לולא כרמית לא הייתי זוכה בגביע (הראשון בתולדותיי כרצה) על הגיעי למקום הראשון בקבוצת הגיל (50–59), במרוץ ספרא. הרי רק בזכותה נרשמתי למרוץ. יתרה מזאת, היא דרבנה אותי לרוץ בקצב מהיר מזה שהייתי בוחרת בו לו רצתי לבד.
להירשם או לא להירשם? זאת השאלה
תחילת המעשה באימייל ששלחה לי כרמית עשרה ימים לפני המרוץ ובו שאלה אם בכוונתי להירשם למרוץ ספרא. השבתי לה שאני משוכנעת שרן שילון לא יברך על כך שאשתתף במרוץ שלושה שבועות לאחר המרתון, אך הבטחתי לברר אתו. בתכנית שרשם לי רן ליום המרוץ היה כתוב: "ריצה קלה בחוף, תיהני". האמת היא שקיוויתי שרן ישיב לי תשובה שלילית בנוגע להשתתפות במרוץ, ואפילו כיוונתי אותו להשיב לי תשובה כזו בכך שכתבתי לו: "ראיתי שתכננת לי ריצה רגועה בים. כרגע ייתכן מאוד שזה גם מה שאני מעדיפה, אבל במקרה שאשנה את דעתי, האם זה בכלל רצוי מבחינתך שאשתתף במרוץ הזה, או שבשלב הזה אתה מעדיף שאמנע מתחרויות?" אלא שרן הכזיב כאשר לא פעל לפי הנחיותיי הסמויות והשיב לי: "להערכתי, אין כל בעיה שתירשמי".
הכדור אם כן חזר לידיי ועמו ההתלבטות: האם כדאי שאמיר ריצה קלה ומהנה בחוף הים, שנראתה לי מפתה במיוחד, במתח של מרוץ? קראתי ברשת מעט על המרוץ, והוא קיבל נקודות זכות בשל המטרה הטובה העומדת מאחוריו: גיוס כסף למען ילדים בבית החולים אדמונד ולילי ספרא בתל השומר. החלטתי להירשם.
דילמה: לנסות לרוץ מהר או בקצב נוח?
האמת חייבת להיאמר, שהסיבה העיקרית להחלטתי להירשם למרוץ לא נבעה ממניעים אלטרואיסטיים, אלא מכך שכרמית נרשמה אליו. התרגשתי מהמחשבה שארוץ (או לפחות אנסה לרוץ) לצד כרמית, וריצה עם חברה היא חוויה שעדיין לא חוויתי בארבעת המרוצים שהשתתפתי בהם עד כה. אולם גם חששתי מכך שניסיון שלי להדביק את הקצב של כרמית, שהיא מהירה ממני (גם אם תטרח להכחיש זאת, אל תאמינו לה) עלול לגרום נזק לגוף שאולי עדיין לא התאושש כל צרכו מריצת המרתון. קראתי בכמה מקורות שגם אם נדמה לרץ שהגוף חזר לעצמו, יש לאפשר לו זמן התאוששות של כמה שבועות, ואחד המקורות אף הזהיר שבמרוץ הראשון לאחר המרתון יש להתכונן לפגיעה באגו, משום שהקצב בו יהיה אטי מהקצב הרגיל של הרץ (תגובת רן: "את קוראת יותר מדי"). שיגרתי שאלה לרן בנוגע לאסטרטגיית הריצה: האם כדאי שאתאמץ ואנסה להדביק את הקצב של כרמית, או שארוץ ריצה לא מאתגרת, בקצב שאחוש בו נוח. תשובתו – "מרוץ כזה רצים מהר. הוא כואב ברגליים, הדופק בשמיים ומתנשפים בקולי קולות" – ובכן תשובה זו אכן הבהילה אותי, אך גם שימחה: יש לי אישור לנסות לרוץ לצד חברתי כרמית.
המרוץ
ביום המרוץ כמעט ביטלה כרמית את השתתפותה בשל כאבי גב מצמיתים. ובכל זאת החליטה בסופו של דבר לבוא ונוכחה לדעת – כאשר רצנו כחימום – שהריצה דווקא מטיבה עם הגב ואינה גורמת לכאבים. הפור לשמחתי ולדאגתי נפל – גם כרמית תרוץ.
הריצה לצדה של כרמית הייתה מאתגרת, מבחינתי, ודרשה יציאה מאזור הנוחות שלי. רצנו זו לצד זו, בתחושת אחווה, אף שכמעט לא שוחחנו בינינו, שומרות על הכוחות ועל הנשימה. בקילומטר התשיעי בא לי אשר יגורתי מפניו כאשר כרמית אמרה: "נגביר", והשאירה אותי מאחור, משיבה לה בלבי: "הגבירי את. לי אין כוח לכך". ובכל זאת טרחתי לשמור על קשר עין אתה, כך שגם בדהירתה קדימה היא המשיכה לדרבן אותי והיא האחראית לתוצאה שקבעתי –51.59 דקות, שבהחלט שימחה אותי, וזיכתה אותי בעלייה לפודיום, בקבלת גביע ובשמיעת המילים שהיו כמוזיקה ערבה לאוזניי: "במקום הראשון יעל שמש מאנדיור". מסתבר שלעתים דווקא יש רווח מההזדקנות (סליחה, ההתבגרות) והחלפת הקידומת. תחי האפליה המתקנת!
הפתעה נעימה – גביע ראשון בידי!
בשבח הארגון
למארגני המרוץ מגיעים שבחים על ארגון למופת, שכלל פינוקים גסטרונומיים לפני המרוץ ובעיקר אחריו (אני הסתפקתי בסלט פירות וקרטיב, אבל היה שם הרבה יותר מכך), חימום מאורגן לפני המרוץ, חלוקת בקבוקי מים לאורך המרוץ ו… מערכת הפקדת חפצים יעילה ומסודרת. לאחר הטראומה שחוויתי במרתון תל-אביב בעניין הפקדת החפצים, שנבעה מכך שלקח לי חצי שעה לאתר את התיק שלי בתום המרוץ, חששתי מחוויה דומה, ואני שמחה לומר שהתבדיתי. רק ניגשתי לדוכן החזרת הציוד ומיד קיבלתי בחזרה את החפצים המופקדים.
אימא, הבאתי לך גביע!
להפתעתי, אימא שלי נענתה להצעתי שאשאיר את הגביע בדירתה. להפתעתי, משום שאמי היא מינימליסטית המעדיפה להסתפק בציוד ההכרחי ביותר, כדי לא לצבור פריטים שצריך לנגב מהם אבק, וגם – כפי שהיא טוענת, טענה המכאיבה לאוזניי ודוקרת את לבי – כדי לא להשאיר לשלושת אחיי ולי טרחה רבה בסידור הדירה "אחרי 120". ובכל זאת, את הגביע הסכימה למקם בדירתה, ואף הודתה בחיוך שתתגאה בו בפני חברותיה. היה שווה להתאמץ!
שלושה שבועות חלפו מאז המרתון הראשון שלי – מרתון תל-אביב, כאבי השרירים פסקו כעבור כמה ימים, ורק שריר אחד עדיין זוכר ומושפע, שריר הלב, שעודנו מכווץ מרוב אהבה והוקרת תודה לאנשים שליוו אותי בדרך הזו. דומני שלא עבר יום מאז המרתון שלא הרהרתי במהלכו בסביבה התומכת שלי, תלתי משמע, ובחוב שלי כלפיה.
רשימה זו עוסקת בשלושת ההיבטים של "סביבה תומכת", כפי שאני מבינה את המושג, ומוקדשת באהבה להיבט הראשון מבין השלושה – הסביבה התומכת האנושית.
א. סביבה תומכת אנושית – הרוח הגבית שלי
בסביבה תומכת כוונתי בראש ובראשונה לזו האנושית – האנשים שבחיי המקיפים אותי, משמשים לי רוח גבית, מעודדים, מחזקים ושמחים בהצלחתי.
אני צריכה להודות שאישי-אהובי, יריב, אינו מאושר מתחביבי החדש, ריצה למרחקים ארוכים מדי, לטעמו. הוא סבור שעדיף שאסתפק בריצות של ארבעים דקות, שלוש פעמים בשבוע. הוא עצמו נפגע בברכיו לפני שנים רבות, בעקבות ריצות של כשלושים ק"מ, וכעת הוא חושש לברכיי. למרות ההסתייגות של יריב מהבחירה שלי, הוא תומך בריצה שלי לוגיסטית, כל אימת שאני נזקקת לעזרתו, והוא אפילו מתגאה בי בפני חבריו.
גם אמי אינה רגועה מכוונתי להמשיך לרוץ ריצות מרתון, והייתה מעדיפה שאסתפק בחצאי מרתון. ובכל זאת היא כתבה, הלחינה, ניגנה ושרה לי שיר עידוד לכבוד המרתון הראשון שלי, ואת השיר הזה זמזמתי בראשי בזמן הריצה.
שלושת האחים שלי, איסי, ישי ואלון, טרחו ובאו לקבל את פניי בקו הסיום (אך בגלל שהטעיתי אותם ואמרתי להם זמן ריצה משוער ארוך בהרבה ממה שהיה בפועל, פגשו אותי כארבעים דקות לאחר שסיימתי את המרוץ), ופניהם הגאות סייעו לי להפנים שהשגתי איזשהו הישג באותו יום. אמנם אחי הבכור, איסי, נטל על עצמו את תפקידו המשוער של אבינו ז"ל, והזהיר אותי שוב ושוב ש"לרוץ זה לא בריא" (רופא הקיבוץ שלו צנח ומת השנה תוך כדי ריצה), אבל הדאגה שלו מלווה בהרבה גאווה.
הסביבה התומכת מורכבת גם מחברים יקרים, ממעגלים שונים בחיי, שתמכו ועודדו. בין אם חברות ילדות (תודה, אורלי!), בין אם חברות מהתקופה הסטודנטיאלית (תודה, רונית!) ובין אם חברות חדשות, שתי היעלות שעודדו אותי "מיציע הטבעוניות", מאשה, המגיבה תמיד במילים חכמות ומעצימות, שהצטרפה אליהן מ"יציע הצמחוניות", חברותיי לקבוצת הריצה, ובייחוד כרמית ושתי העידיות, קולגות וסטודנטים (בעיקר סטודנטיות). רק מקצת האנשים היקרים הללו הזכרתי בשמותיהם, אך תודתי נתונה לכולם.
תודה מיוחדת מגיעה לסדנת הנבחרת של קוד המנצח, לשני המנחים – אלון אולמן וערן שטרן, על שעוררו בי השראה לרוץ, אלון – בעצם הווייתו ובסיפור האישי שלו, כמי שהפך לאיש ברזל לאחר אירוע של קריסת ריאה, וערן, בהערתו שעלי למצוא יעד ספורטיבי מדיד, שניתן לשיפור תמידי, וטענתו שלא ניתן לרשום כיעד את הפעילות הגופנית הקודמת שלי, שאמנם הייתה בה התמדה, אך לא היה בה אלמנט של שיפור מתמיד. תודה לשני המאמנים המסורים והמצוינים שליוו את הסדנה – שי ליסבון, שאף שלא היה מאמן אישי שלי, תמיד התעניין, דרבן ושאל, מהו היעד הבא, והמאמנת שלי, מירב לוי-ליבוביץ (או בשמה "האמתי": "מירב האפשרויות"), שעודדה אותי לכתוב על חוויות הריצה ואף דרבנה אותי להשתתף במרוצים, רעיון שבתחילה נראה לי מופרך ותמוה ביותר, אך לאחר שהשתתפתי בנובמבר 2011 במרוץ הראשון שלי – מרוץ הלילה של נייקי, התחלתי להפנים שיש מקום במרוצים כאלה גם לאנשים כמוני, שאינם ספורטאים מקצועיים.
