"אני כמעט שלא רצה כעת", אמרה לי בצער חברתי מירב, "חוששת מאזעקה בזמן הריצה". "אבל צריך להשתדל לדבוק בשגרה", עניתי לה, משל הייתי ניר דבורי המתראיין באולפן ערוץ 2.
ובאמת, כמו רוב חבריי, איני מבטלת אימוני ריצה. שגרה, לכאורה, אך למעשה, לאחר שאני מקדישה לכך מעט מחשבה, אני נוכחת שאפשר לגרד את שכבת השגרה ולמצוא מתחתיה את ה"חירום". משהו בחוויית הריצה השתנה. אם בעבר הייתי יוצאת לאימונים האישיים שלי חופשיה כציפור דרור, רצה לאן שנשאו אותי רגליי, בלא להקדיש לכך יותר מדי מחשבה, כעת אני תופסת את עצמי לעתים שוקלת שיקולים שונים ומשונים, החורגים מהשגרה: האם לצאת לרוץ בשטח הפתוח, בשדות כפר מעש, או שמא עדיף שארוץ ריצה עירונית?
יתרונות השטח הפתוח ברורים: הנאה רבה יותר והכנה טובה יותר למרוץ שאני כעת מתכוננת לקראתו – סובב עמק, אולטרה מרתון של 61 ק"מ בשטח, בעמק יזרעאל.
חסרונות: אם לפתע תישמע אזעקה (בכלל, שומעים אותה בשטח?) היכן אוכל למצוא שם מחסה? ואם חלילה יקרה לי משהו, מי ידע על כך, יושיט לי עזרה או יודיע למשפחה?
ולכך נוספת התלבטות "גורלית": אם תתפוס אותי אזעקה בזמן הריצה, האם לנהוג לפי הנחיות פיקוד העורף, להשתטח על הבטן ולהגן על ראשי בידיי? האמת היא שיש סיכוי רב יותר שאעשה זאת בשטח הפתוח מאשר בעיר, שם אני משערת שרוב האזרחים לא ימלאו את ההוראות, ואחשוש להיראות מגוחכת (מגוחך לשקול שיקול כזה של "איך זה יראה?", אבל הבה נהיה כנים…).
אז אולי ניתן להוסיף זאת כנקודת זכות לריצה בשטח הפתוח: סיכוי רב יותר שאנהג לפי ההנחיות?
לעתים אני בכל זאת רצה ריצה עירונית – בקריית אונו, בגני תקווה או בסביון. ריצה בסביון חביבה עלי בדרך כלל בגלל המחסה מפני השמש שהיא מספקת. העצים הרבים והגבוהים שברחובותיה הם פתרון נהדר לאימוני קיץ. מצד שני, הבתים הפרטיים לא יספקו לי מחסה מפני רקטות. לכן איני מרבה לפקוד את סביון לאחרונה. כאשר אני רצה בקריית אונו או בגני תקווה, אני מעדיפה מסלולים שיש בהם בתי דירות, ולא בתים פרטיים. בעודי רצה, עיני בולשות אחר מקומות מחסה פוטנציאלים. בניינים ללא דלתות נעולות נראים לי לפתע צאצאים של אברהם אבינו, מכניסי אורחים ומתחשבים כאבי האומה, ואילו על חבריהם הנעולים אני מביטה בעין עקומה: חסרי התחשבות שכמותם!
לאחרונה אני מבחינה במקלטים, שעד כה לא חדרו לשדה הראייה שלי ולא הייתי מודעת לקיומם. ובנוסף לאלה, מיגונית גדולה צצה בוקר אחד, כפטרייה לאחר הגשם (או כמיגונית לאחר מטח רקטות) ברחוב שבו אני עוברת מדי יום. רכוש מגן דוד אדום, נכתב עליה. ופתק בכתב יד מודיע כי היא נועדה לעוברי אורח. אני נרגשת מהמחווה המזכירה לי את המפעל היפה של הקמת הסֶבּילים (ובעברית: רְהטים, משקיות, אותם מתקני מים שנתרמו בידי אנשים שונים לרווחתם של עוברי אורח). רק שבמקום מים חיים מדובר כאן במחסה להגנה על החיים מפני אש חמה. אני מנסה לחשוב איפה הייתי רוצה לראות מיגוניות נוספות, ומגיעה למסקנה חד-משמעית: עדיף לתרום כאלה ליישובי עוטף עזה, שבאחד מהם חיים אחי וגיסתי. הללו סובלים ממציאות החיים הזו של הפגזות כבר שלוש-עשרה שנים, ובניגוד לי – עומדות לרשותם חמש-עשרה שניות בלבד כדי למצוא מחסה, ולא דקה וחצי.
מיגונית במקום סביל. צילום: יריב גלבוע
אך בעיקר אני חולמת, תוך כדי ריצה, על מציאות שונה, שבה כלל לא יהיה צורך במיגוניות, ובמקום לרוץ לתפוס מחסה ירוצו תושבי הדרום וכל תושבי הארץ אך ורק להנאתם, ובזמן הריצה, עיניהם לא יתורו אחר מקומות מחסה אפשריים ומוחם לא יוטרד בשאלה אם להמשיך לרוץ בשעת האזעקה, או לעבור לישיבה שפופה, או שמא להדר ולהשתטח על בטנם כשידיהם מסוככות על ראשם.
לפני שיצאנו למחנה האימונים האחרון ברודוס ידענו פחות או יותר מה מצפה לנו, לפי תכנית אימונים משוערת שכתב רן שילון ושהייתה נגישה לכול באתר "אנדיור". אולם בנוגע ליום ראשון, היום האחרון של המחנה, נרשם רק "הפתעה". "איזו הפתעה זו כבר יכולה להיות? הייתכן שרן פשוט עדיין לא החליט כיצד למלא תוכן את יום השיבה הביתה ולכן רשם הפתעה?" שאלתי את עצמי. "החושד בכשרים – לוקה בגופו" אמר ריש לקיש, כך שמכאן ואילך יהיה לי הסבר מניח את הדעת לכל מיחוש, לכל כאב ולכל ליקוי בגופי כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים לאולטרה מרתון. ההסבר פשוט: חשדי הופרך, והתברר שרן אכן תכנן לנו הפתעה. את ההפתעה גילה לנו יום קודם לכן, בשבת. כאשר הגענו לתדריך עמו בנוגע למה שעוד מחכה לנו, פגשנו לצדו בחור חביב בשם מנוליס. מנוליס, כך התברר לנו חיש מהר, הוא ממארגני הטריאתלון האולימפי העתיד להתקיים למחרת היום בפעם הראשונה בתולדות רודוס בעיר פפקוס. בלא ידיעתנו רשם רן את כל הטריאתלטים שבנו לטריאתלון הזה. ולאלו המסתפקים בריצה, כמוני, נאמר שגם הם יוכלו להשתתף בקטע הריצה. איש-איש כפי רצונו ואין אונס. מנוליס שמח מאוד בהזדמנות להכפיל, אם לא יותר מזה, את מספר המשתתפים בתחרות באמצעות התגבורת הישראלית הרעשנית של חברי "אנדיור". ואשר לחברים ב"אנדיור" – התגובה הראשונית הייתה שונה מאדם לאדם – כמה שמחו והתרגשו וכמה בעיקר חששו, בייחוד אלו שעדיין לא השתתפו בטריאתלון אולימפי, כמו נדב או חגית. נראה לי שבדיעבד כולם שמחו בהישג שהשיגו, בלי להתכונן ובלי להתכוון לקראתו שבועות לפני כן.
אני עצמי שמחתי על שיזדמן לי, כך סתם מן ההפקר, לצפות בטריאתלון זו פעם ראשונה בחיי, ואף לרוץ בו בלי הלחץ של השגת תוצאה, שהרי אני רצה "בהתנדבות", והתוצאה שלי לא תימדד. רק חששתי פן נאחר את הטיסה חזרה לישראל. חששתי שמא רן מסתכן סיכון מיותר, גם אם מחושב.
יריב גלבוע ויעל שמש, לקראת התחרות ברודוס
קסם על ים ברודוס
לפפקוס הגענו במוניות, והתקבלנו בשמחה ובחום של המקומיים. תפסתי לי כיסא נוח מוצל בחוף הים, וניסיתי לשקוע בבדיקת עבודה סמינריונית (שהוחזרה לסטודנטית בניחוחות של ים). ההתקדמות שלי בבדיקת העבודה לא הייתה מרשימה כי כל העת הוסחה דעתי ורציתי להתעדכן כיצד החברים מתקדמים. כאשר השחיינים החלו להתקדם לחוף השלמתי עם העובדה שאני בנופש גם מעבודות סמינריוניות ועמדתי לצד רן. "הנה זיו, הנה תמר, והנה חגית" זיהה אותם רן אחד-אחד לפי סגנון השחייה, ואילו לי הם נראו ככתם מטושטש במרחב. בזה אחר זה יצאו השחיינים והשחייניות מהמים. מקצתם, בחיוך גדול, התעכבו כמה שניות להחליף מילה או שתיים עם הצופים בחוף, ומקצתם, בארשת רצינית וממוקדת, היו מרוכזים לגמרי בצורך להגיע למתחם האופניים ולהמשיך בתחרות כמה שיותר מהר.
