טבעונית למרחקים ארוכים: מרוץ המכבייה – ריצת אחים גם יחד

שחור בעיניים

"הוי, לא, שוב חולצה שחורה", מירב ואני רוטנות. שתינו הגענו לחלוקה המוקדמת של ערכות המרוץ. מירב אמנם הציעה שתיקח בשבילי את הערכה, אך העדפתי להתייצב בעצמי כדי שאוכל למדוד את החולצה. כעת אני מבינה שזה היה מיותר. למרות כל המרוצים שבהם השתתפתי, ניתן לספור את חולצות המרוץ שאתן אני באמת רצה על אצבעות יד אחת. רוב החולצות נפסלות לשימוש על סעיף אורך השרוול, והנה עוד חולצה שנחרץ גורלה להישאר בארון, אף שאורך השרוול במקרה זה דווקא מניח את הדעת. "אני לא מבינה את הקונצפט של מארגני המרוצים. מדוע הם בוחרים חולצה שחורה?" אמרה לי סוניה בהשתתפות, ואילו יריב מצא את התשובה: "לחולצה שחורה שני יתרונות ברורים: ביום – היא מאוד מחממת, ובלילה – הנהגים לא רואים אתכם". "אולי חבל שלא בחרתי לרוץ חצי מרתון", עובר בי הרהור חרטה למראה הצבע הכתום של חולצות רצי החצי.

לרוץ עם אחי ומטרת המרוץ

הסיבה שבחרתי שלא לרוץ חצי מרתון כפולה: הלחות הגבוהה של חודשי הקיץ אך יותר מכך – הרצון לרוץ עם אחי, אלון, שנרשם למקצה העשרה ק"מ. הידיעה שגם קרובתי, רונית, וחברתי, מירב, נרשמו לאותו מקצה חיזקו את ההחלטה. הודעתי למאמן, אילן פריש, שזהו לא מרוץ מטרה בשבילי (מרוץ מטרה אני מעדיפה לרוץ בתנאים קרירים ויבשים יותר) ושבכוונתי לרוץ עם אחי. אולם ממש בפתח המרוץ נודע לי מאלון שהוא עדיין לא רץ רצוף עשרה ק"מ, אלא לכל היותר שישה. ברגע זה מצאתי את מטרת המרוץ – לגרום לאלון לרוץ עשרה ק"מ ברציפות. "אני לא מבטיח שום דבר", סירב אלון להתמסר למטרה שהציבה אחותו הגדולה. למרוץ הגעתי עם אלון ועם רונית. רונית סיפרה לנו על חייה העמוסים. היא אימא לארבעה, עובדת במשרה מלאה, ונמצאת כעת במרוץ קדחתני לסיים את עבודת הדוקטור על הפרעות קשב וריכוז. למרוץ החיים הזה הוסיפה את ההשתתפות במרוץ המכבייה. "כל מה שאני רוצה זה פשוט ללכת לישון", פיהקה. בפארק הלאומי איתרנו את מירב וביחד איתרנו את הירח, מלא וצהוב. איזה מראה מרהיב! נזכרתי בשירו של אלתרמן – "ירח", הפותח במילים: "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת", ובייחוד בבית השני שבו: וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מירב, רונית, יעל ואלון לקראת המרוץ

מירב, רונית, יעל ואלון לקראת המרוץ

רמת-גן מסבירה פניה לרצים ואלון מסביר פניו למעודדים

הייתה זו חוויה נעימה במיוחד בשבילי לרוץ ברחובות רמת-גן, לצד אחי הצעיר והאהוב; "הנה מה טוב ונעים ריצת אחים גם יחד", חייכתי לעצמי. תושבי רמת-גן, ובייחוד ילדיה, עמדו בצד הדרך ועודדו את הרצים. הופתעתי מכך שבחור בעל חזות חרדית מובהקת צילם אותנו. קריאות עידוד נשמעו גם מאחת המכוניות בכביש המקביל, אף שחגיגה לרצים היא כאב ראש לנהגים. תושבי רמת-גן התגלו כמעודדים אידאלים, אך נהניתי להיווכח שאלון הוא הרץ האידאלי בעבור המעודדים: מגיב אליהם, מודה להם, מחליק ידיים עם כל ילד וילדה שרק ביקשו זאת (בערך מחצית מילדי רמת-גן…).  "כל הכבוד, כל הכבוד!" קראו הילדים קריאות קצובות. "תודה רבה, תודה רבה!" השיב להם אלון, באותו הקצב. "Welcome to Israel!", צעקו כמה מן הילדים, תחת הרושם שאם מדובר במרוץ המכבייה, הגיעו הרצים מכל קצוות העולם. אני בוחרת להאמין, שהיו מעודדים אותי באותה התלהבות גם לו ידעו שהגעתי מקריית אונו הסמוכה.

להתגבר על משבר באמצעות סיפור על צוות הויט

בקילומטר הרביעי הודיע לי אלון שהוא יאלץ לעבור להליכה. עודדתי אותו להמשיך לרוץ בקצב איטי יותר. כדי לטעת בו מוטיבציה, סיפרתי לו את הסיפור המדהים על צוות הויט: כיצד דיק הויט, שהיה בטטת כורסה ממוצע, נענה לבקשתו הלא הגיונית של בנו הנכה, ריק, להשתתף במרוץ של שמונה ק"מ. דיק, שרצה לשמח את בנו, רץ בקושי עצום שמונה ק"מ כשהוא מוביל את עגלת הנכים של ריק. האושר שחווה ריק גרם לאביו להפוך את הספורט התחרותי לדרך חיים. "צוות הויט" הפך לאגדה, והאב ובנו השתתפו במרוצי מרתון לרוב ואף בתחרויות איש ברזל. "ללמדנו, שפעמים רבות יש בנו כוח הרבה מעבר למה שנדמה לנו", אני לא מתאפקת ומפרשת את המסר הברור של הסיפור. איני יודעת אם אלון התרשם מהדברים אם לאו, אך הוא ממשיך לרוץ ואפילו אינו מתלונן שקשה לו.

"היא לא הרשתה לי"

קילומטר שישי מאחורינו, ואני מזכירה לאלון שכל צעד שלו כעת הוא שבירת שיא. "קילומטר שביעי!" "שמיני!", "תשיעי!" אלון מכריז בקול על כל קילומטר שגמאו רגלינו. והנה אנו חוצים את שער הסיום  אוחזים ידיים ומניפים אותן אל-על. הידד! מטרת המרוץ הושגה. אלון רץ לראשונה בחייו עשרה ק"מ ברציפות! אנו פוגשים את המאמן של אלון, שי אלבלינג, שממש החודש פתח קבוצת ריצה למתחילים בקיבוץ גבעת-ברנר, שם גרים אלון ואשתו גל, שהצטרפו לקבוצה. שי שואל את אלון איך היה לו.  "היא לא הרשתה לי לעבור להליכה", מתלונן עלי אלון, אך אני מזהה את הגאווה בקולו. וגם אני, האחות המרושעת, זו ש"לא הרשתה", מתמלאת גאווה.

ולסיום – מסר טבעוני וקבלה לעתיד

לאחר המרוץ שמחתי לפגוש את רם לונגמן, רץ טבעוני, שעל חולצת המרוץ שלו נרשם –"Go "Vegan!. את המרוץ סיים בתוצאה היפה מאוד בעיניי,  אך מאכזבת בעיניו  ­– 44:40 דקות. "אני משתדל להפיץ את המסר הטבעוני", אמר לי, כאשר הבעתי התפעלות מחולצתו. נזכרתי (שוב) שגם אני החלטתי לזהות עצמי כרצה טבעונית באמצעות פריטי לבוש, אך לבושתי, עדיין לא עשיתי זאת. קיבלתי על עצמי לפעול להשגת פריטי לבוש כאלה עוד השבוע. ומאחר שהתחייבתי על כך קבל אתר שוונג והבלוג טבעונית למרחקים ארוכים, אין לי ברירה אלא לעמוד בדיבורי.

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: לרוץ עם טליה וסנאים בניו-יורק ובסביבתה

עיר גדולה וזרה

"האם תביאי אתך בגדי ריצה ונעלי ריצה?" שלחתי מייל לד"ר טליה סוצקובר, מהמגמה למקרא באוניברסיטת תל-אביב, שאף היא "חוטאת" בריצה. "כמובן", השיבה לי תשובה קצרה ומשמחת. טליה ואני חלקנו חדר במנהטן, ב-Jewish Theological Seminary, שם גם נערך הכנס שלכבודו טסנו לניו-יורק. חלקנו גם מושב – היינו שתיים מתוך ארבעה דוברים במושב שהוקדש לסיפור כרם נבות (מל"א כא), ושאורגן בידי פרופ' יאירה אמית. לילה ראשון בניו-יורק ואיני מצליחה להירדם. זאת אף שבמהלך הטיסה הארוכה כמעט שלא ישנתי. אבל רעש הרכבת שעברה מתחת לחלון ודהרה בין אוזני הימנית לאוזני השמאלית הקפיץ אותי בכל פעם מחדש. "עיר זרה בלי חיילים, ואי-אפשר לישון", התנגנה בראשי שוב ושוב השורה הזו משירו של יהונתן גפן, בשינוי קל מהשיר המקורי ("עיר גדולה…"). וזו התחושה הבסיסית שליוותה אותי בלילי הראשון בניו-יורק –זרות. כללית, איני אוהבת ערים גדולות ובוודאי שאיני אוהבת גורדי שחקים שראשיהם בשמים.

מזרוּת להתחברוּת – "פארק הסנאים"

אך בבוקר תחושת הזרות התפוגגה כאשר טליה ואני יצאנו לרוץ ב Morning Park הסמוך, שאותו כיניתי "פארק הסנאים", ועלצנו למראה הסנאים הרבים המתרוצצים בפארק, ולמראה הברווזים באגם הקטן, שהכיל גם אימא ברווזה ושישה ברווזונים ששחו אחריה בשורה. כמה כיף לרוץ בצוותא בתנאים סביבתיים כאלה. ניו-יורק הלכה והתחבבה עלי יותר ויותר עם כל צעד שכבשו בה רגליי. נזכרתי בדרך שבה הפך אברהם את ארץ כנען לשלו: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" – קיבל אברהם הוראה מאת ה', וכך, צעד אחר צעד, קנה זכויות עליה. חפה מכוונות אימפריאליסטיות ביחס לניו-יורק אני בכל זאת חשה שגם אני הופכת את ניו-יורק ליותר ויותר "שלי", בעקבות כל צעד ריצה בפארקים היפים שלה. טליה ויעל רצות בניו-יורק טליה סוצקובור ויעל שמש רצות בניו-יורק

בשורה טובה ב"פארק הכלבים"

יומיים לאחר מכן טליה ואני רצנו ב-Riverside Park, שנמצא בצדו השני של המלון ועובר לאורך נהר ההדסון. מדובר בפארק צר וארוך למדיי. הצטערתי לגלות שהיו בו הרבה פחות סנאים מאשר ב-Morning Park, אך את מקום הסנאים תפסו הכלבים הרבים, שהשתובבו בו. פארק זה ייחודי גם בצמחים הרבים והמגוונים שניטעו בו ובקולות ציוצי הציפורים הפוקדות אותו. תוך כדי הריצה קיבלה טליה שיחת טלפון. "אני באמצע ריצה בניו-יורק", הבהירה בפתח השיחה, ושתינו חייכנו. כמה מענג לגלגל משפט כזה על הלשון. באמצע ריצה. בניו-יורק. "איזו בשורה טובה! כעת ארוץ מהר יותר!", שמעתיה מגיבה בשמחה למשמע הידיעה שבנה התקבל לכיתת מצטיינים. בסיום הריצה,  סמוך לפארק, הדגמתי לטליה כמה תרגילי חיזוק וביניהם פלאנק ופלאנק צדי. דליה מיכאלי, מלכת הפלאנק של "אנדיור", המדרבנת אותנו לבצע את התרגיל הזה, תהיה מרוצה ממני, חשבתי בסיפוק.

לרוץ בסנטרל פארק

"אל תשכחי לרוץ בסנטרל פארק", אמר לי אחי, איסי, לפני הטיסה. "אבל הוא רחוק מהמלון", השבתי. "אז תרוצי אליו", הציע, אך לא התייחסתי לדבריו ברצינות. בגלל כישורי הניווט העלובים שלי, אני מעדיפה לרוץ בקרבת המלון. אך מובן שהתכוונתי לטייל בפארק המפורסם. טליה ואני הגענו לצדו הדרומי של הסנטרל פארק ברכבת התחתית. עצרנו בשדות התות, אתר ההנצחה לג'ון לנון שביתו שכן מול הגן. כאשר צילמתי את טליה עומדת בעיגול שבו נכתב Imagine, דמיינתי לעצמי – מלבד שלום עולמי ועולם טבעוני – גם שאיפה צנועה בהרבה: לרוץ בסנטרל פארק כדבר שבשגרה. טליה- imagine טליה סוצקובר מדמיינת בסנטרל פארק

לא באנו לרוץ בפארק, אלא לטייל בו. נהנינו ללכת כמו גם לשבת בספסל נחמד הצופה לאגם, ולצפות בצבי הים מרימים ראש מעל למים. ובכל זאת, הגעתי נעולה בנעליי ריצה, כך שאוכל לחוש, ולו גם לכמה רגעים בלבד, את התחושה של ריצה בסנטרל פארק.  טליה הגיבה בהבנה כאשר "גנבתי" כמה דקות של ריצה ואפילו יזמה צילום של האירוע. עם סיום הכנס נפרדתי מטליה ופגשתי את מירה, חברתי הטובה והוותיקה עוד מימי התיכון, ואת בנה אליהו, שהגיעו לניו-יורק מפילדלפיה. מאליהו נודע לי, שהמלון דווקא אינו רחוק מצדו הצפוני של הסנטרל פארק, ושאני אכן יכולה להגיע אליו בריצה. איזו התרגשות! את הריצה הארוכה שלי, ביום שישי, רצתי אם כן בסנטרל פארק והייתי כחולמת. אילו מרחבים! אילו תנאים לריצה! לפתע הבחנתי בנבט של רצון שלא האמנתי שאטפח – לרוץ בעתיד (הלא מוגדר) את מרתון ניו-יורק. נראה. לעת עתה המרתון הבא בתכנון הוא מרתון טבריה בינואר 2014.