תודה ענקית מלב אוהב לחבריי הנפלאים מסדנת הנבחרת של קוד המנצח, הקבוצה התומכת והמפרגנת ביותר שיכולתי לייחל לה, שאתה אפשר לארוג חלומות, לחגוג הצלחות, להתגבר על אכזבות ולהיכשל קדימה, כפי שלימדונו בסדנה. אף שכבר סיימנו את הסדנה, אנו מוסיפים להיפגש באופן עצמאי כדי לתרום ולהיתרם, ואני מצפה שהחברות התומכת הזו תמשיך להתקיים. תודה מיוחדת לשותפת המחויבות המדהימה שלי מאותה סדנה – גלית גולדנברג-אורן, פצצת אנרגיה יצירתית ונלהבת, שאני צופה לה גדולות ונצורות, שהתרגשה לקראת המרתון שלי לא פחות ממני, ושהתקשרה אלי יום קודם כדי לומר את כל הדברים הנכונים ולהזכיר לי מדוע אני רצה.
וכמובן – רוב תודות למאמן שלי, רן שילון, שלאורך כל הדרך האמין ביכולתי לרוץ מרתון, עשרה חודשים בלבד לאחר שרצתי ריצה ראשונה ולא מחייבת של שש דקות, והמשיך להאמין בכך גם כאשר אני פסקתי להאמין בעצמי והוא נדרש לפעולות החייאה בהולות לביטחון העצמי שלי. תודה על הליווי המקצועי ועל החיזוקים המנטאליים שאפשרו לי לסיים את המרתון לא רק בשלום, אלא גם בפליאה על שזה לא היה קשה כפי שחששתי שיהיה. הברכיים כלל אינן כואבות, ולמעשה הייתי יכולה להמשיך לרוץ לו היה בכך צורך.
תודתי לכולכם!
סביבה תומכת חיצונית – לדבר אל העצים ואל האבנים
מעבר לסביבה התומכת האנושית, אני הופכת גם את הסביבה החיצונית, שבה אני רצה, לסביבה תומכת המחזקת אותי. אני משתפת אתכם בכך, כי אולי כמה מכם ימצאו את הרעיון נכון גם בעבורם וייתרמו ממנו.
כאשר אני רצה, ובעיקר ריצות מאתגרות, אני מדמיינת שהעצים הירוקים מעניקים לי אנרגיה וכוח, מי המזרקה בפארק או מי הים, כאשר אני רצה בקרבה לים, הם מים חיים המעניקים לי כוחות טמירים, סלעים בדרך מסמלים את יכולתי להתגבר על מכשולים, ואני מדמיינת אותם מריעים לי, כל אימת שאני חולפת על פניהם, פנסים מאירים את דרך חיי, כמעין מגדלור, ומזכירים לי את הסיבה שבשלה אני רצה. סביבה תומכת יכולה להיות גם פיסת שמים המשמשת תזכורת לכך שהשמים הם הגבול. כך, כיד הדמיון הטובה ועולם האסוציאציות הפרטי, כל איש ואישה, כל רץ ורצה, יכולים להפוך את הסביבה שבה הם מתעמלים – בין אם סביבה מוכרת ובין אם סביבה חדשה – לסביבה תומכת.
סביבה תומכת פנימית – סלקציה קשוחה של מחשבות ורגשות
ההיבט השלישי של סביבה תומכת קשור למעשה בקודם – המחשבות והרגשות שאני מתירה להן להסתנן לקרבי ולהתנחל בתוכי כאשר אני רצה.
במהלך ריצת המרתון, ובייחוד בחצייהּ השני, שבו רצתי לבד, האזנתי למחשבות הפוקדות אותי, וניהלתי אותן ביד רמה, כסלקטורית קשוחה במועדון לילה. לא אפשרתי כניסה למחשבות מרפות ידיים ושיננתי שוב ושוב את משפטי ההשראה שלי, כמו "כל הכוח והעוצמה שבעולם מצויים גם בי" (ותודה לרובין שארמה, הוגה המשפט היומרני הזה), ו"נולדתי לרוץ", "אני מסוגלת לרוץ מבוקר עד ערב" (ותודה לחתומה מעלה, שהגתה את המשפטים היומרניים כמעט כמו המשפט של שארמה, פיזרה לעצמה הבטחות שאין להן כיסוי, אך העיקר שהן סייעו לי לצלוח את המרתון בשלום). דמיינתי שאני משתתפת באולטרה-מרתון, אמורה לרוץ עד הערב, ולפתע מקבלת הנחה משמעותית ומתברר לי שאני צריכה לרוץ "רק" עד הצהרים, כך שכל הריצה מקבלת פרספקטיבה שונה והופכת לריצה "קצרה". מלבד זאת חשבתי שוב ושוב על "הרוח הגבית שלי", בני המשפחה והחברים (ראו סעיף א – סביבה תומכת אנושית), המריעים להצלחתי וחוגגים אתי את שמחת ההישג.
כמו כן נקטתי שיטה שלמדתי מרן שילון, להקדיש קילומטרים מהמרוץ לאנשים אהובים. אף שכללתי את השיטה, כי את שני הקילומטרים האחרונים הקדשתי לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. הנה לי יש את החופש לרוץ, חשבתי לעצמי, ואילו הן אינן יכולות לזוז ולו מעט ממקומן או לפרוש את כנפיהן, שהרי השטח המוקצב להן הוא בדיוק כגודל גופן (ובטטות כורסה ציניקנים אולי יאמרו שאם הבחירה היא בין לרוץ מרתון ובין להיות תרנגולת שאינה זזה ממקומה, הם מעדיפים את האפשרות השנייה, אך זאת רק משום שמעולם לא היו תרנגולת כלואה בכלוב). נשאתי תפילה פנימית לעולם טוב והוגן יותר גם בשבילנו וגם בשביל שאר הברואים החולקים אתנו את העולם.
ולסיום, חשבתי על כך שבאמצעות הריצה אני מעבירה את המסר שלי, שאמנם בעבורי הוא בגדר מובן מאליו, אך התברר לי להפתעתי שלא כך בעיניי כולם – שטבעונות הולמת להפליא אורח חיים בריא וספורטיבי. מובן שיש דוגמאות הרבה יותר מוצלחות ממני להוכחת הטענה (ועל כך עוד אכתוב יותר מרשימה אחת), אבל זה לא פותר אותי לעשות את ההשתדלות להוכיח זאת, בסביבה הקרובה שלי.
כך – הסביבה התומכת שלי – על שלושת היבטיה – סייעה לי לסיים את המרתון הראשון שלי בשלום ובידיעה שאין זה המרתון האחרון.
"למה אני הולכת לאט?" אני שואלת את יריב בחיוך ביום שלאחר המרתון. "כי הזדקנת!", משיב לי אהוב לבי, "מיידעלע, בקרוב תהיי כבר בת חמישים!".
איך מסכמים את יום המרתון, שחצי שנה של התכוננות מתנקזת אליו? כיצד בוררים מכל האנקדוטות את המשמעותיות ביותר, כאשר נראה שהכול חשוב? איני יודעת אם אעמוד במשימה, אך אנסה להעביר חלק מהרשמים ומהתחושות.
הקרבן האחרון
בשיחת התדרוך שלי עם המאמן, רן שילון, הוא הבטיח לי שאני מוכנה לגמרי לריצת מרתון, גם אם עד כה מעולם לא רצתי מעל 27 ק"מ. אני נכנסת להלך רוח של ביטחון רב שאצליח לסיים את המרוץ, לאחר כל הקרבנות שהקרבתי בדרך אליו (וכל מי שרץ יודע שהדבר כרוך בויתורים ובקרבנות, בתחומים שונים). קרבן נוסף ואחרון שאני מקריבה למען ריצת המרתון הראשונה בחיי – ערב קודם יש פגישת מחזור של החברים שלמדו אתי בתיכון, לרגל מלאת חמישים שנה להיווסדנו. אני מגיעה לחמישים דקות בלבד (דקה לכל שנה, אם כי לא חשבתי על כך מראש), לא מספיקה לדבר עם כל מי שרציתי לדבר ולפגוש את כל מי שרציתי לפגוש, ופורשת בצער, אך בנחישות, בדיוק בזמן שעליו החלטתי מראש. מחר יש ריצת מרתון, ואני צריכה להתכונן ואף לישון.
לילה לפני והכנות אחרונות
להפתעתי הרבה, אני ישנה שנת ישרים, לאחר תרגיל של דמיון מודרך שבו אני מדמיינת כיצד אני מסיימת את המרוץ בהרגשה מצוינת. לילה קודם לכן לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, וכעת העייפות מכריעה אותי ואני מתעוררת דקה לפני צלצול השעון המעורר.
בבוקר נוהגת בדיוק לפי התדרוך של התזונאית שלי, אורית שמש, אוכלת שתי פרוסות לחם (אחת עם טחינה, והשנייה עם ממרח שקדים) ושותה 3/4 ליטרים של משקה איזוטוני. בנקודת הזינוק, ממש לפני שיוצאים לדרך, עומדת בתור ארוך לשירותים (שהתבררו כמטונפים, ואני לא איסטניסית) ומשתחררת מהנוזלים המיותרים.
רגליים כבדות וכואבות
זינוק!! יוצאת לחוויה הגדולה הזו בהחלטה ללמוד ממנה משהו על עצמי. כבר בתחילת הריצה שרירי התאומים דואבים והרגליים מרגישות כבדות. לא מניחה לעצמי לשקוע בדאגות איך אצליח לרוץ את הריצה כולה במצב כזה. נזכרת בדרך לניהול משברים שרן לימד אותי בשיחת התדרוך: כאשר כואב לומר לעצמי, "בואי נראה איך ארגיש עוד קילומטר מעכשיו, שני קילומטר או יותר". כמו כן מזכירה לעצמי שזו תופעה שאני מכירה היטב: לא פעם קרה לי שהרגשתי שהרגליים כבדות וכואבות בתחילת הריצה, ורק לאחר כמה קילומטרים הן השתחררו. רצה לבד. איני מכירה איש מסביב. הרגליים עדיין כואבות.
פגישה שכזו
לפתע אני שומעת קול משמאלי: "מה העניינים, יעל?". נושאת את ראשי למלוא גובהו של אילן פריש, מאמן באנדיור, מכתיב הקצב (פייסר) של 3:45, וסביבו רואה עוד כמה חברים מהקבוצה. הלב מתרחב משמחה למראה החבורה העליזה וכעת אני רצה אתם, נהנית מתחושת החברותא.
לפי כל התדריכים וכל שהוסבר לי, יש להתחיל את הריצה לאט, ושזו טעות גדולה להיסחף לקצב מהיר משלי. אבל מצד שני, כאשר שאלתי את רן אם להיצמד למכתיב קצב הוא העדיף שלא, ואמר לי להקשיב לגוף, לקחת אחריות על הקצב שלי ולא להשליך את האחריות על מישהו אחר. ובכן, הגוף שלי רוצה לרוץ עם החבורה הזו, והרגליים – כבר אינן כואבות, אלא רצות בקלילות ובהנאה. אני נהנית מחילופי הדברים, אך גם כאשר אנו רצים בשתיקה, אני נהנית לרוץ לצדם בתחושה של אחווה. אמנם זו פרשנות מרחיבה לדברי רן, להקשיב לגוף, אך אני מקבלת החלטה מודעת לנסות לרוץ אתם כמה שאוכל, גם אם אשלם על כך מחיר בחצי השני של המרתון, שבו הם בוודאי יגבירו קצב ואני אשאר מאחור.