לקראת התחרות ברודוס
"כשאהיה גדולה אני רוצה להיות דליה!"
זמן-מה לאחר שיצאו השוחים מן המים יצאנו – דליה, סוניה ואני – לריצה במסלול של התחרות. הריצה הייתה לאורכו של כביש ארוך ובחזרה, ולאחר שחזרנו לנקודת ההתחלה היה עלינו לרוץ את המסלול פעם נוספת כדי להגיע לעשרה קילומטרים. הכביש לא נסגר לתנועה. רצנו יחד, זו לצד זו, והיינו צריכות להיזהר מכלי הרכב ומעט גם מרוכבי האופניים, שהופתעו לגלות רצות כאשר הם עדיין היו בשלב האופניים. אני מקווה שלא גרמנו לראשונים שבהם התקף לב קל. אף שריצה בשעת בוקר מאוחרת יחסית, בחום חודש יוני (תגלית: ביוון מזיעים לא פחות מאשר בישראל!) אינה נשמעת כאידאלית, עברה עלינו הריצה בצוותא בנעימים. דליה סיפרה לנו על ההכנות האחרונות שלה לקראת מרוץ ה-100 ק"מ הממתין לה מעבר לפינה, באולטרה מרתון מפלי הניאגרה בקנדה.
כעת ארשה לעצמי את החירות להפליג בזמן ולהבהיר שבעת כתיבת שורות אלו דליה כבר סיימה את המרוץ למאה בהצלחה (יותר ממחצית הרצים לא סיימו אותו) וחזרה להתאמן אתנו שלושה ימים לאחריו. טירוף? גם בעיניי. ובכל זאת, כאשר שמעתי מפי אחת החברות את ההצהרה "כשאהיה גדולה אני רוצה להיות דליה!", חייכתי בחצי הסכמה.
ובחזרה ליוון: אף ששלושתנו לא היינו רשומות לתחרות, נהגו בנו המתנדבים בתחנות באדיבות רבה, הציעו לנו מים ואחד מהם אף צילם אותנו למזכרת.
הדרן עם עידית וזכייה במדליה מן ההפקר
סיימנו לרוץ עשרה קילומטרים, אך כאשר השלימה עידית שוהם, שהשתתפה בטריאתלון, חמישה קילומטרים של ריצה ועמדה לצאת לסיבוב השני של הריצה, הצטרפתי אליה לחמשת הקילומטרים האחרונים שרצה ונהניתי מחברתה. הפעם לא פטפטתי על דא ועל הא, כדי לא להסיח את דעתה מהתחרות, שהרי הזמן שלה כן נמדד. השתדלתי לסייע, ואני מקווה שלא הכבדתי. עידית סיימה שנייה מתוך כל הנשים.
הפתעה נעימה נרשמה כאשר המארגנים (או המתנדבים) חילקו מדליות בנדיבות גם למי שרק רץ. אולי לא הוגן, אך בהחלט מחמם את הלב. הם נפרדו מאתנו בידידות ובהצעה לחזור ב-26 באוקטובר לתחרות איירון-מן.
יעל שמש עם דליה מיכאלי, סוניה מנדלוביץ ורן שילון, והמדליות שאינן מגיעות לנו…
המציאות הכואבת פולשת לסופו של יום קסום
איזה יום מושלם היה זה! ואפילו הספקנו להגיע בזמן לשדה התעופה! בעודי שרויה תחת הקסם, התקשרתי לאמי שלי לספר לה על היום המרגש ולעדכן אותה שהגענו לשדה התעופה של רודוס. ענה לי איסי, אחי הבכור, ועדכן אותי שאמנו יושבת שבעה על אחיה האהוב והיחיד. הוא נפטר יום לפני כן בארצות הברית. הוא אמנם היה חולה, אך לא ציפינו לסוף מהיר כל כך. התברר לי שעוד במוצ"ש נודע לאמי על פטירת אחיה, אך היא נתנה הנחיה שלא יודיעו לי דבר, כדי לא לקלקל את יומי האחרון ביוון. כאשר התקשרתי אליה במוצ"ש ענה לי אחי הצעיר אלון, חיפה על כך שאינה עונה לטלפון בעצמה ולא הסגיר דבר מהדרמה ומגודל השבר. לוּ ידעתי, הייתי מטפסת על הקירות וסובלת מכל רגע שבו איני לצד אמי. יוצא מכאן שהקסם הזה שחשתי לאורך כל היום האחרון ביוון, עד הגעתי לשדה התעופה, נחווה רק בזכות ההתחשבות וגדלות הנפש של האישה המופלאה הזו, שהתמזל מזלי שהיא אימא שלי. "עת לבכות ועת לשמוח" אמר קהלת, ואמי אפשרה לי לשמוח גם בשעה שהייתי אמורה לבכות. הבכי הגיע כמובן בשדה התעופה, עם הידיעה על פטירת דודי, אך בזכות שיקול הדעת של אמי נצרב בתודעתי מחנה האימונים כולו כמלא אור ושמחה.
כאשר הזכיר רן שילון לראשונה את מחנה האימונים שהוא מארגן לנו ברודוס, יצאתי מנקודת הנחה שלא אוכל להשתתף. איך אצא לחו"ל באמצע שנת הלימודים? "אם את לא מלמדת ביום חמישי וביום ראשון – אין בעיה" אמר לי רן, ו… בינגו! אכן, איני מלמדת בימים הללו! התקליט בראשי התהפך ושאלתי את עצמי – למה לא? למה שלא אצא לראשונה בחיי למחנה אימונים בחו"ל? לא רק שיצאתי – צירפתי אלי את העזר שכנגד, אישי יריב, והוא צירף אליו זוג אופניים ומפה של רודוס. בזמן שארוץ, הוא ירכב בשבילי האי.
"מחנה אימונים" נשמע אולי מאהל ספרטני במדבר, אך הבסיס שלנו היה בית המלון Miraluna, השוכן כעשרה ק"מ מהעיר לינדוס. תנאים מפנקים, אוכל מגוון בשפע, וכפי שהבטיח רן, גם הטבעונים שבנו (שלשמחתי מספרם עולה כל העת) אכלו לשובע ואף נהנו מהספקת חלב סויה בבקרים. ייאמר לזכות רן שעשה עבודת הכנה מדוקדקת, שבוע לפני המחנה ביקר במקום, הדריך את השף ותר את הארץ למצוא לנו שבילי ריצה ורכיבה.
בשדה התעופה, בציפייה לחוויה
יום חמישי – אטרקציה לתיירים
לאחר הגעה, פיזור לחדרים והתארגנות ראשונית, נפגשנו על חוף הים לתרגילי חיזוק בהדרכת רן. למראה החוף מלא האבנים אמרנו זה לזה שלפחות הוא לא ייתן לנו שכיבות סמיכה והליכת עכביש. אז אמרנו. האימון כלל את כל הרפרטואר של רן, כולל שכיבות סמיכה והליכת עכביש. אז מה אם יש אבנים על החוף? אז מה אם יהיו לנו חורים בכפות הידיים? ניסינו לחלץ מרן מהי ההפתעה שהכין לנו ליום ראשון, אך שפתיו היו חתומות. להפתעתי, למן הרגע הראשון, כבר כאשר פתחנו בריצה קלה על החוף, התברר שאנו אטרקציה לתיירים. הם לטשו בנו עיניים, העירו הערות מבודחות, עשו תנועות כמי שמתכוונים להצטרף אלינו ואפילו צילמו אותנו. באימונים שלנו בחוף הים של תל אביב זה מעולם לא קרה.
יריב הופתע מפרץ האנרגיה של "אנדיור" – רק מגיעים וכבר "מתחזקים", וטען שגם הוא התחזק – באמצעות שינה ערבה. הוא קרא על עצמו את הפסוק "אשרי יושבי ביתך" ואני תיקנתי קלות: "אשרי ישני ביתך". בערב יצאתי עמו לטיול זוגי נעים בחוף הים.
משקיפים מראש ההר
יום שישי – "אין על החיים האלה"
הגיע תורו של יריב להפגין פרץ אנרגיה. הוא התעורר מוקדם ויצא לרכיבת סולו, נעזר במפה שקנה עוד בארץ, ובנווטן. אני הצטרפתי לחברים שיצאו עם רן ב-6:30 בבוקר לשחייה ב"מפרץ הקסום". כך הגדיר אותו רן. הוא מיהר להתנצל על השימוש במילה "קסום", אך היא הולמת את המקום להפליא. הם שחו בים, ואני רצתי בהנאה עצומה בחוף ובגבעות הירוקות שמעליו. בדרך חזרה פגשתי צפרדע קטנטונת מקפצת בכביש. משאית גדולה איימה לדרוס אותה, ולכן פיניתי אותה לצד הדרך, מתרגשת מהתחושה של החזקת צפרדע בידי. היכן הם ימי הילדות שבהם צפרדעים היו חלק בלתי נפרד מהנוף?