כמה דקות ריצה בסנטרל פארק-ניו-יורק

יעל שמש בכמה דקות מאושרות של ריצה בסנטרל פארק. צילום: טליה סוצקובר

לרוץ בפנסילבניה ובסביבתה

ביום שישי עזבתי את ניו-יורק לפילדלפיה, שם התארחתי בביתה של מירה, המתגוררת בפרברים, באֵזור יהודי. עם בואי הכירה לי פארק נחמד במרחק של כעשר דקות מביתה, שאליו ובו התכוונתי לרוץ. וידאתי היטב שאני זוכרת את הדרך. "אני לא מבינה מה את כל-כך טורחת לזכור את הדרך. לא נראה לי שיצא לך לרוץ כאן", צחקה מירה, לאור התכנית הגדושה שהכינה לשתינו מחוץ לפילדלפיה. במוצאי שבת נסענו למרילנד, לחווה המשמשת כבית הנופש של דבי, חברתה של מירה. ב-1:00 בלילה הגענו למה שנדמה בעיניי לטירה. בית ענק, מרובה חדרים, ונאלצתי לקבוע לעצמי סימנים כדי שלא אתעה בין חדריו. דייבי העמידה לרשותנו שתי סוויטות צמודות, וכל אחת מאתנו זכתה בשירותים ובמקלחת משלה. החיים הטובים והמפנקים… רק שלא נותר לי זמן רב להתפנק בשינה, לאור הגעתנו המאוחרות ולאור העובדה שתכננתי לקום מוקדם, כדי להספיק להתאמן לפני שמירה ואני נצא לוושינגטון. התעוררתי בסביבות 5:00 בבוקר ויצאתי לראות את האזור באור יום. נהניתי לבצע תרגילי חיזוק ולרוץ בשטח החווה, סמוך לשדות התירס ולפרות של דבי, שרעו במרעה. דבי היא טבעונית, והפרות שלה הן חיות מחמד, שאינן מיועדות לשחיטה. אלו הן "פרות שמחות", טענה באוזניי, וכך אכן הן נראו. היא סיפרה שמדובר בחיות חברתיות ואינטליגנטיות ושלכל פרה יש אופי משלה. פעם אחר פעם היא הייתה עדה לגילויים של סולידריות ועזרה הדדית בקרב הפרות. למשל, כמה מהפרות שלה התירו חבל שנכרך סביב פרה אחרת.

פרות בחווה של דייבי-יצורים חברותיים

פרות שמחות בחווה של דייבי – יצורים נבונים וחברותיים

לאחר שביקרנו ביקור מעניין בוושינגטון שבנו לחווה של דבי, לארוחת ערב טבעונית, טעימה ומשביעה שהכינה. למחרת בבוקר הייתה לי ריצה ארוכה (ללא תרגילי חיזוק) ושוב נהניתי מהמראה הפסטוראלי של הפרות של דייבי וחייכתי לעברן כאל מכרות ותיקות. הפעם גם מצאתי אגם נחבא בין עצים, וכה הוקסמתי ממנו עד שרצתי כמה סיבובים מסביבו. הרהבתי עוז ויצאתי לתור גם את שבילי היער הצמוד לשדות התירס של החווה. כמה יפה הוא העולם! בהתאם להבטחתה של מירה, שלא יהיו לי הזדמנויות רבות לרוץ בפילדלפיה, מצאתי עצמי ביום רביעי רצה ברחובותיה הקסומים של הריסבורג, עיר הבירה של פנסילבניה. מפעם לפעם נדמה היה לי שפארק לפניי, ולקח לי כמה שניות להבין שמדובר בבית פרטי עם גינה ענקית ומטופחת. אותה חוויה חזרה כאשר רצתי את הריצה הארוכה שלי, בבוקר יום שישי, ברחובות פילדלפיה, באזור מגוריה של מירה. מראה הסנאים – רובם חומים אדמדמים ומיעוטם שחורים – לא הפסיק לשמח אותי, אף שהעין כבר הורגלה בהם. לעתים רחוקות יותר ראיתי גם ארנבות בר. כמה נפלא, מעניין ושונה לרוץ בנופים חדשים.

פרות שמחות בחווה של דייבי

ועוד פרות שמחות בחווה של דייבי

 

ניו-יורק, פילדלפיה, לונדון ותל-אביב: הבחנות מנקודת מבט של רצה בניו-יורק לא חשתי באחוות רצים, למרות, ואולי בגלל, הרצים הרבים שפגשתי בה. כל אחד רץ לעצמו, שקוע בעולמו, ללא מחוות הקרבה הקטנות, שהתפעלתי מהן כל-כך בריצתי הראשונה בחו"ל, בלונדון, לפני כשנתיים. המצב השתנה לחלוטין בפילדלפיה הידידותית. כמעט כל הרצים שבהם פגשתי במהלך ריצתי בפילדלפיה בירכו אותי לשלום או חייכו לעברי (ובדרך כלל עשו את שתי הפעולות גם יחד). ובכן, קבלו את ההבחנה הבאה: בסולם אחוות הרצים ניו-יורק דומה יותר לתל-אביב ופילדלפיה (או לפחות האזור שבו רצתי בפילדלפיה) – ללונדון. אך בדבר אחד גם ניו-יורק וגם פילדלפיה שונות לגמרי מלונדון ודומות לתל-אביב: הלחות הגבוהה. כן, בקיץ הזה הגרתי זיעה לא מעטה בניכר (ותודה למירה שדאגה לכביסה), כך שהחזרה לריצה המיוזעת בארץ הייתה הפעם, מבחינה זו, קלה יותר.

פורסם בקטגוריה ריצה | 5 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: מחנה אימונים בעין יהב (יוני 2013) – ליהנות מפולקע

כיצד יכולה טבעונית כמוני ליהנות מפולקע? כנראה שלשם כך צריך לצאת למחנה אימונים בעין יהב.

הצעה מפתה

ציטוט מהודעה של רן שילון באתר "אנדיור":

"מה יהיה לנו במחנה? – יהיה חם, זה בטוח. חום שרובנו לא התנסינו בו – יהיו "מספיק" שעות אימון – יהיה "אחד" שיתסכל לכם בצלחות ויבדוק מה אתם אוכלים – ולרצים, מעט מאוד שעות שינה".

האם בכלל ניתן לסרב להצעה מפתה שכזו? מה גם שבהמשך ההודעה הובטח אוכל טבעוני לכל המעוניין בכך.

נכון, חודש יוני וערבה אינם הולכים יחד לכאורה, אך לא בתפיסתו של רן שילון, שהוציא אותנו למחנה אימונים בעין יהב. ב"אנדיור" יש כמה חברים וחברות המתאמנים כעת לתחרות איש הברזל שתתקיים בסוף חודש יוני, באוסטריה, או זו שבסוף יולי, בשווייץ. המחנה בוודאי מותאם לצורכיהם, אף שגם שאר המתאמנים, כולל אלו שאין להם כרגע מטרה קרובה, ואני בכללם, מצאו בו עניין.

מחנה האימונים נמשך מיום חמישי ועד שבת, אך אני יצאתי ליומיים בלבד – חמישי–שישי. לשמחתי, גם סוניה החליטה לצאת למחנה מקוצר, כך שנהניתי גם מזמן איכות אִתה וגם מטרמפ שנתנה לי, הלוך וחזור, ובנדיבותה – מן הבית ועד הבית.

מאחר שסוניה ואני הסתפקנו בריצה, ולא הגענו לאימון הרכיבה שהחל בשעות הבוקר, הרשינו לעצמנו להתעורר בשעה מאוחרת יחסית, שערורייתית כמעט, בסביבות 6:00 בבוקר. הגענו בנחת לבית ההארחה "בין עצי התמרים", שכשמו כן הוא – פינת חמד בצל עצי תמרים. "אתן מהקבוצה של רן שילון? איזה כיף לכן!" אמר לנו הבחור החביב שהשיב לנו בנייד וכיוון אותנו לבית ההארחה משער המושב. היינו הראשונות להגיע וסקרנו את הסביבה בסקרנות ובהנאה.

מאוחר יותר הגיעו גם רוכבי האופניים, מיוזעים ועייפים, ובהם חברותינו לחדר, מרינה ותמר. כן, בחרנו להיות ארבע בחדר, בבחינת "כל המרבה – הרי זה משובח". בילוי בחברת חברות יקרות שנעים לי בחברתן הוא אחד הבונוסים הגדולים של מחנה האימונים.

כחום היום

לאחר התארגנות מהירה יצאנו כולנו (למעט רן, שטען בחיוך מתגרה שהוא צריך "להגות" ולתכנן את המשך המחנה…), בשעה 16:45, ל"ריצת אִקלום" של שלושת רבעי שעה באזור המושב. כפי שהבטיח רן, היה חם. שפכתי מעט מים על ראשי מבקבוק המים שנשאתי, אך אלו התגלו כחמים מדי. ריצה בחום כזה היא חוויה חדשה בשבילי. משמח לגלות שאפשר לרוץ גם בחום, אף שהרבה פחות נעים לעשות זאת.

מחנה אימונים עין יהב-מתיחות

מתיחות לאחר הריצה, מחנה אימונים עין יהב

ריצת לילה ואור מן ההפקר

לריצת הלילה – מ- 2:30 ועד 5:30 בשטח, בנחל נקרות – הצטיידנו בפנסי ראש. "המהירים, הנפלאים והנהדרים ירוצו אִתי" אמר רן, "והמהירים יותר ירוצו עם פיני". הצטרפתי לקבוצה השנייה, לאחר שווידאתי שאיני הבת היחידה בה. חוי וכרמית הרהיבו עוז להצטרף אליה. איזה הבדל בין ריצת היום לריצת הלילה! הלילות בערבה קרירים ונעימים, אידאליים לריצה. רצנו סמוך לראש חודש, כך שלא נהנינו מירח מלא. "לא זכיתי באור מן ההפקר" כתב ביאליק, אך אני דווקא כן. מאחר שחשתי שהפנס שלי מכזיב, ואינו עושה את מלאכתו כראוי, השתדלתי לרוץ לצד רצים אחרים, כך שאהנה מאורם. כאשר עצרנו לבסוף, התלוננתי בפני החברים על הפנס שלי, שאינו מאיר כהלכה. רז פתר את זה הרז: פשוט, שמתי אותו הפוך. מכאן ואילך גם הפנס שלי תרם את תרומתו הצנועה למשחקי האור בחשכה. "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן" לא יכולתי שלא להיזכר בשיר חנוכה למראה אורות הפנסים שהתלכדו זה עם זה בקרקע.

מחנה אימונים עין יהב-קבוצה שנייה-ריצת לילה

מישהו לרוץ אתו

לצדנו רץ כלב מעורב גדול. דאגתי לו. למי הוא שייך? האם יחזיק מעמד כל הריצה? ואם יתעייף וירצה לחזור – האם יידע את הדרך? "מישהו יודע מהו הגזע של הכלב הזה?" שאלתי את החברים. "כלב ערבה", הציע אריק.

לפתע ראינו את הקבוצה השנייה רצה מולנו. היה זה מחזה מרהיב לראות אותם מתקרבים בחשכה ומעל לראשיהם מרצדים אורות הפנסים. התברר ש"התברברנו" בדרך ולכן זכינו בפגישה אתם (וב"שטיפה" מרן). "פולקע!", קראה חן, אחת מבעלי הצימרים שבהם שהינו, ששימשה כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה. "כל הכבוד לך! רצת עם הקבוצה המהירה יותר?", אמרה וליטפה את ראש הכלב. התברר ששם הכלב פולקע, ושהוא שייך לחן. הייתי בטוחה שמכאן ואילך הוא ימשיך לרוץ לצדה, בקבוצה השנייה, אך להפתעתי, הוא בחר להמשיך אתנו. ראיתי בכך מחמאה, וחשתי אחריות כלפיו. כאשר עצרנו, מצצתי מים מקשית תיק המים שלי, קיערתי את כפות ידיי ונתתי לו ללקק מהן את המים. כך כמה פעמים, וגם אריק עשה כמותי, עד שנוכחנו שפולקע שתה לרוויה. לאחר מכן נעשה תיק המים שלי לקל הרבה יותר, באופן מדאיג מעט. "רואים שאת נהנית מפולקע", אמרה לי כרמית בחיוך ממזרי.

לקראת סיום הריצה פגשנו שוב את הקבוצה השנייה. "כיף, כיף, כיף!" השבתי לרן, שהתעניין איך עוברת עלי הריצה, והתכוונתי לכך. ריצות ליליות בשטח הן מהריצות האהובות עלי במיוחד, כפי שהתברר לי במרוץ הר לעמק.

התברר לי שסוניה סובלת מכאבים עזים ברגלה ואף על פי כן היא ממשיכה לרוץ. בדיעבד, לאחר המחנה, התברר שיש לה פגיעה במיניסקוס, האורתופד חושד שמדובר בקרע, כך שלצערי היא תהיה מושבתת מריצה בזמן הקרוב. מה שגורם לזמן האיכות שביליתי אִתה לקבל ערך מוסף. החלמה מהירה, סוניה!

כאשר נכנסנו בשער הכניסה לעין יהב, כמה מכלבי המושב קיבלו את פנינו בכשכושי זנב נמרצים, אך לא יכולתי שלא לסנוט בהם על כך שבהשוואה לפולקע הנמרץ, שבילה את הלילה בריצה, הם בטלנים גמורים.