בניגוד למרתון שהתקיים בירושלים שבועיים קודם לכן, התל-אביבים עד כה אינם יוצאים לרחובות כדי לעודד אותנו ("זה בגלל הזזת מחוגי השעון", אני מנסה לעודד ולהתעודד). אבל בקילומטר החמישה-עשר נשמע קולה של גברת, המעודדת הראשונה: "לא נשאר לכם עוד הרבה". אנו פורצים בצחוק, ואחד מהחבורה מעיר: "נכון, לא נשאר הרבה. נשאר הרבה מאוד".
ושוב לבד
בקילומטר ה-21 אני נוטשת לרגע את החבורה וסוטה שמאלה, כי מחלקים שם משקה איזוטוני, אך כאשר אני נושאת ראשי אני רואה שאילן וחבורת אנדיור כבר שעטו קדימה, ופתחו פער שאתקשה לגשר עליו בלי לסכן את המשך הריצה. כעת כבר אין לי מוטיבציה לרוץ מהר. יותר ויותר רצים עוקפים אותי בשלב הזה, בין אם משום שהם מאיצים את הקצב בחצי השני של המרתון, כיאה לרצים מנוסים ממני, ובין אם משום שאני האטתי, ואולי שתי האפשרויות נכונות. המצב הזה עלול היה להיות מרפה רגליים, אך אני מרגיעה עצמי: "פשוט נקלעת בטעות לאזור של רצים מהירים ממך. את לא מתחרה בהם, אלא רק בעצמך. המשיכי לרוץ בקצב שלך, והכול יהיה בסדר. את הרי רגילה לרוץ לבד. מלבד זאת, נותרו רק 21 ק"מ. ומה זה 21 ק"מ? בסך הכול עוד ריצה ארוכה, אחת מני רבות שכבר עשית". הריצה לבד גורמת לכך שתשומת הלב שלי תופנה כעת מן החוץ אל הפנים: למחשבות שעוברות בי במהלך הריצה. אני חוזרת שוב ושוב על המנטרות שלי ואיני משתעממת. לשמחתי, מעולם לא השתעממתי בריצות. נוטלת את הג'לים בדייקנות של שעון שוויצרי ושותה בכל תחנה בדרך.
לגעור בכאב
בקילומטר ה-25 אני מרגישה כאילו אבן חצץ מצויה בין שתי אצבעות כף רגלי השמאלית. אני כבר מנוסה מספיק כדי לדעת שאין מדובר באבן חצץ אלא בתהליך דלקתי. כמה ימים לפני כן קראתי על טכניקה של "לחבק את הכאב" וחשבתי לעצמי שאאמץ זאת, אך משום מה, לנוכח הכאב באצבעות אני נוקטת טכניקה שונה: "באמת שאין לי זמן לטפל בך כעת" אני נוזפת בכאב כאילו הייתי פקיד קשוח וערל לב, "זה יצטרך לחכות עד לסיום הריצה ורק אז אראה מה אפשר לעשות בעניינך". והכאב כמו נבהל מהתקיפות שאני מגלה ונסוג, ורק מפעם לפעם מרים ראש להזכיר קיומו, אך הוא כבר אינו מטריד אותי. הרי כבר הבהרתי לו כיצד יתנהלו העניינים.
אזור הסכנה
מהקילומטר ה-27 אני מתחילה להתרגש. כל קילומטר נוסף שכובשות רגליי הוא שיא אישי חדש בשבילי. בדיעבד, היה יתרון לכך שלא היו לי ריצות ארוכות לפני המרתון: שמחת ההישג הגיעה מוקדם יותר. מאחר ששמעתי שוב ושוב נבואות זעם על כך ש"המרתון מתרחש למעשה לאחר הקילומטר השלושים", וש"לרוץ מרתון זה לא כמו לרוץ שני חצאי מרתון", והכנתי עצמי למשברים בדרך, ביקשתי מאימא שלי ומחברתי הטובה רונית שתכתובנה לי פתקים מעצימים, שאותם אטמין בחגורת הג'לים, ואקרא לראשונה רק בשעה של משבר. הריצה עם הפתקים בחגורה הרגיעה אותי, שיש לי נשק להתמודד עם המשברים כאשר יגיעו. ובינתיים אני משתמשת בתחמושת אחרת. מגייסת לעזרתי את הסביבה התומכת שלי, תלתי משמע (ולסביבה התומכת הזו, על שלושת היבטיה, אקדיש את הרשימה הבאה). חושבת על בני המשפחה והחברים המפרגנים, וקריאות העידוד שלהם הן הרוח הגבית שלי. מזמזמת לעצמי שיר עידוד שכתבה, הלחינה ושרה האימא האהובה והמופלאה שלי, לכבוד ריצת המרתון הראשונה בחיי. מאמצת גם שיטה ששמעתי עליה יום קודם לכן מרן – להקדיש את הקילומטרים האחרונים, שאמורים להיות קשים, לאנשים אהובים. אני עושה זאת בשמחה. מקדישה לפחות שני קילומטרים גם לבורא עולם, בתחושת הודיה על שנתן לי רגליים בריאות וחזקות, ומיד מרגישה כיצד אני מתמלאת כוחות. מגיע הקילומטר ה-38, ועדיין לא צץ משבר שיצדיק את פתיחת הפתקים הטמונים כנשק סודי בחגורתי. אני מתחילה להבין שהוא גם לא יצוץ, ולכן מחליטה לקרוא באחד הפתקים גם בלי התירוץ של משבר. אני מחייכת בהסכמה למקרא המוטו שבחרה רונית: "אין דבר העומד בפני הרצון", כל-כך פשוט, וכל-כך נכון. בקילומטר ה-40, עדיין ללא משבר, אני קוראת את הפתק שהכינה לי אימא שלי. הוא ארוך יותר, אך גם הוא כולל את המילים: "אין דבר העומד בפני הרצון". שתיהן אם כן מכוונות אותי לכוון לכוח הרצון שבי. מאחר שממילא אני יודעת שאגיע לקו הסיום, ואיני זקוקה לגייס את כוח הרצון שלי לשם כך, אני שואלת עצמי אם לא הגיע הזמן לאתגר עצמי ולנסות בעזרת אותו כוח רצון להשיג הישג שנראה לי פנטזיה פרועה לפני כן – לרוץ בפחות מארבע שעות, ולו גם שנייה פחות.
"מהי המטרה שלך?"
כאשר נשאלתי שוב ושוב מהי המטרה שקבעתי לעצמי לריצת המרתון השבתי: "לסיים. עם חיוך ועם טעם של עוד". רן לא לוחץ בעניין זה, מבחינת חנוך לרץ על פי דרכו, מאחר שכתבתי לו שאני חוששת שקביעת זמן מטרה רק תלחיץ אותי ותפגע בהנאה שלי מהדרך. עם זאת הוא כן אמר לי שאני מסוגלת לסיים בארבע שעות ורבע, ואפילו בארבע שעות. אבל לא האמנתי לו. יומיים לפני המרתון שמעתי אותו אומר לאילן באימון שהתקיים באצטדיון: "היא הולכת לרוץ מרתון בארבע שעות". "מי אמר?" התקוממתי על הקביעה שנראתה לי מופרכת מעיקרה. "לא קבענו זמן מטרה!". אבל כעת, מול הפתקים של רונית ושל אימא שלי, כאשר אני בקילומטרים האחרונים, מחשבה חמדנית תופסת אחיזה בלבי: אולי בכל זאת ואף יותר מכך? אולי גם אצליח לרדת מארבע שעות, ולו גם בשנייה אחת?
"את רצה גם אולטרה מרתונים?"
בשלב הזה אני מתחילה לעקוף רצים אחרים, שחלקם עוברים להליכה. אין לי כל בעיה להמשיך לרוץ. הרי זה כבר ממש הסיום! "את רצה גם אולטרה מרתונים?" שואל אותי באנגלית רץ אחר. האם אשמתי טבועה כאות קין על המצח? יום קודם אמרתי לרן: "לא תאמין לגודל היומרה. עדיין לא רצתי מרתון אחד, וכבר אני משתעשעת ברעיון שבעתיד, לאחר שארוץ כמה מרתונים, ארוץ גם אולטרה-מרתון". רן דווקא מאוד מרוצה מהלך הרוח היומרני של המאומנת שלו, ורק מפקפק בכך שצריך להמתין לעתיד רחוק, לאחר שארוץ כמה מרתונים. אני נזכרת בחשד שלי, שיש לו מכונה סודית לכיווץ זמנים, חשד שעליו דיווחתי לכם ברשימה הקודמת, שעסקה בחצי מרתון ירושלים. אני מתעשתת מההפתעה ומשיבה לבן שיחי החדש, ספק בהתנצלות, ספק בגאווה: "לא, זהו המרתון הראשון שלי". "You're doing great!", הוא משיב לי בהלך רוח נדיב, ונעלם בצעד קל, משאיר אותי מאחור. במחשבה שנייה, אולי חשב שאני רצה אולטרה-מרתונים בגלל הקצב האיטי המאפיין ריצות מסוג זה? לרץ האלמוני פתרונים.
את שני הקילומטרים האחרונים אני מקדישה לתרנגולות
אני משכללת מעט את השיטה שעליה למדתי מרן, להקדיש את הקילומטרים האחרונים לאנשים אהובים, ואת שני הקילומטרים האחרונים אני מחליטה להקדיש לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. חושבת על כך שבעוד אני רצה, הן לא יכולות לזוז ממקומן או לפרוש את כנפיהן, שהרי השטח המוקצב להן הוא בדיוק כגודלן. הצרכים הבסיסיים ביותר של קיום אינם מסופקים להן. גם זה מחייב רשימה נפרדת, אני רושמת לעצמי פתק מנטאלי. רשימה שתיקרא "החופש לרוץ".
סיום בסיום אני מרוכזת ברצון לנצח את השעון ושוכחת לחייך למצלמה. איני בטוחה אם עמדתי במשימה לרדת מארבע שעות. בניגוד לציפיות, איני מתמלאת תחושה גדולה של אושר (אולי זה מחיר הוודאות שהייתה בי, שאני מסוגלת לעשות זאת), אך כן יש תחושת סיפוק והישג מסוים. איש אינו מחכה לי בנקודת הסיום, וגם זה פוגם בשמחה. זו אשמתי: אמרתי לאחים שלי ולאישי יריב שייקח לי בין 4:30 ל-5:00 שעות לסיים, והם כיוונו את בואם בהתאם לתחזית שלי. אני מרוכזת במה שצריך לעשות. לקחת את התיק שלי ממקום הפקדת החפצים, לשתות ולאכול כמה שיותר מהר את המאכלים הטבעוניים שבהם הצטיידתי מראש ותוך כדי אכילה להתקשר ליריב ולאחים שלי.
"מישהו ראה תיק של פו הדוב?"