לאחר ארוחת הבוקר התחלקנו לשתי קבוצות – הרוכבים והרצים. ריצת הבוקר שלנו (כמו כל הריצות במחנה האימונים) יצאה מפתח המלון. ריצה ארוכה בנוף יפה של גפנים וזיתים. ריח משכר של מרווה ושל לוטם הוסיף לאווירה. עלינו עלייה ארוכה במעלה ההר, וכשהגענו לפסגה הפה נפער בתדהמה למראה הנוף היפהפה – הים וההרים כאחד. "אין על החיים האלה" הכריזו בעליצות כמה מחברות הקבוצה את סיסמת איש הטריאתלון והוסיפו: "מי הגבר של רודוס?" ובראשי הדהד משפט שכתב רן שילון לפני שנים, עוד לפני שהתחלתי לרוץ ולפני שהצטרפתי ל"אנדיור", משפט החוזר להדהד בדברים שכותבים חברים ב"אנדיור": "איזה כיף להיות אנחנו!"
לאחר כשלוש שעות חזרנו למלון, לארוחת צהרים ולמנוחה (ואילו הרוכבים חזרו מותשים למראה רק בשעה 16:00). אחר הצהריים יצאנו עם רן בריצה לנחל מקסים, שגדותיו מעוטרות בשיחי הרדוף ורודים. כאשר הגענו לנחל פסקנו מריצה ועברנו להליכה זהירה במים. בתחילה הם היו רדודים אך בהמשך הגיעו עד לברכיים ובמקטע מסוים עד המותניים. רן הצטייד מראש בשקית גדולה, אטומה למים, ולתוכה השליך את כל הסמארטפונים וחפצים יקרי ערך אחרים של חברי הקבוצה, שביקשו להגן על רכושם. צפרדע קטנטונת על אחד מאבני הנחל התבוננה בנו בתמיהה ואני התמלאתי שמחה.
השבת נכנסה מאוחר, בשעה 20:00, כך שהספקנו לחזור בזמן ולהתארגן לקראתה. בחדר האוכל יריב ואני ערכנו קידוש עם סוניה, דליה ורוני, והשתמשנו במיץ התירוש שהבאנו עמנו מהארץ. לאחר הקידוש שמענו הרצאה מעניינת ומקצועית מאת חברנו, דיאטן הספורט צחי כנען. הוא מתאמן כעת לתחרות "איירון-מן". צחי הדגיש את חשיבות הפחמימות, וההרצאה שלו עשתה סדר בבלגן.
מצטננים בנחל. צילום: רן שילון
שבת – טיול עם יריב למנזר שבהר
המרתי את אימוני הריצה הקבוצתיים של יום שבת בטיול עם יריב, למנזר איפסניס שבהר הסמוך, ליד העיירה לרדוס. יריב טען שרוב הטיול יהיה בשבילים ולכן החלטתי לנעול סנדלים במקום נעלי ריצה, כדי לתת מנוחה לאצבעות הדואבות. יצאנו ב-5:45 בבוקר ונהנינו מהנוף היפה ומהעזים והכבשים המצויות במקום בשפע. אולם אלו מיהרו לברוח מאתנו כל אימת שהתקרבנו. לא עזרה לנו טענתנו באוזניהן, שאנו טבעונים ושאיננו פוגעים בהן.
לפתע התגלתה בפנינו קפלה, גודלה כחדר, והיא נראתה תקועה בשום מקום. הקפלה הייתה מגודרת, אך לא איש כיריב יניח לגדר לעצור בעדו. בעידודו ובניצוחו טיפסנו על הגדר כדי להציץ לתוכה. איי! שרטת מדממת ארוכה פיארה את כף רגלי השמאלית. כאשר המשכנו בדרכנו התגלה לנו שבכל זאת יש היגיון מסוים בקפלה במקום ההוא. היא נמצאה במרחק 300 מטר בקו אוויר מקצה המנזר. המנזר מוקף בבתי מגורים ובמטעים, והמקום כולו נראה פסטורלי. אך אולי בשל השעה המוקדמת לא ראינו איש. מחוץ למנזר וממערב לו גבעה גבוהה עם צלב מעליה, ולאורך העלייה מעין עמודי אבן ובהם ציורים של דמויות ושל אירועים מהנצרות. השקפנו מהגבעה על הנוף היפה. החלטנו לחזור בדרך אחרת, אך בסופו של דבר השביל המיטיב נעלם לנו, ונאלצנו ללכת בסבך קוצים ולדלג מעל גזעים וענפים של עצים כרותים. שרטות קטנות רבות הצטרפו לשרטת המרכזית שבכף רגלי. קוץ יווני ננעץ באצבע ידי הימנית, והחליט "לעשות עלייה" ולחזור אתי לארץ. איך בכלל חשבתי שטיול עם יריב יכול להתנהל על מי מנוחות? הרי אפילו כאשר טיילנו בסביון או בהרצליה הוא מצא גדר לקפוץ מעליה (לא, לא לבית פרטי כמובן) ולהגיע למקומות שגם המקומיים בוודאי אינם מכירים.
אחר הצהריים פגשנו את רן לתדרוך, לקראת ההפתעה של מחר. את ההפתעה אשאיר לעת עתה בגדר הפתעה, ועליה אספר ברשימה הבאה. לאחר התדרוך החברים נסעו לבילוי בלינדוס ואילו יריב ואני טיילנו באזור חוף הים והגבעות שלידו.
מאוחר יותר, לאחר שהחברים חזרו מלינדוס, יריב ואני "התנחלנו" במרפסת חדרן של כרמית ולילך, ששכנה בקומת הקרקע של המלון, בצמידות לבריכה. המרפסת הזאת נעשתה מקום כינוס לא רשמי. פטפטנו בנעימות עם בנות החדר ועם אורחיהן איציק, אפי וסיסו, והתלוצצנו על ציפורן כף רגל של כרמית שנשרה ונעלמה במעמקי הבריכה. "כרמית, יש לך ביטוח רפואי בדיוק בשביל זה" אמר לה איציק בטון רציני וחמור סבר. כרמית ניסתה לשכנע אותו לצלול למעמקי הבריכה כדי למשות את הראיה, כך שתוכל לקבל את כספי הביטוח, אך הוא לא נטה לשתף פעולה. כמה טוב וכמה נעים להתלוצץ בין חברים על ציפורניים שאינן שלי, לשם שינוי.
"אין על החיים האלה!"
איזונים עדינים ואתגר 22
מחנה האימונים "נפל" לי על תקופה עמוסה למדיי בעבודה. כך למשל הייתי בלחץ לסיים מאמר לפני היציאה. בשעה 24:00 בלילה שלפני מחנה האימונים לחצתי על כפתור Send ושלחתי את המאמר לעורך כתב-העת בית מקרא. סימנתי לי "וי" מנטלי בראשי ורק לאחר מכן הלכתי לישון. למחנה יצאתי עם חבילה של עבודות סמינריוניות של הסטודנטים שלי, ששמחו מאוד לגלות שבמהלך המחנה סיימתי את בדיקת כל העבודות שהוגשו לי עד אותו מועד ("מתי המחנה הבא?" התעניינו בחצי הלצה). הרגשתי נפלא עם זה שהספורט והעבודה השתלבו זה בזה.
מערכת איזונים נוספת הייתה בין ההנאה מחברת הקבוצה ובין ההנאה מהזוגיות עם יריב. גם כאן חשתי שהדברים זורמים להם כפי שצריך.
האתגר היחיד שלא עמדתי בו במחנה הוא אתגר 22. כן, אותו אתגר שהזכירה טל גלבוע, הטבעונית שבבית האח הגדול; האתגר שהפך את אורלי וילנאי לטבעונית. 22 ימים שבהם מנסים טבעונות בקבוצת פייסבוק סגורה ותומכת, בליווי של דיאטניות ושל טבעונים ותיקים. רוב המלווים הם בשלנים מהוללים (לצערי, אין המדובר בי), חלקם ספורטאים, הורים לילדים טבעונים, חיילים וכו', כך שהם יכולים לתת מענה לשאלות שונות שמעלים חברי הקבוצה. בחודשיים האחרונים אני מתנדבת בפרוייקט הנפלא והמרגש הזה. אבל במהלך המחנה לא היה לי חיבור לאינטרנט ולא יכולתי להיות שם בשביל האחרים. היו כמובן מלווים רבים אחרים, שעשו עבודה מצוינת, אך לי חסרה תחושת התרומה במישור הזה. בסיום המחנה עניינתי את רן שילון בפרוייקט ולשמחתי הוא ניאות בשמחה לסייע ביעוץ לספורטאים הנרשמים לאתגר 22. כפי שהסביר לי, ההיענות שלו נובעת מכך שהוא מאמין מאוד בתועלות הבריאותיות והספורטיביות של תזונה טבעונית. אם כך גם במישור של תרומה לאתגר 22 במהלך המחנה אני יכולה לסמן לעצמי "וי". הידד!
לולא אריה ארזי, הסמנכ"ל לענייני סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, הייתי עלולה להחמיץ את המרוץ הזה. אריה ואני חולקים אהבה משותפת לריצה, ובשנה האחרונה היה אריה פעיל בהקמת קבוצת רצים מבר-אילן. לקראת מרוץ גבעת שמואל הוא שלח לי הזמנה להירשם והבהיר שזו הפעם הראשונה בתולדות המרוץ שהוא מתקיים בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת בר-אילן, ושני קילומטרים ממנו אף יעברו בשטח האוניברסיטה.