יפה זריחת השמש ללב שמח

הריצה אמנם הסתיימה, אך מרינה הציעה שנמשיך לרוץ, כדי לצפות בזריחה. הצטרפתי אליה בשמחה (משום מה לא נמצאו קופצים אחרים על ההצעה). חן הדריכה אותנו לאן לרוץ. חלפנו על פני חממות שהסתירו את הרקיע וחששנו שנחמיץ את הרגע. אך לפתע נגמרו החממות, והשמים נגלו לעינינו. הוקל לנו לגלות שהשמש עדיין לא עלתה. בעודנו משוחחות בקרבת נפש עלתה לפתע השמש, כבמטה קסם, בבת אחת, ובמהירות רבה קבעה את מקומה בשמים, כמו מכריזה: "הנני! ואני כאן כדי להישאר". שמחנו שלא החמצנו את המראה היפה הזה. מרינה סיפרה לי שבארגנטינה, ארץ מולדתה, השמש זורחת בים. נזכרנו שתינו בנסיך הקטן שטען ש"יפה שקיעת השמש ללב עצוב". ובכן, גם זריחת השמש יפה, ואני מעדיפה לצפות ביופי הזה – של השקיעות ושל הזריחות כאחד – בלב שמח.

כמה מדבר אל לבי שירו של נתן זך, "אני רוצה תמיד עיניים", שאביא כאן את הבית הראשון שלו:

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

 פרידה חמה

לא היה לנו ממש זמן לנוח לאחר ריצת הלילה וארוחת הבוקר, וכבר יצאנו לריצת בוקר של שעה, סמוך לגבול עם ירדן. אך אין להתלונן. לעומת הרצים, אלו שבחרו לרכוב יצאו לרכיבה של כמה שעות. חן, שרצה אִתנו, סיפרה לי שפולקע עודנו תשוש מריצת הלילה ופשוט רובץ בצל ואוסף את כוחותיו. אותו לרן! או שמא פולקע הוא מחוץ לתחום שליטתו של רן?

לפתע נזכרתי ששכחתי למרוח על עצמי קרם הגנה מפני השמש. בהחלט לא נבון. השמש הייתה חזקה מאוד, גם אם חן טענה ש"היום דווקא יום נעים, יחסית". כאשר עצרנו בצל אחת החממות לחכות לאחרונים, סיפרתי למרינה על המחדל הזה שלי, ולהפתעתי היא שלפה מחגרותה קרם הגנה לפנים. רווח לי במידה רבה.

נראה היה לי שכולנו שמחנו לסיים את הריצה החמה הזו ולחזור למתחם החדרים. אך אולי טעיתי, כי זמן קצר לאחר מכן ראינו את אילן פריש יוצא לריצה נוספת, לבדו. איש איש והנאותיו. לפי בקשתנו, הדריכה אותנו גליה בביצוע מתיחות. גליה שימשה אף היא כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה.

לאחר סיום ריצת הבוקר הזו של יום שישי סיימנו למעשה סוניה ואני  את החלק הספורטיבי של המחנה, אך עדיין יכולנו ליהנות מהחלק החברתי – קרי מחברתם של שאר החברים והחברות. לאחר מנוחה קצרה וארוחת צהריים נפרדנו בצער מלוּוה בהקלה משאר החברים, וחזרנו לגוש דן, סלינו מלאים בחוויות, אוויר המדבר עודנו ספוג בגופנו, נופיו צרובים בתודעתנו ורחשי חיבה וידידות מחממים את לבנו.

פורסם בקטגוריה ריצה | 11 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: לרוץ בשביל המסר – מרוץ Meatless Monday

ככל הנראה לא היה עולה על דעתי להשתתף במרוץ שאורכו חמישה קילומטר בלבד, לולא היה מדובר במרוץ עם מסר – מרוץ Meatless Monday שארגנה מיקי חיימוביץ'.

 

על יוזמת Meatless Monday

במקור, הבשורה של יום ללא בשר יצאה מעיריית גנט שבבלגיה בשנת 2009, והתפשטה לערים נוספות בעולם. ליוזמה נרתם אחד הצמחונים הידועים בעולם, פול מקרטני, שהשיק עם בנותיו קמפיין בין-לאומי בשם "Meatless Monday", ובו נקרא הציבור שלא לצרוך בשר בימי שני.

המחשבה העומדת מאחורי היוזמה היא שכל צמצום בצריכת הבשר מביא תועלת משולשת: תועלת בריאותית, בשל הסכנות הבריאותיות שבצריכת בשר – התקפי לב, טרשת עורקים סוגים רבים של סרטן ועוד; תועלת סביבתית, שהרי תעשיית הבשר (ולמעשה תעשיית המזונות מן החי כולה) גורמת נזק סביבתי עצום, כפי שנחשף למשל בדו"ח האו"ם מ-2006: "צלו הארוך של משק החי"; ולצד אלה תועלת לבעלי החיים – צמצום צריכת הבשר פירושה פחות בעלי חיים הנרצחים כדי להעלותם על הצלחת.

 

עם החבורה – מימין לשמאל: סוניה מנדלוביץ, יעל שמש, אנדריאה שיפר, שגיא פרידמן וחוי זוסמן

מיקי חיימוביץ', צמחונית ותיקה, החליטה לייבא את היוזמה של Meatless Monday לישראל ואף השיקה אתר בשם זה.

במסגרת קידום הרעיון היא אף ארגנה את מרוץ Meatless Monday Run, חמישה קילומטר של ריצה למען עולם בריא יותר, בפארק הרצליה.

כטבעונים ­– האם לשתף פעולה?

כללית, נראה לי שהיוזמה התקבלה בברכה בקהילת הטבעונים, שהרי עד שנגיע לעולם האידאלי, שבו לא ינצלו בעלי חיים ולא יצרכו מוצרים מן החי, יש לברך על כל צמצום בצריכת הבשר ולעודד את הגברת המודעות לנזקיו. ובכל זאת, עלתה השאלה האם נכון לעודד יוזמה שהיא כה רחוקה מהמצב שאליו אנו שואפים? הרי רוב האנשים ממילא אינם צורכים בשר בכל יום, והרי זה כאילו יצאנו בקריאה: הימנעו מרצח ומאונס, פעם אחת בשבוע. ומה באשר לשאר המוצרים מן החי? ובכל זאת, ההבטחה שנכתבה בדף המרוץ שהכיבוד יהיה טבעוני, העובדה שאריאל רוזנפלד, רץ טבעוני בעל הישגים מרשימים, נבחר כפייסר של 20 דקות (ואגב, עמד במשימה בדיוק מופתי, "על השנייה"), וההרצאות שבסיום המרוץ, שאליהן אתייחס בהמשך – הביאו אותי למסקנה שיש ערך בהשתתפות במרוץ, שפניו לטבעונות.

 

חברה מעורבת – אוכלי בשר, צמחונים וטבעונים

הגעתי למרוץ עם חברתי הטובה, סוניה, שאמנם עדיין אינה צמחונית-טבעונית, אך כבר קיבלה החלטה לצמצם משמעותית את צריכת הבשר, מסיבות מוסריות. מעט אחרינו הגיעו חברתנו הצמחונית, חוי, וחברתנו ה"כמעט טבעונית" אנדריאה. והנה – כמה משמח – גם שגיא פרידמן, המכונה "ספידי" בשל מהירותו הרבה. שמחתי לשמוע ממנו שכעת התזונה הטבעונית שבה בחר באה לו בקלות רבה (שגיא סיים את המרוץ שמיני). חיש מהר פגשנו גם את המאמן הראשי והבעלים של "אנדיור", רן שילון. לאחרונה, רן פונה יותר ויותר לתזונה טבעונית, מסיבות בריאותיות, כפי שהוא טורח להדגיש ("אני לא טבעוני, אני פשוט לא צורך מוצרים מן החי" – כך רן), וכן את ד"ר טלי גולדשמיד, מרתוניסטית טבעונית מסיבות מוסריות, המלמדת קורס במכללת ספיר על יחסי אדם-חיה. לאחרונה פרסמה טלי מאמר חשוב ומעניין בשם "טבעונות עכשיו" . והנה עוד מרתוניסט טבעוני שהכרתי במרוץ הר לעמק – אלון אדלר. אני מניחה שמספר הטבעונים בקרב הרצים גדול, ומצטערת שרובנו, כולל אני, לא טרחנו לזהות עצמנו ככאלה. ממה שהספקתי לראות, רק אמיר קאופמן, שהקים את קבוצת הריצה "טבעונים חסרי מנוח" וקבוצת הפייסבוק הנושאת אותו השם – שהיא בית לטבעונים העוסקים בספורט, נהג כהלכה, בכך שלבש חולצה שהמסר שלה זיהה אותו כטבעוני. בפעם המי יודע כמה אני אומרת לעצמי, שאני חייבת להוסיף פרטי לבוש (חולצה או כובע) שיזהו אותי כטבעונית, כדי להעביר את המסר שאנו – הטבעונים הרצים – בהחלט על המפה.

מרוץ שני צמחוני-עם החבורה

עם החבורה: סוניה מנדלוביץ, יעל שמש, אנדריאה שיפר, שגיא פרידמן וחוי זוסמן

על מו"מ עם המאמן ועל המרוץ עצמו

התייעצתי עם מאמני, אילן פריש, אם לקיים את אימון הבוקר הקבוצתי התובעני, אף שבהמשך היום אשתתף במרוץ. אילן השיב לי שאין זה מרוץ מטרה שלי, אלא ריצה בשביל המסר ובשביל הכיף, ולכן אין סיבה שאדלג על האימון בבוקר. "אך אם בכל זאת חשובה לך התוצאה, את יכולה שלא להתאמן בבוקר. אבל במקרה זה אני מצפה שתרוצי את המרוץ בפחות מ-25 דקות", קבע. אולם אני חששתי, שלמרות אימוני המהירות שאילן נותן לי לאחרונה, לא אוכל "לספק את הסחורה". העדפתי שלא תהיינה לו ציפיות ממני, ולכן החלטתי להתייצב כרגיל לאימון הקבוצתי ולא להתחייב על זמנים באשר למרוץ. ובכל זאת, הייתה לי ציפייה חרישית מעצמי שאצליח לרוץ בקצב שהורה לי אילן והשתדלתי לרוץ מהר. במהלך המרוץ ראיתי את אמיר קאופמן חולף על פניי בקלילות בעודו זורק מילת עידוד, והתבוננתי בגבו המתרחק ממני במהירות. הוא נראה לי מרחף כאשר עקף את הרצים האחרים בקלות נטולת מאמץ, משאיר אותם להתבונן בגב חולצתו, שם נכתב באותיות של קידוש לבנה: Vegan Warrior. היה זה מחזה מרנין.

מרוץ שני צמחוני 2013

יעל שמש במרוץ Meatless Monday

המשכתי לרוץ. היה חם. הזעה חדרה לעיניים וצרבה אותן. מי אמר שמרוץ של חמישה קילומטר הוא מרוץ קל? אם מנסים לרוץ אותו מהר, הוא יכול להיות קשה יותר אף ממרתון. שמחתי להיווכח שרצתי את המרוץ ב-24 דקות בדיוק. מיהרתי לדווח זאת לאילן ולרן, ולקטוף את המחמאות שחשתי שמגיעות לי, בגין ההשתדלות.

 

יותר ממרוץ – הרצאות בשבחי התזונה הטבעונית

לאחר המרוץ התקיימו שתי הרצאות על תזונה. רותי פינק, דיאטנית קלינית טבעונית, הבהירה כי תזונה צמחונית, ויותר מכך תזונה טבעונית – מפחיתה את הסיכון למחלות מטבוליות כמו סוכרת, סרטן ומחלות לב. ניר פינק, דיאטן רצים וספורט הוא טבעוני ורץ בעל הישגים (סיים את המרוץ שישי ב-18.31 דקות ואת האירוע כולו קינח בריצת שחרור של 13 ק"מ ביער בן שמן). הוא הבהיר בהרצאתו שניתן להיות אתלטים צמחונים וטבעונים בלא חשש מירידה ביכולת הגופנית, ושבאכילה מאוזנת ניתן לספק לגוף את כמות החלבון והברזל הרצויה. אז זהו בהחלט ערך מוסף נוסף של מרוץ כזה.

טעמו החמוץ של החלב

לאחר כל השבחים הללו, קצת לא נעים להוסיף נימה של ביקורת. ובכל זאת אני מבקשת להצביע על מה שהפריע לי ולרצים טבעוניים אחרים. אף שהובטח כיבוד טבעוני, חולקו בערכות הרצים חטיפי אנרגיה המכילים חלב. והרי בקלות ניתן למצוא חטיפי אנרגיה "כשרים למהדרין" מבחינה טבעונית, בלא כל מוצרים מן החי. מפעם לפעם אני יוצאת בפוסטים שלי בקריאה למארגני מרוצים באשר הם לקחת לתשומת לבם את אוכלוסיית הרצים הטבעונים, ההולכת וגדלה ללא הרף, כאשר הם מתכננים את הכיבוד. אז על אחת כמה וכמה שאני מצפה ממארגני מרוץ Meatless Monday  להתחשבות כזו ברצים ובבעלי החיים כאחד. לתשומת לב המארגנים – למרוץ הבא.

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

הישג לטבעוניות – חצי מרתון במרוץ המוזיקה ראשל"צ (3.5.2013)

בלא התרגשות וּבלא ציפייה

באופן די מוזר היה מרוץ ראשל"צ המרוץ הראשון שלא התרגשתי לקראתו. נרשמתי ברגע האחרון, רק משום שביום האחרון של ההרשמה נודע לי שביום המרוץ לא יתקיים אימון קבוצתי של "אנדיור". בחרתי לרוץ חצי מרתון כתחליף לאימון הקבוצתי, וכך גם התייחסתי למרוץ. הבהרתי למאמני, אילן פריש, שימות הקיץ החמים אינם מיועדים מבחינתי לשיפור תוצאה. מלבד זאת, חלף רק שבוע מאז שרצתי 39 ק"מ במרוץ מהר לעמק. "זה לא מרוץ מטרה שלך, אז רוצי בשביל הכיף. אם יתחשק לך להגביר, הגבירי", השיב לי, וכך בדיוק התכוונתי לעשות.

בדיעבד אני שמחה על כך שלא עלה בדעתי שיש לי סיכוי לזכות בגביע במרוץ זה, משום שכך הייתה כל ההתנהלות שלי רגועה. ערב לפני כן נפגשתי עם בנות הגרעין שלי ועם שניים מבני הגרעין שהסתננו לפגישה, פגישה שכולה נוסטלגיה וצחוקים וכמובן הרבה אוכל, כולל אוכל טבעוני משובח. לא הקפדתי לאכול "נכון" וללכת לישון בזמן לכבוד המרוץ שבפתח. כך זכיתי ליהנות מחברת חברות וחברים יקרים, שלפני 30 שנה היו חיינו שלובים זה בזה. התרגשתי לשמוע מזהבה שבהשראתי היא החלה לרוץ בשדות הקיבוץ. הצעתי לענת להצטרף לריצות של זהבה, ולזהבה המלצתי להצטרף לקבוצת ריצה.