במקום הפקדת החפצים מהומת אלוהים. התברר שהמערכת קרסה, והרצים המתוסכלים, המחכים לשווא לציוד שלהם, עושים דין לעצמם ונכנסים למתחם כדי לנסות לאתר את השקית שלהם בין שאר השקיות, שנראות בדיוק אותו דבר, ואיש אינו מצליח להבין לפי איזה סדר הן מסודרות. לאחר המתנה ממושכת וחסרת תוחלת, כאשר אני מבינה שאין איש שאפשר להיעזר בו כדי לקבל את השקית שלי, אני עושה כמו האחרים, ונכנסת בעצמי למתחם לחפש את הציוד שלי. יש לי יתרון על פניהם, כי איני צריכה לחפש שקית אשפה אפורה, אחת מני רבות, אלא תיק גדול של פו הדוב, שעליו נרשם המספר שלי. גם כך החיפושים אורכים דקות ארוכות. "מישהו ראה תיק של פו הדוב?", אני שואלת שוב ושוב, ללא הועיל. אני מרגישה שאני מתחילה להיחלש. מתוסכלת מכך שחלון ההזדמנות של חצי שעה, שבו חשוב במיוחד לאכול ושעליו אני תמיד מקפידה לאחר האימונים, הולך ונסגר דווקא לאחר ריצת המרתון. לפתע אני פוגשת בפרצופו המחייך של פו, ואני בטוחה שגם כריסטופר רובין מעולם לא שמח לקראתו כפי ששמחתי אני באותה שעה. ממהרת לאכול ולשתות ולהתקשר ליריב, לאחים ולרן, לבשר על ההישג.
ים
לפי עצתו של רן אני ממהרת עם יריב לים ונכנסת לתוכו (כשמכנסיי הריצה עלי) כדי למנוע התפתחות דלקות. שם גם מוצאים אותי שלושת האחים שלי – איסי, ישי ואלון, המגיעים בצהלה גדולה, עם אפרת (בת זוגו של ישי), גל (ארוסתו של אלון) , ואפילו עם הכלב לוקי, השייך לאפרת. אני מנפנפת להם לשלום מתוך הים, ועוברות עוד כמה דקות עד שאני יוצאת לקבל מהם חיבוק.
"יש שירותים בשביל אחותי, שרצה היום מרתון?"
בשלב הזה אנו נפרדים מיריב, שיש לו עוד סידורים באזור (וממילא השרירים שלי אינם מסוגלים לחזור אתו בקטנוע שאתו הגענו. הם מעדיפים להתרווח במכונית של אלון), ואני ממשיכה בהליכה רגלית עם האחים, חברותיהם והכלב למסעדה, שבה אני מזמינה פסטה טבעונית עם טופו. אורית התזונאית תהיה גאה בי, אני טופחת לעצמי על השכם. האחים שלי נוהגים בי בכבוד מלכים. כאשר אני מודה להם שטרחו ובאו הם משיבים לי שהם מודים לי, שהרי אני היא זו שרצה מרתון והביאה כבוד למשפחה. ישי מתעקש לשלם את החשבון שלי, ובדרך למסעדה, כאשר אני מחפשת שירותים, אחי הגדול, איסי, שואל באחת המסעדות אם יש שם במקרה שירותים, "בשביל אחותי, שרצה היום מרתון", הוא מוסיף, כאילו יש במידע הזה כדי לשנות את התשובה בעניין. כאשר אני רואה את הגאווה על פניהם אני מתחילה להפנים את ההישג ולחוש ניצוצות קטנים של אושר.
עם האחים האהובים. מימין לשמאל: איסי, ישי, יעל ואלון. קדימה מכולם: לוקי
התוצאה
במוצאי שבת אני בודקת באתר שוונג. התוצאה הרשמית: 3:59:13. עשיתי זאת! ירדתי מארבע שעות! אבל האמת היא שההישג האמתי בסיפור הזה אינו טמון במספרים הללו, אלא בכל הדרך הארוכה שעברתי מאז אותה ריצה ראשונה בת שש דקות שרצתי לפני עשרה חודשים. דרך שהיא ארוכה הרבה יותר מ-42.195 ק"מ.
בשעה שאני כותבת את הרשימה הזו, יום המרתון שיחול ב-30.3.12 כבר כל-כך קרוב, ממש מעבר לפינה, ואם לדייק: עוד תשעה ימים, ואני שואלת עצמי שאלה שאולי אסור לשאול בשלב הזה, אך מה אעשה שהיא מתעקשת לקפוץ למוחי ולהכריז על קיומה: האם אני מוכנה? הרי לא רצתי אף ריצה שתהיה באמת ארוכה, מעל שלושים ק"מ, למעשה, מאז אותה ריצה שעליה דיווחתי ברשימה "מסיבת הרווקות הפרועה שלי", שבה רצתי כעשרים ושישה או עשרים ושבעה ק"מ, לא הגעתי לאותו המרחק. ואותה ריצה התרחשה מזמן, בערב ראש השנה, ממש לפני שלקחתי את רן שילון כמאמן והוא קיצץ את כנפיי מבחינת אורך הריצות. כאשר אני שומעת אחרים מספרים על ריצות ההכנה שלהם, שהיו מעל לשלושים ק"מ, ועל הריצה המסכמת, שהייתה בת שלושים ושלושה עד שלושים ושבעה ק"מ, אני מקנאה בהם על כך שמבחינה זו הם בוודאי חשים הרבה יותר מוכנים ממני. לי בכלל לא הייתה ריצה מסכמת (לא נראה לי שאפשר להתייחס לחצי מרתון ירושלים כאל ריצה מסכמת).
אני מנסה להרגיע עצמי בכך שיש לי מאמן מנוסה, וכולם אומרים שהוא יודע מה שהוא עושה. דליה מיכאלי, מאומנת אחרת שלו, שאני מתבוננת בהתקדמות שלה בפליאה ובהערצה (כעת היא מתכוננת לאולטרה-מרתון, ואת מרתון ירושלים האחרון רצה כריצת הכנה), תיארה את חווית המרתון הראשון שלה, לפני כארבע שנים, כחוויה חיובית, בלא שתיתקל בקיר, אף שלפני כן לא רצה ריצות שאורכן מעל 25 ק"מ.
אני מעודדת עצמי גם בכך שאני מזכירה לעצמי את מה שסיפר יוסי מילמן בספרו, אוטוביוגרפיה של ריצה, על בנו שהתכונן והתכוון לרוץ חצי מרתון, ובסופו של דבר רץ מרתון שלם, ללא הכנה מוקדמת. באחד הפורומים ברשת מצאתי תיאור מקרה מוזר, של אדם המספר כי התכוון לרוץ רק 10 ק"מ, אך בטעות רשמו אותו למרתון מלא. הוא העיר על הטעות וביקש שתתוקן, אך דבר לא נעשה, כך שהחליט "לזרום" אתה, התייצב למסיבת הפאסטה ורץ מרתון מלא, בלי שיתכונן לקראתו. ולמה ללכת רחוק, גם אני, בהיותי בת עשר או אחת עשרה, הייתי אמורה לצעוד בצעדת הנגב 20 ק"מ, אך בגחמה רגעית של אחי הגדול וחבריו, "התפלחנו" למסלול המלא (שנאסר עלינו, בשל גילנו הצעיר) וצעדנו 40 ק"מ, משלבים קטעי ריצה ומגיעים לסיום בצהלה גדולה, ורק נפגעים מכך שהמבוגרים אינם מאמינים לנו שרגלינו הצעירות גמאו את כל ארבעים הקילומטרים.
אבל רגע, אני נוזפת בעצמי על האנקדוטות עמן בחרתי לעודד את נפשי, מה לי ולאותם מקרים של מי שלא התכוון והתכונן, ובמקרה "התפלק" לו מרתון מלא או צעדה באורך 40 ק"מ? אני הרי כן התכוננתי לריצת מרתון, הכנה שנמשכה חצי שנה. אמנם היא לא הייתה בהתאם למה שציפיתי (כאמור, בניגוד לציפיותיי, לא רצתי ריצות ארוכות של שלוש שעות ויותר, ריצות שתלכנה ותתקרבנה למספר הקילומטרים שיש לעבור במרתון), אבל כן בהתאם למה שקבע המאמן ולציפיותיו. ביצעתי את כל האימונים באדיקות, למעט שני אימונים: אחד – משום שבאותו יום שבו הייתי אמורה לרוץ שעה וחצי, תפס אותי גשם שוטף לאחר ריצה של עשרים דקות, וכאשר כתבתי לרן שאני מחכה לאימון חלופי על מסלול הריצה הוא הורה לי לנוח. אימון אחר שהחמצתי, ועליו צר לי במיוחד, הוא אחד מאימוני ההכנה לריצת המרתון באצטדיון הדר יוסף. האימון התקיים ביום תענית אסתר, ובגלל שצמתי נאלצתי לוותר עליו. אבל אני מניחה שלהחמיץ שני אימונים בתקופה של חצי שנה זה בסדר גמור, במיוחד לאור העובדה שנראה שמאז שהחלתי לרוץ ארובות השמים נפתחו, עד שהחלטתי שתחביב הריצה שפיתחתי הוא הפתרון לבעיית מפלס הכינרת, ולפיכך מסיבות לאומיות אסור לי להפסיק לרוץ.
אם כן, האם אני מוכנה לריצת המרתון הראשון בחיי? מעולם לא נתקלתי ב"קיר", ואין לי מושג איך גופי ונפשי יתמודדו אתו אם וכאשר יגיע. נכון שאני יכולה להזכיר לעצמי אירועים שבהם התמודדתי עם מכשולים וקשיים בצורה שמעוררת בי גאווה (למשל, באחד מהטיולים עם חוג מטיילי הר חברון ויהודה, מבית חגי לאדורה, שבשל נסיבות ביטחוניות היה למעשה יותר ריצת הימלטות מטיול, עיקמתי את כף רגלי ובכל זאת המשכתי לרוץ משך כל הטיול-ריצה, מתעלמת מהכאב החד), אבל בשביל זה צריך להיות במצב הנפשי הנכון, להגיע למרוץ ברוח איתנה ולשמור עליה כזו לכל אורכו.
האם אני מוכנה? שיגרתי את השאלה לרן, השוהה ברומא, לאחר שהשתתף שם במרתון, וכעבור זמן קצר נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי תשובתו הקצרה:
"זה פשוט: את לא צריכה להיות מוכנה עכשיו, אלא ביום שישי הבא. אחרי שנשב ונעבור על הכול, תהיי מוכנה לחלוטין".
כמה ימים לאחר אותה ריצה פרועה, שעליה התוודיתי ברשימה הקודמת ("מסיבת הרווקות הפרטית שלי"), פגשתי את רן שילון, פגישת היכרות לקראת מינויו הרשמי כמאמן הסוררת. מכאן ואילך עברתי להתאמן אתו, תחת עיני הנץ שבהן ניחן. הוא עומד דרוך לגמרי באצטדיון, עוקב אחר כל הרצים, ומעיר את הערותיו על הסגנון, הקצב או שאר הערות "משמחות", כפי שהעיר לי לפני כחודש וחצי: "את גוררת רגל", או "את צולעת". אבל הוא יודע גם להחמיא: "זה נראה יופי", או "ברור לך שהמהירות שלך השתפרה פלאים, נכון?", שיבח אותי לאחרונה, והרנין את לבי. כבר באימון הראשון הובהר לי שטכניקת הריצה שלי שגויה: אני נוחתת על העקבים, במקום לרוץ עם הטיית הגב לפנים, ולנחות על כריות כף הרגל. מזל שכל הוותק שלי בריצה הסתכם באותה עת בכמה חודשים בודדים, כך שסגנון הריצה ואני עדיין לא היינו במערכת יחסיים מחייבת של חתונה קתולית. גם כך הניסיון לסגל לעצמי סגנון ריצה שונה לא היה פשוט, ועבר חודש עד שרשמתי לי הערה ביומן הריצה שהחלתי לנהל: " 7.11.11 – ציון דרך: היום לראשונה החלתי לחוש נוח בסגנון הריצה החדש". למדתי גם על דרך החיקוי, באמצעות התבוננות ברצים אחרים, והדבר הוכיח עצמו, כי כאשר עשיתי זאת קיבלתי מחמאה מרן, שכעת הריצה יותר חופשית וזורמת.