המחשבה על ריצה בשטח האוניברסיטה, שהיא בשבילי יותר ממקום עבודה, ריגשה אותי מאוד, אז מובן שנרשמתי. רובריקת העמותה שאליה אני משתייכת גילתה את נאמנותי הכפולה: אנדיור/בר-אילן, כתבתי שם.
יעל שמש עם אריה ארזי ומתן בר-נוי במרוץ גבעת שמואל
בדרך כלל איני רצה עם חולצת המרוץ, אבל הפעם היה המצב שונה – על החולצה שקיבלתי הוטבע הלוגו של בר-אילן וכן נרשם מאחור – רצי אוניברסיטת בר-אילן. הבעיה הייתה שקבלת החולצה בערב שקדם למרוץ לא הותירה בידי פנאי להוסיף לה כיתוב אידאולוגי, בהתאם לכלל שאימצתי לשאת מסר טבעוני במרוצים שאני משתתפת בהם. משום כך כתבתי על מספר החזה את המילים Vegan Runner וחבשתי כובע הנושא אותו מסר, ונחה דעתי. נחה? טוב, לא בדיוק. בשלב הזה החלתי לחשוש (ובדיעבד לשווא) שמא חיבלתי בפעולתו התקינה של השבב האלקטרוני, והתוצאה לא תימדד לי, כאשר כתבתי מעליו את המסר הטבעוני.
לב כבד? צאי לרוץ!
למרוץ הגעתי בלב כבד. בבוקר המרוץ קיבלתי אימייל וממנו נודע לי על החמרה קשה במצבו של דודי, אחיה היחידי של אמי, החי בארצות הברית. ביודעי כמה אמי קשורה לאחיה, רציתי להיות אִתה ולחבק אותה. הדעת הוסחה מעט מהדאגה לדודי ומהכאב על כאבה של אמי כאשר הגעתי למקום ההתכנסות של המרוץ, פארק רמון בגבעת שמואל. פגשתי שם רצים שהחולצה זיהתה אותם כמשתייכים לבר-אילן. שניים מהם היו אריה ארזי, שעליו כבר כתבתי בפתיח, ומתן בר-נוי, יו"ר אגודת הסטודנטים, אב טרי לתינוק בן יממה, שמיד לאחר השתתפותו במרוץ מיהר לבית החולים. הצטלמתי אִתם למזכרת. לאחר מכן פגשתי גם את עדנה, חברתי לקבוצת "אנדיור".
הריצה, ייאמר לזכותה (אך אולי גם לחובתי), מפיגה מתחים ומשחררת לחצים. רק התחלנו לרוץ והמחשבות החלו לנדוד למחוזות אחרים מחולי, מסכנת חיים ואפילו מהכאב האופף בוודאי את אמי. כאשר רצנו בבר-אילן הייתי כחולמת. פעמים אחדות הזדמן לי לרוץ מעט ברחבי הקמפוס, בחצאית ארוכה ובתרמיל על גבי. אך הייתה זו ריצה מתוך כורח, כאשר חששתי שמא אאחר לשיעור; ריצה מתנצלת כזו, הרחוקה מלהיות משוחררת; ריצה שעוברת לפרקים להליכה, בעיקר מחמת חוסר נעימות שמא אתפס רצה. ואילו כעת הריצה היא מה שמצופה ממני, והייתה בכך תחושה משכרת של שחרור.
מתנות יום הולדת
לא תכננתי שבירה של שיא אישי במרוץ הזה. לכן הופתעתי ושמחתי לגלות שעיריית גבעת שמואל, האוניברסיטה שלי, המאמן שלי, אילן פריש ואני עצמי – כולנו חברנו יחד להעניק לי מתנות יום הולדת שווה במיוחד במרוץ הזה (יום הולדתי העברי חל בשבת שלאחר המרוץ). מתנות יום ההולדת כוללות שיא אישי וכיבוש היעד של ירידה מתחת לחמישים דקות במרוץ של עשרה קילומטרים (49:52), ופודיום וגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.
יום הולדת שמח!
מתנה ליום ההולדת. צילום: אריה ארזי
רעב ותהייה – מה בנוגע לכריכים טבעוניים?
"כעת תאכלי היטב ותנוחי", הורה לי לאחר המרוץ המאמן אילן פריש, האיש הדוחק בי לצאת מאזור הנוחות, להתאמץ ולהשתפר. "טוב", השבתי בצייתנות, אך לא ידעתי כיצד למלא אחר הוראותיו. המרוץ הסתיים לפני שעה ארוכה אך אני הייתי עדיין במקום, מצפה לטקס חלוקת הגביעים. הריצה עוררה את תיאבוני, ולכן כאשר הכריזו על חלוקת כריכים הלכתי בתקווה למצוא גם כריכים טבעוניים. לא היו כאלה. הכריכים הכילו טונה או ביצה. לכן אני מנצלת את הבמה לפנות שוב למארגני מרוצים ולבקש שידאגו גם לכריכים ובהם חומוס, טחינה, אבוקדו או כל ממרח שאינו מכיל בעלי חיים ותוצרתם (בשר, דגים, חלב, ביצים ודבש). הרי מספרי הרצים הטבעונים עולה בהתמדה, ויהיה זה ראוי ויפה להתחשב גם בהם.
זוהי הריצה השנייה במסגרת ריצות שלוש הרגלים של "אנדיור". הראשונה הייתה בסוכות, ומניסיון קודם וכן מניסיון שנים קודמות של ריצות סליחות בערב יום הכיפורים, אנו יודעים שיש למה לצפות. "ריצת טיול", כינה אותה רן שילון. כתמיד, המדריך הוא מנש הס, שמבצע את התפקיד בהתנדבות ובהצלחה מסחררת.
הפעם הריצה החלה בקיבוץ רמת רחל, השוכן בתוך ירושלים.
רבים מדברים על החשיבות של "ההנאה מהדרך", ובמקרה זה הדברים מקבלים משמעות נוספת. מירב אוספת את סוניה ואותי, והדרך לקיבוץ רמת רחל, בחברת שתי חברות אהובות וידיד אחד דעתני, ה-Waze, עוברת עלינו בשמחה ובהשלמת פערים. זהו לנו מפגש ראשון עם סוניה מאז רצה את מרתון פריז, כך שהצהלה גדולה.
מימין לשמאל: סוניה, יעל ומירב, ליד קבר דוד
ברמת רחל אנו פוגשות את שאר הרצים והרצות נרגשים לקראת החוויה, והריצה מתחילה בשטח פתוח, בפארק הזיתים היפה.
פארק הזיתים. צילום: עידית שוהם
הנשימה נעתקת למראה הפסל של עמודי עץ זית, ואני קולטת בהקלה שאיתן דביר ועידית שוהם, הרצים המצלמים של הקבוצה, מתחילים במלאכת הצילום, ויודעת שגם הפעם צדיקות מלאכתן נעשית בידי אחרים.
פארק הזיתים. צילום: עידית שוהם
אנו צופים על ספר המדבר, על ההרודיון והר חומה וממשיכים בריצה למוצב הפעמון הירדני שמול קיבוץ רמת רחל. משם אנו רצים לתלפיות הישנה ועוצרים ליד הבית שבו התגורר ש"י עגנון. מנש מספר לנו שבימי חייו של עגנון הציבה העירייה שלט מול פתח ביתו המבקש מהתושבים לשמור על השקט, משום ש"סופר בעבודתו".
לזמן קצר הקבוצה מתפצלת ואני רצה עם רן, שיוצא לריצה מהירה יותר המעלה את הדופק. אנו עוברים בנקודת תצפית יפה לים המלח ומגיעים לפסל הסובלנות וכאשר אנו חוזרים להתאחד עם שאר הקבוצה אני חשה הקלה. מנש מציין שבאזור שבו אנו נמצאים, מול ארמון הנציב, שמות הרחובות נושאים את שמות עולי הגרדום והרי זה כקריאת תגר (למען האמת, הוא התבטא בלשון פחות מעודנת) לארמון הנציב. רצים בטיילת היפה של ארמון הנציב ומנש מספר לנו שמדי שנה, בכ"ט בחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים, חוגגים בה בני העדה האתיופית את חג הסיגד, חג הכיסופים לישראל.
בגבעת התנ"ך היפה מנש מוצא צבה גדולה, ואני מתמלאת אושר. צבים היו חלק בלתי נפרד מילדותי בעומר, אך היום כמעט שאינם בנמצא.
שם, ליד כתף הינום, מספר מנש על התגלית הארכיאולוגית המרעישה שהתגלתה בכתף הינום בחפירותיו של הארכיאולוג, גבי ברקאי: שתי לוחיות כסף ובהן נוסח מקוצר מעט של ברכת הכוהנים, המתוארך למאה השישית לפנה"ס, הממצא הקדום ביותר של טקסט מקראי. ההשערה היא שלוחיות הכסף הללו שימשו כקמיעות. מנש מחלק לכל אחד מאתנו מתנה קטנה וחביבה שהכינה הבת שלו – ברכת כוהנים מודפסת ומנוילנת ורבים מאתנו, כולל אני, מצמידים אותה לתרמיל. ברכת הכוהנים אהובה עלי במיוחד.