פצועות ונחושות וגיבור אמִתי

הגעתי למרוץ עם כרמית, שגם דאגה לאסוף בשבילי את ערכת הרץ. הגענו מוקדם, ושמחנו לפגוש במגרש החנייה חברים נוספים מ"אנדיור" – איציק ואיתן ודיאנה ודרור. דיאנה המהירה סיפרה שהיא פצועה, שכואב לה אפילו כשהיא הולכת, ולכן היא מתכוונת לרוץ לאט במרוץ הזה. דיאנה? לאט? קשה לי לדמיין זאת. במתחם המרוץ פגשנו גם את חוי, ידהּ מגובסת בעקבות נפילה מהאופניים בניסיון שלא לפגוע בהולכי רגל שפלשו לשביל אופניים. והנה גם מירב מרום, שלמרות פציעה כואבת – דלקת ברצועה – החליטה שהגיע הזמן להגשים את חלומהּ להשתתף בחצי מרתון, והתייצבה למרוץ מלווה במשככי כאבים ובאישהּ המודאג. לפתע ראיתי מרחוק ספורטאי מתנהל במהירות בכיסא גלגלים. הבנתי שזהו המאמן אבי דה-פילוסוף, שנפצע בתאונת אופניים בנס הרים ונעשה לנכה, אך לא ויתר על המקום של הספורט בחייו אלא הציב לעצמו אתגרים חדשים ומאתגרים, וביניהם – השתתפות באולימפיאדת הנכים. לו רק הייתי קרובה אליו הייתי אומרת לו עד כמה הוא מעורר השראה והשתאות.

חבורת "אנדיור" צוהלת לקראת המרוץ

ריצה עם פייסר וחבטות בלון

כאשר ראיתי את הפייסרים (מכתיבי הקצב) בתחנת ההזנקה, החלטתי לנסות לרוץ עם אחד מהם. התלבטתי קלות אם לרוץ באזור הנוחות עם הפייסר של השעתיים או לאתגר עצמי ולנסות לרוץ עם הפייסר של 1:55. מאחר שבסופו של דבר מזג האוויר היה דווקא נוח למדיי, החלטתי לטובת האפשרות השנייה מתוך מחשבה שתמיד אוכל לחזור בי, להאט ולהצטרף לפייסר של השעתיים. אבל הקצב האִטי בתחילת המרוץ גרם לי לעזוב את הפייסר ולרוץ קדימה. לזמן קצר רצתי לצד אילן וכרמית, אבל הקצב שלהם היה מהיר מדי עבורי. לפתע נתקלתי בפייסר של 1:50. החלטתי לנסות לרוץ אתו ככל שאצליח. רצתי מאחוריו ודווקא נהניתי מהבלון שלו שחבט בפניי, משום שפירוש הדבר הוא שאני עדיין חלק מהקבוצה. אבל לאחר שעברו 11 ק"מ כבר לא הצלחתי ליישר קו עם הקבוצה ורצתי לבדי. מצד אחד ציפיתי לראות את הפייסר של 1:55 מגיע אלי, כך שאוכל לנסות להצטרף אליו, ומצד אחר שמחתי שזה עדיין לא קורה. נשאלתי לאחר המרוץ אם אכן הנוכחות של המוזיקה הייתה כה משמעותית במרוץ. ובכן, רק בתחילתו ובסיומו. לאורך המרוץ היא כמעט שלא הורגשה, ודאי לא יותר מאשר במרוצי הלילה של נייקי.

 יעל שמש במירוץ המוזיקה, ראשל"צ

לרוץ בערפל

הערפל הוסיף לקסם של הריצה, אף שגרם ללחות גבוהה ולהזעה מוגברת. מסלול הריצה, שעבר גם ליד חולות ושטחים פתוחים, היה יפה בעיניי. רצתי בערפל, תרתי משמע. בשל רשלנות שלי, לא הבחנתי ששעון הג'י-פי-אס שלי אינו מכוּון על מדידת זמן, וגם לא שמתי לב מתי התחלנו לרוץ. אבל הנתונים שכן סיפק לי הג'י-פי-אס היו מרחק ומהירות ממוצעת. התברר לי שאיני מצליחה לשמור על קצב הריצה. את החצי הראשון רצתי במהירות ממוצעת של 11.4 קמ"ש, אך בהמשך ראיתי שהמהירות ירדה ל 11.3 ובסופו של דבר צנחה ל 11.2. כרגיל, שוב התחלתי מהר מדי. מפעם לפעם עודדו אותנו תושבי ראשון לציון. שתי בחורות חביבות קראו קריאות עידוד, ואחת מהן הציעה לחברתה: "זהו מרוץ המוזיקה, אז בואי נשיר להם שיר". איני יודעת אם פצחו פיותיהן בזמר, משום שבעודן מתלבטות לגבי השיר שבו תבחרנה המשכתי בדרכי.

תחרות סמויה

לקראת סיום התפתחה תחרות סמויה ביני ובין אחת הרצות שהתגלתה כיריבה ראויה. "דמייני לעצמך שהיא בקטגוריית הגיל שלך ואתן נאבקות על הפודיום", אמרתי לעצמי בלבי והגברתי קצב. יש צד מהנה בתחרות הלא רשמית הזו, ואני משוכנעת שהביצועים של שתינו השתפרו בעקבותיה. שמחתי לפגוש לפתע את טל בר דוד, מאמן ב"אנדיור". הוא עמד בצד הדרך לאחר שסיים את מקצה 10 הק"מ, קרא בשמי והוסיף מילות שבח. וכמוהו גם ציפי, שהגיעה ללוות את חברתה מירב בקילומטרים האחרונים של הריצה.

סיום

איזו שמחה היא להגיע לשער הסיום ובלא שאפגוש את הפייסר של 1:55. אם אכן רצתי בפחות מ 1:55, שיפרתי את השיא האישי שלי. אך התגנב ללבי חשש שמא הפייסר לא עמד בזמן שקבע לעצמו. לא הייתה לי אפשרות לברר זאת בשלב הזה. פגשתי בהתרגשות את אחי, אלון, שהחל לרוץ לא מזמן ושרץ לראשונה בחייו במרוץ של 10 ק"מ, ואת גיסתי גל, שהגיעה לעודדו. אלון שמח שהצליח לרוץ בפחות משעה, ואני כמובן שמחתי אתו והתגאיתי בו. לצערי, גם במרוץ ראשון לציון לא הייתה התחשבות ברצים הטבעונים והכריכים שחולקו (טונה וגבינה) הכילו כולם ניצול של בעלי חיים. מה מסובך כל-כך בהכנת כריך טחינה?

יעל שמש ואלון שמש במרוץ המוזיקה, ראשל"צ.

גביעים

במקום ראשון כללי זכתה חברתנו לקבוצה, דיאנה עידו. כן, אותה דיאנה שסיפרה לנו הבוקר שהיא מתכוונת לרוץ לאט בשל הפציעה שלה. התגאינו בחברתנו והרענו לה ממושכות. שמחתי לגלות שבמקום השני הכללי זכתה שירי בן עמי המקסימה, מאמנת הריצה הטבעונית שראיינתי בעבר. הייתי כה גאה בה, ועדיין לא ידעתי שלטבעונית נוספת שהשתתפה במרוץ מגיע גביע, גם אם בשל הישג צנוע בהרבה – מקום ראשון בקטגוריית גיל. אחי אלון הוא זה שמצא את הנתון הזה בשבילי ולא פחות משמח מלגלות שמגיע לי גביע היה לגלות שרצתי 1.53.25 ובכך שיפרתי את השיא שלי לריצת חצי מרתון בשתיים וחצי דקות. בונוסים בהחלט משמחים למרוץ שאליו התייחסתי כאל תחליף לאימון קבוצתי.

יעל שמש עם גביע למקום ראשון בקטגוריית גיל

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

מרוץ השליחים הר לעמק 2013 – ניצחנו!

ניצחון מתוק

למקומות… היכּון… צא!!

איזו התרגשות! הקבוצה שלי ניצחה במרוץ הר לעמק!

כלומר – במרוץ למרוץ.

האירוע המרגש אירע לפני כמה חודשים, ביום ההרשמה, עת התייצבה סוניה חדורת לוח לחימה וחמושה במחשב ביתי ובמקלדת, והצליחה לגבור על רבים וטובים, ולרשום את קבוצתנו למרוץ השליחים הר לעמק, שהוא מרוץ בשטחים פתוחים לאורך כ-215 ק"מ, ממורדות הר החרמון ועד עמק יזרעאל. במהלך ההרשמה, שנסגרה 14 דקות לאחר שנפתחה, חוותה סוניה רגעים דרמטיים של קריסת האתר, שלא עמד במתקפת ניסיונות ההרשמה אליו. הבנתי את גודל ההישג שלה כאשר קראתי בפורום של אתר הר לעמק תלונות ומענות וקריאה להחרים את המרוץ (כן, בטח…) מאת כל אלו שלא הצליחו להירשם חרף כל מאמציהם. "מזל של מתחילים", הצטנעה סוניה.

סוניה מתגברת על כל הקשיים

הדביבונים באים

כאשר תחקרתי את רן שילון על המרוץ הזה, השיב לי שהוא יכול להיות חוויה נפלאה, אבל גם סיוט ממושך, והכול תלוי בדינמיקה שנוצרת בין חברי הקבוצה. הוא העיד שהוא מכיר חברויות של שנים שהתפרקו בעקבות המרוץ. כפי שהבהיר, עלול להיווצר מצב שבו כמה מחברי הקבוצה תחרותיים מאוד, ובאים בעיקר כדי לקבוע תוצאה טובה ואילו אחרים באים בשביל החוויה, ולפיכך הפיצוץ הוא כמעט בלתי נמנע. עצתו הטובה הייתה לתאם ציפיות בין כל חברי הקבוצה.

ואכן, בפגישה בביתם של סוניה ודוד נערכה שיחת תֵּאום ציפיות שבה הסכמנו בינינו שיחסים חבריים וטובים בין חברי הקבוצה חשובים הרבה יותר מאשר התוצאה.

שם הקבוצה נבחר באותה פגישה, כמעט בהיסח הדעת. מאחר שסוניה ודוד שימשו באותה עת משפחת אומנה לכלבה ולארבעת גוריה (ובסופו של דבר אימצו הן את האם והן את אחד הגורים), וסוניה הציגה בגאווה את הגורים, שאותם כינתה בחיבה "דביבונים", דבק השם דביבונים בקבוצתנו.

הרכב הקבוצה ידע כמה שינויים והתקבע סופית כשבועיים לפני המרוץ: ציפי בר-אל, דרור גרשון, סוניה מנדלוביץ, מיכאל סגל, ערן קאלי, מרינה קריסטל, איילת שמש, יעל שמש. הדביבונים באים!

לקראת המרוץ

"אורזת!" דיווחה לנו סוניה באימייל ששלחה ביום שלישי, והעלתה אצלי את מפלס ההתרגשות גם אם לא המריצה אותי לארוז בעצמי. החצי השני שלנו יצא ערב קודם למרוץ ושכר צימר בצפון הרחוק. שמחתי שסוניה וציפי טרחו לעדכן אותנו בחוויה ושלחו תמונות שלהם.

קבוצה א משתפת בחוויות

הרביעייה שלי הגיעה ביום חמישי, לקראת הצהריים, ברכבו של מיכאל. הנסיעה עברה בנעימים, אף ששוחחנו גם על עניין אידאולוגי עקרוני בשבילי – צמחונות וטבעונות. מיכאל התעניין מדוע איני צורכת ביצי חופש. הסברתי שאף שזה הרע במיעוטו, ביצי חופש אינן פותרות את הרצח המובנה של תעשיית הביצים: השמדת כל האפרוחים הזכרים מזן מטילות, הנחשבים ל"פסולת" מבחינת תעשיית הביצים. הן גם אינן מונעות את קטימת מקורי התרנגולות. שלושת שותפיי לנסיעה גילו אהדה כלפי הרעיון הצמחוני כך שלא הייתי מיעוט נרדף. יתרה מזאת, מתוך התחשבות בי, טרחו והביאו כיבוד טבעוני.

למרבה המזל, מרינה היא מנהלת פרויקטים, והדבר ניכר היטב באופן שבו "תקתקה" את העניינים לפני המרוץ ובמהלכו. בין השאר פתחה שתי קבוצות ב-WhatsApp, הראשונה לכל השמינייה והשנייה לרביעייה שבקבוצתה – מרינה, מיכאל, איילת ואני. רשימות הציוד שהכינה סייעו אף הן. בנוסף, היא הכינה טבלה משוערת של זמני הגעה של כל אחד מהרצים, ואין לי מושג איך, הרצים התאימו עצמם כמעט תמיד לתחזיותיה של מרינה. מלבד זאת, הן מרינה והן איילת התגלו כ-ג'י-פי-אס אנושי, כך שהיינו לגמרי מסודרים מבחינה זו.

 

כחום היום – קטע ריצה ראשון

יום חמישי, שעה 13:00. הנה מגיעה ציפי ומעבירה אלי את הצמיד הירוק! תורי לצאת לדרך ואיחולי ההצלחה של חבריי לקבוצה מלווים אותי. ריצה לאורך אגמון החולה עד לגשר הפקק. חם! איני רגילה לרוץ בשעה כזו ובחום שכזה. הצטיידתי בבקבוק של חצי ליטר מים, ופעמיים שפכתי מעט מהם על ראשי כדי לצנן עצמי. שמחתי לסיים את המקצה וגם שמחתי לגלות, שאני מצליחה לרוץ גם בחום היום, אף שקשה לומר שאני נהנית מכך. לאורך הריצה חיכיתי לרגע שבו תסתיים. מאחר שלא הצטיידתי בשעון ג'י-פי-אס, שאלתי רצים אחרים מדי פעם מהו המרחק שכבר עברנו. סיימתי! 9.25 ק"מ של ריצה בחום… ברוך שפטרני מעונשה של זו.

