתי שוב ושוב מכל הפירות היבשים שהכין במו ידיו. נראה לי שהתזונאית שלי, אורית שמש, לא התכוונה שאעמיס פחמימות עד כדי כך, אך איך אפשר לסרב למעדנים הללו?

יצאנו מביתם של אורי ותרצה עוד לפני שהם התעוררו, וכאשר התכוונו להיכנס למכונית קידמה את פנינו דרמה.

גוזל

עיניו של יריב לכדו לפתע חתול האוחז בפיו גוזל של יונה. יריב רץ לעברו בצעקה ובנפנוף ידיים, והחתול נרתע. די היה בכך והחתול הרפה מאחיזתו בגוזל. יריב ניסה לתפוס את הגוזל, אך זה נמלט לשיחים. התייעצות מהירה – מה עושים? לרגע השתעשעתי ברעיון ללכוד את הגוזל, לחזור אתו הביתה וכך לוותר על המרוץ הזה שאני חוששת מפניו. והרי יש כעת באמתחתי תרוץ אלטרואיסטי, מכובד למהדרין. אבל בדיקה קצרה בנבכי נפשי גילתה לי שיותר מאשר אני רוצה לוותר על המרוץ, אני רוצה לרוץ אותו. אך מה נעשה עם הגוזל? על כל פנים, הגוזל לא שיתף פעולה ונמלט מיריב שניסה ללכוד אותו. גם החתול כבר התייאש מהגוזל ופרש לענייניו הדחופים האחרים. בתחושת מועקה השארנו את הגוזל בסבך השיחים שאליו קרטע ונסענו לקיבוץ הזורע. לאחר המרוץ חזרנו כדי לחפש אותו, אך הוא נעלם. אני מקווה שלא בקיבתו של חתול.

פגישות משמחות

בקיבוץ הזורע שמחתי לפגוש את ציפי בר-אל, חברתי לקבוצת "אנדיור", שהקדימה לבוא. זה לה מרוץ ראשון למרחק של 13 ק"מ וההתרגשות שלה לקראתו ניכרה על פניה. לקראת שעת הזינוק הופתעתי לפגוש את רן שילון. התברר שהוא הגיע עם חבורתו, ה-Trash Pigs (כך הם מכנים עצמם, אל תאשימו אותי!) שארגנה לעצמה מרוץ אתגרי של איש ברזל שטח, והם היו כבר לאחר שחייה של 4 ק"מ, רכיבה של 180 ק"מ, וריצה של 10 ק"מ. כדי לסיים את המרוץ האתגרי שלהם הם הצטרפו למקצה שבו אני השתתפתי, ריצת ה-33 ק"מ. משום מה רן לא נראה לי עייף במיוחד. כנראה שהאדרנלין מבלבל את המערכת הביולוגית.

תחילת המרוץ

פתחתי ברגל שמאל. הרגליים כבדות. כבר בקילומטרים הראשונים חשתי כאב חד שחתך את החלק התחתון של כף רגלי השמאלית, כביכול אבן חדרה לתוך הנעל. לאחר מכן נראה היה שחלוק אבן נע בתוך הנעל וכל פעם הציק במקום אחר. שקעתי במחשבות עגומות כיצד אסיים את המרוץ בתנאים הללו.

זריקת עידוד

בקילומטר השביעי, כאשר הגענו לכביש שבין משמר העמק לרמת הכובש, פגשתי לפתע את יריב (שיצא לטיול אופניים), מחייך אלי חיוך רחב. לבי התרונן לקראתו והדיסק שבראשי התחלף. ודאי שאסיים את הריצה, הרי זה רק חלוק אבן קטן. בתחנת השתייה הבאה אוציא אותו. כאשר הגעתי לקילומטר העשירי גיליתי שאני נהנית לרוץ. ריח חזק של שוּמר הכה בנחיריי. נוף העמק – שיש בו גם גבעות המשתפלות במתינות ועצים צפופים, כמו חייך אלי, ואִתו גם הפרות הרבות שבדרך. "רק חבל שהמרוץ אינו מתקיים באביב", חשבתי לעצמי. "אם במקום קוצים היו כאן פרחים, זה היה יכול להיות מושלם!"

חברה לדרך – מיכל מקדימה

זמן קצר לאחר הפגישה עם יריב שמעתי לפתע קול לצדי: "כל הכבוד לך שאת רצה עם המכנסיים הארוכים האלה. זה כמו להוסיף חמישה ק"מ לריצה". נפניתי בחיוך למכרה החדשה שלי, מיכל הספל מקדימה, מדריכת ספינינג ומורה לאנגלית. היא סיפרה לי שהיא "רצה מגיל אפס" ולאחר כל לידה העלתה את מספר הקילומטרים כדי להוריד ממספר הקילוגרמים. נהניתי לרוץ לצדה את כברת הדרך שעשינו ביחד, לפני שנפרדו דרכינו בתחנת השתייה.

צידה מנטאלית לדרך

יום לפני המרוץ התקיימה הפגישה החודשית של חבריי ושלי, בוגרי סדנת הנבחרת של קוד המנצח. רן בן-ארי סיפר לנו על תחרות איש הברזל שבה השתתף בברצלונה בסוף ספטמבר. שמחתי על העיתוי, והחלטתי שאם יהיה לי קשה במרוץ אחשוב על סיפורו מעורר ההשראה של רן. לאחר שאובחן כחולה בפיברומיאלגיה צעד את צעדו הראשון במסעו לעולם הספורט. הוא החל להתאמן ב"אנדיור" והיום הוא כבר איש ברזל. כעת, כאשר הוא חש כאבים בגופו, אלו מן הסתם כאבים מהאימונים, ולא מהמחלה. צידה מנטאלית נוספת שבחרתי להצטייד בה היא דמותו של רמי הרפז, טייס פנטום וחבר קיבוץ הזורע, ששהה בשבי המצרי שלוש שנים ושוחרר לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא מזמן קראתי את ספרה של עמיה לבליך, 'חוץ מציפורים', על השבויים שלנו במצרים. רמי תופס מקום נכבד בספר בזכות המנהיגות שגילה, שהיטיבה עם כולם. הפילוסופיה שלו, שמכל מצב אפשר לצמוח, מדברת מאוד ללבי (אם כי אני מתפללת שלא אעמוד בניסיונות קשים שמעל לנדרש). מלבד זאת הוא נמנה עם מתרגמי הספר "הוביט" (בתרגום הטייסים, לא "ההוביט"), שאותו קראתי בצעירותי בשקיקה ובהנאה עצומה. תרגום הספר הוא אחד הפרויקטים שהשבויים קיבלו עליהם במהלך השבי. השתעשעתי ברעיון ליצור אתו קשר ולהיפגש אתו לפגישה קצרה לאחר המרוץ, אך בסופו של דבר גברו עליי הביישנות, החשש להכביד עליו והרתיעה ממפגשים עם אנשים לא מוכרים. מצאתי עצמי מתרצת תירוצים מדוע לא ליזום קשר. כן, יש לי עוד הרבה מה לשפר. אולי בשנה הבאה. "על כל פנים", ניסיתי להתעודד, "מהם קשיי המרוץ לעומת הקשיים של השבי?" לא טרחתי לערער את יסודות האנלוגיה הזו בהבחנה שהשבי נכפה על רמי ועל חבריו ואילו אני בחרתי מרצוני במרוץ. למה להיתפס לקטנות?

ועוד ציוד מנטאלי מבית מדרשו של אליהו התשבי

בנוסף לכל אלה, גם במרוץ זה, כמו במרתון, השתמשתי ב"נשק יום הדין", כפי שכינתה אותו חברתי מאשה: פתקים מאימא שלי ומחברתי הטובה, רונית, שאותם אפתח רק בזמן המרוץ. כפי שקרה בריצת המרתון, גם במרוץ סובב עמק לא הגעתי לנקודה שבה באמת הזדקקתי לכך, אך היה נחמד ומרגיע לדעת שהאמצעי הזה קיים בחגורת הפאוץ' שלי. לקראת סוף המרוץ קראתי את הפתק האוהב שכתבה אימא שלי, וחיוך פנימי התרחב בי. כעבור כמה זמן צחקתי עם קריאת הפתק שכתבה לי רונית: "שנסי מותנייך ורוצי אחריי". על החתום: אליהו התשבי. ולמי שאינו מבין מה לאליהו ולריצה, שיפתח את פרק יח בספר מל"א, שבסיומו מסופר על ריצתו הפלאית של אליהו, ששינס מותניו ורץ, בגשם שוטף, לפני מרכבת אחאב מהכרמל ועד… יזרעאל. וגם המוחרקה אינה רחוקה מכאן, כך שהכול מוביל לאליהו.

ארגון למופת

הרבה מילים חמות מגיעות למארגני המרוץ ולמתנדבים הנפלאים שאיישו את העמדות שפוזרו בנדיבות רבה בשטח. גם תכולתן הייתה נדיבה – מים, ג'לים, איזוטונים ודברי מאכל שונים (שאותם אמנם לא ניסיתי, משום שאיני מורגלת באכילה של אוכל מוצק תוך כדי ריצה). המילה הטובה וקריאות העידוד מצד המתנדבים, חברי קיבוץ הזורע, חיממו את הלב והרחיבו את הצעד. עוד לפני המרוץ ניכרה ההשקעה הרבה בתדרוך שקיבלנו ובעדכונים ששלח בדוא"ל מארגן המרוץ, שי חזן. עוד אוסיף שכאשר פניתי לשי בשאלות שונות באמצעות הדוא"ל, נעניתי במהירות ובאדיבות. יישר כוח!

מרוץ מפרגן ומתורבת

הוקסמתי מכך שהמרוץ הזה היה המרוץ המפרגן ביותר שבו נתקלתי. פעמים רבות לאורך המרוץ ניתן היה לשמוע את רצי המקצה שלי מריעים "כל הכבוד" לרצי מקצי ה-100 וה-160 שעברו בדרכנו. לקחתי זאת צעד נוסף קדימה ופרגנתי גם לרצי ה-60 ק"מ. הרי מגיע להם! לא יכולתי שלא לתהות אם יבוא יום וגם אני ארוץ אולטרה-מרתון של 60 ק"מ. אם אעשה זאת, הייתי רוצה לזכות בכך שמישהו יבחר לומר לי מילת עידוד.

דבר נוסף שמצא חן בעיניי במרוץ סובב עמק הוא ההנחיה הברורה שקיבלנו שלא להשליך פסולת בצד הדרך (כפי שנהוג לעשות, הבה נודה, במרוצים אחרים). סוף סוף מרוץ מתורבת ונקי!

תחנות התרעננות

בניגוד למרתון תל-אביב, שבו לא עצרתי לרגע ושתיתי תוך כדי תנועה, ההתנהלות שלי ושל הרצים שסביבי במרוץ סובב עמק הייתה שונה. ההנחיה לא להשליך פסולת חייבה עצירה בתחנות, כדי שאפשר יהיה להשליך את כוס השתייה בפח האשפה. מאחר שרצתי עם בקבוק מים דולף (התברר לי באיחור שהמכסה לא באמת התאים לבקבוק) נאלצתי למלא אותו כמעט בכל תחנה. לאחר שעתיים של ריצה גם מרחתי על עצמי קרם הגנה באחת התחנות. ההתנהגות הרגועה של הרצים, שלא נדחפו לשוב לרוץ כמה שיותר מהר אלא הרשו לעצמם לסקור את הכיבוד בתחנה וליהנות ממנו ולהחליף משפט או שניים זה עם זה, השפיעה עלי לטובה. החמאתי למתנדבים המסורים שבתחנות השונות ולא חשתי לחץ מיוחד לחדש את הריצה מיד. אני מניחה שלא היה הבדל גדול בין הזמן שבו שהיתי בתחנה ובין הזמן שהייתי שוהה בה לוּ הייתי לחוצה על תוצאה. ההבדל היה יותר בהרגשה, בתחושת הרוגע.

קשיים ודאגות

אך בכל זאת, אי-אפשר בלא קשיים. בשלב מסוים תפס אותי כאב בטן עז. לשמחתי הוא התפוגג תוך כדי ריצה. גם מותן כסל הציק, אך היה זה כאב סטאטי. מה שהציק יותר הוא שלאחר כעשרים וחמישה ק"מ של ריצה החלו להיווצר אצלי שפשפות בירכיים העליונות, וכל חיכוך של המכנסים במקומות הללו גרם לתחושה לא נעימה. מחשבות דאוגות החלו לקנן בי. לא, לא בנוגע למרוץ סובב עמק. ברור היה לי שאסיים אותו. אבל איך אוכל לרוץ בעתיד אולטרה מרתון עם העור הרגיש שלי?

סיום ואיחוד חבורת הרצות הצמחוניות

והנה כבר הקילומטרים האחרונים, ועשרות המטרים האחרונים. להפתעתי, רבים מהרצים סביבי עוברים להליכה דווקא כעת, כאשר הסוף כבר נראה ממש בעין. גיליתי לשמחתי שאין לי בעיה להמשיך לרוץ. כנראה שאימוני ריצות השטח של יום שישי עושים את שלהם. בעודי רצה לנקודת הסיום פגשתי את תמי ברוך, מאמנת הריצה הראשונה שלי ב"אנדיור" שקראה לעברי: "כל הכבוד ליעל שמש!", והייתה זו הפתעה נעימה. הפתעה לא פחות נעימה הייתה לגלות על קו הסיום את עידית שוהם, מחייכת אליי חיוך רחב ומצליחה להנציח במצלמתה את רגע סיום הריצה שלי, לאחר 3:41:03 שעות ריצה. כל-כך חימם את הלב לפגוש אותה ולקבל ממנה חיבוק! וכעבור זמן קצר פגשתי גם את אנדריאה (שהזכירה לי למי עלי להודות על המרוץ הזה). שתיהן סיימו את המרוץ שלהן בתוצאה יפה ובהרגשה טובה, וחבורת הצמחוניות התאחדה ואפילו התייצבה לתמונה קבוצתית.

חבורה צמחונית-טבעונית: מימין לשמאל: יעל שמש, עידית שוהם, אנדריאה שיפר

להתראות בשנה הבאה!

מה עושות האיילות בלילות?

בדרך כלל הן כנראה חולמות, האיילות. אך בלילה שלפני יום הכיפורים האיילים והאיילות של "אנדיור" מתקבצים בירושלים כדי לרוץ בה את ריצת הסליחות. יריב, אישי היקר, רוטן שזה שיגעון לצאת לירושלים בלילה כדי לרוץ ברחובותיה. הבנתי מסוניה שגם היא זכתה לתגובות דומות מצד בני משפחתה. אבל לי היה ברור לחלוטין שאיני מתכוונת להחמיץ את החוויה הזו. ליתר ביטחון השתלטתי גם על השעון המעורר של יריב וכיוונתי שני שעונים לשעה 1:00 בלילה. שלא במפתיע, התעוררתי כמה דקות לפני צלצול השעונים, לאחר שלוש שעות שינה. זו לי פעם שנייה שאני משתתפת בריצת הסליחות של "אנדיור". ההתרגשות גדולה. אילן הרשטיין התנדב לאסוף את דליה, את חגית ואותי מתחנת הדלק בקריית אונו ב-1:40 בלילה, שלא נחמיץ חלילה את הריצה היוצאת מבנייני האומה בירושלים ב 3:00 בבוקר.

פגישה משמחת

כשאנו מגיעים לירושלים אני פוגשת בשמחה את ד"ר טלי גולדשמיד, שבאה אף היא לריצת הסליחות. זהו מפגש ראשון שלנו, פנים אל פנים, אף שאנו "מכירות" באמצעות הדואר האלקטרוני, והודות לשותפות אידיאולוגית: טלי טבעונית אף היא, מסיבות מוסריות, ובשנה הבאה אף תעביר במכללת ספיר קורס בשם "היפה והחיה – יחסי בני אדם ובעלי חיים בראי התרבות". בקורס ייבחנו, בין השאר, הסתירות באופן שבו בני אדם תופסים בעלי חיים, כגון ההבחנה בין "חיות מחמד" ל"ארוחת ערב", או הפער בין היחס להתעללויות בבעלי חיים לבין האדישות למצבם במשקי-חי תעשייתיים. לו אני סטודנטית (או מרצה) בספיר, אין ספק שהייתי מפנה זמן לקורס הזה שתעביר טלי.

רצים רבים כבר נקבצו בחנייה של בנייני האומה, ואט-אט אני מאתרת בשמחה את חברותיי  ואת מכריי: הידד! הנה סוניה, חוי וציפי, שזו להן ריצת סליחות ראשונה, והן נרגשות במיוחד, וגם כרמית כבר הגיעה, והנה גם עידית שוהם וכן הלאה והלאה. כל פגישה כזו ממלאת אותי שמחה.

רן שילון מברך את הבאים, כמאתיים וחמישים רצות ורצים, ומספר שהתרומות שנאספו תשמשנה לקניית אופניים וציוד רכיבה לילדים בכפר הנוער "קריית יערים". המטרה הטובה מוסיפה לריצה הזו ערך מוסף.

גם השנה המדריך (בהתנדבות) הוא מנש הס, עו"ד ירושלמי דתי, מתאמן ב"אנדיור" ואיש ברזל, שזכה במקום הראשון במרוץ האולטרה אוורסט בחיפה. במרוץ הזה טיפסו המשתתפים על הכרמל עשרים ותשע פעמים ברציפות, כדי להגיע לגובה האוורסט, כ-8,800 מטר. משום מה אני מוצאת עצמי מדווחת על כך בגאווה, כאילו היה זה הישג שלי.

מתחילים לרוץ

למן ההתחלה אנו חשים התרוממות רוח, מאחר שהריצה פותחת בעלייה על גשר המיתרים. אני נזכרת בהתרגשות שפקדה אותי בפעם הראשונה שעליתי עליו, בריצת הסליחות בשנה שעברה. כמה נחמד להשקיף על הרחוב מלמעלה, תוך כדי ריצה. לאחר שאנו עוברים את הגשר אנו עוצרים לעתים קרובות כדי לקבל הסברים ממנש. בשנה שעברה שמחתי בעצירות הללו, שסייעו לי לסדר את הדופק ואת הנשימה. השנה נראית לי הריצה כטיול קליל. הרגליים היו שמחות להמשיך לרוץ, אך בכל זאת אני נהנית מהסבריו המרתקים של מנש. כאשר אנו מגיעים לאנדרטת אלנבי, מספר לנו מנש את הסיפור המשעשע כיצד נכנעו העות'מאניים בפני צמד טבחים בריטים שנשלחו לקנות מצרכים בכפר סמוך ואיבדו את דרכם. אחרי כן נאלצו התורכים לשחזר את טקס הכניעה עוד שלוש פעמים, בכל פעם בפני דרג רם יותר בצבא הבריטי, ובפעם האחרונה בפני הגנרל אלנבי בכבודו ובעצמו. אנו ממשיכים בריצה ושומעים הסברים על בית הכנסת עדס של קהילת ארם צובא, ועל שכונת נחלאות על בתי הכנסת הרבים שבה. "כארבעים בתי כנסת", אומר לנו מנש, "בית כנסת לכל קהילה ולכל תת-עדה, כולל בית הכנסת של האורפלים ובית הכנסת של הג'רמוקלים".

על גשר המיתרים. צילום: קרן לי

זו כפרתי?

אנו עוצרים סמוך לשוק הכפרות שברחוב יפו. אני תופסת לשבריר שנייה מראה של תרנגול מונף באוויר וממהרת להסב מבטי. "איפה יעל? שהיא לא תסתכל!", אני שומעת ברקע את קולותיהן המודאגים של חברותיי, המנסות להגן עלי. ובאמת איני מסתכלת, אלא מקשיבה להסבריו של מנש על ההתנגדות ההולכת וגוברת למנהג הסליחות בתרנגולים, ועל הנימוקים ההלכתיים נגד קיומו. אני שמחה שהוא מזכיר זאת. אני מכירה את הנושא היטב ואף כתבתי כמה מאמרים נגד המנהג הזה, למשל בקישור הבא.

http://bar-ilan.haaretz.co.il/?p=396&s=1421

"לפני יום הכיפורים", אני חושבת לעצמי, "כדאי מאוד שהמין האנושי יזכור לבקש סליחה גם מבעלי החיים שבהם הוא פוגע כל-כך, כולל מהתרנגולים האומללים הללו, הנשחטים כעת לידי". אני נזכרת בשאלתו הנוקבת של הרב חיים דוד הלוי ז"ל: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סז).

דליה, שכנראה צפתה בטקס, אמרה לאחר מכן שלא תהיה מסוגלת לאכול עוף באותו היום, אלא רק סלט. גם שגיא אמר שהזעזוע ממה שראה גורם לו לרצות להיות צמחוני. התגובה שלהם עולה בקנה אחד עם טענתם המוכרת של לינדה ושל פול מקרטני, ש"אם לבתי מטבחיים היו קירות שקופים, כל העולם היה הופך לצמחוני".

רצים לא רצויים במאה שערים

אנו ממשיכים בריצה לשכונת מאה שערים. רואים את "הקיר" עם הפשקעווילים המזהירים ומחרימים. "קיר הפייסבוק של החרדים", מתבדח מנש. כאשר אנו רצים בשכונה נשמעת צעקה מאחד מתושביה: "הסתלקו מהשכונה שלנו!". לא בדיוק התנהגות המזכירה את הכנסת האורחים של אברהם אבינו, אך אני מבינה את החשש של תושבי השכונה מפני העולם החיצוני החודר אליהם. מלבד זאת, ודאי נמאס להם מהמציצנות שלנו על אורחות חייהם. ובכן, אנו באמת מסתלקים מהשכונה, כפי שביקש, ואפילו בריצה.

מנש הס (בחולצה צהובה, גבוה מכולם) מרתק את שומעיו. צילום: איתן דביר

מרתון? עדיין לא

הירושלמים, שהחלו להתעורר, נבוכים אל מול הרצים השועטים בדרכם, ואני שומעת פלוני "מבהיר" לאלמוני: "לא, זו ריצת הכנה למרתון". אני סקרנית לפשר מילת ה"לא" שבפתח דברי פלוני. איזו אפשרות שהעלה אלמוני ביקש לפסול באמצעותה? אני משערת שאלמוני סבר שזו ריצת מרתון, ונזכרת שבריצת הסליחות הקודמת שמעתי בשעשוע בחור אומר בנחרצות לחברו: "וואלה זה מרתון, אני אומר לך, זה מרתון!". ובכן, עדיין לא מרתון, אך בע"ה את המרתון השני שלי ארוץ בירושלים, ב-1 במארס 2013.