ברכת כהנים כמזכרת. צילום: איתן דביר
אנו עולים בריצה להר ציון ותוך כדי ריצה אני מתעדכנת ביעדים המרשימים של חבריי לקבוצה, בין אם מדובר ביעד של מרחק (אלו המתכננים לרוץ 70 ק"מ עוד שבוע, במרוץ מים אל ים), ובין אם מדובר ביעד של מהירות.
מקבר דוד (שדוד אינו קבור בו, שהרי בוודאי נקבר בעיר דוד) ממשיכים לארבעת בתי הספר הספרדים, ומנש מספר את סיפורו המרתק של בית הכנסת "החורבה", שעבר גלגולי הרס ושיקום, ושהיום, לאחר השיפוץ, הוא כולו תפארת והדר, ולעומתו, בפרדוכס ירושלמי, בית כנסת "תפארת ישראל" ההרוס ונראה כחורבה. משם אנו ממשיכים לשני בתי כנסת אשכנזים, שלא לקפח אף עדה.
"היכונו לביאת המשיח!" צועק בהתלהבות בחור צעיר הצועד לכותל ומהווה הדגמה חיה לכך ש"סינדרום ירושלים" עודנו עמנו.
"היכונו לביאת המשיח!". צילום: איתן דביר
אנשים כה רבים מגיעים לכותל המערבי לטקס ברכת כוהנים. גם אנו קיווינו לשמוע אותו, אך הטקס מתאחר ולמרבה הצער צריך להמשיך. אנו רצים למתחם התחנה, היפה עד מאוד בעיניי, ומשם ממשיכים לעלות בריצה לקיבוץ רמת רחל. אני מתוודה בפני לילך שכאשר ירדנו מהקיבוץ חשבתי לעצמי שדווקא בסוף צפויה לנו עלייה. מתברר שאותה מחשבה בדיוק עברה גם במוחה. "מוחות רצים חושבים במקביל". העלייה סוף סוף מסתיימת ומובילה אותנו לפריסה טעימה וכשרה לפסח, ברובה טבעונית, שאנו ראויים לה לאחר 18–19 ק"מ של ריצה ברחובות ירושלים.
"איך זה שאת לא 'פייסרית'?", שאלו אותי כמה וכמה פעמים חבריי לקבוצה, שהרי כה רבים מ"אנדיור" התגייסו למשימת הכתבת הקצב. שאלה נבונה. דווקא מתאים לי להיות מכתיבת קצב. נראה לי מדליק לגמרי לנסות לעודד רצים אחרים ולסייע להם בדרך להגשמת החלום שלהם. מתאים לי כמו כפפה ליד, למעט… העניין עצמו – הכתבת הקצב. הרי איני יודעת לקבוע קצב לעצמי אז איך אשא על כתפיי הדקות אחריות כזו כנציגת ציבור? לא בא בחשבון. ובכל זאת מצאתי דרך ליהנות מכל העולמות – גם להתחמק מהאחריות וגם להיות מלווה של "פייסרית". הודעתי לחברתי עידית סעד, מכתיבת הקצב של 2:10 לחצי מרתון, שאצטרף אליה. לא קבעתי את המרוץ הזה כמרוץ מטרה, וזו נראתה לי הזדמנות לרוץ ריצה ארוכה יחסית בהנאה גדולה, ליהנות מחברתה של עידית (הרי במרוץ רגיל אני יכולה רק לחלום על לראות את הגב שלה), ולראות כיצד היא מתנהלת עם כל העניין הזה של הכתבת קצב.
שלושה דורות
למרוץ הגעתי עם חברתי דנה בר, שרצה אף היא חצי מרתון. שלושה דורות היו במכוניתה של דנה – היא, אביה אהרון ובנה עומר, שנרשמו שניהם למקצה ה-10 ק"מ. דנה אמנם שמחה כאשר ביקש ממנה עומר לרשום אותו ואת סבו למרתון תל-אביב, אך היא התקשתה להחליט למי מהם עליה לדאוג יותר. עומר התעקש להגיע למרוץ אף שזה עתה החלים ממחלה, ואביה מוּכר לה כסרבן שתייה. תקוותה הייתה שכל אחד מהם ישגיח על האחר. "את חושבת שמישהו מהם ייקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי?" שאלתי את דנה והוספתי לדאגתה. "נראה לי שאבקש מכרמית [שרצה כמכתיבת קצב במרוץ ה-10 ק"מ] לשים עליהם עין", השיבה דנה בנימת פקפוק. בסופו של דבר שניהם סיימו את המרוץ בשלום.
שלושה דורות – אהרן, עומר ודנה
מכתיבי קצב
עוד לפני הגעתנו לרחבת הזינוק האווירה היא אווירת חג. נחיל רצים ארוך זורם למקום, ואי אפשר שלא להתפעל מכך ולקבל את הרושם שכולם משתתפים במרוץ הזה. עידית מתקשרת אלי ומנחה אותי להגיע לאוהל המרתון, שבו היא שהתה עם מכתיבי הקצב האחרים. שם אני פוגשת גם את כרמית ואת יואל, החבוש בפאה מתולתלת ומצחיקה לראשו. לכל אחד מהם בלון אדום. האווירה שמחה ואני מצלמת אותם למזכרת.
חבורת הפייסרים מ"אנדיור": עידית, יואל וכרמית
"הקבוצה של עידית" וסיפורו השמח של דודי שמח
סביב עידית מתקבצת קבוצת רצים התולים בה את יהבם. עידית מסבירה להם בסבלנות את האסטרטגיה שלה – היא תפתח לאט ואחר כך תגביר. אני מציעה עצמי בשמחה לשאת את השלט המורה על הזמן. לאורך המרוץ עידית מעודדת את הקבוצה שלה, מבהירה להם שהנה תגביר מעט ואחר כך תחזור לקצב, מזכירה להם לשתות ולנשום נשימות עמוקות. אני מנסה לעזור לה בעידוד ובהבאת מים לרצים שאִתה. לשמחתנו, גם איציק ודורון מהקבוצה שלנו "אנדיור" בחרו לרוץ אתנו. איציק הוא בדחן מטבעו והדבר תורם לאווירה הטובה. "אל תתאמצו יותר מדי, שלא תתעייפו!", הוא מזהיר את האנשים העומדים על המדרכה וצופים במרוץ. אני משוחחת עם דודי שמח, שהצטרף לקבוצה של עידית. זהו לו מרוץ ראשון, והוא התאמן לקראתו שלושה חודשים. שנתיים הוא היה מושבת מפעילות גופנית לאחר פציעה קשה. הוא חושש שמא לא יצליח לסיים. אני מבטיחה לו שאם יסיים – אזכיר אותו בפוסט שלי כמי שעמד במשימה. משמח אותי לקיים את הבטחתי. לאחר מכן נודע לי שדודי מתאמן אצל חברתי חוי זוסמן, שנהייתה מאמנת ב"אנדיור".
זינוק!
טבעונים על המסלול וריצה יחפה
מאחר שלבשתי חולצה ועליה הכיתוב Vegan Runner, זכיתי להכיר רצים נוספים, שלמראה חולצתי סיפרו לי שאף הם טבעונים. כך יונתן וחובב, שהשתהו מעט לשיחה נעימה ואחר כך רצו קדימה, וכך גם שגיא, שהוא הרץ היחף הראשון שאני רואה בפעולה. לשאלתי אם לא חם לו בכפות הרגליים, השיב בשלילה. נזכרתי שבילדותי הרחוקה בעומר היינו יחפים רוב הזמן, אז אולי יש משהו ברעיון של ריצה יחפה?
עוּף גוזל ודיוק מרבי
בקילומטר האחרון עידית מעודדת את הרצים לנטוש אותה ולרוץ קדימה. דפנה וסער אכן עושים זאת ושתינו מתמלאות גאווה. אנו חוצות את קו הסיום בחיוך רחב, אוחזות ידיים המונפות אל-על. אך מעשה שטן, עד שאני נוהגת כהלכה בסיומו של מרוץ, זוכרת לחייך ולהניף את ידיי במקום להתבונן בשעון, התברר בדיעבד שאין תמונת סיום שלנו. על כל פנים, עידית מראה לי בשמחה את הרשום על צג שעונה – 2:10:00. איזו דייקנות! ומה באשר לי? האם למדתי את המלאכה ואוכל לשמש מכתיבת קצב במרוץ בעתיד? אני חוששת שלא. נראה לי ששוב אעדיף להצטרף כסייעת למכתיב קצב של אחד מחבריי לקבוצה.