יעל שמש שמחה להעביר את הצמיד למרינה קריסטל

מנוחה ראשונה

איילת היא אחרונת הרצים בקבוצתנו וכשהיא מגיעה לכפר נחום, סחוטה מהחום ומכאב בטן מציק, מרינה מפנקת את כולנו בארטיקים. יש לנו כארבע שעות מנוחה. במנוחה זו שמחתי לפגוש רץ טבעוני אחר – אלון אדלר – שאותו הכרתי עד כה רק מהפייסבוק. הידד למרוצים המזמנים פגישות משמחות שכאלה. מיכאל, מרינה, איילת ואני מתרגעים, וצופים בהנאה בכנרת ובשחפים החגים מעליה, בעוד חברינו מתחילים לרוץ. אך אנו לא מתעכבים יתר על המידה, כי קבענו איחוד של שתי הקבוצות וארוחה משותפת בתחנת כלא צלמון. אולם פקק בלתי נסבל בדרך לשם אינו מאפשר לנו להגיע במועד. מוותרים בצער על האיחוד ומחליטים על ארוחה נפרדת – בהררית. מיכאל מוצא אזור יפה עד מאוד, פורש מחצלת ודברי אוכל מוּצאים מהמכונית. הציוד להכנת האוכל אמנם נמצא אצל חברי הקבוצה השנייה, אך מה את נבהלת? יש איילת! את איילת, אשתו של מיכאל, אני מכירה מחדר המורים באוניברסיטת בר-אילן, שכן היא מרצה לתלמוד. היא ציידה את מיכאל בכמות מסחרית של פסטה טבעונית, וכולנו נהנים ממנה ומהללים את איילת. הזמן חולף חיש מהר. למעשה, הזמן החולף במהירות הוא מוטיב חוזר במרוץ הזה, למעט זמן הריצה בחום היום, שדווקא התנהל בעצלתיים, כאילו גם הוא מותש מהחום. זהו – הגיע הזמן לעזוב את המקום היפה הזה, לארוז את הפקלאות ולצאת לסיבוב שני של ריצה.

מנוחה נעימה בהררית. מימין לשמאל: מרינה קריסטל, יעל שמש ואיילת שמש

ריצת לילה והג'סטה של יריב – קטע ריצה שני

יום חמישי, שעה 20:21: קטע ראשון של ריצת לילה, איזו התרגשות! 11.5 ק"מ מעראבה/אבטליון להושעיה. מצוידת בפנס ראש, אפוד זוהר ונצנץ אני מתייצבת בתחנת ההחלפה, שבה אני פוגשת את האיש האהוב והנדיר שלי, יריב גלבוע, חמוש באופניו. יריב, שידע שאני חוששת לאבד את דרכי בלילה, התנדב לרכוב לצדי את קטעי הלילה. הוא הגיע באוטובוס לצומת המוביל, ומשם רכב עד תחנת ההחלפה. העובדה שיריב מתלווה אלי מפיחה בי אומץ להתנתק מקבוצת רצים שהתחלנו יחדיו את הריצה ולשעוט קדימה, אף שהעין אינה קולטת רצים נוספים במרחק סביר. הפנס הגדול שהביא יריב התקלקל, וכך קורה שאני מאירה לו את הדרך, ולא להפך. אבל הנוכחות שלו מרגיעה אותי. "כן, כן, רוצי! סבתא שלי הייתה רצה מהר יותר!" "מדרבן" אותי יריב, ומשתף אותי בתובנה שמי שבאמת יכול לומר משפט כזה הוא הנכד של אסתר רוט-שחמורוב. לאחר הריצה בחום היום – כה נעים לרוץ בקרירות הלילה. נכון שבטעות נכנסתי לשתי שלוליות, אבל זה לא פוגע במצב הרוח הטוב. קרקור הצפרדעים מוסיף לאווירה הקסומה, ורק חבל לי שאיני רואה את הנופים, בשל החשכה. אני מגיעה לתחנת ההחלפה בחיוך גדול. "כיף!" אני משיבה לשאלה "איך היה?"

מחכים לי בעודי רצה בלילה. מימין לשמאל: איילת, ערן, מרינה, דרור, סוניה, ציפי ומיכאל

פנצ'ר

לאחר סיום קטע הריצה השני אני נפרדת בתודה מיריב. הוא אמור להמשיך לרכוב בכביש עד סמוך לקטע הריצה השלישי והאחרון שלי, שם יישן ויתייצב בזמן לרכוב לצדי. כאשר אנו מתפנים מהתחנה אנו פוגשים בו ברמזור עם אופניו. חבריי לקבוצה מתפעלים מהג'סטה שלו. "זה לא שאתם מכירים זמן קצר, והוא צריך להרשים אותך, אתם כבר הרבה זמן יחד". אבל מי שמכיר את יריב כמוני יודע שאין לו צורך להרשים אף אחד. הוא פשוט נענה למצוקה שלי ואולי גם ראה בכך הזדמנות להרפתקה בשבילו. אנו ממשיכים בנסיעה לתחנה הבאה, לאסוף את מרינה, והנה טלפון מיריב. יש לו נקר בגלגל, והוא תקוע במקום חשוך. רק באור יום יוכל לתקן את הנקר, ומשום כך לא יוכל ללוות אותי בתחנה הבאה שלי. אני מרגיעה אותו בכל הקשור אלַי. כעת, לאחר קטע הריצה הקודם, שבו ראיתי עד כמה השבילים מסומנים ובאמת אין כל סיבה שארוץ לאיבוד, כבר איני חוששת לרוץ לבד (טוב, זה לא לגמרי מדויק. חוששת, אבל פחות). אין רע בלי טוב. לפחות יריב לא יצטרך להתעורר בסביבות 3:00 בבוקר ללוות אותי, ויוכל לישון עד אור יום.

מנוחת הלוחמים

כל חברי הקבוצה נהנו מריצת הלילה. לאחר שסיימנו את חלקנו והעברנו את הלפיד (כלומר, צמיד המרוץ) לחצי השני שלנו, הגיע הזמן לפרוש למנוחה בצימר שהזמין לנו מראש ערן, ממש סמוך למקום שבו סיימנו את המקצה – בבית לחם הגלילית. אנו מתפעלים מהבחירה. פוגשים בשמחה את ציפי, ערן ודרור, שעומדים לצאת לדרכם, לאחר שהקפיצו את סוניה לתחנת ההחלפה. הצימר גדול ונעים, ובו שני חדרים (מיכאל זכה לחדר משלו), ואנו מתענגים על המטעמים שהשאירו לנו חברינו, שנחו בו לפנינו. עוגה טבעונית טעימה להפליא ואורז בעלי גפן שהכינה ציפי ופסטה טבעונית מצוינת שהכין דרור. כמה מרענן לחלוץ את נעלי ריצת השטח, להתקלח וללבוש בגדים נקיים. אי-אפשר לדבר על שינה של ממש. הרי לאחר המקלחות והאוכל נותרו רק כשעתיים  להתארגן ולצאת לדרך, ומתוכן לפחות שעה לא הצלחתי להירדם. אך די בכך כדי להטעין את המצברים ולקום רעננים. זה כוחו של האדרנלין.

מנוחת הלוחמות, בעוד סוניה רצה

היקום מתעורר ואני רצה בתוכו

קטע ריצה שלישי ואחרון שלי – יום שישי, 4:20 בבוקר. 10 ק"מ, מקיבוץ הזורע לקישון. עדיין ריצת לילה עם כל הציוד. חשוך, ויריב אינו לצדי. אבל הפעם, בניגוד לשני קטעי הריצה האחרים, כל הזמן ראיתי רצים במרחק מה ממני, או למצער ראיתי אורות אדומים מהבהבים באפלה והיה בכך כדי להרגיע. זאת למרות שבאמת, עם הסימון התכוף והמדויק אין סיבה ללכת לאיבוד. אני רצה בהנאה, והפעם נכנסת רק לשלולית אחת (בכל זאת שיפור) בעודי מקשיבה לקולות הטבע המתעורר לחיים. מלבד קרקורן הקסום של הצפרדעים אני מופתעת לשמוע ציוץ ציפורים, אף שעדיין חשוך לגמרי. "כמה מענג ומשחרר לרוץ בלילה בחיק הטבע. זה בדיוק סוג המרוצים שעלי לחפש" גומלת החלטה בלבי. ובלבד, כמובן, שאין צורך ביכולות ניווט ואין חשש ללכת לאיבוד. מה? זהו? כל כך מהר נגמר המקטע? הנה תחנת ההחלפה. למרות השמחה שהשלמתי את חלקי במרוץ, חבל לי ש… זהו, העברתי את הצמיד למרינה ונגמרה הריצה בשבילי. דווקא נחמד לרוץ עוד ועוד בתנאים אידאליים כאלה.

הדרן לתפארת – לרוץ "בהתנדבות" עם איילת

מאחר שריצות הלילה השאירו בי טעם של עוד, החלטתי ללוות את איילת בקטע המסיים של המרוץ, מכפר החורש לתמרת. בעודנו ממתינות למיכאל, שקיבל עליו לרוץ את הקטע הקשה ביותר במרוץ, שמחתי להכיר את אמיר סנדץ', מרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, אף הוא רץ למרחקים ארוכים (עד כה שלושה מרתונים). הוא זיהה אותי מהבלוג. אני חייבת להודות שנחמד מאוד לגלות שיש לי קוראים סמויים, ועוד מהאוניברסיטה שבה אני מלמדת. הנה הגיע מיכאל שמח ומחויך למרות העלייה הארוכה והקשה שהיה עליו לצלוח בסיום. הצמיד עובר לאיילת ואנו יוצאות לדרך. 8.75 ק"מ שבתחילתם עלייה אך רובם בירידה. איילת, תושבת ראש העין, אינה מתרגשת מעליות ואינה מאטה את הקצב לכבודן. בוקר, עדיין לא חם, והנוף מרהיב ביופיו, כאילו רצנו בשוויץ. אני שמחה בגיוון הזה, שהרי בריצות הלילה, שהיה להן הקסם האפל שלהן, לא יכולתי לראות את הנוף סביבי, והנה כעת הכול פרוש לעיניי ובהיר. חורשות ויערות יפים, פרות גועות ותוהות עלינו לאורך המסלול, פרחיו הכחולים של העולש מנקדים את הדרך. כמה יפה העולם! וכמה נעים לרוץ בחברותא ולהתפעל ביחד מהנוף. הייתה זו ריצת הסיום עם איילת שזיכתה אותי ברגעים של תחושת חופש בלא גבולות ושמחה טהורה שלצדה תובנה: אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם הוא לרוץ בחיק הטבע! לקראת סיום פוגשים אותנו ששת חברי הקבוצה האחרים, וכולנו מלווים בצוותא בריצה את איילת לנקודת הסיום. סיימנו!

מגיעים ביחד לקו הסיום

ארגון למופת אך תחינה טבעונית

אין ספק שמרוץ הר לעמק הוא מרוץ מושקע ומאורגן לעילא ולעילא. כאן המקום להרגיע את כל מי שחושש מהצורך לנווט: החשש מיותר, משום שהמסלול, כאמור, מסומן באופן שאפילו אני לא החמצתי את הסימנים. בסיום המרוץ חיכה לרצים מתחם גדול שכלל גם כיבוד עשיר. ובכל זאת, אני מסיימת בתחינה טבעונית (או אם תרצו – טחינה טבעונית) למארגני מרוצים באשר הם – בשנים האחרונות הולכים ומתרבים הטבעונים, ובכלל זה הרצים הטבעונים, ונראה שהמגמה הזו בעלייה מתמדת. נעריך מאוד אם תתחשבו גם בנו, ובמקום גבינה ומוצרי חלב תספקו לנו חומוס, טחינה או אבוקדו.

אפשר גם אחרת: ארוחה טבעונית

והאם כבר הזכרתי ש… ניצחנו?

המרוץ הסתיים והמטרה שהצבתי לי, לסיים אותו בחיוך, בתחושת חיבה ורֵעות כלפי חברי הקבוצה, ובלי שתתגלענה מריבות בינינו – הושגה בגדול. הכול זרם על מי מנוחות ובנעימים, חשנו נוח זה בחברת זה, וכל אחד מהחברים תרם תרומה משמעותית לחוויה המשותפת. וזהו לדידי הניצחון האמתי במרוץ הנפלא הזה. אז הוא שאמרתי: ניצחנו!

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

טקס הדבקת המדבקה

רוצי חוי, רוצי, וחזרי עם מדבקה

בשעה שאני יושבת מול המחשב וכותבת את השורות הללו (להגנתי, לאחר אימון בוקר מפרך), חברתי חוי זוסמן רצה את המרתון הראשון בחייה, בווינה. הבטחתי לה שאחשוב עליה ואשגר לה אנרגיות חיוביות בזמן הריצה שלה, וזו ההוכחה שאני אכן עושה זאת. "רוצי, חוי! רוצי!". חוי, בעלת החיוך הרחב, הייתה מתוחה וחרדה לקראת המרתון הראשון שלה. למתח שלה תרמה גם העובדה שהיא יצאה לווינה לבד, בלי האיש שלה (מישהו צריך לטפל בילדים הקטנים), ובלא אף מכר נוסף שירוץ אותו המרוץ. אך כפי שאמרה סוניה, "חוי ידידותית כל-כך, שבוודאי תמצא לה שם חברות חדשות". והעיקר – היא תחזור עם הישג מרשים ועם כינוי חדש שהשיגה ביושר – מרתוניסטית, ואולי גם עם המדבקה הנכספת – 42.2.

הולכים ומתרבים חבריי לקבוצה שנהיו למרתוניסטים, ותמונותיהם מטקס הדבקת המדבקה מקשטות את הפייסבוק.