זיכרונות וגעגוע בעיר העתיקה – מחשבות על שמעון ועל אור

חלק נכבד מריצת הסליחות הוקדש השנה לעיר העתיקה, שאליה הגענו כמובן בריצה. אנו רצים ברחובות הרובע הארמני ואחר כך ברחובות הרובע היהודי. הריצה בעיר העתיקה מעוררת בי געגוע לידידי, ד"ר שמעון בר-אפרת ז"ל, שהיה עורך לי סיורים פרטיים בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט. שמעון נפטר לפני קצת יותר משנתיים, בא' באלול תשע"א. הריצה גם מעוררת בי זיכרון רחוק הקשור בחברתי אור דן-גור ז"ל, שנפטרה לפני שישה ימים, בראש השנה תשע"ג, ואני עדיין מתקשה לעכל את מותה. כמו מן האוב מגיח זיכרון טיול לילי בירושלים עם אור ועם ידידי מאוסטרליה, טים. טים הגיע לביקור בארץ בעקבות אהבה, שהפכה לאהבה נכזבת. אור התגייסה למשימה לנסות לרפא את לבו השבור, והציעה שניסע אתו לטיול בירושלים. בין השאר טיילנו גם בעיר העתיקה. תמונתה של אור הבריאה והקשובה כל-כך לזולתה, המטיילת ברחובות ירושלים, מטשטשת לרגע את השמות שעשו בגופה החלוש שנים ארוכות כל-כך של מחלת חולשת השרירים, שממנה סבלה. אור לא התעניינה בתחביב הריצה שלי. מבחינה מסוימת נראה היה שהוא מציב חיץ בינינו, שהרי כיצד יכולתי לשתף אותה בהתלהבות שלי מהריצה בעוד היא רתוקה למיטתה? אבל כעת, בזמן הריצה, אני חושבת עליה, כיצד טיילה עמנו בעליזות ובקלילות ברחובות ירושלים. אני רוצה לזכור אותה גם כך, בימיה הבריאים. אני חושבת עליה תוך כדי ריצה ומציבה לה אבן זיכרון בלבי. גם כעת, בכך שאני כותבת עליה, אני למעשה מבקשת לבנות לה מצבת זיכרון ממילים.

מנש ממלא את תפקידו. צילום: איתן דביר

חריגות בנוף רחבת הנשים בכותל

אנו מגיעים לשוק הערבי ומנש עוצר להסברים. ממשיכים הלאה, חולפים על פני חומה מימי בית ראשון, ומגיעים לבית כנסת "החורבה". אני נזכרת בסיור שערכתי בו לפני כמה שנים עם חברתי מגרמניה, מריון, ועם בנה דניאל. ברובע היהודי מצביע מנש על מקום קבר האחים של לוחמי הרובע, שבו נטמנו 48 גופות של לוחמי הרובע ותושביו (שלאחר מכן הובאו לקבורה בהר הזיתים). צעיר הלוחמים שנקברו בו הוא נסים גיני בן העשר, ששימש כקשר. קשה לי לחשוב על כך שילדים השתתפו במלחמה. מה היה אומר על כך יצחק קדמן יו"ר המועצה לשלום הילד? "הזמנים השתנו", אני מזכירה לעצמי. "לא יהיה זה נכון לשפוט את העבר באמות המידה של ההווה. הרי הייתה זו מלחמת קיום גם בעבור הילדים". כאשר אנו מגיעים לכותל מוכרזת הפסקה, ואני ניגשת עם ציפי ועם עידית שוהם לרחבת הכותל. עם בגדי הריצה ותרמילי השתייה או חגורות המים לגופינו, אנו חריגות בנוף, אף שציפי מכסה את שערה במטפחת (אני מסתפקת בכובע הריצה).

יעל שמש בכותל. עם בגדי ריצה. צילום: עידית שוהם

ממשיכים לרוץ ומגיעים לאתר המכונה "קבר דוד". האתר, כפי שמסביר מנש, מקודש לשלוש הדתות, ולכן היווה גורם לסכסוכים. אני נזכרת בשירו של יהודה עמיחי, הר ציון, המסתיים במילים: "אך הם כִּסוּ במרבדים חמים / את דוִדָם, שלא היה בפנים". ואכן, לפי עדות המקרא דוד נקבר בכלל בעיר דוד.

צריך ללמוד לבקש     

מכאן חוזרים בריצה רצופה לבנייני האומה. כמה מאתנו, ובהם כרמית, מצטרפים למסלול ארוך יותר, המוסיף עוד כשלושה וחצי ק"מ. מאחר שאילן, שאתו הגעתי לירושלים, ממהר לחזור כדי להגיע בזמן לעבודתו, אני מוותרת בצער על המסלול הארוך ורצה את המסלול הישיר. אולם עלי להודות שיותר מאשר אני מצטערת על תוספת הריצה שלא רצתי, צר לי להחמיץ את הפריסה. זאת בעיקר לאור העובדה שסוניה הכינה עוגת דבש ללא דבש, טבעונית למהדרין. כאשר אנו מגיעים לבנייני האומה מחכה לי הפתעה נעימה: דליה, שגם לה צר לוותר על הפריסה, שואלת בקול רם אם יש במקרה מישהו המגיע לקריית אונו, ושאתו נוכל לתפוס טרמפ. אף שהמהלך הזה נראה לי חסר סיכויים, מתברר לי להפתעתי שאכן יש – נתן, שאותו לא הכרתי לפני כן, הוא תושב קריית אונו. כמו תמיד, מתברר שלא מזיק לנסות, ולעתים אפילו מועיל עד מאוד. "פשוט צריך ללמוד לשאול ולבקש, וכדאי לך לזכור את הלקח הזה", אני אומרת לעצמי בלבי. שלושתנו – דליה, חגית ואני – מחליטות לשוב עם נתן ולשחרר את אילן מהצורך לסטות מדרכו ולהשיבנו לקריית אונו (זה לא שאנו כל-כך מתחשבות, כמו שאנו רעבות). אז כעת יש זמן ליהנות מהמתיחות שמעבירה דליה לקבוצה, משיחה נעימה עם חברי הקבוצה, וכמובן – מתדלוק הגוף בשתייה, פירות, עוגיות טבעוניות והעוגה הטבעונית שהכינה סוניה. כעת אני מרגישה מוכנה יותר לקראת צום יום הכיפורים שיחול בערב. אה, כן. נשאר רק העניין השולי הזה של לחזור בתשובה שלמה.

התרגשות נעימה ותוצאה רצויה

אף שכולנו נהנינו מריצת הסליחות, אני נהנית בעיקר לחוות אותה דרך עיניהם של אלה שזו להם הריצה הראשונה. סוניה ניגשת אלי, מעניקה לי חיבוק חם ומודה לי על שבזכותי הצטרפה ל"אנדיור", ולבי כמובן גואה משמחה. ותוצאה מאוד רצויה ומשמחת, מבחינתי – בעקבות ריצת הסליחות החליטה טלי גודשמיד להצטרף לריצות הקבוצתיות שלנו ביום שישי, כך שכבר לא אהיה הטבעונית היחידה בקבוצה! הידד!

"לא משעמם לך לרוץ?" אני נשאלת לעתים. והתשובה היא – לא! עד כה מעולם לא שעמם לי לרוץ. גם כאשר רצתי בנוף מוכר ומונוטוני, תשומת הלב שלי הופנתה פנימה, למחשבות העוברות בי, ושעשעתי את עצמי. אני עלולה לשעמם סטודנטים עייפים, שלא ממש בוער בעצמותיהם לנסות להשיב לשאלה מדוע הנחש פנה דווקא לאישה ולא לאיש לפי תפיסת סיפור גן עדן (בר' ג), אך אם אשעמם את עצמי, אני כבר בבעיה רצינית.

מלבד זאת, האימונים שלי כעת מגוונים מאוד, ואני מוצאת עצמי ממש מצפה לכל אימון ואימון. מובן שגם בזכות החברה הנעימה שאני יודעת שאפגוש, החל מהרגע שבו אני נכנסת למכוניתה של חגית, אתה אני על פי רוב תופסת טרמפ.

ים כחול והרבה חול

בימות הקיץ עברו לחוף הצוק האימונים של טל בר דוד (ימי שני, פעם בשבועיים) ושל רן שילון (ימי שלישי). בפעם הראשונה, באימון עם רן, לא ידעתי למה לצפות כך שלא נערכתי כראוי ולא הבאתי בגדים להחלפה. בדיעבד התברר לי שרן מכנה את האימונים הללו "אימוני שניצל" ("שניצל מטופו, כמובן", כך אני. "ברור, הרי אנחנו לא אוכלים בשר", כך רן). השם מעיד על המראה שאנו מקבלים במהלך האימון: לאחר שרן משרה אותנו במים, כלומר נותן לנו לרוץ בים או לבצע בו תרגילים שונים, אנחנו עוברים לבצע תרגילים על החוף, כך שהחול נדבק לנעלינו ולבגדינו הרטובים. פעמים רבות קורה שאנשים הצועדים על החוף מתבוננים בנו בהשתוממות כאשר אנו רצים במים (בנעלינו לרגלינו), או מבצעים בים את התרגילים. התרגילים בים כוללים שכיבות סמיכה, מכרעים, סקואוטים, התזות מים זה על זה בעזרת הידיים או כל אחת מהרגליים, לסירוגין. משעשע ומצחיק, כמובן, אך אל תשאלו אילו כיווצי שרירים היו לי לאחר מכן. וגם לאחרים, ביררתי. התרגילים בחוף כוללים כאלה שהם מבדרים במיוחד (אבל בכלל לא קלים!), כמו למשל הליכת עכביש. אה, כן, כמעט הדחקתי: רן מנסה לאלץ אותנו לבצע עמידות ראש. הוא אינו התרשם מכך שהמרתי את עמידת הראש בעמידת נר מרהיבה. "נכשל בעמידת ראש", העיר לי בסיום האימון. "תצטרכי לגשת למועד ב". "אבל 100 בעמידת נר", ניחמתי את עצמי חרישית. מלבד זאת אנו רצים בחול העמוק, בחול הקשה, ולעתים על הסלעים שצמודים לחוף. ומראה הים וריחו המלוח מרחיבים את הלב.

צילום: טל בר דוד

האימונים הללו משיבים אותי לימי הילדות. גדלתי בעומר שליד באר-שבע, כך שכל נסיעה משפחתית לים הייתה חגיגה גדולה. כאמור, באימון הים הראשון לא ידעתי למה לצפות. משום כך לא הבאתי בגדים ונעליים להחלפה. מכמויות החול שהכנסתי אתי למכונית של חגית אפשר היה לבנות את מגדל בבל. אבל נראה שזה לא הפריע לחגית, שחזרה מהאימון בחיוך רחב. כן, גם היא אוהבת את האימונים בים.

צילום: טל בר דוד

אימוני הריצה בשטח – אין רגע דל

גם אימוני הריצה הארוכה בשטח בימי שישי הם מגוונים מאוד. יער בן שמן החליף לאחרונה את מקומו לריצות ביער אשתאול, שעליהן כתבתי בטור הקודם. טרם הספקנו להתרגל למקום החדש, שבו רצנו שלושה שבועות רצופים, והנה עברנו להתאמן בפארק איילון-קנדה, שגם הוא יפה עד מאוד. כבר הספקנו לעבור בפארק קנדה ריצה רצופה בסינגל השחור, אימוני עליות, אימוני ירידות, תרגול עלייה וירידה על אבנים, וסיור קצר בעתיקות מצד בכחידס, הנקרא על שמו של המצביא הסלאוקי, יריבם המר של החשמונאים. באחת הריצות הגענו לבאר מים. שלשלנו את הדלי לתוכה ונהנינו לשטוף את הפנים במים קרים. בעונה זו שורר בפארק ריח משכר של תאנים בשלות. מובן שנהנינו גם מטעמן של התאנים ולא רק מריחן. כמה מאתנו פגשו שועל, ראינו פרות ועקבות צבי, ודליה, שרצה במקום עצמאית, אף זכתה לחזות בשני צבאים מדלגים לפניה, על הדרך.

פארק קנדה – אימון עלייה על אבנים. צילמה: עידית שוהם

אחד המקומות החביבים עלי ביותר בפארק קנדה הוא מקווה גדול של מים, מעין פינה קסומה המזכירה לי את שירו של ביאליק, הברֵכה:

מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת שֶׁל הֶעָלִים,

שָׁם יֵשׁ אִי קָטֹן יָרֹק, רָפוּד דֶּשֶׁא,

אִי בוֹדֵד לוֹ, כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

דְּבִיר קֹדֶשׁ שַׁאֲנָן…

תִּקְרָתוֹ – כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה,

הַכְּפוּיָה וּמֻנַּחַת עַל הָעֵצִים מַמָּשׁ…

לא קשה לאתר דגים, קטנים וגדולים, השוחים במי הברֵכה. מעניין אותי אם ניתן למצוא בהם גם צפרדעים.

והנה תצלום של הברֵכה, כפי שנתפסה בעדשת מצלמתו של ליאור שלום:

שישו את ירושלים

וביום שלישי, לקראת יום הכיפורים, רצנו את ריצת הסליחות בירושלים משעה 3:00 עד 7:00 בבוקר, בהדרכת מנש הס. לריצה זו אקדיש את הטור הבא, וכעת אסתפק בכך שאציין שזו חוויה יוצאת דופן, לגוף ולנפש כאחד. אז אמרו לי אתם, כיצד אפשר להשתעמם מאימוני ריצה?

יעל שמש מגיחה מבית המרחץ הרומי. צילם: רן שילון

שינוי מרענן

חודש אוגוסט הביא בכנפיו שינוי בריצות הקבוצתיות של ימי שישי של "אנדיור", והפגיש אותי עם מסלולי ריצה חדשים ביער אשתאול. באתר "אנדיור" נרשם שהריצה תהיה ארוכה מתמיד, כשעתיים, ולכן יש להביא מזון ומים יותר מהרגיל.

מבט על יער אשתאול – עבר והווה

באוגוסט 2010 טיילתי באזור עם אישי, יריב. בחוויות מהטיול שרשמתי לעצמי הזכרתי בהשתאות מפגש עם גבר ואישה שרצו בעלייה (המתונה, כפי שאני מבינה היום) של נחל כסלון. וכך כתבתי: "הגבר הקדים את האישה אך נראה היה שהוא בשארית כוחותיו ואילו היא שומרת על כוחותיה. הוא לא השיב לברכת השלום שלי, ואילו היא הקדימה וברכה לשלום". יריב תיאר את הדברים ביתר דרמטיות. הגבר, לטענתו, הביט בנו במבט שוטם, ובכלל, נראה כמי שעומד להשיב בקרוב את נשמתו לבורא. כאשר סיפרתי ליריב על כך שנרוץ ביער אשתאול, הוא הפציר בי לתור אחר מקום קבורתו או, למצער, אחר רוחו המשוטטת וחסרת המנוח של אותו רץ אלמוני שפגשנו לפני שנתיים. באותו טיול לא העליתי בדעתי שיבוא יום ואני אהיה זו שתרוץ בעליות יער אשתאול, ואף בעליות רציניות ותלולות בהרבה מאותה עלייה שבה פגשנו את הזוג הרץ. הריצה ביער אשתאול שונה ממה שהכרתי עד כה בבן שמן. ראשית, מזג האוויר נוח בהרבה, פחות לח, ופחות חם, ולעתים ניתן אפילו ליהנות ממשבים קרירים. שנית, הנוף שונה. יער בן שמן יפה עד מאוד, בעיקר בעונת הפריחה, אך קשה להתחרות בנוף ההרים שבאזור אשתאול. מלבד זאת, תמיד נחמד לגוון. שלישית, גם אופי האימונים השתנה: בשבועיים הראשונים לא התרחקנו מהבסיס, אלא רצנו הלוך ושוב במעלה שלוש עליות: "רוצו עשר דקות וחִזרו", אמר לנו רן שילון, וכל אחד עשה זאת בקצב שלו. לעתים היה צריך לעבור להליכה, כאשר העלייה נעשתה תלולה מדי. את הציוד – הפתעה נעימה! ­­– השארנו למטה. כאשר חזרנו מהעליות רצנו ל"מטבח", אזור החניה, שבו היה מונח הציוד שלנו, והרווינו את הצימאון, או לקחנו ג'ל. הנוף, כאמור, יפה להפליא והזכרתי לעצמי שוב ושוב, תוך כדי ריצה, לא לשכוח להתבונן בו. מפעם לפעם שיבולים ליטפו את פניי. לסיום האימון בשבוע השני הוסיף רן גיוון – ריצה של עשר דקות באפיק מלא אבנים. נהניתי מהאתגר והצטערתי כאשר האימון הסתיים.

ריצה ארוכה ומאתגרת

בשבוע השלישי – שינוי. רן הודיע לנו שהפעם נישא את כל הציוד עלינו ונצא לריצה ארוכה. אך קודם כל ריצת חימום במעלה נחל כסלון. רן התייחס אליה בביטול – השביל נוח מדי, ואינו מאתגר. לאחר מכן התפצלה הקבוצה לשניים – אלו שבחרו לרוץ בדרכים המאפשרות ריצה רצופה, רצו עם אילן פריש, ואלו שבחרו "ריצה טכנית", כפי שהגדיר אותה רן, בדרכים תלולות יותר, שלעתים מחייבות מעבר להליכה, הצטרפו לרן. חברתי כרמית ואני הצטרפנו לקבוצה השנייה. התחלנו במורד נחל כסלון, טיפסנו במעלה נחל כרמילה לכיוון בית מאיר, ירדנו בדרך הג'יפים ועלינו לדרך המשלטים, ירדנו לדרך בורמה, ומשם, מבית מאיר, המשכנו לאורך שביל ישראל, לאורך דרך נוף צפונית של נחל כסלון, שאותה הכרנו כבר מריצות קודמות. משם חזרנו בירידה תלולה לנחל כסלון. תיאור המסלול הזה אינו מעביר את היופי שנגלה לעינינו תוך כדי הריצה, ובעיקר כאשר הגענו לפסגות והיה אפשר להשקיף על הנוף במבט רחב. גוונים שונים של ירוק עצים טובלים בכחול שמים. רן, שרץ מהר לפני החבורה, קטף תאנים בדרך וחילק לרצים. החוויה שנותרה לי מהריצה הזו היא של טיול-ריצה או של ריצת-טיול, ובכך אין כוונתי לומר שהיה קל ופשוט. היה קשה, אך מהנה מאוד. אף שמזג האוויר ביער אשתאול קריר ויבש יחסית, הזענו כהוגן. "כולנו נראים כמו אחרי מקלחת", צחקתי למראה חבריי נוטפי הזעה לאחר אחת העליות, בידיעה (ובתחושה) ברורה שאף אני נראית כך. "מי הבטיח לנו מזג אוויר יבש?" נשאל רן, ההוא שהבטיח. אך רן התחמק באלגנטיות של חזאי מכל אחריות. כאשר רצנו בשביל ישראל נהייתה הריצה קלה ונוחה. שם גם פגשנו חבורת מטיילים שהופתעה למראה הרצים, ממש כפי שאני הופתעתי לפני שנתיים למראה הזוג הרץ. שאלתי את רן כיצד גילה את האזור, והוא השיב לי שהחל לרוץ בו בערב יום העצמאות לפני חמש שנים. הריצה הראשונה שלו באזור הייתה עם חבר, שליווה אותו באופני הרים. הוא החל את הריצה בנחל כסלון למטה, טיפס לצובה, ירד לנחל שורק וטיפס לנס הרים. לדבריו, הייתה זו אחת הריצות המדהימות ביותר שהיו לו בחייו. באותה שנה רץ באזור עוד כמה פעמים עם חברים שהתאמנו לתחרות באנגליה. מאז הוא שב למקום עוד עשרות פעמים, ו"חרש" את ההרים מכל כיוון אפשרי. יש לברך על כך, כי נראה שכל חברי הקבוצה נלהבים כעת לרוץ באזור היפהפה הזה.

סיפורו של איש הברזל

והנה, סוף-סוף הירידה האחרונה מדרך נוף צפונית לנחל כסלון, ירידה שאותה הכרנו כבר מהאימונים הקודמים. רצתי לצד טל יעקבי, שהשתתף השנה בתחרות איש ברזל באוסטריה, ושיתף בחוויותיו באתר "אנדיור". ניצלתי את ההזדמנות לשמוע, ממקור ראשון, היאך ולמה הגיע לתחרות הזו. ובכן, "חפש את האישה". הייתה זו אשתו שהעניקה לו במתנה מינוי לחדר כושר. היא לא העלתה בדעתה ש"בטטת הכורסה" שלה יישבה בקסם של עולם הספורט, עד כדי כך שחמש שנים אחרי כן יהפוך לאיש ברזל. לוּ הייתה יודעת מראש, ספק אם הייתה חוזרת על מתנתה. "לא היה לך שום קשר לספורט לפני כן?", שאלתי בהפתעה. "ממש לא", השיב טל. "לא אהבתי ספורט. בתור תלמיד היה לי שלילי בספורט. דמייני לעצמך – שלילי בספורט!" צחקתי וניסיתי לדמיין את הדרך שעוברים משלילי בספורט לאיש ברזל.

הפסקת ג'ל

בתיאבון!

הסתיימה הריצה והנה חידוש מרענן – דליה מיכאלי ארגנה את הקבוצה ל"פריסה" בתום הריצה. כל אחד מהחברים הביא עמו כיבוד. אני הבאתי  כמובן כיבוד טבעוני – חטיפי תמרים, אוכמניות ואגוזים, שקניתי בחנות טבע. הם זכו להצלחה. נהנינו משתייה, מפֵּרות ומנשנושים כיד המלך. כן, גם אני, הטבעונית שבחבורה, מצאתי מה לאכול. גולת הכותרת, מבחינתי, הייתה עוגת גזר טבעונית של סוניה (ואגב, גם ללא גלוטן, כי לסוניה יש צליאק), ובה שוקולד מריר ואגוזים. זו לה פעם ראשונה שהיא מכינה עוגה טבעונית, בלא ביצים, והיא לא הייתה בטוחה שהמבצע יצליח. ובכל זאת החליטה לנסות להכין כיבוד שגם אני אוכל ליהנות ממנו. המחווה המתחשבת הזו ריגשה אותי מאוד. כך גם המחווה של ציפי, בריצה אחרת, שבה הכינה תפוחים אפויים עם צימוקים, והשתמשה בסילאן, במקום בדבש, כדי שגם אני אוכל לאוכלם. וכיצד יצאה העוגה של סוניה? היא הייתה טעימה להפליא וזכתה לשבחים רבים. חזרתי לביתי ברכוש גדול. סוניה ארזה לי בנדיבות פרוסות עוגה טבעונית, ויריב ואני נהנינו מהן הנאה מרובה. סוף-סוף יצא גם ליריב משהו מהריצות שלי…   והנה קישור למתכון עוגת הגזר הטבעונית, נטולת הגלוטן: http://vegansontop.co.il/vegan-carrot-cake/   בתיאבון!

סוניה, יעל ואילנה נהנות מעוגת גזר טבעונית בסיום הריצה

אני נפגשת עם שירי בן עמי – רצה למרחקים ארוכים ומאמנת ריצה ­­– באצטדיון הדר יוסף, לקראת סיום האימון של קבוצתה. מאחר שגם אני לאחר אימון חיזוקים, שאחריו הוספתי ריצה בפארק הירקון , אני "תופסת טרמפ" ומצטרפת למתיחות ששירי  מעבירה לחברי קבוצתה, ומתרשמת מהיחסים החבריים והנעימים השוררים בינה לבינם.

הסתיימו המתיחות, שירי נפרדת מהמאומנים שלה, ואנו מתיישבות לשיחה על הדשא בצל אחד העצים.  אני שואלת בעניין ושירי משיבה ברצון.

הרצאה משנת חיים

– כמה זמן את עוסקת בספורט?

מגיל שש. הייתי שחקנית כדורסל שתים-עשרה שנים. לריצה הגעתי לפני יותר מעשר שנים ולאימון לפני שלוש שנים.

– מתי ומדוע הפכת לטבעונית?

הפכתי לטבעונית בינואר 2012. אני אוהבת בעלי-חיים והנושא של זכויות בעלי-חיים עניין אותי, אבל עד שלא זורקים לנו את האמת ישר לפנים לגבי מה שקורה בתעשיות המזון מן החי, לא באמת עוסקים בכך. ערב אחד נתקלתי באינטרנט בכותרת "ההרצאה הכי טובה שתשמעו אי פעם". הכותרת המושכת גרמה לי לצפות בהרצאה של גארי יורופסקי, פעיל זכויות בעלי-חיים, וההרצאה הזו פשוט חוללה אצלי מהפך. שמעתי דברים שנשמעו לי נכונים, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה בריאותית. אמרתי לעצמי: "שינוי יהיה. אני עדיין לא יודעת איך, אבל יהיה שינוי". למחרת בבוקר רציתי לשתות קפה, ולא הייתי מסוגלת לשתות אותו עם חלב. בלילה אחד הפכתי לטבעונית. בלי קושי רב.

– באמת? בלי קושי?

נכון שוויתרתי על נוחות ועל מאכלים טעימים שונים, אבל עשיתי זאת בשביל מצפון נקי. מלבד זאת, יש כל-כך הרבה מתכונים טבעונים טעימים. ואני אוהבת לאכול, זו אחת ההנאות שלי. היום לא קשה לי בכלל, ואני בטוחה שאני אוכלת בריא יותר מאשר בעבר. אני אוכלת יותר ירקות וּפֵרות. בעבר לא אהבתי ירקות. אבל היום התזונה שלי מאוד מגוונת. ויתור שעשיתי הוא שהיום אני יוצאת פחות לאכול בחוץ, שזה אולי דווקא טוב, כי זה חוסך כסף. אבל יש יותר ויותר מנות טבעוניות היום, וכמובן – בתל-אביב יש גם מסעדות טבעוניות כמו בודהה בורגרס, שיש להם מנות ממש טעימות, ולא מזמן נפתחה השווארמה הצמחונית, שהיא למעשה טבעונית. מי שמחליט להפוך לטבעוני, אולי בהתחלה יהיה לו קצת קשה, אבל אחר כך זה לא יותר קשה מלהכין ארוחה בשרית, וזה גם זול יותר. לא חסר מזון טבעוני מגוון וטעים.

החלטתי להפסיק להיות אנוכית

– השינוי הזה לא היה מלווה בחששות? באזהרות מצד הסביבה הקרובה?

כן. בוודאי שהיו חששות. במיוחד בגלל שאני ספורטאית סיבולת. אבל עשיתי מחקר מעמיק. קראתי הרבה בתחום, גם דעות בעד תזונה טבעונית וגם דעות נגד. הבנתי שאני צריכה להקפיד על המזון, אבל כל ספורטאי צריך להקפיד. אני כל הזמן שומעת הצהרות שספורטאי סיבולת חייבים בשר. בהתחלה, זה הטריד אותי, אבל אז נזכרתי בתמונות שראיתי כאשר צפיתי בהרצאה של גארי, ואמרתי לעצמי שאפילו אם יהיו לי חוסרים שונים, אני החלטתי להפסיק להיות אנוכית; החלטתי להזיק כמה שפחות. עשיתי זאת למרות החששות ואני שמחה שזה לא מפריע לי. להפך. מי שהזהירו אותי לא באמת מבינים בתזונה. יש מיתוסים ודעות מקובלות, אבל שיקראו! שילמדו! סקוט יורק, אלוף העולם בריצות אולטרה-מרתון, הוא טבעוני.

ולשאלה שאת בטח שומעת לא מעט – איך, כטבעונית, הגוף שלך מקבל די חלבון?

בעיקר משילוב של דגנים וקטניות, למשל מג'דרה. אחרי ריצה ארוכה אני שותה שייק חלבון המורכב מ-100–150 גרם טפו, חלב סויה, 2–3 סוגי פֵרות וסילאן. השייק הזה מספק לי בערך 20 גרם חלבון. מאוחר יותר אני אוכלת ארוחה כמו קווקר, זרעי פשתן וטופו.

לאחר מרתון תל-אביב אכלתי שלוש עוגיות קווקר עם טופו שהכנתי, שסיפקו לי 15 גרם חלבון.

בהתחלה באמת חששתי מעניין החלבון, אך היום נראה לי ששמים יותר מדי דגש על חלבון. בתזונה המערבית אנו צורכים יותר מדי חלבון, והחלבון הרי מעמיס על הכליות, בייחוד חלבון מן החי.

 הבדל משמעותי בקלילות ובמהירות

– האם את חשה שינוי מאז שהפכת לטבעונית?  

זהו השינוי התזונתי הטוב ביותר שעשיתי בחיי. לאחר שהפכתי לטבעונית התחלתי להתאמן למרתון תל-אביב. תוך שלושה שבועות הרגשתי הבדל משמעותי בקלילות ובמהירות. לפני כן חייתי על מוצרי חלב, שיוצרים ליחה, אף שאני לא רגישה ללקטוז החלב. כטבעונית, הרגשתי שקנה הנשימה נפתח. הריצות שלי כטבעונית הרבה יותר טובות והבדיקות טובות יותר.

סיימתי את המרתון בתוצאה שלא ציפיתי לה. שיפור גדול לעומת המרתון הקודם שלי. בסופו של דבר, עוד יגלו שתזונה טבעונית מטיבה עם הגוף. לא מעמיסה על המערכות שלו כמו תזונה מן החי.

– יש טבעונים נוספים בסביבה שלך?

הרבה מחבריי הם טבעונים. הרבה בזכות ההרצאה של גארי שבאמת חוללה שינוי. אני מקווה שמיקי חיימוביץ צדקה כאשר אמרה שזה לא טרנד חולף אלא מגמה שעומדת להישאר ולהתחזק. ככל שהמגמה תתחזק יהיה קל יותר למצוא מנות טבעוניות במסעדות. חשבי על כך, אם אף אחד לא היה מכוון אותנו לאכול בשר לאחר שנולדנו, מה הסיכויים שהיינו על דעת עצמנו הורגים תרנגולת או פרה כדי לאכול את הבשר שלהן?

 אין הבדל בין הכלבה שלי ובין הפרה ברפת

– את מגדלת בעל-חיים?

[משיבה בחיוך קורן ואוהב] כן. כלבה בשם טשה, שאימצתי ביום אימוץ בגן מאיר. ההרצאה של גארי גרמה לי להבין שאין הבדל בין הכלבה שלי ובין הפרה ברפת, רק בגלל שאת הפרה אני לא רואה. הרי לא הייתי רוצה שהכלבה שלי תעבור את הסבל שעוברת הפרה, אז למה זה בסדר שהפרה תסבול?

טשה – מה ההבדל בינה ובין פרה?

– המאומנים שלך יודעים שאת טבעונית?

רובם יודעים. זה לא שאני מטיפה להם להפוך לטבעונים, אבל אם שואלים אותי על תזונה אני עונה שאני טבעונית, שאני ממליצה על תזונה טבעונית, ושהם מוזמנים להתייעץ אתי ובשמחה אמליץ להם. אחרי שהפכתי לטבעונית גם חשבתי שאולי אאמן קבוצה של רצים טבעונים.

אולי זה עוד יקרה. ולסיום – מסר לאומה?

מסר כמאמנת? רצים שרוצים להיות טבעונים – מוזמנים בשמחה לפנות אלי. אל תחששו – הצורך בחלבון מן החי הוא מיתוס. רוצו ואכלו בריא. יש מספיק חלבון במזונות מן הצומח. אבל מעבר לעניין הבריאותי, יש חיות מסביבנו ומגיע להן לחיות, והסיבה העיקרית בעיניי להיות טבעונים היא סיבה מוסרית, גם אם זה מצריך יותר תשומת לב למה שאנחנו אוכלים. כמו שהכנסתם לחיים שלכם את הריצה, אתם יכולים להכניס לחיים שלכם תזונה טבעונית. זה כבר לא עניין גדול.

שירי וטשה – אהבת אמת

גן עדן ומחשבות על השואה

"ככה נראה גן עדן", אמר לי יריב כאשר דיוושנו במעלה היער המקיף את העיר ארנהם שבדרום מזרח הולנד, ובכך ביטא במדויק את תחושתי. בארנהם ובסביבתה היה מבצע "מרקט גארדן", שבמהלכו הצניחו בנות הברית בספטמבר 1944 צנחנים רבים באזור. בסופו של דבר כשל המבצע. הגרמנים טווחו בצנחנים לעתים עוד בהיותם באוויר. אתרי זיכרון רבים לאירועי מלחמת העולם השנייה בכלל והקרב בארנהם וסביבתה בפרט מצויים בעיר ובסביבתה. אך לא האירוע ההיסטורי הזה הוביל אותי לארנהם. הגעתי אליה בעקבות המלצתה של ידידתי היקרה, לאה בר-אפרת. אישהּ, המחנך וחוקר המקרא ד"ר שמעון בר-אפרת ז"ל, נולד וגדל בארנהם. הוא, אחיו והוריו הוסתרו בידי הולנדים (תחילה אצל חייט פרוטסטנטי אדוק, ואחר כך אצל עוזרת בית אלמנה) כל שנות המלחמה. הם נמנים עם מתי מעט יהודי הולנד ששרדו בשואה. שמעון סיפר לי כיצד ראה מזועזע מדירת המסתור שלו את הגרמנים טווחים בצנחנים הבריטים בעודם באוויר.

לאה ושמעון נהגו לנפוש בארנהם מדי שנה בחודשי הקיץ. שמעון נפטר בא' באלול תש"ע (11 באוגוסט 2010), וההמלצה של לאה על העיר השוכנת באזור יערות, כמו גם געגועיי לשמעון שהיה לי ידיד נפש, הביאו להחלטה לנפוש בארנהם בתום הכנס שלי באמסטרדם. ביום ראשון, בבוקר תשעה באב, רכבנו יריב ואני לבית שבו גדל שמעון. ההרהורים על השואה נשזרו בהרהורים על מהות היום – תשעה באב. אסונות מן העבר הרחוק שפקדו את עמנו לצד אסון מן ההיסטוריה הקרובה.

רומן עם ברווזים וחתולות

לארנהם הגענו ברכבת מאמסטרדם בצהרי יום חמישי 26.7.12. שכרנו "בית סירה" צף על נהר הריין. הדבר הראשון שעשינו כאשר הגענו אליו היה לפתוח חלון ולהאכיל את הברווזים ואת השחפים בלחם נטול ביצים שהביא יריב מהארץ. התחלנו בהאכלת ברווז אחד או שניים, וחיש מהר התקבצה סביב חדרנו להקה שלמה ומגעגעת. מתברר שהברווזים, בדומה לחתולים, בטוחים ש"מגיע להם" ושבני האדם (או לפחות בני אדם מסוימים) נבראו כדי לספק להם את מזונותיהם. הם הפעילו עלינו מניפולציות כך שתוך זמן קצר חיסלנו חבילה אחת של לחם משתי החבילות שהביא עמו יריב. למרבה המזל, התברר לנו בהמשך היום שבארנהם, בניגוד לאמסטרדם, דווקא ניתן למצוא לחם טבעוני בלא ביצים. כך יכולנו לדאוג לעצמנו ובעיקר לידידינו בעלי הכנף מבלי להחטיא אותם בניצול בעלות כנף אחרת – התרנגולות המטילות. הכמויות העצומות של לחם שקנינו בארנהם שימשו גם את העופרים מהפארק סונסביק ואת הסוסים, העזים, האווזים והברווזים שפגשנו בחוות החקלאיות הסמוכות לארנהם. מוכרת הלחם ודאי הופתעה מכמויות הלחם שקנינו אצלה.

מלבד ברווזים, שמחנו לגלות בסביבה שתי חתולות ידידותיות, השייכות למירלה, האישה האחראית על בית הסירה, שאף מתגוררת בו עם משפחתה. החתולות נעו בחופשיות בין כר הדשא המגודר שמול בית הסירה ובין בית הסירה, וגרמו לנו לחוש בבית.

בית הסירה וידידה חדשה

הרחצה אסורה

הדבר השני שעשינו לאחר האכלת הברווזים היה לקפוץ מחלון החדר לריין ולחצות אותו בשחייה (יריב) ולהמתין בחדר בדאגה הולכת וגוברת למראה הסירות והאניות העוברות במהירות בנתיב שחייתו של יריב (אני). אחר-כך התברר לנו שאסור באיסור חמור לחצות את הריין בשחייה ומכאן ואילך הסתפק יריב בשחייה לאורך הגדה.

יריב חוצה את נהר הריין

אם לסבתא היו גלגלים

מיד לאחר מכן יצאנו לתור אחר חנות להשכרת אופניים. מצאנו אחת כזו ליד תחנת הרכבת. אני אוהבת מאוד לרכוב על אופניים. עם יריב. בהולנד. בארץ אני רוכבת רק לעתים רחוקות, בעיקר משום שאני חוששת מהתנועה. אבל הולנד היא גן עדן לרוכבי אופניים, ולא רק משום שהיא שטוחה (ארנהם שטוחה מעט פחות) אלא בגלל שבילי האופניים הנהדרים המצויים בכל מקום: בעיר, לצד הכבישים המהירים וגם בדרכים הכפריות שבהן דיוושנו, חולפים על פני כפרים קסומים וחוות חקלאיות שבהן בעלי-החיים – פרות, סוסים וסוסי פוני, עזים וכבשים – רועים באחו ואינם כלואים בצפיפות האיומה המקובלת בארץ הקודש. "אם לסבתא היו גלגלים", נהגנו לומר בילדותנו, אבל בהולנד יש לסבתות רבות שני גלגלים והן מדוושות במרץ. איש אינו מריע להן על ההישג הספורטיבי הזה, הנתפס כדבר טבעי ומובן מאליו.

זכורה לי שיחה עם כרמית בריצה משותפת לאורך הירקון, שבה העלינו את השאלה "מהו אושר?".

הסכמנו על כך שגם אם המושג קשה להגדרה, כאשר אנו חווים אושר אנו מזהים אותו. ובכן, זיהיתי לבטח כמה רגעים כאלה תוך כדי רכיבה על אופניים בדרכי הכפר שבאזור ארנהם.

מי שטרח בערב טיול, מוצא דרכו בנקל בטיול

יריב בחר את המסלולים בעזרת Google earth והסתייע בנווטן (GPS). בזכות ההכנה הקפדנית שלו ערב כל טיול אופניים, נחסך לנו זמן רב בטיול עצמו.

ביום שני, 29.7, יום לאחר צום תשעה באב, תכנן יריב רכיבה של כשישים ק"מ לעיר ניימיכן, שבה ביקרנו במוזיאון האופניים המרתק והמשעשע. מאחר שלעתים קרובות אני חשה מעט חלשה ביום שלאחר צום, חששתי שמא יהיה לי קשה. אולי היה זה יפי הדרך שכבשה את לבי, אולי הייתה זו הרכיבה הנוחה בהולנד השטוחה. עובדה היא כי לא היה לי קשה כלל. שמחתי לרכוב עוד ועוד בדרכים הכפריות שבחר יריב.

ומה עם ריצה? לרוץ מסביב לעץ

הבטחתי ליריב שכאשר יצטרף אלי להולנד אתן קדימות לרכיבות האופניים אתו על פני אימוני הריצה. משום כך, במקום לרוץ השכם בבוקר הקדשתי את הבקרים לדיווש מהנה בחברתו. את אימוני הריצה העברתי לשעות אחר הצהריים או הערב. פעמיים היה הדבר בעוכריי. בפעם הראשונה – יום לאחר שהגענו לארנהם, ביום שישי, שבו הייתי אמורה לרוץ ריצה ארוכה של שעה וחצי עד שעתיים. מאחר שהשבת נכנסת מאוחר מאוד בקיץ ההולנדי, יצאתי לריצה לאורך הריין בשבע בערב ובתכנון לחזור בתשע, עוד לפני כניסת השבת. חששתי שמא ההנאה שלי מרכיבת האופניים תפגע בהנאת הריצה, שהרי המרחק שאפשר לגמוא בריצה מתגמד לעומת המרחק שעוברים באופניים. לשמחתי התברר לי שלא כך הוא. כאשר התחלתי לרוץ לאורך הריין לא הייתה כל חשיבות למרחק, ונהניתי באופן אחר, אינטימי יותר, מהדרך שעברו רגליי. אולם עשרים דקות לאחר שיצאתי לרוץ החל לרדת גשם שוטף, הגשם הראשון שחוויתי בהולנד בטיול הזה. נאלצתי לשוב על עקבותיי ולחזור רטובה עד לשד עצמותיי לבית הסירה לאחר ריצה של ארבעים דקות בלבד.

ביום שני, יום לאחר צום תשעה באב (שאמנם הסתיים מאוחר, אך לפחות עבר עלי במזג אוויר קריר ומטיב) נרשמה לי בתכנית ריצה קצרצרה של חצי שעה. יריב ואני הגענו רכובים על אופנינו לפארק סונסביק המרהיב ביופיו. האכלנו את העופרים והתכוננתי לפתוח בריצה בפארק הטובל בירוק ובכחול אגמים ושתושביו הם עופרים, ברבורים וברווזים. לפתע, בלא כל התראה, החל לרדת גשם שוטף. מצאתי את עצמי רצה כרבע שעה מסביב לעץ, כאשר יריב נהנה בעליל מן המעמד, "מכתיב קצב" – "הפ, הפ, הפ" ו"גוער" בי: "סבתא שלי רצה מהר יותר. עם רגל קשורה" (ולא, סבתא שלו לא הייתה ספורטאית). לפחות הוא הגשים חלום. כבר מזמן גילה לי שהוא משתוקק "להעיר לי הערות בונות" שכאלה. רק לאחר שהגשם נרגע במידה ניכרת הרהבתי עוז להיפרד מהעץ שלי ויצאתי לריצה רטובה בפארק עצמו, היפה עד מאוד, והתחלתי ליהנות באמת ובתמים מהריצה, למרות הגשם. בשאר אימוני הריצה (ימים שלישי-חמישי), שאת כולם קיימתי במסלולים שונים בפארק סונסביק, כולל ריצות במעלה היער המקיף את הפארק, האיר אלי מזג האוויר פנים. כך רצתי בהנאה עצומה ובתחושה שהייתי רוצה לרוץ עוד ועוד בנוף שעיניי לא שבעו מראות. אבל יש תכנית אימונים! טוב, אמנם הרשיתי לעצמי להוסיף עליה, אך בגבולות הטעם הטוב. דמיינו לעצמכם את ההרגשה של לרוץ כה קרוב לארבעה ארנבים חומים ומשוחררים שחצו את נתיב ריצתי וללטף בעיניי את העופרים, את הברווזים והברבורים תוך כדי ריצה.

יעל רצה בהנאה בפארק סונסביק

ובחזרה ליער בן שמן

יום חמישי, 2.8. אנו נפרדים בצער מהאופניים, מבית הסירה, מהברווזים (ומקווים בשבילם שמחליפינו בחדר יטפחו אותם כמותנו, שהרי הם כבר התרגלו לארוחות חינם), ומהשבילים היפים בפארק סונסביק. שנינו היינו שמחים להישאר. אנו שבים לארץ בטיסת לילה.

כמה כיף לרוץ בפארק סונסביק!

אנו נוחתים ביום שישי ב-3:30 לפנות בוקר. מגיעים הביתה ב-4:40. שמחים לפגוש את החתולים ולראות ששלום להם. בהזדמנות זו תודה ענקית למעיין (אחותו הצעירה של יריב) ולאמי, שחילקו ביניהן את הטיפול בחתולים בהיעדרנו. רק הגענו, ואני כבר מתארגנת לריצה בבן שמן. מלכתחילה לא התכוונתי לרוץ בבוקר שובי. ידעתי שיהיה זה לאחר לילה ללא שינה (אני לא מצליחה להירדם במטוס). ובכל זאת שלחתי מהולנד דוא"ל לרן ובו "שאלה תיאורטית", כפי שהגדרתי אותה, האם אפשרי ורצוי לצאת לאימון בבן שמן, במקרה שאספיק לשוב בזמן. מאחר שרן הפתיע אותי והשיב לי שזה אפשרי לרוץ גם כאשר עייפים לאחר לילה ללא שינה, הפתעתי את עצמי. ארגנתי לעצמי, עוד מחו"ל, טרמפ עם חגית ועדנה, והתייצבתי לריצה במזג אוויר שונה לחלוטין מזה שהיה לי בהולנד. אבל היי, לפחות לא חששתי שירד גשם! אמנם התגעגעתי תוך כדי ריצה לנופי הולנד ולאוויר שלה, אך יש גם קסם מיוחד בריצה בנופים המוכרים שלנו. כבר אמרו חז"ל: "אוירא דארץ ישראל מחכים". מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור.

זו לי פעם שנייה שאני רצה בחו"ל. הפעם הראשונה הייתה לפני מעט יותר משנה, זמן קצר לאחר שהתחלתי לרוץ, וזאת בעקבות השתתפתי בכנס לחקר המקרא, שהתקיים בלונדון (כתבתי על כך את הרשימה "תודה ללונדון").

לא קשה למצוא את ההבדלים בין שתי הפעמים הללו. בפעם הראשונה התלבטתי אם להוסיף נעלי ריצה למזוודה. תהיתי אם יהיה לי זמן ואם יהיה לי חשק לרוץ. הרי אהיה עסוקה בכנס ובהתכוננות להרצאה שאני צריכה להרצות. בסופו של דבר, כמעט ברגע האחרון, ארזתי גם את נעלי הריצה, ואכן רצתי פעמיים לאורך התמזה, ובהנאה רבה. הפעם היו נעלי הריצה הדבר הראשון שהוכנס למזוודה. היה לי ברור שארוץ ברחובות אמסטרדם (שבה נערך הכנס) ואח"כ בארנהם (שבה נפשתי עם אישי, יריב, לאחר הכנס). יתרה מזו: היה לי ברור מה אעשה בכל יום, מבחינת אימוני ריצה. יצאתי מהארץ עם תכנית לשבועיים שהכין לי רן שילון. התכנית כללה הן ריצה והן תרגילי חיזוק. הפעם ארזתי גם חולצות מנדפות זעה (בפעם הקודמת הסתפקתי בחולצות טריקו), אף שלא כל-כך הזעתי בהולנד הקרירה יחסית לארץ. התרגשתי מהמחשבה שארוץ באמסטרדם אף יותר מהמחשבה על ההרצאה שאני עומדת להרצות בכנס (והפלא ופלא, זה לא פגם באיכות ההרצאה). אמרתי לחברתי כרמית, המתכננת לרוץ את המרתון הראשון שלה באמסטרדם באוקטובר 2012, שאני הולכת לבדוק את השטח בשבילה.

כשהגעתי למלון Rho, הממוקם ממש ליד כיכר דאם, שאלתי את פקיד הקבלה בנוגע למסלולי ריצה. מסתבר ש"נפלתי" על רץ מרתון, ששמח לייעץ לי ולדבר אתי על ריצה ועל מרתונים שונים ומשונים ברחבי העולם (מרתון אמסטרדם, לדבריו, הוא אחד הטובים שיש, ומאפשר לשבור שיאים בגלל המסלול השטוח והנוח, אלא אם כן משתוללת רוח חזקה באותו היום). אבל מאחר שהוא המליץ לי על מסלול ריצה באזור מרוחק מהמלון, וחוש כיוון הוא בלשון המעטה אינו הצד החזק שלי, העדפתי "לרוץ על בטוח" וכבר ביום שבו הגעתי לאמסטרדם יצאתי לריצה של שעה באזור המלון. התחלתי בכיכר דאם, אך זו הייתה הומה מאדם, ומצאתי עצמי נאלצת לרוץ במקום מפעם לפעם (ראיתי בחור שמחקה את תנועות הריצה שלי בפני חברתו. שייערב לו!). פניתי לתעלות הסמוכות למלון, שם היה לי יותר מרחב לרוץ. הבנתי שעדיף שארוץ מוקדם בבוקר.

חברתי והקולגה שלי, ד"ר טובה גנזל, שאתה חלקתי חדר במלון עד בואו של יריב לקראת סיום הכנס, ניחנה למזלי בשינה טובה. כשהתעוררתי בחמש בבוקר והתארגנתי לצאת לריצה או לתרגילי חיזוק היא לא התעוררה בעטיי.

על-פי רוב רצתי הלוך ושוב לאורך שתי תעלות בקרבת המלון. כמעט שלא היו אנשים ברחוב. עליתי על כל אחד מן הגשרים שמעל התעלה, כדי להוסיף מעט קושי לריצה ברחוב השטוח למדי. נהניתי מאוד לראות את הברווזים, את הברבורים ואת השחפים. לצערי, לא היה לי במה להאכיל אותם. באמסטרדם כנראה שלא מכירים את הקונצפט של "לחם ללא ביצים" ("אבל אי-אפשר להכין לחם ללא ביצים", השיבו לי ברצינות תהומית בשתי מאפיות בעיר, וסירבו להאמין לטענתי, שבישראל רוב הלחמים אינם מכילים ביצים). משום כך לא יכולתי לקנות לעצמי ולבעלי הכנף לחם (המצב השתנה כאשר הגעתי עם יריב לארנהם, שעל השהות בה אכתוב ברשימה הבאה). את תרגילי החיזוק ביצעתי בסמטה מעט מוסתרת, ליד אחת התעלות. בארץ אני רגילה לבצע אותם בבית, מול הטלוויזיה או בחצר, אבל בחדר המלון חסר לי המרחב הדרוש ונאלצתי להתגבר על המבוכה לבצע שכיבות סמיכה או קפיצות צפרדע מול עיניים זרות. מזל שבשעת בוקר מוקדמת לא היו הרבה מהן. לא היה נעים במיוחד לבצע כפיפות בטן או שכיבות סמיכה במרצפות הרחוב הלא נקיות במיוחד, כשריח שתן נישא באוויר.

למרות כל מאמציי שלא להתרחק מהמלון ולא לאבד את דרכי, באחת הפעמים שבהן הסתיים אימון תרגילי החיזוק בריצות קצרות של "ספרינטים", הגעתי לפתע למקום לא מוכר. לאחר שסיימתי את האימון פניתי לנהג מונית ושאלתיו היכן רחוב Nes שבו ממוקם המלון. הוא אמנם הסביר לי אך לפתע אמר: "את יודעת מה, בואי אקח אותך לשם, ללא תשלום, ממילא אני צריך להגיע לשם". מאחר שלא הייתי בטוחה שקלטתי את ההסבר שלו, נעניתי להצעתו בשמחה, ורק לאחר מכן עלה בדעתי שלמעשה לא הייתה לו שום סיבה להגיע למלון, ופשוט נדיבותו וטוב לבו הן שגרמו לו להביא אותי עד לפתח המלון ואף להעמיד פנים שממילא התכוון להגיע למקום.

והנה מגיע יום שלישי, שבו אני אמורה להרצות. בתכנית שהכין לי רן רשומה ריצה של שעה. אני מתלבטת אם להחליף בין התכנית של יום שלישי לתכנית של יום רביעי – ריצה של ארבעים דקות בלבד, כי אולי עדיף שאקדיש חלק נכבד יותר מהבוקר להתכוננות להרצאה. בסופו של דבר אני מחליטה שלא להחליט, ולפעול לפי מה שארגיש תוך כדי הריצה.

בלילה שלפני הרצאתי אני עורכת "חזרה גנרלית" בפני טובה. היא מעירה הערה בונה על כך שהיה כדאי להוסיף בפתח ההרצאה כמה משפטים שיעזרו לשומעים להתמקד במטרת ההרצאה, אך מוסיפה שזה כנראה כבר מאוחר מדי לחשוב על כך בשלב הזה. מאחר שההרצאה כבר מוכנה, ואנגלית בכל זאת אינה שפת אמי, אני מסכימה אתה שכעת אין טעם לשנות את נוסח ההרצאה.

יום ההרצאה הגיע, ואני פותחת אותו בריצה. לאחר שלושים דקות ראשונות, שבהן אני מרגישה שהריצה מיטיבה עמי, אני מחליטה לדבוק בתכנית, לרוץ שעה ולא להחליף בין תכנית יום שלישי לתכנית יום רביעי. מזל שהחלטתי כך, כי לקראת סיום הריצה נמצאות לי לפתע בקלות רבה המילים הנכונות, המתחברות בטבעיות זו לזו ועונות היטב על הצעת השיפור של טובה. כך שמגיעה תודה גם לד"ר טובה גנזל וגם לריצה ברחובות אמסטרדם, על תרומתן להצלחת ההרצאה שנשאתי בכנס באמסטרדם.

ריצה באמסטרדם. צילם: יריב גלבוע

יום שישי 13.7.2012. אימון קבוצתי ביער בן שמן. רן שילון אומר לנו שנתחלק לשתי קבוצות, "המהירים" ירוצו אִתו, ו"המהירים יותר" – עם אילן פריש. אני מחכה לראות את הרכב הקבוצות כדי לכלכל את צעדיי. אני רואה שקבוצת "המהירים יותר" כוללת רק מספר מועט של גברים, בעוד שרוב חברי הקבוצה מעדיפים להסתפק בתואר "מהירים" ומצטופפים סביב רן. אני נוקטת את הכלל "אחרי רבים להטות", ומתכוונת לרוץ עם רן ורוב החבורה. אך עיניו של רן צדות אותי, ובלא להתחשב בחששותיי מהרכב קבוצת "המהירים יותר" הוא מרחיק אותי באכזריות מחברותיי ומשלח אותי לארץ גזרה, לקבוצתו של אילן. וכך אני מוצאת את עצמי בת יחידה בחברתם של הגברים קלי הרגליים. אמנם מחמאה, אבל מחמאה מהסוג המבהיל. אימון עליות קשה ומאתגר. כמעט שאין עלייה בדרך שאילן מחמיץ. על כל פנים, את הנבזיות שבהן ודאי שאין הוא מחמיץ. אני מבקשת מהחברים בהלצה (האומנם הלצה?) לרוץ משני צדדיו כדי להסתיר מפניו את העליות, אך אחד החברים מסב את תשומת לבי לכך שלמהלך הזה אין סיכוי. אילן פשוט מתנשא בגובהו מעל כולנו. כפי שכבר ציינתי – אימון קשה. אך אני מעודדת את עצמי שזו הכנה מצוינת ל"סובב עמק" ול"מרתון ירושלים". העובדה שהשלמתי את האימון מילאה אותי גאווה, ובסופו של דבר נאלצתי להודות שרן אילץ אותי לצמוח בכך שמתח את גבולותיי ושלח אותי לרוץ עם חבורה שרמתה אִתגרה אותי.

במהלך הריצה לא יכולתי שלא להיזכר בריצה הראשונה שלי ביער בן שמן, ב-21.10.11. אף ששובצתי לקבוצת ה"מהירים" (בניגוד ל"מהירים יותר") חששתי כל-כך מהריצה. אולי לא אצליח לעמוד בקצב ואובד ביער? יריב, אישי היקר והמסור, הציע ללוות אותי רכוב באופניים, כדי שאם אזדקק לעזרה הוא יהיה שם בשבילי. נשמתי לרווחה.

כעת, כאשר אני רצה עם ה"מהירים יותר", אני חושבת על כברת הדרך שעברתי מאז. אמנם מה שהיה מפחיד בעבר – ריצה ביער בן שמן – הפך למוכר וחביב, ובכל זאת גם כעת יש אתגרים חדשים ומפחידים: לרוץ כבת יחידה עם חבורת ה"מהירים יותר".

הרהורים אלה נראים לי פתיח הולם לנושא של הפוסט הזה: חלפה שנה מאז שהצטרפתי ל"אנדיור" וקצת יותר משנה מאז שהתחלתי לרוץ. הגיעה העת לספירת מלאי, לבירור מה השגתי ומה למדתי מאז שיצרתי את עצמי כרצה למרחקים ארוכים.

מה השגתי במהלך השנה האחרונה?

"לפני שהתחלת לרוץ בכלל לא היה לך כושר?" – אני נשאלת לעתים קרובות ומזהה בקול השואל את הכמיהה שאומרת שאכן כך הוא, אך נאלצת לאכזב. אני לא הסיפור מעורר ההשראה של בטטת הכורסה שהפכה למרתוניסטית (אך אל דאגה, סיפורים כאלה לא חסרים). פעילות גופנית הייתה חלק מסדר היום שלי גם בעבר, אף שלא רצתי. ובכל זאת, בשנה האחרונה הפכתי מאדם הולך לאדם רץ. למדתי את הקסם שבהצבת יעדים ספורטיביים, את ההנאה מהדרך שלקראת השגת היעדים ואת השמחה שבהישגים עצמם.

כמה חודשים לאחר שהתחלתי לרוץ שאלה אותי מירב לוי-ליבוביץ ("מירב האפשרויות"), שהייתה המאמנת שלי במסגרת סדנת הנבחרת של קוד המנצח, אם יש תחרות שאני מעוניינת להשתתף בה. "לא!" השבתי לה בטון שקשה לי לומר אם היה יותר נחרץ משהיה נדהם, או להפך. הרעיון שאשתתף בתחרות ריצה היה מופרך בעיניי. ובכל זאת, נראה שהזרע נטמן, וזמן לא רב לאחר אותה שיחה נרשמתי למרוץ הראשון בחיי – מרוץ הלילה של נייקי, שהתקיים ב-1.11.2011. באותו מרוץ גיליתי שתחרויות ריצה נועדו לא רק לספורטאים אמִתיים, אלא גם לאנשים כמוני. עשרה ימים לאחר מכן כבר השתתפתי במרוץ הספארי. ספירת מלאי: בשנת 2011 השתתפתי בשני מרוצים, בשנת 2012 השתתפתי כבר בחמישה מרוצים, ועוד הרגל נטויה. התחרויות שבהן השתתפתי השנה הן מרתון, שני חצאי מרתון, שלושה מרוצים של 10 ק"מ, שבאחד מהם – מרוץ ספרא – אף זכיתי  בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.

מה למדתי במהלך השנה האחרונה?

• למדתי לרוץ לאט, או אולי נכון יותר, לרוץ בקצבים משתנים. בתחילה הייתי רצה את ריצת החימום ואת ריצת השחרור פחות או יותר בקצב של ריצה רגילה. תמי ברוך, מאמנת הקבוצה שבמסגרתה התאמנתי בתחילת דרכי ב"אנדיור", הבהירה לי שזה חיוני שאלמד לרוץ לאט. ואכן למדתי זאת, ולמדתי גם ליהנות מכך.
• למדתי לנחת על האצבעות במקום על העקבים, בעקבות הנחייתו של רן שילון.
• למדתי לרוץ בצעדים קטנים ומהירים (יחסית, כמובן), כפי שהורה לי רן לעשות לקראת המרתון. לאחר המרתון – אני מנסה ללמוד מחדש להרחיב את צעדיי.
• למדתי לרוץ בגשם וּבבוץ וכעת אני לומדת לרוץ בחום וּבלחות.
• למדתי לרוץ בעליות וּבירידות של יער בן שמן.
• למדתי לרוץ על הליכון (מסלול ריצה).
• למדתי שחולצות טריקו אינן בגד הולם לריצה, וכעת יש בארוני חולצות מנדפות זעה.
• למדתי לשתות ואף לצרוך ג'לים תוך כדי ריצה.
• למדתי שאין כל בעיה להשיג חלבון איכותי מן הצומח.
• למדתי להפעיל את שעון הג'י-פי-אס, הישג שאני רוצה להתעכב עליו מעט, בהיותי מאותגרת טכנולוגית. לאחר שקניתי שעון ג'י-פי-אס היה זה יריב שהיה מכוון אותו בעבורי כל אימת שהיה לי צורך בכך. ומאחר שיריב לא התלונן על הסידור הזה, לא טרחתי ללמוד כיצד לבצע זאת בעצמי. אך למרבה המזל, כעבור כמה שבועות יריב יצא לטיול רגלי בשטח לשלושה ימים, והיעדרו אילץ אותי לטרוח וללמוד כיצד לתפעל את המכשיר (ועדיין יש אתו תקלות מפעם לפעם, אך לא בטוח שבאשמתי).
• למדתי על כוחה של חברוּת (על כך כתבתי בעיקר בטור "סביבה תומכת", אך גם בטורים "מקסימום תתפרקי!", "לרוץ לאיבוד עם אנדריאה" ו"אחיות וחיות").
• למדתי לסמוך על רן שילון, מאמני. הבנתי שאף שהוא אימן אותי בצורה שלא תאמה לציפיותיי, התוצאות – סיום המרתון הראשון בתוצאה נאה וללא כאבים מיוחדים וההתאוששות המהירה ממנו – מדברות בעד עצמן.
• למדתי לסמוך על עצמי, להטמיע בתוכי את ההכרה שגם כאשר קשה לגוף – הנפש תתייצב לעזרתו ולא תפעל חלילה כגַיִס חמישי נגדו.
• וזהו אולי הלימוד החשוב מכול.

הרשמה והכנות אחרונות

על חצי המרתון במסגרת אירועי לילה לבן (28 ביוני 2012) נודע לי מירון עירוני. מעולם לא פגשתי אותו, אבל לאחר שפרסמתי את הרשימה על החוויות מהמרתון הראשון שלי, הוא כתב לי מסר מאוד מרגש לפייסבוק ובו סיפר כי ב-28 ביוני 2011 הפסיק לעשן, וכדי לא לעלות במשקל החל לרוץ ו… נכבש בקסם הריצה (מכירים את זה?). ב-30 במרץ 2012 רץ בתל-אביב עשרה ק"מ, ואחר כך ניגש לצד הדרך לעודד את רצי המרתון (ואני ביניהם), התבונן בהם מגיעים, נרגש כולו, והבטיח לעצמו שבשנה הבאה יהיה אחד מהם. מאז אנחנו מחליפים מפעם לפעם מסרים ואני מתעדכנת בשמחה בנוגע להתקדמותו בריצה. והנה ירון מספר לי שנרשם לחצי המרתון במסגרת אירועי לילה לבן. מעולם לא השתתפתי באירועי לילה לבן. מבחינתי, הלילה נועד לשינה. אך ריצה בלילה נראית לי חוויה שבהחלט מצדיקה חריגה מתבנית החשיבה הזו. בירור קצר עם כרמית. כן, היא מתכוונת להירשם. הוחלט אם כך, ואני נרשמת בעקבותיה. לשמחתנו מתברר לנו שגם עדנה בנרשמות. ביום המרתון שלושתנו נפגשות בבית קפה למפגש חברות מהנה במסווה של "סעודת פסטה".

דילמה: הנאה או תוצאה?

זהו לי חצי מרתון שני. הראשון היה בירושלים, ורצתי משך שעתיים ושתי דקות. כעת אני מקווה לרוץ בפחות משעתיים, אם כי הבהרתי לכרמית ולעצמי שמטרתי העיקרית היא ליהנות מהחוויה, ואין לי כוונה "להתאבד" על התוצאה. הדילמה שבין הרצון ליהנות ובין הרצון להשיג תוצאה טובה יחסית עבורי אינה נפתרת עד רגע הריצה וגם במהלך הריצה עצמה. אמנם רן שילון טוען שאין סתירה בין לעבוד קשה ובין הנאה ושככל שאנו מתבגרים בספורט אנו לומדים להפריד בין הקושי הגופני ובין החוויה הנפשית, אבל אני עדיין לא הגעתי לבגרות הנכספת הזו… כאשר קשה לי, אני נהנית פחות.

המרוץ – שרויה בעלטה

עדנה, כרמית ואני מתייצבות יחדיו על קו הזינוק. אנו מאחלות הצלחה זו לזו ויוצאות לדרך. אוף, מתברר ששעון הג'י-פי-אס אינו עובד! ובגלל החשכה עובר זמן עד שאני מגלה שגם לא הפעלתי את הסטופר בשעון היד (כלומר, לחצתי על איזשהו כפתור, אך או שלא היה זה על הכפתור הנכון או שלחצתי לא בעצמה הנדרשת). גם אין לי מושג באיזו שעה בסופו של דבר התחלנו לרוץ. משום כך המרוץ עובר עלי בעלטה, תרתי משמע, בלי שאדע באיזה קצב אני רצה (רק עם פרסום התוצאות התברר לי שרצתי בקצב 5:30, זמן: 1:56:17. אני מרוצה משיפור התוצאה). בהעדר אסטרטגיית ריצה, האסטרטגיה היחידה שיש לי היא לנסות להיצמד לכרמית. זה מצליח לי עד הקילומטר ה-17, שבו היא דוהרת קדימה ואני נותרת להתבונן בגבה המתרחק. לאחר מכן גם הגב שלה נעלם. הרגליים קלות למדיי, אבל בעיה אחרת מטרידה אותי: הג'ל שלקחתי מטפס בגרוני, ואני חשה בחילה. פעם ראשונה שזה קורה לי. "מזל שזה רק חצי מרתון ולא מרתון שלם, שבו הכרחי לצרוך ג'לים", אני חושבת, תוך כדי החלטה שלא לצרוך ג'ל נוסף, פן אקיא. אני שותה הרבה במהלך הריצה, ולא ממהרת להשליך את בקבוקוני המים שמחלקים לנו בדרך. מבחינה שחלק מהמתנדבים נותנים עוד מעצמם, כאשר הם מוסיפים להושטת המים מילות עידוד כמו "כל הכבוד!", "עוד שלושה ק"מ ואתם מסיימים!" ומעריכה את המאמץ הנוסף הזה.

אני חולפת על פני בחור שהתעלף. כמה רצים נמצאים סביבו, ומישהו מרים את רגליו. איני יכולה לעזור, אז אני ממשיכה בריצה, מריעה בלבי לרצים שעצרו כדי לסייע לו ומקווה שיתאושש מהר.

קול מן העבר

הלחות גבוהה ואני מזיעה, אך תוואי הריצה כ"כ נעים. אמנם חשוך, אך אני שואפת לקרבי בהנאה את ריח הים בקטע הריצה שבקרבת הים, ואת ריחות הצמחייה שעל גדת הירקון. ולפתע, אני שומעת אותו… קול מן העבר, שרק בשלו היה שווה לי לרוץ חצי מרתון. קול ששמעתי כה רבות בילדותי, אך כיום נדיר שהוא מגיע לאוזניי, וכל אימת שזה קורה לבי מתרונן. הקול שבו מדובר הוא קרקור צפרדעים.

צפרדעים היו חלק בלתי נפרד מילדותי בעומר. אף שמדובר ביישוב בנגב, האמור להיות שחון, פגישות עם צפרדעים, קרפדות ואילניות היו דבר שבשגרה בימות החורף, וכך גם עם ראשנים, ששחו בתזזיתיות בשלוליות שנקוו. הייתה תקופה שאף גידלנו צפרדעים בבריכה שבחצר ביתנו (הן כמובן היו חופשיות לעזוב את הבריכה, לו חפצו בכך, אך לא הייתה להן סיבה לעשות זאת). אבל היום כבר כמעט שאיני שומעת את קרקורן הערב של הצפרדעים. כדי לשמוע אותו, עלי לצאת לחיק הטבע לאזורים עם מקווי מים ולקוות לטוב. אני מתגעגעת לקולות הללו, שכמעט נעלמו מחיי. בשנת 1999 הייתי מעורבת במאבק למניעת ניסויים בבעלי-חיים (ויויסקציה) ונתיחות בעלי-חיים (דיסקציה) במסגרת הוראה בבתי-הספר. לאגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים הגיעו תלונות של תלמידים, שנאלצו לחתוך צפרדעים, או לצפות בחיתוכן. יחד עם אישי, יריב גלבוע (שהיה חבר ועד באגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים) ועם עו"ד יוסי וולפסון קיימתי פגישה עם יוסי שריד, שהיה השר לאיכות הסביבה באותה עת. תומכי הניסויים בבעלי-חיים השיבו מלחמה שערה, אך בסופו של דבר אסר השר יוסי שריד על ניסויים בבעלי-חיים ונתיחה שלהם לצורכי הוראה בבתי-הספר והדגיש את חשיבות החינוך לחמלה. במהלך המאבק הזה פורסם ב"הארץ" מכתבה של הזואולוגית והאקולוגית, ד"ר תמר רון, שכותרתו "הקשיבו לצפרדעים", ובו טענה כי סוד קסמה של הצפרדע אינו טמון בקרביה, אלא בפרטי חייה, וקראה לכולם להקשיב לקרקורן המקסים של הצפרדעים. מאז, כל אימת שמתמזל מזלי לשמוע קרקור צפרדע, אני נזכרת בהמלצתה של ד"ר תמר רון.

הוא עשה זאת!

כך, במחשבות נוגות על צפרדעים שהיו וכבר כמעט אינן, ומחשבה משמחת על רגע החסד שבו שמעתי הלילה את קרקורן המקסים, אני מסיימת את המרוץ מזיעה ונרגשת, ופוגשת בכרמית שהגיעה מעט לפניי. ביחד אנו חותרות דרכנו לאזור הקרטיבים (אין כטעמו של קרטיב לאחר מרוץ!). בעודנו מבצעות תרגילי מתיחה אני שומעת את הכרוז מכריז את שמו של ירון עירוני, שסיים את הריצה, ואני צוהלת ומתרגשת בשבילו: הוא עשה זאת! מאוחר יותר התברר לי שהוא סיים למרות כאבים עזים ברגל שאותם חש החל מהקילומטר השלושה-עשר. בדיוק שנה מאז היום שבו פסק לעשן – הוא רץ חצי מרתון. אם רק ישמור על עצמו ולא ייפצע, הנחישות שגילה בריצת חצי המרתון היא מנבא טוב ליכולתו לסיים את המרתון, ממש כפי שתכנן. האמינו לי, אני מבינה בנחישות דבר או שניים ומזהה אותה אצל אחרים כאשר אני נתקלת בה.