באפריל 1999 טיילתי עם אישי יריב בערבה. ביום השני של הטיול, בשעת צהריים חמה, חיפשנו בקדחתנות צל שבחסותו נערוך מנוחה. אלא מאי? היינו במדבר, וגם אם אין זה נכון ש"ימין ושמאל רק חול וחול" – שהרי המדבר מלא וגדוש באוצרותיו שלו – לא ראינו עץ אחד לרפואה ולמנוחה. לפתע קלט יריב במשקפת שלו מטרה המשמשת את צה"ל במטווחים. מיד הבין את הפוטנציאל שבה: ממטרה לאש חמה תהפוך מטרת צל שיצנן מעט את להט המדבר בעבור ההולכים במשעוליו. "המטרה היא המטרה!" הכריז יריב, משפט שזכה לאחר מכן להיכלל בנכסי צאן הברזל של המטען החוויתי המשותף שלנו, ואנו מיהרנו להחיש פעמינו לעבר אותה מטרה, שהתבררה כקיר בטון לא אכזב. גם אם כיער את הנוף היינו אסירי תודה על הצל שהעניק לנו.
מלהיב לרוץ ביער קדושים! צילום: איתן דביר
נזכרתי באנקדוטה הזו כאשר לאחר המרתון האחרון שלי, מרתון טבריה, חשתי שאני שרויה ב"בַּלְבֶּלֶת". מהי המטרה החדשה שלי? האם כדאי שאקבע לי מטרה של שיפור מהירות למרחק קצר יחסית, מרוץ של עשרה ק"מ, או אולי מטרה מסוג אחר – עלייה במרחקים? ואולי בכלל עדיף שלא אקבע מטרה בזמן הקרוב? למה שלא ארוץ להנאתי, אשתתף באימונים הקבוצתיים, אוסיף עליהם כמה אימונים אישיים, ואשמר את הכושר עד שהלב יישבה בקסמה של מטרה חדשה, שכרגע אין לי מושג מהי? נעתי כמטוטלת בין כל האפשרויות הללו גם כאשר חזרתי לאימוני השטח של ימי שישי, שבועיים לאחר המרתון. במהלך הריצה ביער קדושים חשבתי לעצמי עד כמה אני נהנית מריצות השטח. "לשם מה לי לקבוע מטרה? וכי המטרה היא המטרה? מדוע שלא אניח לעצמי פשוט ליהנות מריצה בנוף היפה?" חשבתי לעצמי תוך כדי ריצה. אלא שעם סיום הריצה, אותם נתונים ממש שימשו אותי משום מה כדי להגיע להרהור אחר – שמא כדאי שהמטרה הבאה תהיה אולטרה מרתון בשטח? ומהרהור להחלטה – 61 ק"מ במרוץ סובב עמק באוקטובר 2014 (כפי שאתם רואים, הותרתי לעצמי די זמן לעכל את ההחלטה ולהתכונן – פיזית ומנטלית).
האם חייבים מטרה? יעל שמש ביער קדושים. צילום: איתן דביר
כדי לתת תוקף להחלטה נרשמתי למרוץ עוד ביום שבו החלטתי עליו. שי מסובב עמק ברך אותי על החלטתי על קיר הפייסבוק שלי. שבחים ואיחולי הצלחה החלו לזרום מכל עבר. התחלתי לחוש – בתערובת של פחד ושל התרגשות – שאין כבר דרך חזרה, שהמסע שלי לאולטרה הראשון בחיי כבר החל. כוחה של החלטה וכוחו של שיתוף.
בהצלחה!
אפילוג
אני מעלה מחדש את הפוסט הזה בשבוע של המרוץ עצמו. היום יום ראשון, וביום שישי, בשעה 4:00 בבוקר, יתחיל המרוץ. כמה מרגש! אני שמחה שהגעתי להעלות את הפוסט בשבוע המרוץ. נראה לי סמלי 🙂 בע"ה, מאחלת לעצמי ליהנות מהמרוץ הזה ולהגיע בשלום ובחיוך לסיומו.
"רק שלא יפרצו למכונית ויגנבו את האופניים שלך", אמרתי בחשש ליריב בערב שלפני המרתון. שהרי אם יגנבו לו את האופניים, איך ילווה אותי במרוץ, כפי שתכננו? ואני כל כך חשקתי בליווי הזה, עד שלא העזתי להאמין שאכן הכול יסתדר. חששתי מאכזבה מרה, במקרה שלא.
הגענו לטבריה ערב קודם והשתכנו במלון הדירות ארזים. האופניים נותרו במכונית ואני נותרתי עם הדאגות. כאשר יריב חזר בבוקר לדירה, לאחר שהעמיס את הציוד שלנו על המכונית, העמדתי פנים שאיני מופתעת מכך שמצא את המכונית שלמה ואת האופניים בתוכה, ולא גיליתי עד כמה רווח לי. אמנם עדיין נותרה הדאגה שמא לא יתאפשר לו להגיע לכביש באופניים, אך כעת לפחות יש סיכוי. דאגה נוספת שהעסיקה אותי היא אם אצליח להיפגש עם יואל שטיבל כדי לרוץ אתו את המחצית הראשונה של המרוץ. יואל אמנם הרבה יותר מהיר ממני, אך הוא החליט שהוא רוצה לפתוח בקצב רגוע ומעדיף לרוץ את המחצית הראשונה של המרוץ בחברתי.
אך החשש הגדול מכולם היה שרגליי תבגודנה בי, ובעיקר חששתי לקרוע שריר בצורה חמורה שתאלץ אותי להפסיק את המרוץ. לפני המרתון קרה לי פעמיים שהתכווצות חזקה בירך האחורית מנעה ממני להמשיך לרוץ או אפילו ללכת, ונאלצתי למתוח את המקום ולעסות אותו לפני שיכולתי להמשיך באימון. פחדתי שהתסריט הזה יחזור במרתון, ואולי חלילה אף בעוצמה רבה יותר, שתשבית אותי לגמרי.
המרוץ – ריצה בתוך חיוך
למרות חששותיי, מרתון טבריה נפתח ברגל ימין. פגשתי את יואל בקלות. האווירה הייתה מלהיבה. על קו הזינוק פגשתי את יואב בן-דב, רץ טבעוני שאותו הכרתי עד כה רק מהפייסבוק. אף הוא בחולצה המזהה אותו כטבעוני, וכן בתגלחת ראש מגויסת למען הרעיון הטבעוני: מצד אחד גילוח שיצר את האותיות VEGAN ומן הצד האחר הסמל של שחרור בעלי החיים – כף בעל חיים. במהלך המרוץ פגשתי רצים טבעונים וצמחונים נוספים. את חלקם זיהיתי לפי חולצות הנושאות מסר טבעוני, וחלקם סיפרו לי שהם צמחונים או טבעונים, בראותם את חולצת המרוץ שלי שנשאה את הכיתוב Vegan Runner.
ההנחיה שיואל ואני קיבלנו מהמאמן שלנו, אילן פריש, הייתה לפתוח בקצב 5:40 ולהגביר רק לאחר עשרה קילומטר, אך לא הצלחנו לעמוד בהנחיה. הקצב התברר כמהיר יותר. נראה שהאדרנלין של המרוץ והתנאים הטובים לא אפשרו לנו להוריד קצב. נהניתי כל כך לרוץ בקצב נוח, בנוף היפה כל כך: הכינרת לשמאלי וההרים הירוקים לימיני. "המסלול הוא בצורה של חיוך", תדרך אותי חברי לקבוצה אריק הופמן, ואני התפעלתי כל כך מהרעיון ובזמן המרוץ הזכרתי לעצמי שאני רצה בתוך חיוך.
בסביבות הקילומטר החמישי אבן נוספת נגולה מעל לבי למראה המשמח של יריב הממתין לי בצד הדרך. יריב החמיא ליואל על הריצה ההֵרואית של שלושים קילומטר שרצנו שנינו בגשם השוטף, כהכנה למרתון, ומכאן ואילך רכב לצדנו. מלבד חברתו הנעימה, הוא הוכיח עצמו כעזר כנגדי: הושיט לי מים כאשר ביקשתי וקיבל לידיו את השקיות הריקות של הג'לים לאחר השימוש. זו לי פעם ראשונה שאני חוזרת מריצה ארוכה וחגורת הריצה שלי אינה דביקה בשל עטיפות הג'לים הריקות שאני תוחבת לתוכה. בנוסף השמיע לנו יריב מוזיקה, שהוסיפה להנאה, בעיקר השיר "I'm alive!" של ELO, שנראה לי הולם במיוחד מצב של ריצה. כאשר נשבה רוח חזקה שכמעט העיפה את כובעי, יכולתי להעביר את הכובע ליריב.
יואל שטיבל ויעל שמש לפני הזינוק במרתון טבריה
ירידה בקצב וגורמים מעודדים
בערך בקילומטר העשרים נפרדתי מיואל לשלום. לצערי לא הצלחתי להגביר, כפי שהורה לי אילן. החצי השני של המרתון היא אטי במידה ניכרת מהחצי הראשון. "רואים שנחלשת", אמר לי יריב. אאוטש! לא אומרים דברים כאלה! אם שוב יתאפשר בעתיד שילווה אותי – נראה לי שאעביר אותו סדנה מזורזת ומרוכזת – כיצד לתמוך ברצה שאותה הוא מלווה בזמן הריצה.