עידית – אושר צרוף וחיוך לכל אורך הריצה

עידית סעד הגשימה חלום ישן, ורצה ב-17.3.13 מרתון ראשון בברצלונה, למרות כל הפציעות שעברה בדרך והניתוח בכף הרגל שעברה בשנה הקודמת. משך הריצה כולה לא מש החיוך משפתיה, והמרתון עבר עליה כחוויה מאושרת, בלי כל כאבים במהלכו ולאחריו. בני משפחתה וחברים קרובים חיכו לה בתחנות שונות של המסלול. בנותיה הכינו לה מראש פתקים לחיזוק הנפש, שאותם החליטו לתת לה כאשר יראו שקשה לה, אך רק בסיום המסלול הגישו לה את כל החבילה. הן הסבירו לה שלכל אורך הדרך היא נראתה "תותחית" ומאושרת מכדי לקבל את הפתקים ההם שנועדו לשעות קושי ומשבר.

עידית, שהצטרפה זה מקרוב לפייסבק הוסיפה את התמונה הבאה ומתחתיה הכיתוב: "לאחר שבועיים – תם עידן הצניעות".

 עידית – לרוץ בשמחה ובאהבה

איציק ואיתן – "יחד, כל הדרך"

גם הצמד-חמד, החברים הבלתי נפרדים, איציק אלעזר ואיתן דביר, רצו מרתון ראשון – בתל-אביב. "ציל וגיל", כינתה אותם עידית שוהם, שהיא וקרן לי, חברתה לאימונים לקראת תחרות "איש הברזל", זכו לכינוי "צילי וגילי". המרתון הרשמי בוטל, וכולנו הצטערנו בשבילם, ביודענו כמה מאכזב הדבר שלאחר חודשים של אימונים, המטרה שלשמה התאמנו פשוט התאדתה. אך שבוע לאחר מכן, ביום שבת, אורגן מרתון "ישראמן" בפארק הירקון ואִפשר להם לקצור את פֵּרות ההשקעה הרבה. על אף היותי שומרת שבת, לא יכולתי שלא לשמוח בשבילם ובשביל הרצים האחרים על שנמצא פתרון לרצי המרתון המלא. איתן ואיציק רצו אם כן בפארק הירקון, במזג אוויר קריר, אך ברוחות חזקות. חברים מהקבוצה ליוו אותם במקטעי ריצה לאורך כל הדרך, וחברים ובני משפחה עודדו אותם מצדי הדרך, וכפי שאמר לי איציק, התמיכה המאסיבית הזו עזרה לו להתגבר על קשיי הקילומטרים האחרונים. לאחר המרתון דיווחו שהם נישאים על ענן של אושר ומתקשים לנחות.

 מימין לשמאל: איציק אלעזר ואיתן דביר – "שני חברים יצאו לדרך"

 

ליאת – לסבא וסבתא לא מגיעה מדבקה?

גם ליאת נתנאל, לאחר שני מרתונים בשק, בברלין ובירושלים, שמארגניהם לא חילקו כל מדבקה, קיבלה סוף סוף מדבקה מאילן פריש, שאותה הדביקה על המכונית של הסבים שלה, מאחר שאין לה כעת רכב משלה. עם מדבקה כזו הפנימה סבתהּ סוף סוף מהו המרחק של מרתון ("אז תזכירי לי, מרתון זה 21 ק"מ?", שאלה לפני עידן המדבקה).

 ליאת נתנאל – מקור לגאווה לסבא ולסבתא

סוניה – שמחת הטקס

ואחרונה חביבה, סוניה מנדלוביץ, שאף היא נהייתה מרתוניסטית, לאחר שרצה מרתון ראשון ברומא, עם אישהּ דוד, אף היא ב-17.3.13, באותו היום שבו רצה עידית סעד מרתון ראשון בברצלונה. כאשר הצטרפה סוניה ל"אנדיור" כלל לא חשבה על מרתון, אך קיבלה תיאבון כאשר יותר ויותר אנשים מסביבה יצאו למרוצי מרתון ואולטרה מרתון. היא לא האמינה שאכן כוחה יעמוד לה לגמוע 42.2 ק"מ, מה גם שנפצעה במהלך האימונים. אך להפתעתה רצה, בלא משברים ובלי קשיים גדולים מדי, יותר מ-44 ק"מ (אולי היה זה הבלגאן האיטלקי שהאריך את הדרך, וכן שינוי המסלול שנדרש בשל ההתכנסות בותיקן לצורך בחירת האפיפיור החדש בדיוק בזמן המרתון). והחשוב מכל – היא סיימה עם טעם של עוד, וכמו עידית, כבר חושבת על המרתון הבא.

סוניה סיפרה לי על שירות שלא הייתי מודעת לקיומו, עליו נודע לה ממאמן הריצה, מני קורן, והנה אני מפרסמת אותו לתועלת הרבים. כדי לזכות במדבקה, הצטרפו למועדון שאלה פרטיו, ומלאו את פרטיכם:

http://www.marathonclub.net/default.aspx

וכדי למנוע אכזבות: לא כל המרתונים מוכרים בידי המועדון. להפתעתי התברר לי שמרתון ירושלים, שבו רצתי השנה, אינו כלול בו, ואילו מרתון תל-אביב אכן כלול.

סוניה סיפרה כיצד התרגשה לקבל את המדבקה בדואר, לביתהּ, לאחר שסיפקה למועדון אישור על שסיימה את המרתון. "הרי רצתי רק בשביל המדבקה", אמרה לנו סוניה בחיוך, לאחר סיום האימון הקבוצתי ביום שישי, ביער בן שמן. "יכולת לעשות לעצמך חיים קלים יותר", השבתי, "אני קיבלתי מדבקה לפני שנה עוד לפני שרצתי מטר אחד במרתון תל-אביב, רק בזכות זה שנרשמתי אליו" ("הדביקי אותה על האוטובוס שאתו את נוסעת לאוניברסיטה", הציע לי רן שילון). "אפשר להשיג מדבקה הרבה יותר בזול", הוסיפה ויוי, "פשוט, להזמין מבית דפוס…". אבל כולנו יודעים שהערך של המדבקה נובע רק מכך שהזענו כדי להשיג אותה.

מרגש בעיניי שסוניה בחרה לעבור את טקס הדבקת המדבקה אתנו, חבריה לקבוצת הריצה, עם תום האימון ובמהלך הפריסה, ולאחר שקרצפה בקפדנות את המקום שבו תודבק אחר כבוד המדבקה, הוזמנו לטקס. השמחה הייתה רבה והפרגון מחמם לב. והנה, עוד מכונית עם המדבקה 42.2 הצטרפה לכביש.

 סוניה מנדלוביץ – מעבר מ"רצה" למרתוניסטית

טקסי מעבר

זאב ז'בוטינסקי טען כי מותר האדם מן הבהמה הוא הטקס, באשר הטקס מציין תרבות. אנתרופולוגים כותבים על חשיבותם של טקסים, ובייחוד טקסי מעבר, כמציינים שינוי במעמד המשתתף בטקס. למרות זאת, ככלל, איני חובבת טקסים (ובייחוד טקסים שבהם מגישים חלקי גופות של בעלי חיים מתים), אבל טקס הדבקת המדבקה יוצא מכלל זה, שהרי הוא קצר הרבה יותר, ספונטאני ומציין הישג של ממש. למרות קוצרו, יש לטעמי להוסיף אותו לרשימת טקסי המעבר שמנה האתנוגרף, ארנולד ון-גנפ, שהרי הוא מציין שינוי מהותי שחל באדם – שינוי שהפכו מרץ, למרתוניסט.

התכתבות על דף הפייסבוק של סוניה:

מירב מרום: סוניה, עשית זאת בגדול ובקלילות. ציפי, מתי אנחנו? גם אני רוצה מדבקה.

ציפי בר-אל: אנחנו?… אנחנו נקנה מסוניה את האוטו.

סוניה מנדלוביץ: את האוטו הזה אני כבר לא אחליף 🙂

מימין לשמאל: מירב מ', יעל, חוי, סוניה, ציפי ומרינה בטקס הדבקת המדבקה של סוניה

פורסם בקטגוריה ריצה | 16 תגובות

מרתון ירושלים (1.3.2013)

לשבור חלונות

שלושה שבועות לפני מרתון ירושלים צלעתי קשות באשמת דלקת בגיד אכילס. הייתי בטוחה ש"הלך המרתון", אבל רן שילון החזיר את הדברים לפרופורציות. פציעה אינה סוף העולם ואפילו לא סוף החלום על המרתון. אז כן, גם אני הצטרפתי למועדון שאף אחד אינו שש להיות חבר של כבוד בו, מועדון המשתמשים בשירותי פיזיותרפיסט ספורט. בהמלצת רן וחברות לקבוצה שעברו דבר אחד או שניים בענייני פציעה, הגעתי למרפאה ברמת חן, ליובל דוד. בדחילו ורחימו שאלתי אותו אם אוכל לרוץ את המרתון. לשמחתי, הוא לא שלל את האפשרות, אך פסק שכדי שאגיע למרתון במצב אופטימאלי, מבחינת הפציעה, עלי להימנע מאימוני עליות, משום שהעליות מכבידות במיוחד על הגיד. גזר דין קצת מאיים, לנוכח העובדה שבמרתון מחכות לי עליותיה של ירושלים… הפסקתי אם כן להתאמן ב"ירושלים הקטנה", כפי שאני מכנה בחיבה את הרחובות שמאחורי ביתי, אזור של עליות וירידות, ובמקום זה רצתי בפארק. יום לפני המרתון הגעתי ליובל שיחבוש את כף רגלי, ושנינו קיווינו לטוב.

ואחי ישי תהה: "קודם כל את משלמת הרבה כסף כדי שיהרסו לך את הגידים, ואחר כך את משלמת הרבה כסף כדי שיתקנו לך את הגידים. אם את רוצה לתרום לתל"ג, למה שלא תשברי חלונות?"

החלטתי לשקול את עמדתי בעניין התמיכה בצמיחה הלאומית, אך רק לאחר המרתון.

השכמה

4:30 בבוקר, והנייד מצפצף. "בוקר טוב. וידוא קימה" – מגיע מסרון מליאת. "מזמן", אני משיבה לה בלאות מסוימת. אני ערה כבר מ-1:30. כל ניסיונותיי לשוב ולהירדם נכשלו. אני נרגשת מדי.

ליאת, חוי ואני תופסות טרמפ לירושלים עם אילן פריש, מאמן ב"אנדיור". ליאתי מפתיעה אותי ומביאה לי מתנה, מחזיק מפתחות מקסים של חיפושית מזל מתוקה להפליא שהכינה בעצמה, ופתק מרגש לא פחות שבו היא מודה לי על שבזכותי היא עומדת להשתתף במרתון היום.

נקודת ההתחלה

אכן. אני זו שפיתיתי את ליאת להירשם למרתון ירושלים, לאחר שסיימה מרתון בברלין, אך לתחושתי אני זו שצריכה להודות לה על שהסכימה להירשם למרתון סמוך למדיי למרתון הקודם, כאשר ההכנות אליו נופלות על תקופה עמוסה אצלה. "אם לא נירשם זה לא יקרה", האיצה בי. וכך, חודשים רבים לפני המרתון עצמו, לחצו הרצות 187 ו-188 בו זמנית על כפתור ההרשמה וחשו שהחלו בעצם אותו הרגע במסע שלהן לקראת המרתון השני בחייהן.

הכנה למרוץ

בגן סאקר – אווירת קרנבל. תחפושות ומיצגים משעשעים. לצד השטותניקיות החביבה, הארגון למופת. איני מבינה כיצד, אך אין לחץ בשירותים ("שירותים אמתיים" התלהבה מירב, שהגיעה אף היא לרוץ את מקצה ה-10 ק"מ), והפקדת החפצים מהירה ומאורגנת.

למזלנו, חוי נמצאת אתנו, ומאחר שהיא תתחיל לרוץ אחרינו ועדיין אינה מפקידה את התיק שלה, ליאת ואני יכולות להישאר בבגד עליון לגופנו, שאותו אנו מוסרות לה ממש לפני הזינוק. בכל זאת, קר בירושלים…

הידד! הנה גם מרינה, שאף היא תרוץ מרתון מלא. ליאת, מרינה ואני רצות חבוקות לקו הזינוק. מוזיקה שמחה וקצבית משרה אווירה חגיגית. מתחילים!

בניגוד להוראות המאמן

בפגישת ההכנה לקראת המרתון אמר לי רן שילון לרוץ לאט את חמשת הקילומטר הראשונים, להגביר מעט בקילומטר השישי, ורק לאחר עשרה ק"מ לעבור לקצב המרוץ.

אבל אני מנסה לרוץ לצד ליאת, אף שהיא משמעותית מהירה ממני. איני חשה שהקצב מהיר מדי, אבל שעון הג'י-פי-אס מלמדני שהגזמתי. מלבד זאת, רן אמר לי להאט בעליות, ולעבוד קשה בירידות, אך ליאת גומעת את העליות בקלילות. אין ברירה, אני נאלצת להיפרד מהפנטזיה של לרוץ בצוותא ומגלה שהגוף שלי כואב ודואב. למעשה, משך כל המרוץ הגוף כאב. לאחר שעה וחצי של ריצה נכנעתי, ולקחתי כדור אחד של פראמול. נדיר שאני משתמשת בתרופות, ולפני המרתון הקודם סירבתי לשקול את האפשרות להצטייד בכדור נגד כאבים. אבל כנראה שהתקלקלתי מאז. הכאב אינו נרגע, אך גם אינו גובר. לכן ייתכן שהכדור אכן עזר. אני מסתייעת בנשק רב העצמה הטמון בחגורת הפאוץ' שלי – פתקי עידוד לשעת קושי שהכינו לי אימא שלי, אישי יריב וחברתי רונית, ושאותם אני קוראת לראשונה במרתון, ושואבת מהם כוחות. אני מנסה לנתק את הנפש מהגוף הדואב, וליהנות מהאווירה הקסומה.