תיארתי לעצמי שרן, כמאמן, יקצץ את כנפיי מבחינת אורך הריצות, אך לא ידעתי עד כמה: במקום להעלות את נפח הריצות, כפי שציפיתי, מצאתי עצמי מבצעת הרבה מאוד תרגילי חיזוק, ומתחילה להקדיש יותר מדי מחשבה, לטעמי, למה שאני מכניסה לפה: לראשונה בחיי סופרת קלוריות (לוודא שאני צורכת מהן די. רן דרש שאעלה במשקל בכך שאוסיף מסת שריר), ומחשבת צריכת פחמימות, ובעיקר חלבונים, שתי קבוצות מזון שלא הקדשתי להן מחשבה רבה לפני כן. כדי לעבור את המכשלה הזו בשלום החלטתי להיעזר בתזונאית, ובחרתי באורית שמש המקסימה (אין קרבת משפחה), גם משום שהיא תזונאית ספורט ובעצמה מרתוניסטית, וגם משום שהיא מבינה בתזונה טבעונית, ובעצמה נעה על הציר שבין צמחונות לטבעונות (את המרתון הראשון שלה רצה כטבעונית). רק אחר כך גיליתי שיש עליה שבחים רבים ברשת, ואני שמחה לצרף את קולי למשבחים.
כאמור, ציפיותיי לריצות ארוכות לא התקיימו. הריצות הארוכות ביותר שלי היו בנות שעתיים וחצי, ובאותו יום, כעבור כמה שעות – תרגילי חיזוק רבים ועוד ריצה של חצי שעה. משום שרן נהג בי, לתחושתי, בזהירות רבה, מחשש לפציעה, התפלאתי מאוד מהמהלך שיסופר עליו בסעיף הבא.
העתיד כבר כאן – חצי מרתון ירושלים – 16.3.12
ב-26 בפברואר כתבתי לרן: "בעתיד, לאחר שאשתפר בעליות ואתגבר על הפחד שלי מהן, ארצה להשתתף בחצי מרתון ירושלים, ובעתיד הרחוק יותר במרתון ירושלים". העתיד שאליו התכוונתי היה עתיד מעורפל, לא מוגדר, אבל חשבתי על לפחות שנה או שנתיים. אולם רן כנראה ניחן במכונה לכיווץ הזמן, אף שעדיין לא חשדתי בכך כאשר השיב לי כעבור כמה שעות: "הסדר הנכון הוא – התגברי על הפחד ומשם יבוא השיפור של העליות 🙂
זכרי – the hills are your friends".
הבטחתי לו שאנסה להפנים שיש לי חברות חדשות. תוך שנה, שנתיים, חשבתי לעצמי, אולי גם אצליח להאמין בכך.
בתחילת מרץ פתחתי בהתרגשות את תכנית האימונים החודשית, ועיניי סקרו אותה במהירות ובלהיטות: אכזבה ודאגה מכך שעדיין אין לי ריצות ארוכות משעתיים וחצי, ומתברר שכבר לא תהיינה כאלה. חיוך רחב למראה מה שרשם רן ב-30 במרץ: "מרתון תל אביב – איזו התרגשות לקראת המרתון הראשון שלך מיני רבים :)". הזדרזתי וכתבתי "אמן!" במקום המיועד להערותיי.
טוב, נדמה לי שכבר כיסיתי את הדברים החשובים בתכנית, אבל… רגע… מה זה? באמצע החודש, ב-16.3 רשום לי… "חצי מרתון ירושלים". האם זו טעות? האם רן התבלבל ורשם לי תכנית של מאומן אחר שלו? התברר שלא. רן באמת סבור שהעתיד כבר כאן.
התקשרתי לחברתי כרמית, המתאמנת בקבוצת הריצה שלי, בניסיון לדלות ממנה אמפתיה, וסיפרתי לה על מה שעולל לי רן. "מה קרה לך?", נשפה כרמית בבוז, "את עושה את זה בהליכה!". "מזה בדיוק אני חוששת", השבתי לה בלבי בקול קטן, במה שנקרא "חוכמת חדר המדרגות", "לעשות זאת בהליכה". בניסיון לגייס "דעה שנייה" וקצת יותר הבנה למצבי הקשה התקשרתי לחברה נוספת, אף היא מקבוצת הריצה שלי, שדווקא הוכיחה הבנה והזדעקה: "מה קרה לו? הוא השתגע? חצי מרתון ירושלים הוא מאוד קשה!". שמחתי על כך שהיא מבינה ללבי, אך גם נבהלתי מהאישור שנתנה לחששותיי. אולי כדי להרגיע אותי היא מיהרה להוסיף: "אבל אפשר לסמוך עליו. הוא יודע מה שהוא עושה". ואילו רן פסק את פסוקו: "את תראי שחצי מרתון ירושלים ירגיש כמו משחק ילדים".
היום הגדול – גשם בחוץ
בשבוע שבו חל מרתון ירושלים עקבתי באובססיביות אחר תחזיות מזג האוויר. אבוי, כל התחזיות בדעה אחת: גשום! קר! בבוקר היום הגדול התעוררתי ב-4:00. גשם בחוץ, ואני לא נשארת אתו (עם אישי הטוב, שאמר לי בטוב לב מנומנם: "ממש מעודד לצאת כעת מהבית, נכון?", והתהפך לצד השני).
הבנתי שאני זקוקה לחיזוק מנטאלי. פניתי לספר הספרים (בכל זאת – מרתון ירושלים) וגייסתי לעזרתי את רצפה בת-איה, שעליה מסופר במל"ב כא, ושערב קודם הרציתי עליה באוניברסיטת בר-אילן. ולמי שלא מכיר את הסיפור הנורא על רצפה, הנה תמציתו: רצפה שמרה על גופות שבעה חללים מבית שאול, וביניהם שני בניה, לאחר שהגבעונים הוקיעו אותם ונאסר להביאם לקבורה. היא עמדה על משמרתה כחצי שנה, ביום ובלילה, ולא נתנה לעוף השמים ולחיית השדה לפגוע בגופות. אז אם רצפה יכלה למלא משימה כל-כך קשה (חִשבו על קרבתה הממושכת לגופות המצחינות הנרקבות מול עיניה), בתנאים של חום וקור, משך תקופה כה ארוכה, אני בוודאי יכולה לרוץ בגשם לזמן כה קצר ומוגבל, והרי אני אוהבת לרוץ!
בנוסף לספר הספרים שאבתי עידוד גם ממקור קצת פחות עתיק – אתר שוונג. קראתי פעם נוספת את המאמר של רן אלתרמן "גשם, שלג, רוח סערה…", הפותח במשפט המכונן הבא: "לפני 13 שנה התאמנתי עם חבר שהיה בוגר השייטת. הוא לימד אותי משפט שמלווה אותי תמיד כשאני מתאמן במזג אויר שכזה: 'גשם, שלג, רוח, סערה – מאום לא יפחידני!'". אז תודה לרן אלתרמן! בלא שידע, הוא חיזק את נפשי.
התזונאית שלי, אורית שהשתתפה אף היא בחצי המרתון עם בן זוגה, נתן, אספה אותי ברכבה (ודאגה לברר אם הבאתי אתי אוכל, ואם נהגתי בהתאם להנחיות התזונתיות שלה יום קודם למרוץ), ונתן מסר לי את ערכת המשתתף שלי שאסף בשבילי מחנות ורטהיימר בהרצליה (וזו הזדמנות להודות לשניהם, וכן לורטהיימר, על השירות הזה לקהל הרצים שהתקשה להגיע לירושלים). אכן, תזונאית שהיא יותר מתזונאית.
היה קר בירושלים, וכן, גם ירד עלינו גשם וברד בזמן הריצה, אבל זה כמעט שלא הפריע לי. נשאבתי לאווירת ה"פאן". רצתי בחיוך ובהנאה, מחליקה ידיים עם ילדים ומודה למעודדים הנפלאים שבצד הדרך. חשתי התרוממות רוח. כמה כיף לרוץ! ו… רן צדק. הריצה לא הייתה לי קשה. עוד ריצה ארוכה, רק עם הרבה אווירה של כיף, ובסיום אפילו מקבלים מדלייה.
אני עדיין בתחושה של "היי" מחצי המרתון הראשון בחיי! אם איני טועה, קוראים לכך אושר.
בפגישת ההיכרות ביני ובין מאמני, רן שילון, מנה בפניי רן ארבעה היבטים חשובים בתחום הריצה: המכאני (האופן שבו הגוף בנוי), הטכני (טכניקת הריצה), התזונתי והמנטאלי. כל ההיבטים הללו חשובים, אך אני נוטה לייחס את החשיבות הרבה ביותר לאחרון שבהם. דומתני, שהדלקת החמורה ביותר שיכולה להשבית אדם מפעילות גופנית היא "דלקת בשריר הרצון" (ביטוי הנזכר גם בספרו של מלמן). משום כך, כדי לחזק את שריר הרצון שלי, רכשתי את ספרו של יוסי מלמן, אוטוביוגרפיה של ריצה, וכבונוס קיבלתי את העונג הפשוט שבקריאה ספר מעניין, מבדר ומרגש, שקשה להניח מהידיים. יוסי מלמן, עיתונאי ב"הארץ", שעד כה פרסם שמונה ספרים ומחזה, יודע כיצד לספר סיפור, וחוש ההומור שבו ניחן מוסיף לחוויית הקריאה.
הספר מומלץ בראש ובראשונה לרצים שבינינו (כלומר לכולנו), אך לא רק להם, מאחר שהוא עוסק בהרבה יותר מאשר ריצה. חיבתו של מלמן להיסטוריה, נושא שאותו למד באוניברסיטה העברית, ניכרת, והוא מטיב לתאר את תולדות משפחתו, תולדות ענף הריצה בעולם ובישראל, תולדות התנועה הקיבוצית, שבמסגרתה התחנך כנער ועוד. דוגמית למידע היסטורי מעניין המצוי בספר (נשים – שימו לב!) קשורה לנושא רלוונטי בימינו אלו – הדרת נשים: מתברר שעד 1972 נאסרה השתתפות נשים בריצות המרתון.
ובאשר למטרה שלשמה קראתי את הספר – חיזוק השריר המנטאלי, מכך מצאתי בספר בשפע – הן בסיפורו של יוסי מלמן עצמו, ששמונים ימים לאחר שחטף התקף לב ועבר צנתור, השתתף במרתון תל-אביב 2009, והן בסיפורי החיים של רצים אחרים, שמלמן שילב בספרו, כגון רץ המרתון בן השמונים ושמונה, או הסיפור הלא יאומן על "צוות הויט" – דיק הויט ובנו הנכה מלידה ריק, שאותו סוחב דיק בעגלה, במהלך המרוצים. דיק, שהיה שמן, מעשן כבד, ושלא היה מסוגל לרוץ יותר מכמה מאות מטרים, נענה לבקשתו הלא הגיונית של בנו הנכה, בן השש-עשרה, להשתתף במרוץ לגיוס תרומות למען חבר לכיתה שנפגע מתאונת דרכים והפך למשותק. דיק רץ את המרוץ כשהוא סוחב את בנו בעגלה. הוא אמנם כמעט קרס במהלך המרוץ, אך האושר שחווה בנו גרם לו להמשיך לרוץ עמו במרוצים נוספים, ו"צוות הויט" כבר השתתף במרתונים רבים ובתחרויות איש הברזל.