למרבה השמחה לא קרעתי שום שריר ולא הגעתי למצב שבו הצטרכתי לעצור את הריצה כדי להתמתח או לעסות את המקום הפגוע. הירכיים האחוריות אמנם כאבו, אך היה זה כאב נסבל. למעשה, לאורך הריצה לא חשתי מצוקה או משבר למעט התסכול בחצי השני של המרתון על כך שאיני מצליחה לרוץ בקצב שאני אמורה לרוץ בו. ניסיתי להתעודד באמצעות שלושה פתקי עידוד שחיכו לי בחגורת הריצה – מאמי, מחברתי רונית ומחברתי סוניה. כל פתק כזה שימש זריקת עידוד, אף ששליפתו וקריאתו עיכבו אותי מעט. גם המחשבות על אמי ועל החברות הטובות שהבטיחו לשגר לי אנרגיות חיוביות בזמן הריצה חיזקה אותי. מחשבותיי נדדו מפעם לפעם לשני הרצים הטבעונים מאוסטרליה, ג'נט ואלן מאריי, בת 64 ובן 68, שהקיפו את אוסטרליה כולה בריצה. במשך שנה שלמה רצו מרתון מדי יום, לעתים בתנאי מזג אוויר קיצוני, וכל זאת כדי לקדם תזונה חומלת, בריאה ומתחשבת בסביבה. כאשר חושבים על ההישג שלהם, קשיי המרתון שלי מתגמדים. הרי אני, שלא כמוהם, אנוח בימים שלאחר המרתון.
להפתעתי, ובניגוד למה שנאמר לי (שאַל לי לצפות לעידוד במרתון טבריה ברגע שיוצאים מן העיר) היו גם מעודדים לאורך הדרך, בעיקר בתחנות ההתרעננות. מובן שלא כמו במרתון ירושלים, אך הרבה יותר ממה שציפיתי. אחד אף שאל אותי לשמי ובקול רם הכריז: "מחיאות כפיים ליעל שמש!" התרגשתי מהמחווה. אני חושדת שנראיתי לו עייפה ולכן התמקד בי.
בקילומטר ה-34 הסב יריב את תשומת לבי לגבר שרץ לפני, ועל גב חולצתו רשום: "I'm Proud to be Vegan" (אני גאה להיות טבעוני). "יאללה, בואי נדביק אותו, כך שנוכל לדבר אתו", ניסה לדרבן אותי, אך הייתי עייפה מדי למאמץ הזה לאור קצב הריצה המהיר שלו. התנחמתי בכך שלרעיון הטבעוני יש כרגע שגריר טוב ממני, לפחות מבחינת יכולת הריצה.
סיום – אכזבה קלה אך בעיקר טעם של עוד
כמה מרגש היה לחזור לעיר טבריה ולראות את תושביה מריעים לרצים. במאות המטרים האחרונים יריב לא הורשה להמשיך לרכוב לצדי. לכן העביר לי את הנייד שלי, כך שנוכל לאתר זה את זה עם סיום המרוץ. משום כך אפשר לראות בתמונת הסיום שלי שאני נושאת טלפון נייד בידי.
ובאשר לתוצאה, התאכזבתי מעט שלא שיפרתי את השיא שלי ממרתון תל-אביב, המרתון הראשון שלי, ולא הצלחתי לרדת מ-3:59 כפי שייחלתי. אבל התנחמתי בכך שבזכות חמש שניות ראיתי את הספרה 3 כספרה ראשונה בתוצאה, ולא את הספרה 4. פתטי? ועוד איך! אך אני מתייחסת לחולשה הזו בסלחנות.
אפילוג – עוד חיוך
"טעם של עוד" כבר כתבתי? ובכן, נגזר עלינו או התאפשר לנו לחוות עוד מטבריה מהר מאוד. כאשר ביקשנו לחזור לביתנו לאחר המרתון, נתקענו בפקק תנועה אימתני ובמשך שעה שלמה השתרכנו באותו הרחוב בטבריה. יריב העריך שלא נצליח להגיע לקריית אונו לפני כניסת השבת, ולפיכך החנינו את המכונית במקום הראשון שהתאפשר, קרוב למדי לנקודת הזינוק של המרתון. יריב העמיס את כל הציוד שלנו על האופניים וחזרנו ברגל למלון ארזים, שממנו התפנינו בבוקר, וביקשנו לשכור חדר לשבת. נכון שלא תכננו זאת, וחשנו קצת מדוכדכים בשל כך, אך בדיעבד היה כה נחמד לטייל ברגל בשבת ברחובות טבריה ולהגיע לכינרת. היה מרגש לשוב ולראות את נקודת הזינוק של המרתון – עדיין חגיגית עם באנר גדול ודגלונים בצד הדרך. וכאשר שכבתי במיטה במלון, קראתי ספר מעניין ופניי לנוף המרהיב של הכינרת, תפסתי עצמי לפתע עם חיוך גדול ומטופש מרוח על פרצופי.
"אם אנחנו עושים את זה, אנחנו משוגעים", אמר לי בחיוך יואל שטיבל, כאשר נפגשנו. קבענו לרוץ יחד את הריצה הארוכה של השבוע, כשלושים קילומטר, ביום חמישי של שבוע הסערה שנחת על ישראל. כל אחד מאתנו רץ כבר כשני קילומטר מביתו למקום המפגש שקבענו. הריצה עצמה עדיין לא החלה, ואנו כבר רטובים לגמרי. האחראי לכך הוא מטח גשם וברד שירד זמן קצר לאחר שיצאנו מהבית, הוא מגבעת שמואל ואני מקריית אונו. הייתה זו ללא ספק ריצה הרואית. רצנו לירקון ומשם לחוף הים, עד יפו גבול בת-ים ובחזרה לתל-אביב. בחצי השעה האחרונה של הריצה התחדש מזג האוויר הסוער. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלי כרצה שהיה לי קר משך כל הריצה. אבל נהניתי כל כך ממראה התנים והברווזים בירקון, הים השוצף ושתי הקשתות שפיארו אותו (והזכירו לי את שני הירחים של הרוקי מורקמי בספרו 1Q84) – האחת שלמה ומלאה והשנייה, מעליה, מהוססת ומגומגמת. נהניתי גם מהריצה בצוותא אגב שיחה על דא ועל הא. חזרתי לביתי עם שמחה בלב וּבשיניים נוקשות. גם שמחתי שאפשר לסמן וי על הריצה הארוכה של השבוע. אין ספק שלולא קבעתי עם יואל, הייתי חוזרת לביתי מיד לאחר מטח הברד הראשון. אז תודה לך, יואל!
להיפרד מהשמיכה?
מרתון טבריה הולך ומתקרב. כעת אני כבר ב"טייפר", אך עוד לפני זמן קצר, במהלך ההכנות האינטנסיביות לקראת המרתון, נזכר החורף להגיע. הבקרים קרים גם כאשר לא יורד גשם. לעתים קשה להיפרד מהמיטה החמה ולצאת לאימון הריצה, בעיקר לנוכח החתולים המתחפרים במיטה, נראים כנהנים מהחיים הטובים ושולחים בי מבטים תמהים כאשר אני עוזבת את המיטה ואותם. אבל דבקתי בעקשנות בתכנית האימונים, ולשם כך נעזרתי בחברַי לקבוצה. יעמדו כולם על הברכה.
ג'ינג'יק ויוליה בוחרים במיטה
תכנית האימונים
תכנית האימונים שמכין לי אילן פריש בנויה כך:
ימי ראשון: "ריצות הפאדיחה", בגפי, בדופק נמוך במיוחד, ריצות אִטיות להחריד, שעליהן אכתוב פוסט נפרד.
ימי שני: אימוני כוח. בביתי או במועדון One size בהרצליה. בזכותה של דנה בר שאוספת אותי חזרתי לאחרונה לאימונים במועדון, בהדרכת אור-לי הופמן בר. בהפסקה שנטלתי לי מהאימונים הללו הספקתי לשכוח עד כמה הם קשים ועד כמה הם מאיצים את הדופק. דנה ואני יוצאות מהבית ב-5:30 בבוקר, כדי להקדים חצי שעה של ריצה לאורך החוף לאימון הכוח. כמה נעים לי לרוץ תוך כדי שיחת רֵעות ולהעמיק את ההיכרות שלי עם דנה. בנוגע לחזרה מהרצליה – בכל פעם אני מוצאת טרמפ אחר שיקרב אותי לקריית אונו. תודה לכל מי שנעזרתי בו עד כה ולכל מי שעוד איעזר בו.
ימי שלישי: אימוני אינטרוולים באצטדיון הדר יוסף תחת שרביטו של רן שילון. מירב אוספת אותי מאזור מכון מור, ואנו נהנות יחדיו מ"זמן איכות" בנסיעה הקצרה עד לאצטדיון. תודה לאילן שרמן, שלעתים סער ואני נעזרים בו כמכתיב קצב (עד לשלב שבו איני מצליחה לעמוד בקצב שלו, והוא פורש כנפיים ועף).
ימי רביעי: אימוני עליות או אינטרוולים עם אילן פריש. עד כה התקיימו בסידני עלי, אולם כעת עברו לאזור רדינג. תודה לדנה, ליואל ולכרמית, שאִתם אני תופסת טרמפ. ושוב תודה למכתיב הקצב – אילן שרמן.
ימי חמישי: ריצות ארוכות. כאשר רצתי לבד בחרתי לרוץ את הריצה הארוכה בפארק הלאומי, נהנית ממראה בעלי הכנף. לא הצלחתי לרוץ בקצב שקבע לי אילן פריש. אולם שתי ריצות ארוכות רצתי עם מתניה יוזביץ, שהכיר לי כבישים ושבילים חדשים לריצה, המתחילה מפתח הבית, כולל מקטע מקסים משביל ישראל. המוטו של מתניה הוא "The miles make a runner", כך שאין לו בעיה להצטרף אלי לריצה ארוכה, בין אם הוא מתכוון לרוץ מרתון בקרוב ובין אם לאו. האימונים הללו היו מוצלחים יותר מאימונים שבהם רצתי לבד, מבחינת הקצב, ונעימים יותר בשל החֶברה.
ימי שישי: אימונים קבוצתיים בשטח, כעת ביער בן שמן. במי לא נעזרתי כדי להגיע לאימוני שישי? בדרך כלל חגית כ' ועדנה, אך בעבר נעזרתי גם בסוניה, בחגית ש', באריק, בטל ובכרמית. מאז ש"גיליתי" את דנה ואת הקרבה הגיאוגרפית שבינינו, התחלתי להגיע אליהם אִתה.
שבת: שבת שלום ומנוחה.
ריצה ארוכה עם עידית סעד. צילום: אילן פריש
חצי מרתון עמק המעיינות
ברצוני להרחיב מעט על אחת הריצות הארוכות – חצי מרתון עמק המעיינות. בתכנית שכתב לי אילן פריש צוין שיש להוסיף שעת ריצה לאחר המרוץ. אבל חששתי שלא יהיה לי זמן לכך. השבת נכנסת מוקדם בתקופה זו של השנה. היה זה מתניה שהעלה את הפתרון: להוסיף שעה לפני המרוץ. הוא אף הציע שירוץ עמי את הריצה שלפני המרוץ. נרתעתי מהרעיון, בהנחה שיישומו יפגע בתוצאת המרוץ. ובכל זאת דיווחתי עליו לאילן פריש, מתוך תקווה שישלול אותו. אך אילן אִכזב וטען שזהו רעיון מצוין. נפלתי בפח. ובכן, מרוץ עמק המעיינות הפך לריצת אימון, ובסופו של דבר שמחתי בכך. אילן שרמן הסיע את מתניה ואותי. הוא הוריד אותנו לפני שהגענו ליעד, כדי שנוכל להתחיל בריצה שלפני המרוץ. כאשר סיימנו את הריצה, פגשנו אותו במקום שבו קבענו מראש להיפגש, במטרה לרוץ את המרוץ יחד. ואכן, את רוב המרוץ רצנו שלושתנו יחד, והדרך נעמה לי. גם מזג האוויר היה מושלם.
מחנה אימונים ניצנה ותודה לציפי
אקורד אחרון באימונים האינטנסיביים למרתון היה מחנה האימונים של "אנדיור" בכפר הנוער בניצנה, ועליו כבר כתב רן שילון, בטור האישי שלו באתר זה. לא השתתפתי בכולו, אלא בחרתי לחזור לביתי לפני השבת. בנוגע לנסיעה לשם – כרמית הסיעה אותי עד לביתה של עידית סעד במכבים, ומשם המשכנו שלושתנו במכוניתה של עידית. הייתה זו הזדמנות לשוחח בנחת ולהשלים פערים. שמחתי לחלוק חדר עם עידית שוהם. ביום חמישי, היום הראשון למחנה, רצנו בהדרכת אילן פריש ואיילה סטאין ב"נתיב השלום", הבנוי ממאה עמודים שעל כל אחד מהם חרוטה המילה "שלום" בשפה אחרת. הנוף המדברי מרחיב את לבי. מבחינתי, זה לשוב הביתה, שהרי נולדתי בבאר-שבע וגדלתי בעומר. ביום שישי בבוקר התקיימה הריצה הארוכה של השבוע. מאחר שמיהרתי לשוב לביתי לפני כניסת השבת, הסתפקתי בשלושים קילומטר שאותם רצתי בשעתיים וחמישים דקות. ממילא רן אינו מאמין ברעיון של "ריצה מסכמת". חלק נכבד מהריצה נהניתי מחברתה של עידית סעד שרצה לצדי. כאשר סיימתי את הריצה חיכה לי מרק טבעוני שהכין רן. לביתי חזרתי עם ציפי בראל, שאף היא שומרת שבת ובחרה לבלות את סוף השבוע עם משפחתה. תודה ענקית שלוחה לציפי, שלמרות הלחץ להגיע לפני שבת התעקשה להביא אותי עד לביתי בקריית-אונו, אף שהצעתי לה שתוריד אותי במודיעין, שם היא גרה, ומשם אקח מונית. השבת עברה עלי במנוחה נעימה, ואילו חברי קבוצת "אנדיור" שהשתתפו במחנה המשיכו "להתאמן על רגליים עייפות". האמת היא שהתקנאתי בהם מעט, כאשר חשבתי על האימונים שהחמצתי, אך לפעמים טוב וגם ונעים להישאר עם בן הזוג ועם החתולים, מתחת לשמיכה.
"אבל איך לא ראית את הפילים? הם הרי גדולים!" כך שואל אותי בנימת אי-אמון אחי הצעיר, אלון. גם הוא רץ השנה את מרוץ הספארי, ואף סיים אותו בחיוך רחב. "האמן לי, בכלל לא ראיתי חיות. הייתי מרוכזת כולי בריצה", השבתי לו. ואכן, למרוץ הספארי הגעתי נחושה לזכות בגביע לקבוצת גיל. רצוי בגביע למקום הראשון. לא הסתרתי את השאיפות שלי – לא מהמאמן, לא מהמשפחה ולא מהחברים. רציתי לכבול עצמי אליהן ולאלץ עצמי להתאמץ כדי להגשימן. כאשר התברר לי שאחת הרצות החזקות בקטגוריית הגיל שלי, שלהערכתי היא חזקה ממני, נרשמה אף היא למרוץ, התאכזבתי. הרי היא הורסת לי את התכנית. אבל במחשבה שנייה (נו, טוב, אולי שלישית או רביעית) הבנתי שהשתתפותה של מתחרה חזקה תדרבן אותי להוציא מעצמי את המיטב, אז אולי ניתַן אפילו לברך על כך. "הפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות; האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי" אמר וינסטון צ'רצ'יל, ואני בוחרת להשתייך למחנה השני.
יעל שמש עם איציק ביטרן, שבדיוק סיים אימון ריצה בפארק. צילום: אלון שמש
"אל תצפי שיהיה לך כיף במרוץ הזה", הכין אותי נפשית מאמני, אילן פריש. את השיחה הזאת הוא קיים אתי יום לפני המרוץ. "אם את רוצה גביע ולרוץ מהר, זה יהיה קשה ולא נעים!" השיחה הזו עזרה לי במהלך המרוץ. הזכרתי לעצמי שכעת זה לא כיף. הכיף – כך אני מקווה – יבוא אחר כך. מאחר שבדרך למרוץ ראיתי מראה נלבב של אימא ברווזה מלוּוה בשני אפרוחיה, אף ניחמתי עצמי שנהניתי ממראה החיות בפארק הלאומי עוד לפני המרוץ. אף אוכל להמשיך ליהנות ממנו לאחר המרוץ. כעת אני מתרכזת בריצה, וממילא מציק לי לראות חיות בכלובים, גם אם הכלובים מרוּוחים יחסית.
במהלך המרוץ לא חיפשתי את המצלמות כדי לחייך חיוך רחב. גם בשער הסיום שכחתי למתוח את שפתיי בחיוך. עם תום המרוץ חשתי לפתע סחרחורת ובחילה קלות, סימן מובהק שיצאתי מאזור הנוחות שלי. אילן צדק, זה לא היה כיף, ובכלל לא נעים, אבל הצלחתי לרדת מקצב 5 דקות לק"מ. התוצאה הרשמית – מקום ראשון בקטגוריה וגביע נאה – מילאה אותי באושר נדיר. הכיף הגדול בא אם כן לאחר המרוץ, ולא נחווה במהלכו. בדיעבד, לעובדה שהתמודדה מולי מתחרה חזקה היה חלק נכבד בתחושת ההישג ולאושר שחשתי בשלו.
בשבועות האחרונים התעורר בשוונג הוויכוח אם נכון וראוי להשתתף במרוץ בשביל החוויה והכיף או שמא צריך להתאמץ מאוד במהלכו. דעתי האישית היא שאין אמת אחת ושכל רץ או רצה צריכים להחליט מהי המטרה שלהם במרוץ זה או אחר. התשובה שלי לעצמי היא לעתים כך ולעתים כך. בדרך כלל אני רצה בשביל תמהיל של כיף ותוצאה, כאשר המינונים של שני הגורמים הללו משתנים ממרוץ למרוץ.