יעל שמש במרתון ירושלים

ירושלים של זהב

איזו חוויה מרוממת נפש היא לרוץ בירושלים! לא רק בגלל ההיסטוריה של העיר הזו ובשל הנוף המרהיב, אלא גם בזכות הקהל הירושלמי הנפלא. הם עומדים – מטף ועד זקן ­– בצדי הרחובות או במרפסות הבתים ומעודדים את הרצים. אולי לא יפה להשוות, אבל לא חוויתי חוויה כזו במרתון תל-אביב. מזג האוויר נפלא. קריר ונעים. הארגון – כולל פריסת המים וחלוקת הבקבוקים הקטנים – מצוין. גם הפקדת התיקים התנהלה ביעילות ובמהירות, בניגוד גמור למה שאירע במרתון תל-אביב בשנה שעברה.

פגישות משמחות במהלך הריצה

ממש בתחילת המרוץ, מור שלזינגר, גם היא ברצים, קוראת בשמי ומציגה עצמה. עד כה הכרתי אותה רק מהבלוג מעורר ההשראה שלה; חברתי כנרת קוראת בשמי בקילומטר העשירי, בכיכר פריז, שם המתינה לי; אחד מצוות הארגון מזהה אותי ממרוץ בגין ומשבח אותי: "כל הכבוד, גם מרוץ בגין וגם מרתון…"; ולפתע אני פוגשת את סוניה (שלא נרשמה למרוץ), רצה נגד כיוון התנועה, מחייכת אלי חיוך רחב, מעניקה חיבוק חטוף וממשיכה מהר בדרכה למצוא את מרינה, שאותה תלווה בריצה ב-14 הקילומטרים האחרונים; מיכאל, אחד מחברי הקבוצה שלי במרוץ "מהר לעמק", קולט אותי לקראת סיום המרתון, רץ לצדי זמן קצר ומעניק לי זריקת עידוד, ושואל בדאגה למצבי ולמצב גיד אכילס. "כל הגוף כואב", אני מקטרת ומצליחה להדאיג אותו (כפי שהתברר לי בדיעבד משיחה עמו), "למעט גיד אכילס", אני מוסיפה, ומצליחה להפתיע אותו. יש לציין שזהו גיד מתחשב. רק לאחר המרוץ מחה הגיד בתוקף על כל שעוללתי לו בעליות הירושלמיות, אך במהלך המרוץ התנהג למופת.

עליות וירידות

אני רצה מהר בירידות, ומאטה בעליות, כפי שהורה לי רן. בירידות – אני עוקפת רבים ואיש אינו עוקף אותי. בעליות – רבים עוקפים אותי. מתברר שאני צריכה לשפר את יכולתי לרוץ בעליות. אני חושבת על רצי המלך בתקופת המקרא וכן על הרצים שרצו לפני מרכבותיהם של שני הנסיכים רודפי השררה, אבשלום ואדוניהו, בני דוד. עם התווי המאתגר של עיר דוד – הם בוודאי נדרשו לכושר מעולה! ובאותה תקופה לא היו כבישים סלולים ונעליים בולמות זעזועים. האם לא הייתה להם בעיה בגיד אכילס? ואיך שמרו על הברכיים?

לקראת הסיום ממתינה לרצים עלייה קשה במיוחד, לפחות כך הדבר בתחושה שלי. כבר ברור לי שלא אצליח לסיים בפחות מארבע שעות ריצה. לצד האכזבה, אני מזכירה לעצמי שמלכתחילה חשבתי שאחוש הישג אם ארד מארבע שעות ועשרים דקות. רק בגלל שבשיחת ההכנה עם רן הוא טען שאני יכולה לשפר את התוצאה שקבעתי במרתון תל-אביב, 3:59, קפצה עלי רוח חמדנית. בלית ברירה אני עורכת התאמות בין השאיפה למציאות ומחליטה שהיעד שאני מתכווננת לקראתו הוא לסיים בפחות מארבע שעות וחמש דקות.

החופש לרוץ ומחשבות על עגלי חלב

סוף הריצה קשה לי. הקצב בעלייה אִטי במיוחד. אבל אני מאלצת את עצמי לחשוב כמה בת מזל אני שאני חופשית לרוץ. לעומתי, כמה מסכנים עגלי החלב שהזכות הזו נמנעה מהם. אני נזכרת בחופשה של יריב ושלי בהולנד, שבמהלכה צפיתי במראה המרנין של שני עגלים משתובבים ורודפים זה אחר זה באחו. אבל עגלי החלב מגודלים במתכוון בתאים צרים שבהם אינם יכולים לזוז ממקומם או להסתובב, כדי שלא יפתחו שרירים כך שבשרם יישאר רך. העגלים מגודלים על תזונה חסרת ברזל, החיוני לבריאותם, אך פוגם בטעם בשרם, כך שהם סובלים מאנמיה. באתר האינטרנט של מסעדות אל גאוצ'ו מתפארים בצורת הגידול האכזרית הזו: "לעגל חלב צורת גידול ייחודית והוא מופרד מאִמו בגיל צעיר, לא ניזון מעשב ירוק או חיטה ולא מקבל ברזל […] וכל זאת בשביל להעניק לו את טעמו הייחודי. תנאי הגידול של עגל החלב מטפחים את חוסר יכולת התנועה שלו כדי שלא יתפתחו רקמות שריר וכדי להגביר את רמת השומן שלהם". אף שהעובדות מוכרות לי, קראתי ולא האמנתי שניתן להתפאר בתנאים ה"מטפחים את חוסר יכולת התנועה" של עגלים רכים (הם נשחטים בגיל חמישה חודשים), שנשללה מהם הזכות לרוץ ולהשתובב כמו אותם עגלים שפגשתי בהולנד. את הקילומטרים האחרונים והקשים במרוץ אני מקדישה אם כן לעגלים האומללים, ודבריו של ר' שמשון רפאל הירש מהדהדים באוזניי: "לאדם ולבהמה רוצה ה' להמציא חיים אמִתיים מלאי אושר" (פירושו לתהלים לו, ז).

שמחת הסיום

הנה סוף סוף קו הסיום, שאותו אני חוצה לאחר 4:03.53 שעות, ולא פחות משאני שמחה לסיים, אני שמחה לפגוש את תמר (שרצה חצי מרתון) קוראת בשמי, מחייכת חיוך רחב ומניפה פונפונים ורודים, ומיד אחריה את ליאת, שהגיעה עשר דקות לפניי והמתינה לי בסבלנות. אנו מביטות זו בזו בהתרגשות: הידד, עשינו זאת! מהר מאוד רושם הקושי מיטשטש ומה שבעיקר נשאר הוא תחושת רוממות הרוח והזיכרונות על אווירת הקרנבל. כן, ברור לי לגמרי שאני רוצה לשוב ולרוץ בירושלים מרוצים נוספים של מרתון מלא. איני בטוחה שלשנה הבאה בירושלים דווקא, אך בע"ה עוד תבואנה שנים כאלה.

ליאת נתנאל (משמאל) ויעל שמש – שמחות ונרגשות עם סיום 42.2 ק"מ

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

מרוץ בגין השלישי (8.2.2013)

סיבות טובות להשתתף במרוץ בגין

על מרוץ בגין שמעתי ממירב. אף שאני ממעטת להשתתף במרוצים, כי איני אוהבת להפסיד את האימונים הקבוצתיים, הרעיון להשתתף במרוץ בגין מצא חן בעיניי בשל שתי סיבות. הראשונה, זוהי הזדמנות מצוינת להתאמן לקראת העליות והירידות המצפות לנו במרתון ירושלים. השנייה, סיבה סנטימנטלית, מנחם בגין ז"ל היה ידיד טוב של סבי מצד אמי, יצחק באבאני ז"ל, שהיה ציוני חם, אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית במקסיקו, אדם לבבי ואציל נפש, איש ספר ועורך האנציקלופדיה Judaica, בספרדית. בגין, ביחד עם רעייתו עליזה ובנותיו, אף השתתף בשמחת נישואיי הוריי ובגינונים של אציל פולני נשק ליד הכלה, כפי שניתן לראות בתמונה.

מנחם בגין מנשק את ידה של הכלה, אמי, שרה אסטלה שמש, לבית באבאני. משמאל: סבי, יצחק באבאני ז"ל

השתתפות במרוץ בגין תספק לי תירוץ הולם להזכיר בפוסט זה את סבא שלי, ובכך לגרום נחת רוח לאימא שלי. עסק משתלם, הלא כן?

ומי לא בא?

מיהרתי לעדכן את ליאת ותמר ושלושתינו נרשמנו למקצה של 25 ק"מ. אף תכננו, לאחר המרוץ, לבקר במסעדה צמחונית-טבעונית בירושלים כדי לחגוג את סיום הריצה. אבל שבוע לפני המרוץ הודיעה תמר שלא תוכל להשתתף, משום שחטפה שפעת וגופה נחלש, ויום לפני המרוץ – אללי! – לקחה ממנה ליאת דוגמה רעה, התקררה אף היא וקיבלה מרן שילון הוראה לוותר על המרוץ. אמנם עדיין נותרה לי מירב, שאתה גם הגעתי למרוץ, אך מירב נרשמה למקצה של 12.5 ק"מ, כך שבמרוץ עצמו נאלצתי לצערי לרוץ לבד.

ראשונות תמיד אנחנו

מאחר שגם למירב וגם לי נטייה חזקה להקדים, אף אחת מאתנו לא ריסנה את השנייה באשר לשעת היציאה וכך יצא שהגענו לגן הפעמון עוד לפני 6:30 בבוקר, כאשר ההתכנסות החלה רק ב7:00 והריצה עצמה היא החלה לקראת 8:00. רצינו לשפר את מקום החניה (אמנם באנו לרוץ, אך למי יש כוח ללכת?) והנווטן לקח אותנו לסיבוב ארוך, שבסיומו החזיר אותנו בדיוק לאותה חניה שממנה יצאנו. ורק אז התברר לנו שמקום הכינוס ומקום פתיחת המרוץ הם ממש קרובים למקום החניה. "בטח אנחנו הראשונות להגיע", אמרתי למירב, אך זו מיהרה להכחיש בטענה ש"כל המארגנים כבר הגיעו…".

מירב ויעל מחויכות, לפני המרוץ

התארגנות לפני המרוץ

היה קררררר בירושלים. 9 מעלות. לפיכך ויתרתי על כוונתי הראשונה להשיל מעליי את המעילים ולצאת לעולם בחולצה קצרה. מאחר שזמננו היה בידינו ביקשנו מבחור חביב מהצוות המארגן לצלם אותנו לפני המרוץ, ליד פסל האריות. "תמונה של לביאות", התבדח הבחור, "וכעת יש לכן עדיין כוח לחייך". לאחר מכן הלכנו לקבל את חולצת הטריקו של המרוץ ובה דיוקנו של בגין, ובגבה ציטוט מדבריו: "לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות".

הפתעה נעימה הייתה לגלות שיש אפשרות לאחסון חפצים בבית מורשת בגין,  אולם היססנו אם לסמוך מערכת הפקדת החפצים. גם מירב וגם אני חווינו טראומה במרתון תל-אביב 2012, כאשר מערכת שמירת החפצים קרסה ולקח שעה ארוכה עד שהצלחנו לאתר את חפצינו. האם החוויה הזו לא תחזור על עצמה? מזל שבסופו של דבר החלטנו לתת אמון, כי המערכת "תקתקה" ביעילות והחפצים הוחזרו לנו מיד, ללא כל בעיה. נפרדתי מהמעילים ומהפלאפון ויצאנו לחימום שיזמו מארגני המרוץ. דרך להילחם בקור.

ממש לפני ההזנקה של המקצה שלי, שיצא ראשון, התברר לנו שמארגני המרוץ לא סגרו רחובות והריצה תהיה על מדרכות, ולא על כבישים. פניה על מירב התכרכמו. בשל פציעה, היא חוששת לרוץ על מדרכות, ואינה יודעת מה לעשות כעת. אני מצטערת בשבילה, ולפני שאדע מה החליטה לעשות אני צריכה לצאת לדרכי. חיבוק למירב ו… יוצאים!

המרוץ

זהו מרוץ ללא מדידת זמנים ("ולכן אין זה מרוץ" – כך רן שילון), אז אולי מתאים יותר לכנות אותו ריצת הכנה. בעיניי, יש בכך משהו מרגיע, אולם בלא מדידת זמנים מטעם המערכת, הצטיידתי בשעון ג'י-פי-אס כדי שאוכל אני למדוד זמן מדויק ומהירות. הריצה מתחילה בעלייה, בקצב איטי, אך לאחר מכן חלק מהרחובות מתיישרים מתחת רגלינו ועל העליות מפצות הירידות. אני אוהבת לרוץ בירידות ומנסה לשכנע עצמי שגם מהעליות אני נהנית. כעבור שניים וחצי קילומטר צועק לעברי אחד המארגנים: "יופי, נשארו לך רק כמה דקות!". כן, כן. ועוד עידוד מטעם אחד מצוות הארגון: "את בקצב מצוין גברת!". חכמה גדולה, אני בירידה.

אני דואגת למירב. האם החליטה לוותר על הריצה? ואולי החלה לרוץ, אך מאחר שהריצה החלה בדשא, ולא בכביש חלק, ויתרה מיד? הלוואי שיכולתי לדעת… "יעל!" אני שומעת אותה לפתע קוראת בשמי, בחולפה על פניי בכיוון הנגדי (המסלול המעגלי והחוזר על עצמו הפגיש בין הרצים של המקצים השונים), ומלבד חדוות הפגישה אני נרגעת לראות שהיא מחויכת ושמחה. עוד פעם אחת, בשלב מתקדם יותר בריצה, פגשתיה במסלול הנגדי, ועדיין היא נראתה לי איתנה ושלווה. התמלאתי שמחה. כבר היה ברור לי שתסיים את המרוץ, אף שחששה מפניו. עד כה היא לא רצה מרחקים כאלה, בשל הפציעה. לפני המרוץ שאל אותה מאמנה, טל בר דוד, אם היא מוכנה לקראתו, והיא השיבה שלא. לאחר המרוץ הודיעה לו שטעתה, וכי התברר שהיא דווקא הייתה מוכנה.