"איך התחלתי פתאום לרוץ?"
"איך התחלתי פתאום לרוץ?", שואל מלמן (עמ' 19), ואני נדרכת לקראת התשובה. מאז התחלתי לרוץ, לפני כשבעה חודשים, בגיל ארבעים ותשע, אני מגלה עניין מיוחד בשאלה כיצד התחילו אחרים לרוץ; בהתחקות אחר התהליך הקסום שבו אדם, שעד כה רץ רק כדי לתפוס אוטובוס, הופך לרץ למרחקים ארוכים. קריירת הריצה של מלמן אינה מובנת מאליה. לכאורה, אין לו הנתונים הטבעיים לריצה, מאחר שהוא בעל רגליים קצרות, סובל מנטייה להשמין ומאסתמה קלה (עמ' 18). אמנם בילדותו הצטיין במשחק הכדורגל, ובצבא שירת כלוחם בסיירת שקד, אך מאז השתחרר מהצבא חלפו עשרים שנה של הזנחת הגוף, שבהן עטה גופו צמיגים. בתשובה שהוא מספק לשאלה כיצד החל לרוץ יש הרבה מן המבדח. בשנת 1994 הגיע במקרה לחדר הכושר של המלון בארה"ב, שבו שהה, ולא הבין את פשר המכשירים שבמקום ("למה זה מיועד?" – שאל את המדריך). כאשר הובהר לו שיוכל להתעמל רק עם נעליים מתאימות, חזר לחדרו והחליף ל… נעלי בית תוצרת "המגפר", מאחר שהיו להן סוליות גומי (הגיוני, לא?). באותו יום לא ממש התעמל, אלא בעיקר נגע במכשירים בהשתאות, אך שם נבט בו הרצון לעסוק בפעילות גופנית. וכך, בהיותו בן ארבעים וארבע, בנעליים לא מתאימות, יצא לריצה איטית ומיוסרת שארכה רבע שעה, אך בהדרגה האריך את משך הריצה (עדיין בנעליים לא מתאימות… זה מה שקורה כאשר מתאמנים ללא הנחיה), והשאר – היסטוריה. מלמן כבר השתתף בלמעלה מעשרים מרתונים, וכן באולטרה מרתונים, בטריאתלונים ובתחרויות איש ברזל.
סיפור על נחישות והתמדה
אם לתמצת את הספר במשפט אחד, זהו סיפור על נחישות והתמדה, תכונות הכרחיות לרץ למרחקים ארוכים. את התכונות הללו סיגל לעצמו מלמן כבר בילדותו. בגיל שש הגיע לארץ, ובתור הילד הגלותי האולטימטיבי גילה נחישות רבה להשתלב בחברה. הצטיינותו במשחק הכדורגל סייעה לו בכך. לאחר מכן, כנער, החליט להצטרף למוסד החינוכי גלבוע בקיבוץ בית אלפא, ופעם נוספת נאבק על מקומו כילד עירוני בין בני הקיבוץ. גם כאן היה הכדורגל בעזרו. נחישות רבה נדרשה ממנו גם כדי לצלוח טירונות רצופת "טרטורים" בסיירת שקד, שבשער בסיס היחידה נתלה השלט "כאן נעצרות פקודות מטכ"ל".
כטבעונית מסיבות אידאולוגיות (שלא לנצל בעלי-חיים) שמחתי לגלות (בעמ' 251 בספר) שמלמן הפך לצמחוני לפני שש שנים, בהיותו בן חמישים וחמש, בשל אהבתו לבעלי חיים. הנחישות וההתמדה שגילה לכל אורך חייו, ושכמובן באו לידי ביטוי גם בריצתו למרחקים ארוכים, הן התכונות שסייעו להפיכתו לצמחוני, בלא שיתפתה לשוב ל"סיר הבשר". אני רוצה להאמין שהנחישות וההתמדה שגיליתי אני כאשר הפכתי לצמחונית בגיל חמש (לאחר שראיתי איך הורגים דג), ושגיליתי בשנית בהפיכתי לטבעונית (שאינה ניזונה מכל מוצר מן החי, כולל ביצים ומוצרי חלב) לפני שמונה עשרה שנים, הן התכונות שתסייענה לי להפוך לרצה למרחקים ארוכים, ולסיים את המרתון הראשון שאליו נרשמתי – מרתון תל-אביב, שיתקיים עוד פחות משלושה חודשים, במרס 2012. מה שבטוח – כצידה מנטאלית לקראת אותו מרוץ אקרא פעם נוספת את הספר אוטוביוגרפיה של ריצה, מאת יוסי מלמן.
מודה. אני נוטה לפוריטניות ואני לגמרי מונוגמית. משום כך הרעיון של מסיבת רווקים או מסיבת רווקות פרועה, זמן קצר לפני טקס הקידושין והנישואים, כל-כך דוחה בעיניי, גם אם המסיבות הללו אינן מסתיימת בתוצאות העגומות והאלימות שבהן הסתיימה מסיבת הרווקים של מי שהיה מאבטח הרמטכ"ל, ארז אפרתי. אני נזכרת שלפני שנים רבות, סיפרה לי חברה בהנאה על מסיבת הרווקות שבה השתתפה, ועל כך שהיא ושאר הבנות מחאו כפיים לחשפן, שהופיע בפניהן. היא בוודאי זוכרת את המבט ששלחתי לעברה, שהיה מסוג "מי את? מי מכיר אותך? ואיך את קשורה אלי בכלל?", כאילו לא הייתה חברתי הוותיקה ביותר. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שבהתפרעות מופקרת לפני צעד של מיסוד היחסים עם בחיר/ת הלב.
למרות הפתיח חמור הסבר הזה, אני נזכרת בחיוך ובהתרפקות במה שאני מכנה "מסיבת הרווקות הפרטית שלי", שהתרחשה בתחום הריצה. וכאן יש צורך להבהיר את הרקע: שיטתו של המאמן שלי, רן שילון, אינה כוללת ריצות ארוכות מדי לפני המרתון הראשון, למתאמנים חדשים יחסית, אלא הדגש הוא על הקילומטראז' השבועי ועל תרגילי חיזוק, כדי לצמצם את החשש לפציעה. לפיכך כל אימת שאני נשאלת כעת "אז כמה את כבר רצה?", אני חשה אי נעימות על כך שאיני יכולה לנפנף במספר קילומטרים מפואר (מה גם שהריצות הארוכות שלי הן תמיד בשטח, דבר שמאט את הקצב). "אני לא בדיוק יודעת, אבל לא יותר מדי", אני מודה, בשפל קול, אך ממהרת לשלוף את "הריצה ההיא", אותה "מסיבת רווקוּת פרועה" שארגנתי לעצמי, כאשר אני מוסיפה: "אבל הריצה הארוכה ביותר שלי הייתה בערב ראש השנה תשע"ב, ובה רצתי בין 26 ל-27 ק"מ".
"הריצה ההיא"
זמן קצר לאחר שרצתי 19 ק"מ, ריצה שעליה סיפרתי בפוסט הקודם, החלטתי לרוץ מרחק של חצי מרתון, וכצפוי, לא עמדתי בפיתוי ורצתי 22.2 ק"מ. לאחר אותה ריצה התרחשו שני דברים: הראשון – התחלתי לחוש כאבים שונים באזורים שונים בגוף, והבנתי שאני מגיעה לאזור מאתגר, מבחינה גופנית, ושצריך להתחיל להתנהל בזהירות. השני – החלטתי לרוץ מרתון. השילוב המסוכן הזה הביא אותי להחלטה להתחיל להיעזר במאמן אישי, וכבר סיכמתי עם רן שילון שיתחיל לאמן אותי מיד לאחר ראש השנה.
אך בעיה מסוימת הטרידה את נפשי: עוד לפני שיצרתי קשר עם רן, רשמתי לי כיעד חודשי להגיע למרחק של 25 ק"מ באותו חודש, וחשתי צורך (לא בוגר, אני מודה) לדבוק בתכנית. התעורר בלבי חשד (ועדיין לא ידעתי עד כמה הוא היה מוצדק) שרן לא ישתף אתי פעולה ולא יניח לי לרוץ 25 ק"מ, רק משום שכך החלטתי ושזה רשום בתכנית החודשית שהכנתי לעצמי. היה לי אם כן חלון הזדמנות צר להשיג את היעד שלי, לפני שאאלץ לציית להוראות המאמן. החלטתי להתפרע פעם אחת אחרונה, לפני מיסוד הקשר של מאמן ומאומנת, ולצאת לריצה של 25 ק"מ ערב ראש השנה תשע"ב.
החלום ושברו
בלילה שלפני הריצה דמיינתי את צג שעון ה-GPS שלי מראה את הספרות – 25. התמקדתי בספרות הללו ודמיינתי את שמחתי למראה מספר הקילומטרים הזה, שיופיע על הצג. אולם החלום הזה לא התגשם, כפי שיובהר מיד.
באותה ריצה עמדו בפניי כמה אתגרים שהיה צורך להתגבר עליהם, כגון שרידי הצטננות שסחבתי ואילצו אותי לבלוע גושים של ליחה; כאבי שרירים שצצו; כאב עז מעל המותן הימנית שהחלתי לחוש בקילומטר ה-13, וחזר לצוץ בקילומטר ה-19. אך האתגר הגדול מכולם היה שבחלק האחרון של הריצה התברר לי, שהחלום שלי לראות על הצג את הספרות 25 אינו עתיד להתגשם. באחת הפעמים שבהם הצצתי בשעון הוא השיב לי במבט חלול ובמסך ריק וחף מכל מספר… הסוללה התרוקנה והשעון הפסיק לעבוד! התסכול החל לכבוש לו מקום בקרבי: מה אעשה כעת? האם להפסיק לרוץ, שהרי מה הטעם, אם איני יודעת כמה רצתי ואיני מגשימה את חלומי לראות על הצג את המספר 25?
"ואחד (או שניים) לשנה הבאה"
לזכותי יאמר שמיהרתי לגרש את התסכול והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת לעבוד על האופי, ולדבוק בתכנית לרוץ 25 ק"מ, גם אם ברור לי שלא אזכה לראות את ההישג הזה על צג השעון. הפעם האחרונה שבה הצצתי בשעון, כאשר הוא עדיין עבד, גילתה לי שכבר שברתי את השיא שלי ורצתי 22.5 ק"מ. מאחר שאני יודעת מהו אורכו של כל סיבוב בפארק, יכולתי לאמוד בקירוב את המרחק שעברתי. ליתר ביטחון הוספתי על המרחק המשוער עוד ועוד, וכך קרה שרצתי בין 26 ל-27 ק"מ, רק כדי להיות בטוחה שאכן עמדתי במטרה שלי והגעתי ל-25 ק"מ. המצחיק הוא, שלפני שהתחלתי לרוץ שאלתי את עצמי אם אוסיף על היעד המקורי – 25 קילומטר – קילומטר אחד נוסף ("ואחד לשנה הבאה"), אם ארגיש שנותר בי כוח לעשות זאת, ובסופו של דבר החלטתי לא לעשות זאת, כדי לא לסכן עצמי, ואף נזפתי בעצמי על השאיפות הילדותיות שלי. אך רק בגלל שהשעון התקלקל, ואני רציתי להיות בטוחה שאכן הגעתי ליעד – הוספתי את הקילומטר הנוסף, או שני הקילומטרים הנוספים, לשנה הבאה, או לשנתיים הבאות.
בסופו של דבר, העובדה שהמשכתי לרוץ אף שהבנתי שלא אזכה לראות את ההישג על צג השעון, הייתה בשבילי הישג גדול אף יותר, וריגשה אותי יותר מכל מספר שהיה מופיע על גבי הצג.
תגובת המאמן לעתיד, רן שילון
לאחר אותה ריצה שלחתי אימייל לרן שילון והתוודיתי בפניו על "חטא הנעורים" שלי, אותה ריצה שהזדרזתי לרוץ לפני מיסוד הקשר בינינו, וקיבלתי ממנו את התשובה החביבה הבאה:
"יש לך מזל גדול!
למה?
כי אם היית משתפת אותי בהחלטה הזו, הייתי מתחנן שתוותרי עליה.
הסיבה – הסיכוי הגדול יחסית לפציעה
אז:
אם עדיין לא עשית זאת, נא היכנסי לאמבטיית קרח/מים קרים למספר דקות, כדי למנוע דלקות
נוחי בימים הקרובים
ו.. כל הכבוד 🙂
יהיה לנו מעניין. אני בטוח.
שנה טובה".
אפילוג – על הדבש ועל העוקץ
נכון שאני מתהדרת באותה ריצה עד היום, אך גם נכון שאני "מתהדרת" בציפורניים שחורות, ש"זכיתי" בהן בעקבות אותה ריצה וטרם הצלחתי להיפטר מהן. סליחה, לא מדויק. מציפורן שחורה אחת נפטרתי, כי היא פשוט נעתקה ממקומה…
מהר למדיי הבנתי, שאם אני רוצה להפחית את החשש לפציעה בעקבות תחביב הריצה שפיתחתי – כדאי שאעשה את הדברים בצורה נכונה, עם הדרכה. למשך שבועיים הצטרפתי לקבוצת ריצה בעיר מגוריי. הייתה זו קבוצה קטנה, שחבריה חביבים ומסבירי פנים להפליא, ונהניתי לרוץ אתם, ולשמוע תוך כדי ריצת החימום את הסיפורים המבדרים מעולם בית המשפט שסיפר לנו העורך דין (שלהפתעתי, אף שכבר נרשמו ברזומה הספורטיבי שלו השתתפות בכמה מרתונים, העיד על עצמו שהוא שונא לרוץ. אבל לכו האמינו לעורך דין…). הבעיה היחידה הייתה שלא חשתי שאני מקבלת את ההדרכה שאני זקוקה לה, כרצה מתחילה.
אמיתי, חברי לסדנת הנבחרת של 'קוד המנצח', שכבר התאמן במסגרת אנדיור, המליץ לי בחום על החברה, וכך מצאתי עצמי עושה דבר לא הגיוני, במונחים העצלים של מי שתמיד (למעט בזמן השירות הצבאי) העדיפה את הקל"ב: פעמיים בשבוע יוצאת מביתי ב-5:15 בבוקר, נוסעת בשני אוטובוסים, כדי להגיע בזמן לאימונים שהתקיימו באצטדיון הדר יוסף בתל-אביב, והחלו ב-6:30. משך כמה חודשים התעמלתי אצל תמי אביר וטלי פינק, שתיהן מאמנות בכירות באנדיור, ושתיהן לבביות ומקצועיות מאוד, וגיליתי שריצה – זה לא רק לקום ולרוץ, אלא גם לרוץ בקצבים משתנים, לקחת זמנים (בשלב הזה כבר רכשתי שעון GPS, והפסקתי לרוץ כשאני אוחזת בידי את מכשיר ה-GPS הגדול והמגושם), לשלב תרגילי חיזוק, לא להזניח את המתיחות לאחר האימון ולהקפיד על תזונה נכונה (מבחינתי – תזונה טבעונית, כמובן).
למרות האחריות שגיליתי בהצטרפות לקבוצת הריצה באנדיור, קיימתי בד בבד גם צד פרוע במקצת, בריצות הפרטיות שלי. העליתי את מספר הקילומטרים שרצתי בלי להתייעץ, בקפיצות גדולות מדי: 10 ק"מ, ושבוע לאחר מכן 15 ק"מ. הייתי מחליטה מראש מהו המרחק שאעבור בריצה הבאה, מכריזה עליו בפני כמה אנשים, כדי "לסנדל" עצמי ולהיות בטוחה שאעשה זאת, ו… יוצאת לריצה, לעשות זאת, ובדרך כלל לא עומדת בפיתוי ורצה יותר ממה שהתכוונתי.
ב-4 בספטמבר 2011 יצאתי לריצה בפארק, לאחר שהחלטתי והכרזתי מראש שארוץ 19 ק"מ. הצטיידתי בבקבוק חצי ליטר עם משקה איזוטוני, והרגשתי מאוד מקצועית ומתוחכמת בשל הצעד הזה. הנחתי את הבקבוק במקום נגיש לאורך המסלול בפארק, כך שאוכל ליטול אותו ולשתות ממנו תוך כדי תנועה. לבקבוק הצמדתי פתק באנגלית (בשעות הבוקר המוקדמות עוברים בפארק עובדים זרים רבים), ובו ציינתי את התאריך והוספתי בקשה להותיר את הבקבוק במקומו. אמנם, באימון הקודם, בקשתי הדומה לא כובדה, והמנקה (אף הוא עובד זר) זרק את הבקבוק לפח, אך שכנעתי עצמי שהסיבה לכך היא רק מגבלה של שפה: את הפתק ההוא כתבתי בעברית, וכעת – לאחר השדרוג לאנגלית, אין סיבה שבקשתי לא תהיה מובנת לכול ולא תכובד.
אולם כבר בתחילת הריצה גיליתי לחרדתי שבקבוק השתייה נעלם ממקומו. סקירה מהירה של הסביבה גילתה לי שהוא חבוק בידיו של פועל זר סודני שעמד ליד הברזייה. זיהיתי את הבקבוק מיד. אמנם, הסודני הסיר ממנו את הפתק שכתבתי, אך לא הספיק להסיר את נייר הדבק הצבעוני שקישט אותו. בניגוד לברוך מהמגפיים, לא הוצאתי מטפחת (אף שהייתי קרובה לכך) ולא שלפתי אקדח, אך פניתי ל"שודד" והודעתי לו באסרטיביות מגומגמת (כן, אני מודעת לכך שזהו אוקסימורון) שזהו הבקבוק שלי. הוא שפע התנצלויות וחיוכים, והשיב לי את הבקבוק, אך – אללי… חיש מהר התברר לי שעוד לפני כן הספיק לשפוך את כל תוכנו – המשקה האיזוטוני הנחשק – ולמלא אותו במים מהברזייה (ולא, אין לי מושג אם הוא גם הספיק לשתות מהבקבוק. העדפתי לא להתעמק בסוגיה). ניצבתי בפני דילמה: האם לדבוק במטרה לרוץ תשעה-עשר ק"מ, אף שכל מה שעומד לרשותי כעת הוא רק מים מהברזייה (באותה תקופה עדיין לא השתכללתי עד כדי הצטיידות בג'לים), או לוותר – לקיים אימון רגיל, ולשבור את השיא בפעם אחרת? נזכרתי בשיטה שעליה המליץ ערן שטרן, בסדנת קוד המנצח: כאשר נתקלים בקושי, מכשול או כל דבר שמעורר אצלנו רגשות לא נעימים, לשאול את עצמנו: "מה מעולה במצב הזה?". השאלה הובילה לתובנה, שזהו אתגר בשבילי לעמוד בתכנית שלי, גם אם התנאים אינם מושלמים. לא תמיד הדברים הולכים לנו חלק בחיים, בדיוק כפי שתכננו. החלטתי לנסות לדבוק במטרה, ורק אם ארגיש שנחלשתי – להפסיק.
הזכרתי לעצמי את המסופר בגמרא, במסכת תענית, על ר' חנינא בן דוסא, שראה את בתו עצובה בערב שבת. לשאלתו מדוע נפלו פניה השיבה, שבטעות הדליקה את הנרות בחומץ, במקום בשמן. עודד אותה אביה ואמר לה, שמי שאמר לשמן לדלוק, הוא יאמר לחומץ לדלוק. וכך היה – ולפי אותה אגדה הנר דלק עד מוצאי שבת, ואף לקחו ממנו אש להבדלה. אף שאיני מלומדת בנסים כר' חנינא בן דוסא, עודדתי את עצמי שמי שאמר למשקה האיזוטוני שייתן לרץ העיף כוח, הוא יאמר למים מהברזייה בפארק לעשות בדיוק אותה פעולה. ו… כך היה. לא הרגשתי חלשה במהלך הריצה. מפעם לפעם גמעתי מבקבוק המים כמוצאת שלל רב. אמנם בהמשך הוא שוב נעלם (נדון את העוברים בפארק לכף זכות – הרי הסודני הסיר ממנו את הפתק שביקש להשאיר אותו במקומו), והפעם כבר לא מצאתיו, אך למזלי, זה היה רק לקראת סיום הריצה.
חזרתי הביתה שמחה ונרגשת מכך שהצלחתי לעמוד בתכנית שלי, אף שהתנאים לא היו מושלמים. בוודאי לא הייתי חשה אותה מידה של סיפוק לולא התקרית עם הבקבוק. אולי אני צריכה להכיר תודה לעובד הזר הסודני.
בוקר יום שישי, 3.2.12, ושוב אני רצה בים. התלבטתי אם לרוץ בפארק הלאומי, הקרוב יותר לביתי, אך ב 5:00 בבוקר הגיע אימייל מרן שילון – "אני מעדיף שתרוצי בים". הפעם שעון ה-GPS עובד כהלכה, ולכן אני מגיבה באי-רצון מסוים לקטעי הריצה בחול העמוק, המאיטים את הקצב, שגם כך אינו מהיר. אני נזכרת בתחילת הדרך שלי בריצה – כיצד רצתי עם מכשיר GPS גדול ומגושם בידי. כמה התרגשתי בשל כל חצי קילומטר שהתווסף. כחודשיים לאחר שהתחלתי לרוץ, יצאתי בחופשת הקיץ של 2011 לשבוע בלונדון, כדי להשתתף בכנס בינלאומי לחקר התנ"ך. התלבטתי אם לקחת אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה. האם באמת יהיה לי זמן וחשק לרוץ בלונדון? האם לא אהיה שקועה מדי בהכנות להרצאה שעלי להרצות? בסופו של דבר, הוספתי אותם למזוודה, אף שלא באמת האמנתי שאעשה בהם שימוש.
כאשר הגעתי למלון שאלתי את פקידת הקבלה אם יש מסלול המתאים לריצה בקרבת המלון. הידד! התברר שהמלון קרוב לנהר התמזה, והפקידה המליצה, בצדק רב, על ריצה לאורך גדת הנהר. כמה טוב שלקחתי אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה! במהלך השבוע ששהיתי בלונדון רצתי פעמיים. הפעם השנייה הייתה בבוקר יום ההרצאה. בעבר, הייתי בוודאי מקדישה את הזמן כדי להמשיך להתכונן להרצאה, בפעם המי יודע כמה; להוסיף לנסות לשער מה תהיינה השאלות שאשאל לאחר ההרצאה ולהכין מראש תשובות בשפה שאינה שפת אמי ואינה מימין לשמאל. אולם הפעם החלטתי לרוץ. חברתי הפסיכולוגית, לאה, טוענת שהריצה היא דרך נעימה לשחרר מתחים. דברים ברוח דומה כתבTim Noakes בספרו The Lore of Running (עמ' 544–545). אז במקום לדאוג בנוגע להרצאה, אני מרגיעה את הגוף והנפש בריצה. הריצה על גדת התמזה הייתה חוויה שונה לגמרי מהריצות שרצתי עד כה, בפארק בגני-תקווה: לא מדובר רק בכך שנהניתי מהנוף היפה והשונה, שגרם לי לרצות לרוץ עוד ועוד, אלא שלא סבלתי מהחום ומהלחות שעינו אותי בריצותיי בארץ הקודש, במהלך חודש יולי. נהניתי ממשבי רוח קרירים, נעימים ונדיבים, וכלל לא הזעתי במהלך הריצה. המקלחת בסיומה הייתה בעיקר בשביל הפרוטוקול ולא נבעה מצורך אמִתי. ודבר נוסף – בלונדון החלתי לטפח תחושה של השתייכות לקהילה בינלאומית של רצים, מעין "גאוות יחידה", וחיבה בסיסית כלפי כל "אחיי" הרצים בדרכים. הסיבה לכך היא שהרצים שחלפו בדרכי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זיכו אותי בחיוך, בניד ראש או בהנפת יד לשלום. מהר מאוד הפנמתי את המחוות הלא מילוליות הללו, והגבתי כמותם – חיוך לעברו של "אחי" הרץ, הנפת יד כלפי "אחותי" הרצה. הרי כולנו חולקים אהבה משותפת. ואילו כעת אני רצה בחוף הים של תל-אביב ואיש אינו מחייך אלי. נכון, גם אני איני מעזה לחייך לסובבים אותי (מלבד לשלושה כלבים, המשתובבים בחוף). התירוץ שלי הוא שאני ביישנית (כך אבחנה הגננת נעמי וטענה טענתה באוזני אמי). ומה התירוץ של השאר? כולם ביישנים?
ובחזרה ללונדון – אני כל-כך נהנית מהריצה, עד שאני רצה 50 דקות רצופות, ובכך שוברת את השיא שלי. לאחר הריצה, מחכה לי כאמור ההרצאה שאני צריכה להעביר. אף שנושא ההרצאה "כבד" – אבלות במקרא, אני ניגשת אליה בצעד קל ובתחושה של הישג – הלא רצתי הבוקר 50 דקות! זמן הריצה הארוך ביותר שלי עד כה! הנינוחות ותחושת ההישג האישי, שאני חשה בזכות הריצה, תורמות לכך שההרצאה עוברת על הצד הטוב ביותר.
ללונדון יש חלק חשוב בהיסטוריה של ריצות המרתון, שהרי המרחק המשונה – 42.195 ק"מ – נקבע באולימפיאדת לונדון (1908). הסיבה: הוחלט שהמסלול יחל בטירת וינדזור, כדי לאפשר לנכדיו של המלך לצפות בזינוק מחלונות הארמון, ויסתיים באצטדיון האולימפי.
ללונדון יש חלק חשוב גם בהתפתחות שלי כרצה למרחקים ארוכים. בזכות הריצות בלונדון הייתה לי פריצת דרך גם בריצות בארץ, משום שהבנתי, שאם בלונדון רצתי 50 דקות, אין סיבה שלא אשחזר את ההישג בישראל. החלטתי, שהחום, הלחות והיעדר רצים ידידותיים מסביב אינם תירוץ. הגוף הוכיח שהוא מסוגל לריצה כזו. ואכן, זמן קצר לאחר ששבתי לארץ, רצתי שעה עגולה, בדיוק 10 ק"מ.
ולסיום – אנקדוטה: בלונדון הבחנתי מרחוק ברצים ותרמיל על גבם, ולא הצלחתי לרדת לפשר העניין. מדוע הם רצים עם תרמיל? האם כדי להכביד על עצמם, הכנה לצנחנים? כאשר שיתפתי חברה בפליאתי השיבה לי שאולי הם ממשיכים מהריצה היישר לעבודה…
היום, כאשר גם אני רצה עם תרמיל מים הכולל גם חגורה לג'לים ולחטיף החלבון הטבעוני, שאותו אני צורכת מיד לאחר הריצה (ושהפך את חיי לקלים הרבה יותר, מבחינת אספקת חלבון), אני מבינה שבריצות ארוכות (בניגוד לריצות שרצתי באותה תקופה) – תרמיל, או חגורת ריצה – הם חלק אינטגראלי מציוד הריצה.
אז שוב – תודה גדולה ללונדון על כך שהייתה עוד שלב חשוב בהתפתחותי כרצה למרחקים ארוכים.
ביום שישי ה-20.1.12 בוטל האימון הקבוצתי של אנדיור ביער בן שמן, לכבוד הישראמן. בתכנית האימונים שלי מופיעה ריצה של שעתיים ורבע. מאמני, רן שילון, מעדיף שארוץ בים, ואשלב ריצה בחול עמוק. על-כל-פנים, עלי להתרחק מריצה על אספלט. התלבטתי בין ריצה בחורשה בסביון הסמוכה, בגלל החיסכון בזמן, ובין ריצה בים, בגלל… הים (למרות התקורה הגבוהה של נסיעה באוטובוס מקריית אונו לים. ואפילו איני יכולה לקרוא ספר בזמן הנסיעה באוטובוס, שהרי מה אעשה עם הספר בזמן הריצה?). הפור נפל על הים, משום שהוא מהלך עלי קסם מיוחד. די במראהו כדי להטעין אותי באנרגיות חיוביות ובתחושה של כוח ומסוּגלות.
קו 55, שאתו אני נוסעת לים, עובר דרך בית חולים תל-השומר, ואני נזכרת בפעמים הרבות שנסעתי בקו זה כדי לבקר את אבי ז"ל, רוברט שמש, שנפטר באותו בית החולים ממחלת הסרטן בתחילת תשרי תשס"ט (אוקטובר 2008). "היום איני נוסעת לבית החולים, אלא לרוץ בים", עוברת בי מחשבה שממלאה אותי בתחושה של חירות, אבל רק לרגע קט. מיד לאחריו מפלח את נפשי געגוע עז ועיניי מתמלאות דמעות. הלוואי שהייתי יכולה לנסוע לבקר את אבא שלי במיטת חוליו. כן, ברצון רב הייתי מקריבה את ריצת האימון, כדי לראות אותו ולדבר אתו פעם נוספת. הוא היה מקדם את פניי בחיוך הרחב שלו וצוהל לקראתי: "חמודה שלי!", או – "בת שלי!". המחשבה על אבא שלי מעלה בי, בפעם המי יודע כמה את השאלה, מה אבא שלי היה אומר, לו ידע על הריצות שלי. בתור הגרסה הגברית העיראקית של האימא הפולנייה, אני בטוחה שהוא היה מביע הסתייגות עזה. אולי היה מתייעץ ברופאים או ברופאים מטעם עצמם כדי לחזק את עמדתו בטיעונים "מדעיים" בנוגע לנזקיה של הריצה. ייתכן מאוד שהריצה הייתה מעוררת בו מחדש את חרדתו בנוגע לתזונה הטבעונית שלי. אני נזכרת כמה הבכתי אותו כאשר פרצתי בבכי מר כאשר ראיתי את המוכר בסופר הורג דג וצעקתי לעברו "רוצח! רוצח!". וכמה הדאגתי אותו כאשר התברר לו, כעבור כמה שבועות, כי הכרזתי הדרמתית באותו היום, ש"לעולם, לעולם, לא אוכל יותר בעלי-חיים", לא הייתה גחמה של רגע, שעתידה להישכח כעבור כמה ימים אל מול פיתויי קציצה טעימה. "אם לא תאכלי בשר לא יהיה לך כוח, ולא יגייסו אותך לצבא", ניסה להפעיל עלי את נשק יום הדין, אבל אפילו המהלך האסטרטגי המבריק הזה נכשל. לימים הסכין עם התזונה שלי, ואפילו דיבר בשבחה (מבחינה בריאותית) וטרח להכין לי מאכלים טעימים, אבל ייתכן מאוד שאימוני הריצה היו מעוררים בקרבו מחדש את שד הדאגה בגין תזונתי. אולי היה מנסה לנהל אתי מו"מ על הפחתת הקילומטראז" ("למה שלא תסתפקי בריצה של חמישה ק"מ?"), בסופו של דבר היה בוודאי אומר "את עקשנית כמו אימא שלך. אם את מחליטה משהו, אי-אפשר להזיז אותך מהדרך שלך להשגת המשימה", בתמהיל של קורטוב גינוי, עם הרבה הערכה. האם הייתי מצליחה להסביר לו את החדווה שגורמת לי הריצה? אני בספק. ובכל זאת, אני יכולה לדמיין אותו רוטן באוזני חבריו על הבת שלו שהשתגעה, התחילה לרוץ, ואפילו מתכננת ריצת מרתון, ועם זאת תר אחרי מבטי הערצה והשתאות על פניהם, ואם לא היה מאתר כאלה, היה טורח לוודא שהם יודעים בכמה ק"מ כרוכה ריצת מרתון.
האוטובוס חולף עובר את בית החולים תל-השומר, ואני נזכרת בשורה משיר של עמיחי: "אני ישן הלילה לזכרך, אם כי החלומות ודאי לא יהיו עליך", ומחליטה לרוץ היום לזכרו של אבא שלי. ובאותה הריצה – רוב מחשבותיי דווקא כן נסבו עליו. אבא סיפר לנו, שבנערותו נהג לרוץ בכל בוקר כחמישה ק"מ, לבית הספר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה (אני, לעומתו, משקיעה לא מעט ממון בתחביב הריצה שלי). גם בזקנתו נהג להתגאות ברגליים החזקות שלו, ולהציע לנו לנסות לצבוט אותן כדי להוכיח לנו שאין בהן שומן ולכן הן אינן ניתנות לצביטה (לפני כמה זמן תפסתי עצמי עושה אותו דבר עם אישי, יריב, וצחקתי במבוכה על שהפכתי לחיקוי של אבא שלי). אני רצה על שפת הים, ריצה מהסוג שאני אוהבת – מדיטטיבית באופייה (כנראה בזכות זה ששעון ה-GPS שלי לא פעל, ולא יכולתי לעקוב אחר המרחק והקצב הממוצע), ומדמיינת את הצעיר הרזה ושחור התלתלים רץ לבית הספר, ואותי – רצה בעקבותיו, או לצדו, וצעדיי המהורהרים הופכים לפתע לקלים וזריזים יותר. אני נזכרת בחלופת האימיילים ביני ובין אחי הצעיר, ישי, בעניין תגובתו המשוערת של אבי על הריצה שלי. ישי, שניחן בדקות הבחנה, כתב לי: "אני כל כך רואה אותו רוטן: 'למה היא צריכה את השטויות האלה? היא כבר לא ילדה בת 16' ובאותה נשימה לוקח על זה קרדיט וטוען שלבני משפחת שמש יש רגליים חזקות, ושהוא בצעירותו היה רץ לא פחות". אני מוכנה לחתום שכך בדיוק היה אבא שלי מגיב.
ולסיום, אני בטוחה שהוא היה נהנה מהמחשבה שאני מקדישה את הריצה שרצתי בים לזכרו, וכך גם את הרשימה הזו, שהתחברה בראשי במהלך הנסיעה לריצה ובזמן הריצה עצמה. בנסיעה הבאה לים, אולי כדאי שאצטייד בנייר ובעט.