חלק נכבד מהריצה עובר במסלול הרכבת. הנוף נפתח לרווחה. אני נהנית להתבונן בבתי האבן הפרטיים והיפים ובשקדיות. ככל שהירידה נמשכת אני נמלאת דאגה: הרי אצטרך אחר כך לחזור על עקבותיי ולרוץ את כל העלייה הזו. בדיעבד התברר שהעלייה הייתה פחות מאיימת מאיך שנראתה. אני מנסה שלא להיכנע לעלייה ולרוץ בצעדים קטנים ומהירים. לפני המרוץ שלחה לי ליאתי מסרון מחמם לב, ובו כתבה שהיא שולחת לי אנרגיות טובות. בחלקים היותר קשים במרוץ נזכרתי באנרגיות הטובות הללו המלוות אותי והרגליים קיבלו תנופה ומרץ.

בריצה באותו מסלול בפעם השנייה יש דווקא כדי להרגיע. אני כבר מכירה את הדרך, ולא צפויות לי הפתעות לא נעימות. נכון, מחכה לי, פעם נוספת, העלייה הארוכה, אך אני כבר יודעת שהיא קשה הרבה פחות ממה שנדמה היה לי, לפני שרצתי אותה בפעם הראשונה.

עבדי הזמן

שעון הג'י-פי-אס כבר מראה 25 ק"מ, שאותם רצתי ב-2:19 שעות, אך עדיין לא הגעתי ליעד. אולם הקולות ההולכים וגוברים של מוזיקה מאותתים שאני כבר קרובים. אני סקרנית לראות מהו המרחק הסופי ובכמה זמן עברתי אותו. כך קורה שבכל התמונות שמירב צילמה אותי בסיום (בלא שאבחין בה ובלא שאהיה מודעת לכך שהרגעים הללו מונצחים), אני מעניקה את תשומת לבי לשעון שעל פרק ידי. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", קבע ריה"ל, ושפחתכם הנאמנה גילתה שרצה 25.43 ק"מ בזמן 2:21 ובמהירות 10.8 קמ"ש. אכן, פעם נוספת הפרתי את הלקח הבסיסי שניסה אחי הצעיר, אלון, להנחילני: כאשר את מגיעה לסיום, אל תביטי בשעון, אלא חייכי למצלמה חיוך רחב והניפי ידייך כמנצחת. סליחה אלון. אנסה ליישם את לקחך החשוב במרוץ הבא.

עבדי הזמן…

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

שותף לדרך – עם יריב, מתל-אביב לחדרה

מתנת יום הולדת ליריב

"older and wiser", אני אומרת ליריב בחיבה, כאשר השעון המעורר מעיר אותנו ב 4:00 בבוקר ביום הולדתו ה-51. כל שנה, בפרק הזמן של חמישה חודשים שבין יום הולדתו ליום הולדתי, יריב טוען שהוא "older and wiser" ממני, ולכן הוא צריך להדריך אותי מה לעשות, כמובן, בהשראת השיר מצלילי המוזיקה.

היום אנו חוגגים את יום הולדתו בהליכה מתל-אביב לחדרה, כ-45 ק"מ. מתנת יום הולדת ששנינו נהנה ממנה. זוהי כבר פעם שישית שאנו הולכים את ההליכה הזו, כך שאפשר לדבר על מסורת. התירוץ הוא "לשתות תה אצל דודה מלכה", דודתו של יריב המתגוררת בחדרה. הפעם הראשונה שבה יצאנו להליכה לחדרה הייתה בפברואר 1994, כחודשיים לאחר שהכרנו. יריב הציע לי להצטרף אליו, ובהיותי חובבת אתגרים מסוג זה נעניתי להצעה. בדיעבד התברר לי שבעקבות ההליכה המשותפת הזו החל יריב להתאהב בי.

כמה רגעי נוסטלגיה – כיצד הכרנו?

יריב ואני הכרנו בזכותו של חיים חדר, שאותו אנו מכנים "השדכן". אמנם הוא היה חף מכל מניע לשדך בינינו שידוך רומנטי, אך הוא זה ששיבץ אותנו, בדצמבר 1993, לאייש יחדיו דוכן של האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים בדיזינגוף סנטר, שער 5, ולחלק חומר לעוברים ושבים. מאחר שיריב היה חבר ועד באגודה ידעתי מיהו וזכרתי שבבחירות לוועד הציג עצמו כטבעוני, דבר שהיה חריג מאוד באותה תקופה. ניצלתי את השהות עמו לברר מדוע הוא טבעוני. עד אז הכרתי רק טבעונוּת מסיבות בריאותיות, ולכן הופתעתי כאשר הסביר לי שהוא טבעוני מסיבה מוסרית. אבל לאחר ששלח לי מאמר שכתבה טרודי גפן, ובו התייחסות מפורטת לתנאי הגידול של בעלי החיים בתעשיות החלב והביצים, היה לי ברור שאין די בכך שאני צמחונית ושמכאן ואילך איני צורכת כל מוצר מן החי. יוצא מכאן שאני חבה ליריב תודה על שהאיר את עיניי מבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". אני בטוחה שהייתי מגיעה לטבעונות גם לולא נפגשו דרכינו, אך כנראה שזה היה קורה כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הידע בנושא ההתעללות בבעלי חיים בתעשיות החלב והביצים הפך לנגיש יותר.

על כל פנים, בין יריב לביני צמחה ידידות אמיצה, והזאב הבודד הזה, שעד שהכירני נהג לטייל לבדו, החל להזמין אותי לטיולים שאליהם יצא. אט אט נרקם קשר רגשי נוסף, מעבר לקשר הידידותי, שבתחילה ניסיתי להיאבק בו, משום שיריב אינו דתי. אבל לאור העובדה שיש בינינו כל-כך הרבה מן המשותף, כולל כמובן האידאולוגיה שלנו לגבי היחס הראוי לבעלי-חיים, השלמנו, בסופו של דבר, עם ההבדל הזה בינינו, והנה אנו נשואים באושר ובכושר.

הליכה על חוף הים

אנו מגיעים לתל-אביב סמוך ל-5:00 בבוקר, מחנים את המכונית בחניה של הבריכה הלימודית ברחוב לבנון בתל-אביב ומתחילים בהליכה. קר בחוץ, ושנינו חבושים ב"כובעי פודל". כאשר אנו מגיעים לחוף הצוק הצפוני אני מראה ליריב היכן התקיימו אימוני "אנדיור" בקיץ, היכן הנחנו את התיקים, היכן רצנו, ובמקום שבו ביצענו הליכות עכביש אני מדגימה לו במה מדובר. קבוצת רצים שמגיעה למקום מעוררת בי געגועים לריצה על חוף הים, אבל גם נחמד עד מאוד ללכת בו עם יריב.

ההליכה בחוף הים לא הייתה נטולת מכשולים. בשני מקומות, באפולוניה ובנתניה, נאלצנו לטפס על המצוקים כי מפולות סלעים הגיעו לקו המים. בנתניה סברתי שניתן יהיה להתחמק מטיפוס במחיר הירטבות קלה, ואולי אפילו בלי להירטב. סלע גדול בים הסתיר לי את המשך הדרך וקיוויתי שלאחריו החוף יהיה נוח להליכה. התבדיתי וחזרתי ליריב בזנב בין הרגליים ומה שגרוע יותר – בנעליים רטובות לגמרי. "מי טפשונת שנרטבת בים?" הקניט אותי יריב, על משקל ההקנטות שלנו כלפי החתולים שיש להם בית ובכל זאת נרטבים בגשם. כנראה ניסה להוכיח שהוא באמת "older and wiser". מילא נעליים רטובות, אך לאחר שטיפסנו את המצוק התכסו הנעליים בשכבת בוץ עיקשת. מלבד זאת היה קטע רצוף אבנים שהונחו שם לתמיכה במצוק ולמניעת התמוטטותו, וגם שם התעכבנו.

עיכוב בדרך בדמות אבנים. צילום: יריב גלבוע

אולם האתגרים הללו לא פגמו בהנאת ההליכה על חוף הים. כמה אני נהנית להביט בצדפים, בשחפים ובים עצמו. מראה הגלים במרחב העצום ממלא אותי תחושה של עצמה בלא גבול. הבריכות הקטנות והתחומות הנקוות סמוך לחוף, בין הסלעים, מעוררות תחושה של אינטימיות נעימה, מעין גן עדן פרטי.

יריב בגן עדן

דייג בגן עדן ובשביס זינגר

מה שפגם בהנאת ההליכה הוא שמצאנו בחוף הים גוויות של שני צבי ים ענקיים. עד שאנו רואים צבי ים – הם צריכים להיות מתים? אך האידיליה נפגעה הרבה יותר בגלל הדייגים. אמנם יכולתי פחות או יותר להתעלם מהם במידה מסוימת ולקוות בלבי שיעלו חרס בידם, אך לפתע ראינו דייג שהצליח להעלות ברשתו דג אומלל. הדג ניסה להימלט ונפל לחוף, אך הדייג מיהר להניח אותו בדלי, שבו ייחנק אט-אט. המראה הזה זעזע את יריב ואותי וחשנו חוסר אונים מאמלל אל מול סבלו של הדג. איני יכולה להושיע אותו, אף שלפי תפיסת עולמי אני עדה לפשע המתבצע מול עיניי. נזכרתי באירוע מכונן שאירע בילדותי, שבעקבותיו נהייתי צמחונית. בגיל חמש זועזעתי למראה הקצב בסופר השולה קרפיון מהאמבטיה ומכה על ראשו. פרצתי בבכי וצעקתי לעברו: "רוצח, רוצח!". אני חשה בושה על כך שכיום איני מעזה לחזור על התגובה האותנטית הזו, ורק מסננת לעבר הדייג: "לא חבל על הדג?". תגובה רפה, שבוודאי נפלה על אוזניים ערלות. דברי יצחק בשביס זינגר עולים בזכרוני:

"המפרץ היה מוצף שמש וגדוש סירות, מהן שבו זה עתה מהפלגות של לפנות בוקר אל הים הפתוח. דגים, שעוד לפני שעות מעטות התרוצצו במים, היו עתה מוטלים על הסיפונים כשעיניהם זגוגיות, פיותיהם פצועים והם מלאים כתמי-דם. הדייגים, והם ספורטאים חרוצים, היו שוקלים את הדג ומתגאים בשללם. כל אימת שהיה הרמאן עד לטבח של חיות ודגים, מילאה אותו תמיד מחשבה אחת: בהתנהגותם כלפי בעלי חיים, כל בני-האדם דמו לנאצים. רגש העליונות שבו נהג האדם כרצונו כלפי יצורים אחרים, הדגים את התורות הגזעניות הקיצוניות ביותר, העִקרון שהכוח הוא הצדק" ("שונאים, סיפור אהבה", תל אביב תשל"ט, עמ' 191).

פרידה מהים לטובת הגבעות וזיכרונות על "באנו מהים"

בחוף בית ינאי, באזור נחל אלכסנדר, עזבנו את הים ופנינו לגבעות. לא יכולתי שלא להיזכר באנקדוטה משעשעת: במרץ 2007 המשכנו בדרכנו על חוף הים ואז נתקלנו בגדר, ואחריה בגדר נוספת. טיפסנו על הגדרות, ומצאנו עצמנו בבית הספר הימי מבואות ים במכמורת. כאשר פנינו לכניסה לבית הספר, כדי לצאת ממנו, השתומם השומר למראנו, טען שלא ניתן להיכנס לבית הספר ללא אישורים (אך עיניו הרואות) ושאל מנין הגענו. התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק כאשר יריב השיב לו בסבר פנים רציני: "באנו מהים", משל היינו אליק שנולד מן הים.

"אי ירוק בים" ויריב גלבוע

כעת אנו חוסכים לעצמנו את הביקור בבית הספר (שמא ייאלצו אותנו להשתתף בשיעור אזרחות או מתמטיקה), ופונים לגבעות היפות והירוקות, המעוטרות ברקפות ובכלניות. אני חשה רצון עז לרוץ בנוף היפה של הגבעות, ופותחת בריצה קלה בעלייה. זהו סימן שכוחי במותניי ושההליכה לא עייפה אותי. מתברר שאימוני הריצה מועילים גם למבצעי הליכה שכאלה.

יער חדרה

ידעתי שאסור לי להסכים למסלול העובר ביער חדרה! הרי עוד בהליכה הראשונה שלנו לחדרה, בפברואר 1994, עברנו בו. מצאנו אז את עצמנו מבוססים בבוץ ובמים שהגיעו עד מעל לברכיים. ההופעה הראשונה שלי בביתה של דודה מלכה הייתה בוודאי בלתי נשכחת. אבל יריב השתוקק לעבור ביער חדרה. בכל זאת, זהו יום הולדתו. נכנעתי. בתחילה הכול הלך כשורה, אך לאחר שהעמקנו מעט ביער וכבר לא התחשק לשוב על עקבותינו, החלו לצוץ יותר ויותר מכשולי מים. תחילה קטנים, ואחר כך רציניים יותר ובלתי פוסקים. בוססנו בלא הפסקה בבוץ ובמים שהגיעו עד מעל לקרסולינו. קצב ההתקדמות נעשה אטי להחריד – 1.5 קמ"ש! ליער חדרה יש חלק בכך שסך כל ההליכה הגיע למספר הנכבד של תשע שעות נטו.

מכשול המים האחרון היה תעלה מלוכלכת ומוצפת במים בדיוק מול המכלאה של "חדרה אוהבת חיות". חצינו אותה בלא היסוס, כבקיאים ורגילים, מול עיניהן המשתאות של שתי נשים שהיו שם כשמקהלה של נביחות כלבים מריעה לנו או תוהה על שפיותנו. הייתי צריכה לדעת מראש שכך זה יסתיים. כל טיול עם יריב, ולו התמים ביותר, עשוי לצפון אתגרים והפתעות, כמו קפיצות מעל גדר או מעבר בשדה סרפדים. אפילו בטיול שטיילנו בסביון השלווה והמנומנמת, מצא יריב גדר שיש לקפוץ מעליה כדי להגיע לשטח בר יפה שלעולם לא הייתי מודעת לקיומו אלמלא יריב. כאשר אני מקטרת באוזניו על הבחירה לעבור ביער חדרה, הוא משיב לי בנחת: "לפחות יש לך על מה לכתוב לבלוג שלך". אכן "older and wiser", הא?

יעל שמש ביער חדרה. צילום: יריב גלבוע

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות