טבעונית למרחקים ארוכים: לרוץ באמסטרדם

זו לי פעם שנייה שאני רצה בחו"ל. הפעם הראשונה הייתה לפני מעט יותר משנה, זמן קצר לאחר שהתחלתי לרוץ, וזאת בעקבות השתתפתי בכנס לחקר המקרא, שהתקיים בלונדון (כתבתי על כך את הרשימה "תודה ללונדון").

לא קשה למצוא את ההבדלים בין שתי הפעמים הללו. בפעם הראשונה התלבטתי אם להוסיף נעלי ריצה למזוודה. תהיתי אם יהיה לי זמן ואם יהיה לי חשק לרוץ. הרי אהיה עסוקה בכנס ובהתכוננות להרצאה שאני צריכה להרצות. בסופו של דבר, כמעט ברגע האחרון, ארזתי גם את נעלי הריצה, ואכן רצתי פעמיים לאורך התמזה, ובהנאה רבה. הפעם היו נעלי הריצה הדבר הראשון שהוכנס למזוודה. היה לי ברור שארוץ ברחובות אמסטרדם (שבה נערך הכנס) ואח"כ בארנהם (שבה נפשתי עם אישי, יריב, לאחר הכנס). יתרה מזו: היה לי ברור מה אעשה בכל יום, מבחינת אימוני ריצה. יצאתי מהארץ עם תכנית לשבועיים שהכין לי רן שילון. התכנית כללה הן ריצה והן תרגילי חיזוק. הפעם ארזתי גם חולצות מנדפות זעה (בפעם הקודמת הסתפקתי בחולצות טריקו), אף שלא כל-כך הזעתי בהולנד הקרירה יחסית לארץ. התרגשתי מהמחשבה שארוץ באמסטרדם אף יותר מהמחשבה על ההרצאה שאני עומדת להרצות בכנס (והפלא ופלא, זה לא פגם באיכות ההרצאה). אמרתי לחברתי כרמית, המתכננת לרוץ את המרתון הראשון שלה באמסטרדם באוקטובר 2012, שאני הולכת לבדוק את השטח בשבילה.

כשהגעתי למלון Rho, הממוקם ממש ליד כיכר דאם, שאלתי את פקיד הקבלה בנוגע למסלולי ריצה. מסתבר ש"נפלתי" על רץ מרתון, ששמח לייעץ לי ולדבר אתי על ריצה ועל מרתונים שונים ומשונים ברחבי העולם (מרתון אמסטרדם, לדבריו, הוא אחד הטובים שיש, ומאפשר לשבור שיאים בגלל המסלול השטוח והנוח, אלא אם כן משתוללת רוח חזקה באותו היום). אבל מאחר שהוא המליץ לי על מסלול ריצה באזור מרוחק מהמלון, וחוש כיוון הוא בלשון המעטה אינו הצד החזק שלי, העדפתי "לרוץ על בטוח" וכבר ביום שבו הגעתי לאמסטרדם יצאתי לריצה של שעה באזור המלון. התחלתי בכיכר דאם, אך זו הייתה הומה מאדם, ומצאתי עצמי נאלצת לרוץ במקום מפעם לפעם (ראיתי בחור שמחקה את תנועות הריצה שלי בפני חברתו. שייערב לו!). פניתי לתעלות הסמוכות למלון, שם היה לי יותר מרחב לרוץ. הבנתי שעדיף שארוץ מוקדם בבוקר.

חברתי והקולגה שלי, ד"ר טובה גנזל, שאתה חלקתי חדר במלון עד בואו של יריב לקראת סיום הכנס, ניחנה למזלי בשינה טובה. כשהתעוררתי בחמש בבוקר והתארגנתי לצאת לריצה או לתרגילי חיזוק היא לא התעוררה בעטיי.

על-פי רוב רצתי הלוך ושוב לאורך שתי תעלות בקרבת המלון. כמעט שלא היו אנשים ברחוב. עליתי על כל אחד מן הגשרים שמעל התעלה, כדי להוסיף מעט קושי לריצה ברחוב השטוח למדי. נהניתי מאוד לראות את הברווזים, את הברבורים ואת השחפים. לצערי, לא היה לי במה להאכיל אותם. באמסטרדם כנראה שלא מכירים את הקונצפט של "לחם ללא ביצים" ("אבל אי-אפשר להכין לחם ללא ביצים", השיבו לי ברצינות תהומית בשתי מאפיות בעיר, וסירבו להאמין לטענתי, שבישראל רוב הלחמים אינם מכילים ביצים). משום כך לא יכולתי לקנות לעצמי ולבעלי הכנף לחם (המצב השתנה כאשר הגעתי עם יריב לארנהם, שעל השהות בה אכתוב ברשימה הבאה). את תרגילי החיזוק ביצעתי בסמטה מעט מוסתרת, ליד אחת התעלות. בארץ אני רגילה לבצע אותם בבית, מול הטלוויזיה או בחצר, אבל בחדר המלון חסר לי המרחב הדרוש ונאלצתי להתגבר על המבוכה לבצע שכיבות סמיכה או קפיצות צפרדע מול עיניים זרות. מזל שבשעת בוקר מוקדמת לא היו הרבה מהן. לא היה נעים במיוחד לבצע כפיפות בטן או שכיבות סמיכה במרצפות הרחוב הלא נקיות במיוחד, כשריח שתן נישא באוויר.

למרות כל מאמציי שלא להתרחק מהמלון ולא לאבד את דרכי, באחת הפעמים שבהן הסתיים אימון תרגילי החיזוק בריצות קצרות של "ספרינטים", הגעתי לפתע למקום לא מוכר. לאחר שסיימתי את האימון פניתי לנהג מונית ושאלתיו היכן רחוב Nes שבו ממוקם המלון. הוא אמנם הסביר לי אך לפתע אמר: "את יודעת מה, בואי אקח אותך לשם, ללא תשלום, ממילא אני צריך להגיע לשם". מאחר שלא הייתי בטוחה שקלטתי את ההסבר שלו, נעניתי להצעתו בשמחה, ורק לאחר מכן עלה בדעתי שלמעשה לא הייתה לו שום סיבה להגיע למלון, ופשוט נדיבותו וטוב לבו הן שגרמו לו להביא אותי עד לפתח המלון ואף להעמיד פנים שממילא התכוון להגיע למקום.

והנה מגיע יום שלישי, שבו אני אמורה להרצות. בתכנית שהכין לי רן רשומה ריצה של שעה. אני מתלבטת אם להחליף בין התכנית של יום שלישי לתכנית של יום רביעי – ריצה של ארבעים דקות בלבד, כי אולי עדיף שאקדיש חלק נכבד יותר מהבוקר להתכוננות להרצאה. בסופו של דבר אני מחליטה שלא להחליט, ולפעול לפי מה שארגיש תוך כדי הריצה.

בלילה שלפני הרצאתי אני עורכת "חזרה גנרלית" בפני טובה. היא מעירה הערה בונה על כך שהיה כדאי להוסיף בפתח ההרצאה כמה משפטים שיעזרו לשומעים להתמקד במטרת ההרצאה, אך מוסיפה שזה כנראה כבר מאוחר מדי לחשוב על כך בשלב הזה. מאחר שההרצאה כבר מוכנה, ואנגלית בכל זאת אינה שפת אמי, אני מסכימה אתה שכעת אין טעם לשנות את נוסח ההרצאה.

יום ההרצאה הגיע, ואני פותחת אותו בריצה. לאחר שלושים דקות ראשונות, שבהן אני מרגישה שהריצה מיטיבה עמי, אני מחליטה לדבוק בתכנית, לרוץ שעה ולא להחליף בין תכנית יום שלישי לתכנית יום רביעי. מזל שהחלטתי כך, כי לקראת סיום הריצה נמצאות לי לפתע בקלות רבה המילים הנכונות, המתחברות בטבעיות זו לזו ועונות היטב על הצעת השיפור של טובה. כך שמגיעה תודה גם לד"ר טובה גנזל וגם לריצה ברחובות אמסטרדם, על תרומתן להצלחת ההרצאה שנשאתי בכנס באמסטרדם.

ריצה באמסטרדם. צילם: יריב גלבוע

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: ספירת מלאי בחלוף שנה – מה השגתי ומה למדתי?

יום שישי 13.7.2012. אימון קבוצתי ביער בן שמן. רן שילון אומר לנו שנתחלק לשתי קבוצות, "המהירים" ירוצו אִתו, ו"המהירים יותר" – עם אילן פריש. אני מחכה לראות את הרכב הקבוצות כדי לכלכל את צעדיי. אני רואה שקבוצת "המהירים יותר" כוללת רק מספר מועט של גברים, בעוד שרוב חברי הקבוצה מעדיפים להסתפק בתואר "מהירים" ומצטופפים סביב רן. אני נוקטת את הכלל "אחרי רבים להטות", ומתכוונת לרוץ עם רן ורוב החבורה. אך עיניו של רן צדות אותי, ובלא להתחשב בחששותיי מהרכב קבוצת "המהירים יותר" הוא מרחיק אותי באכזריות מחברותיי ומשלח אותי לארץ גזרה, לקבוצתו של אילן. וכך אני מוצאת את עצמי בת יחידה בחברתם של הגברים קלי הרגליים. אמנם מחמאה, אבל מחמאה מהסוג המבהיל. אימון עליות קשה ומאתגר. כמעט שאין עלייה בדרך שאילן מחמיץ. על כל פנים, את הנבזיות שבהן ודאי שאין הוא מחמיץ. אני מבקשת מהחברים בהלצה (האומנם הלצה?) לרוץ משני צדדיו כדי להסתיר מפניו את העליות, אך אחד החברים מסב את תשומת לבי לכך שלמהלך הזה אין סיכוי. אילן פשוט מתנשא בגובהו מעל כולנו. כפי שכבר ציינתי – אימון קשה. אך אני מעודדת את עצמי שזו הכנה מצוינת ל"סובב עמק" ול"מרתון ירושלים". העובדה שהשלמתי את האימון מילאה אותי גאווה, ובסופו של דבר נאלצתי להודות שרן אילץ אותי לצמוח בכך שמתח את גבולותיי ושלח אותי לרוץ עם חבורה שרמתה אִתגרה אותי.

במהלך הריצה לא יכולתי שלא להיזכר בריצה הראשונה שלי ביער בן שמן, ב-21.10.11. אף ששובצתי לקבוצת ה"מהירים" (בניגוד ל"מהירים יותר") חששתי כל-כך מהריצה. אולי לא אצליח לעמוד בקצב ואובד ביער? יריב, אישי היקר והמסור, הציע ללוות אותי רכוב באופניים, כדי שאם אזדקק לעזרה הוא יהיה שם בשבילי. נשמתי לרווחה.

כעת, כאשר אני רצה עם ה"מהירים יותר", אני חושבת על כברת הדרך שעברתי מאז. אמנם מה שהיה מפחיד בעבר – ריצה ביער בן שמן – הפך למוכר וחביב, ובכל זאת גם כעת יש אתגרים חדשים ומפחידים: לרוץ כבת יחידה עם חבורת ה"מהירים יותר".

 

הרהורים אלה נראים לי פתיח הולם לנושא של הפוסט הזה: חלפה שנה מאז שהצטרפתי ל"אנדיור" וקצת יותר משנה מאז שהתחלתי לרוץ. הגיעה העת לספירת מלאי, לבירור מה השגתי ומה למדתי מאז שיצרתי את עצמי כרצה למרחקים ארוכים.

מה השגתי במהלך השנה האחרונה?

"לפני שהתחלת לרוץ בכלל לא היה לך כושר?" – אני נשאלת לעתים קרובות ומזהה בקול השואל את הכמיהה שאומרת שאכן כך הוא, אך נאלצת לאכזב. אני לא הסיפור מעורר ההשראה של בטטת הכורסה שהפכה למרתוניסטית (אך אל דאגה, סיפורים כאלה לא חסרים). פעילות גופנית הייתה חלק מסדר היום שלי גם בעבר, אף שלא רצתי. ובכל זאת, בשנה האחרונה הפכתי מאדם הולך לאדם רץ. למדתי את הקסם שבהצבת יעדים ספורטיביים, את ההנאה מהדרך שלקראת השגת היעדים ואת השמחה שבהישגים עצמם.

כמה חודשים לאחר שהתחלתי לרוץ שאלה אותי מירב לוי-ליבוביץ ("מירב האפשרויות"), שהייתה המאמנת שלי במסגרת סדנת הנבחרת של קוד המנצח, אם יש תחרות שאני מעוניינת להשתתף בה. "לא!" השבתי לה בטון שקשה לי לומר אם היה יותר נחרץ משהיה נדהם, או להפך. הרעיון שאשתתף בתחרות ריצה היה מופרך בעיניי. ובכל זאת, נראה שהזרע נטמן, וזמן לא רב לאחר אותה שיחה נרשמתי למרוץ הראשון בחיי – מרוץ הלילה של נייקי, שהתקיים ב-1.11.2011. באותו מרוץ גיליתי שתחרויות ריצה נועדו לא רק לספורטאים אמִתיים, אלא גם לאנשים כמוני. עשרה ימים לאחר מכן כבר השתתפתי במרוץ הספארי. ספירת מלאי: בשנת 2011 השתתפתי בשני מרוצים, בשנת 2012 השתתפתי כבר בחמישה מרוצים, ועוד הרגל נטויה. התחרויות שבהן השתתפתי השנה הן מרתון, שני חצאי מרתון, שלושה מרוצים של 10 ק"מ, שבאחד מהם – מרוץ ספרא – אף זכיתי  בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.

מה למדתי במהלך השנה האחרונה?

  • למדתי לרוץ לאט, או אולי נכון יותר, לרוץ בקצבים משתנים. בתחילה הייתי רצה את ריצת החימום ואת ריצת השחרור פחות או יותר בקצב של ריצה רגילה. תמי ברוך, מאמנת הקבוצה שבמסגרתה התאמנתי בתחילת דרכי ב"אנדיור", הבהירה לי שזה חיוני שאלמד לרוץ לאט. ואכן למדתי זאת, ולמדתי גם ליהנות מכך.
  • למדתי לנחת על האצבעות במקום על העקבים, בעקבות הנחייתו של רן שילון.
  • למדתי לרוץ בצעדים קטנים ומהירים (יחסית, כמובן), כפי שהורה לי רן לעשות לקראת המרתון. לאחר המרתון – אני מנסה ללמוד מחדש להרחיב את צעדיי.
  • למדתי לרוץ בגשם וּבבוץ וכעת אני לומדת לרוץ בחום וּבלחות.
  • למדתי לרוץ בעליות וּבירידות של יער בן שמן.
  • למדתי לרוץ על הליכון (מסלול ריצה).
  • למדתי שחולצות טריקו אינן בגד הולם לריצה, וכעת יש בארוני חולצות מנדפות זעה.
  • למדתי לשתות ואף לצרוך ג'לים תוך כדי ריצה.
  • למדתי שאין כל בעיה להשיג חלבון איכותי מן הצומח.
  • למדתי להפעיל את שעון הג'י-פי-אס, הישג שאני רוצה להתעכב עליו מעט, בהיותי מאותגרת טכנולוגית. לאחר שקניתי שעון ג'י-פי-אס היה זה יריב שהיה מכוון אותו בעבורי כל אימת שהיה לי צורך בכך. ומאחר שיריב לא התלונן על הסידור הזה, לא טרחתי ללמוד כיצד לבצע זאת בעצמי. אך למרבה המזל, כעבור כמה שבועות יריב יצא לטיול רגלי בשטח לשלושה ימים, והיעדרו אילץ אותי לטרוח וללמוד כיצד לתפעל את המכשיר (ועדיין יש אתו תקלות מפעם לפעם, אך לא בטוח שבאשמתי).
  • למדתי על כוחה של חברוּת (על כך כתבתי בעיקר בטור "סביבה תומכת", אך גם בטורים "מקסימום תתפרקי!", "לרוץ לאיבוד עם אנדריאה" ו"אחיות וחיות").
  • למדתי לסמוך על רן שילון, מאמני. הבנתי שאף שהוא אימן אותי בצורה שלא תאמה לציפיותיי, התוצאות – סיום המרתון הראשון בתוצאה נאה וללא כאבים מיוחדים וההתאוששות המהירה ממנו – מדברות בעד עצמן.
  • למדתי לסמוך על עצמי, להטמיע בתוכי את ההכרה שגם כאשר קשה לגוף – הנפש תתייצב לעזרתו ולא תפעל חלילה כגַיִס חמישי נגדו.
  • וזהו אולי הלימוד החשוב מכול.
פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

טבעונית למרחקים ארוכים: לילה לבן – חצי מרתון בתל-אביב (28.6.2012) וקול מן העבר

הרשמה והכנות אחרונות

על חצי המרתון במסגרת אירועי לילה לבן (28 ביוני 2012) נודע לי מירון עירוני. מעולם לא פגשתי אותו, אבל לאחר שפרסמתי את הרשימה על החוויות מהמרתון הראשון שלי, הוא כתב לי מסר מאוד מרגש לפייסבוק ובו סיפר כי ב-28 ביוני 2011 הפסיק לעשן, וכדי לא לעלות במשקל החל לרוץ ו… נכבש בקסם הריצה (מכירים את זה?). ב-30 במרץ 2012 רץ בתל-אביב עשרה ק"מ, ואחר כך ניגש לצד הדרך לעודד את רצי המרתון (ואני ביניהם), התבונן בהם מגיעים, נרגש כולו, והבטיח לעצמו שבשנה הבאה יהיה אחד מהם. מאז אנחנו מחליפים מפעם לפעם מסרים ואני מתעדכנת בשמחה בנוגע להתקדמותו בריצה. והנה ירון מספר לי שנרשם לחצי המרתון במסגרת אירועי לילה לבן. מעולם לא השתתפתי באירועי לילה לבן. מבחינתי, הלילה נועד לשינה. אך ריצה בלילה נראית לי חוויה שבהחלט מצדיקה חריגה מתבנית החשיבה הזו. בירור קצר עם כרמית. כן, היא מתכוונת להירשם. הוחלט אם כך, ואני נרשמת בעקבותיה. לשמחתנו מתברר לנו שגם עדנה בנרשמות. ביום המרתון שלושתנו נפגשות בבית קפה למפגש חברות מהנה במסווה של "סעודת פסטה".

דילמה: הנאה או תוצאה?

זהו לי חצי מרתון שני. הראשון היה בירושלים, ורצתי משך שעתיים ושתי דקות. כעת אני מקווה לרוץ בפחות משעתיים, אם כי הבהרתי לכרמית ולעצמי שמטרתי העיקרית היא ליהנות מהחוויה, ואין לי כוונה "להתאבד" על התוצאה. הדילמה שבין הרצון ליהנות ובין הרצון להשיג תוצאה טובה יחסית עבורי אינה נפתרת עד רגע הריצה וגם במהלך הריצה עצמה. אמנם רן שילון טוען שאין סתירה בין לעבוד קשה ובין הנאה ושככל שאנו מתבגרים בספורט אנו לומדים להפריד בין הקושי הגופני ובין החוויה הנפשית, אבל אני עדיין לא הגעתי לבגרות הנכספת הזו… כאשר קשה לי, אני נהנית פחות.

המרוץ – שרויה בעלטה

עדנה, כרמית ואני מתייצבות יחדיו על קו הזינוק. אנו מאחלות הצלחה זו לזו ויוצאות לדרך. אוף, מתברר ששעון הג'י-פי-אס אינו עובד! ובגלל החשכה עובר זמן עד שאני מגלה שגם לא הפעלתי את הסטופר בשעון היד (כלומר, לחצתי על איזשהו כפתור, אך או שלא היה זה על הכפתור הנכון או שלחצתי לא בעצמה הנדרשת). גם אין לי מושג באיזו שעה בסופו של דבר התחלנו לרוץ. משום כך המרוץ עובר עלי בעלטה, תרתי משמע, בלי שאדע באיזה קצב אני רצה (רק עם פרסום התוצאות התברר לי שרצתי בקצב 5:30, זמן: 1:56:17. אני מרוצה משיפור התוצאה). בהעדר אסטרטגיית ריצה, האסטרטגיה היחידה שיש לי היא לנסות להיצמד לכרמית. זה מצליח לי עד הקילומטר ה-17, שבו היא דוהרת קדימה ואני נותרת להתבונן בגבה המתרחק. לאחר מכן גם הגב שלה נעלם. הרגליים קלות למדיי, אבל בעיה אחרת מטרידה אותי: הג'ל שלקחתי מטפס בגרוני, ואני חשה בחילה. פעם ראשונה שזה קורה לי. "מזל שזה רק חצי מרתון ולא מרתון שלם, שבו הכרחי לצרוך ג'לים", אני חושבת, תוך כדי החלטה שלא לצרוך ג'ל נוסף, פן אקיא. אני שותה הרבה במהלך הריצה, ולא ממהרת להשליך את בקבוקוני המים שמחלקים לנו בדרך. מבחינה שחלק מהמתנדבים נותנים עוד מעצמם, כאשר הם מוסיפים להושטת המים מילות עידוד כמו "כל הכבוד!", "עוד שלושה ק"מ ואתם מסיימים!" ומעריכה את המאמץ הנוסף הזה.

אני חולפת על פני בחור שהתעלף. כמה רצים נמצאים סביבו, ומישהו מרים את רגליו. איני יכולה לעזור, אז אני ממשיכה בריצה, מריעה בלבי לרצים שעצרו כדי לסייע לו ומקווה שיתאושש מהר.

קול מן העבר

הלחות גבוהה ואני מזיעה, אך תוואי הריצה כ"כ נעים. אמנם חשוך, אך אני שואפת לקרבי בהנאה את ריח הים בקטע הריצה שבקרבת הים, ואת ריחות הצמחייה שעל גדת הירקון. ולפתע, אני שומעת אותו… קול מן העבר, שרק בשלו היה שווה לי לרוץ חצי מרתון. קול ששמעתי כה רבות בילדותי, אך כיום נדיר שהוא מגיע לאוזניי, וכל אימת שזה קורה לבי מתרונן. הקול שבו מדובר הוא קרקור צפרדעים.

צפרדעים היו חלק בלתי נפרד מילדותי בעומר. אף שמדובר ביישוב בנגב, האמור להיות שחון, פגישות עם צפרדעים, קרפדות ואילניות היו דבר שבשגרה בימות החורף, וכך גם עם ראשנים, ששחו בתזזיתיות בשלוליות שנקוו. הייתה תקופה שאף גידלנו צפרדעים בבריכה שבחצר ביתנו (הן כמובן היו חופשיות לעזוב את הבריכה, לו חפצו בכך, אך לא הייתה להן סיבה לעשות זאת). אבל היום כבר כמעט שאיני שומעת את קרקורן הערב של הצפרדעים. כדי לשמוע אותו, עלי לצאת לחיק הטבע לאזורים עם מקווי מים ולקוות לטוב. אני מתגעגעת לקולות הללו, שכמעט נעלמו מחיי. בשנת 1999 הייתי מעורבת במאבק למניעת ניסויים בבעלי-חיים (ויויסקציה) ונתיחות בעלי-חיים (דיסקציה) במסגרת הוראה בבתי-הספר. לאגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים הגיעו תלונות של תלמידים, שנאלצו לחתוך צפרדעים, או לצפות בחיתוכן. יחד עם אישי, יריב גלבוע (שהיה חבר ועד באגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים) ועם עו"ד יוסי וולפסון קיימתי פגישה עם יוסי שריד, שהיה השר לאיכות הסביבה באותה עת. תומכי הניסויים בבעלי-חיים השיבו מלחמה שערה, אך בסופו של דבר אסר השר יוסי שריד על ניסויים בבעלי-חיים ונתיחה שלהם לצורכי הוראה בבתי-הספר והדגיש את חשיבות החינוך לחמלה. במהלך המאבק הזה פורסם ב"הארץ" מכתבה של הזואולוגית והאקולוגית, ד"ר תמר רון, שכותרתו "הקשיבו לצפרדעים", ובו טענה כי סוד קסמה של הצפרדע אינו טמון בקרביה, אלא בפרטי חייה, וקראה לכולם להקשיב לקרקורן המקסים של הצפרדעים. מאז, כל אימת שמתמזל מזלי לשמוע קרקור צפרדע, אני נזכרת בהמלצתה של ד"ר תמר רון.

הוא עשה זאת!

כך, במחשבות נוגות על צפרדעים שהיו וכבר כמעט אינן, ומחשבה משמחת על רגע החסד שבו שמעתי הלילה את קרקורן המקסים, אני מסיימת את המרוץ מזיעה ונרגשת, ופוגשת בכרמית שהגיעה מעט לפניי. ביחד אנו חותרות דרכנו לאזור הקרטיבים (אין כטעמו של קרטיב לאחר מרוץ!). בעודנו מבצעות תרגילי מתיחה אני שומעת את הכרוז מכריז את שמו של ירון עירוני, שסיים את הריצה, ואני צוהלת ומתרגשת בשבילו: הוא עשה זאת! מאוחר יותר התברר לי שהוא סיים למרות כאבים עזים ברגל שאותם חש החל מהקילומטר השלושה-עשר. בדיוק שנה מאז היום שבו פסק לעשן – הוא רץ חצי מרתון. אם רק ישמור על עצמו ולא ייפצע, הנחישות שגילה בריצת חצי המרתון היא מנבא טוב ליכולתו לסיים את המרתון, ממש כפי שתכנן. האמינו לי, אני מבינה בנחישות דבר או שניים ומזהה אותה אצל אחרים כאשר אני נתקלת בה.

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

טבעונית למרחקים ארוכים: אחיות וחיות אחרות

אין לי אחות (ואל תדרשו שאוכיח זאת!). יש לי שלושה אחים שאותם אני אוהבת אהבת נפש, אך אין לי אחות. בילדותי, ניסיתי לסדר לי אח(ו)ת כזו. לא סתם אחות, אלא אחות תאומה. תחילה הייתה זו שכנתי ובת כיתתי, ענת. לאחר ששמענו על התופעה של תאומים סיאמיים, שקלנו, ענת ואני, את היתרונות והחסרונות של התופעה והגענו להחלטה מושכלת שהיתרונות עולים על החסרונות. לפיכך הדבקנו את כפות ידינו בדבק פלסטיק מסוג זול וכל שנותר לנו הוא להמתין כמה שעות, עד שהדבק יתקשה דיו, כדי להפוך לתאומות סיאמיות. אך לרוע המזל נאוה, אימא של ענת, גילתה חשדנות כלפי שתי הילדות המתעקשות לאחוז זו בידי זו, חשפה את המזימה שלנו והכריחה אותנו לשטוף ידיים. כך נגזר עליי שלא תהיה לי תאומה סיאמית.

ניסיון פחות שאפתני, אך יותר עיקש, לסדר לעצמי אחות תאומה היה עם חברתי הטובה ביותר משך כל תקופת ילדותי בעומר, ורד. מפעם לפעם לבשנו אותם הבגדים בדיוק, עדות להיותנו תאומות, ולא הצלחנו להבין מדוע איננו מצליחות לשכנע את האחרים שתאומות זהות לפניהם. והרי הבגדים באמת זהים!

בשלב מסוים למדתי ליהנות ממעמדי במשפחה כבת יחידה (גם אם יש הגזמה בדברי אחי איסי: "לנו יש רק אחות אחת, ולך יש אחים כמו זבל"), ובכל זאת, אולי משום שאין לי אחות ביולוגית אני יודעת להעריך חברות בין נשים. כן אותה אחוות נשים מהנה ומעצימה (sisterhood) שספק אם גברים יכולים להבין. בסביבות גיל שלושים סברתי שבגילי המופלג, כפי שראיתי אותו באותה תקופה, כבר לא רוכשים חברים חדשים. אך מפעם לפעם התחולל קסם וחברה חדשה נכנסה לחיי. מאז שהצטרפתי לרוץ והצטרפתי ל"אנדיור", כשאני נושקת לגיל חמישים, החלו הקסמים הללו בחיי להתרבות, וחיי התעשרו בחברות חדשות, אחיות לריצה ולחוויותיה. מעבר לכך שאני מסתייעת בידידותיי כדי להגיע לאימונים ולחזור מהם (תודה מיוחדת לחגית, עדנה וכרמית), החברות עם אחיותיי לריצה מתגלה פעמים רבות כמעצימה: כך למשל חברתי כרמית הייתה זו שעודדה אותי כאשר פקפקתי אם יש בכוחי לרוץ את חצי מרתון ירושלים, משום שחששתי מהטופוגרפיה של העיר. אני עודדתי את חברתי עידית סעד לרוץ במרוץ גבעת שמואל, כך שאני לוקחת בהנאה קרדיט מסוים על הגביע שזכתה בו. בנוסף, אני עודדתי את עידית שוהם לרוץ באימון הקבוצתי האחרון בבן שמן, ותגובתה הנלהבת ואסירת התודה לאחר מכן מילאה אותי שמחה. החברות החדשה עם סוניה היא מקרה משעשע, משום שלמדנו באותה שכבה, ויש לנו חברה משותפת, אך בילדותנו לא עלינו זו על הרדאר של זו, ולא היינו חברות. הריצה היא זו שקישרה בינינו, ובגיל חמישים גילינו לפתע זו את זו. אז כן, בונוס לא צפוי מבחינתי לחוויות הריצה הוא אותן אחיות לריצה, חברותיי החדשות.

אחים מסוג אחר הם בעלי-החיים, שהפרשן והפילוסוף ר' יוסף אבן כספי ראה בהם את "סוגנו הקרוב" ו"אחים". מיום שאני זוכרת עצמי חיי משורגים בחיי האחים הללו, בעלי החיים.

גם כאן הריצה מספקת מפגשים מרגשים. לפני שבוע, במעלה עלייה באימון קבוצתי ביער בן שמן, כמעט נעתקה נשימתי, ולא בגלל קשיי העלייה, אלא בגלל שלפתע פגשתי שועל! קטן, חום-אדמדם, עם מבט סקרן בעיניו. אולי משום שהוא עדיין לא הספיק לקרוא את הספר הנסיך הקטן הוא לא ביקש שאאלף אותו, ולא הציע לי את ידידותו. אך מצד שני, הוא גם לא ברח מפניי והסתפקתי בכך.

שבוע לאחר מכן, באימון האחרון שהתקיים בבן שמן, פגשתי פרות, ועוד פרות, סמוך לשביל שבו רצנו ושאותו החלטתי לכנות "שביל הפרות". הן פשוט עמדו סמוך לנו, הביטו בנו בתמיהה כמו שואלות: "בשביל מוווּ אתם רצים? למה מוּ?". זמן קצר לאחר מכן נגלו לפנינו כמה סוסים.

אך לא רק הריצה ביער מספקת מפגשים עם חיות. גם הריצה באזור אורבני לחלוטין, אצטדיון הדר יוסף. אין איש מקרב הרצים באצטדיון שאינו מכיר את הסיקסקים המצחיקים, שמשום מה (עצלות גנטית?) אינם בונים קן אלא מטילים את הביצים על הקרקע, ודוגרים עליהן, כשהם מנסים להגן על יצירתם מלהפוך למרמס כפות רגלי הרצים. לצערי, החיבה שאנו רוחשים לסיקסקים אינה הדדית. הם משוכנעים לגמרי שהם בעלי הבית של האצטדיון (ובייחוד של הדשא) ואנחנו פולשים מסוכנים. כאשר אנו מתאמנים על הדשא אומר לנו המאמן, טל בר דוד: "רוצו עד קו פח האשפה, כדי לא להרגיז את הסיקסקים". באחד האימונים, בעודי רצה על מסלול הריצה, ראיתי מתאמן שרץ על הדשא, נרדף כולו, שנאלץ להרכין את ראשו שוב ושוב בניסיון להתחמק מהתקפות הסיקסקים, שפשוט צללו לכיוונו ללא מורא.

מלבד זאת, יש גם שילוב של אחיות לריצה וחיות. בעוד אחיותיי לריצה ואני רצות ריצת חימום או ריצת שחרור אנו משוחחות בינינו (בזמן האימון עצמו הרי אין כוח לכך), ולא פעם קורה שאנו משוחחות על בעלי חיים. למשל, על כך שעידית שוהם הפסיקה לאכול בעלי-חיים וגם כרמית סיפרה לי במהלך ריצת חימום שהיא מעוניינת להפסיק לאכול חיות.

ובל נשכח את חיות המחמד שלנו, שאמנם אינן רצות אתנו באצטדיון, אך אנו בהחלט מביאות אותן עמנו, במחשבותינו. כמה אימונים עצובים הוקדשו למצבה של בייבי, כלבתה האהובה בת השש-עשרה של סוניה. בייבי חיה חיים מאושרים כנסיכה אהובה במיוחד, אבל הגיל עשה את שלו, בייבי הפכה לכלבה סיעודית, חולה ותשושה. סוניה הייתה מגיעה לאימונים בלב כבד ודואג, ושואלת עצמה ואותנו כיצד אפשר לדעת מהו הרגע הנכון לגאול את הבייבי שלה מייסוריה. אנחנו ניסינו לייעץ אך בעיקר לעטוף אותה באהבה ובהבנה. לבי יצא אליה. כבר שנים רבות שלא היה לי כלב (החתולים שלי ובן הזוג, יריב, מטילים וטו), אבל אני הרי יודעת עד כמה כלב יכול להפוך לבן משפחה. לעתים בן המשפחה האהוד ביותר, שכולם מסתדרים אתו והוא מסתדר עם כולם. והנה מגיע היום העצוב שבו לבה הגדול והאוהב של בייבי פסק לפעום, ולבה של סוניה נשבר. הצער והגעגועים ניכרים בה כאשר היא מגיעה לאימון, ואני מקווה שהריצה תפרוק מעט מן הכאב שבקרבה. אנו מנסות לנחם אותה, אך כיצד אפשר? אנו מדברות על בייבי, ובכך חולקות לה כבוד, ויש בכך מעט מן הנחמה בעבור סוניה. עוד לפני מותה של בייבי אמרתי לסוניה שכדאי שתאמץ כלב. טענה שזה לא יהיה הוגן, משום שמשך שעות ארוכות אין איש בבית. "אז חתול!" אני מציעה בטבעיות, שהרי אני חובבת חתולים. אבל סוניה אינה משוכנעת שהיא מסוגלת לאהוב חתול. "הם מכירים אותך? הם מביעים אהבה?" היא שואלת, ואני מספרת לה על ג'ין-זנב, חתול שאימץ אותנו, ונקרא כך בשל צבעו הג'ינג'י וזנבו המפואר. אני מתארת לה כיצד הוא מתעקש שאלטף אותו, נעמד על שתי רגליו, קופץ מעלה, אוחז בכפותיו בכף ידי ומוביל אותה לראשו, ולקינוח הוא מלקק את אצבעות כף ידי. איני יודעת אם אני מצליחה לשכנע את סוניה שגם לחתולים יש קסם משלהם, אך היא מקשיבה באהדה לעלילות ג'ין-זנב.

באימון באצטדיון המתקיים לאחר מותה של בייבי, שוב עולה נושא אימוץ החתול. הפעם מירב היא זו שלוקחת על עצמה את מלאכת השכנוע, ומסתבר שהיא עושה זאת בהצלחה יתרה משום שבתום האימון מתברר לי, שהיא הצליחה להשפיע על סוניה לשקול אימוץ – לא של חתול אחד, כי אם של שניים, שהרי "טובים השניים מן האחד". אני מתלבטת אם להוסיף את המשכו של הפסוק שלפיו "החוט המשולש לא במהרה יינתק", אבל מחליטה לא להיסחף. אז אם אתם שני גורי חתולים, מתלטפים ואוהבים – מחכה לכם בית חם ואוהב, או למצער, שילמד במשך הזמן לאהוב אתכם. אני בטוחה בכך!

בייבי – נסיכה אמתית

אפילוג

סוניה התנסתה בניסיון קצר של אימוץ חתול ידידותי שפשוט נחת אצלה בבית, אך די מהר התברר שהוא החתול של השכנה. בסופו של דבר שימשה משפחת אומנה לכלבה שננטשה לאחר שהמליטה, ולארבעת גוריה. שניים מהגורים מסרה לבתים טובים אך את האם פיצקה ואת בנה לאונרדו ייעדה לבית הטוב ביותר שאפשר לקוות לו, ביתה שלה.הכלבים של סוניה

המלכה האם פיצקה (מימין) והנסיף לאונרדו

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: לרוץ לאיבוד עם אנדריאה

פרולוג – מסר שרשמה אנדריאה בדף הפייסבוק שלה

"דברים טובים קורים כשהולכים לאיבוד", כתבה חברתי החדשה אנדריאה בדף הפייסבוק שלה, ואני מחייכת בהסכמה. הרי אני היא זו שהלכה, או ליתר דיוק – רצה לאיבוד עם אנדריאה ביום שישי האחרון, באימון הקבוצתי ביער בן שמן.

שינה לא מספקת אך תירוץ מספק

אני מתעוררת בבוקר יום שישי, 8.6.12, לאחר פחות משלוש שעות שינה. אני יודעת שאין זה "לפי הספר", אך אמש הייתי בעומר בפגישת מחזור עם חבריי מבית הספר היסודי "עומרים". מבחינתי, חוויה מתקנת לפגישת המחזור עם החברים מהתיכון, שהתקיימה אמנם סמוך לביתי, בקריית אונו, אך בעיתוי בעייתי: ערב לפני מרתון תל-אביב. כפי שכבר סיפרתי, נכחתי בה זמן מועט גם בגוף וגם בנפש (שהייתה דרוכה לקראת המרתון) ופרשתי עוד לפני שהגיעו כולם. משום כך החלטתי מראש שאת פגישת המחזור בעומר לא אחמיץ ולא אקצר. נכון שיש לי אימון ריצה קבוצתי למחרת, אך אימון ריצה אינו מרתון. הפגישה עם אנשים שאת רובם לא ראיתי שלושים ושמונה שנים הייתה מקסימה, מצחיקה ומרגשת. לא פלא שנכנסתי למיטה רק אחרי שתיים בלילה, בידיעה שבעוד זמן לא רב יהיה עלי להתעורר. עדנה, בנדיבותה, הציעה לאסוף אותי מביתי בחמש וחצי בבוקר כך שעוד לפני הריצה הקבוצתית אספיק לרוץ את התוספת שנרשמה לי בתכנית (לאור השתלשלות העניינים, מצחיק אותי כעת שרצתי את התוספת הזו לפני האימון).

אחוות צמחוניות

"זו את הטבעונית!" קידמה אותי אנדריאה בחיוך רחב ובמבטא דרום אמריקני מתגלגל כשחזרתי מריצה קלה לפני תחילת האימון הקבוצתי. "אני צמחונית. חברה של עידית [שוהם – י"ש]". כל פגישה עם צמחונים או עם טבעונים משמחת את לבי, בין השאר משום ששנות ילדותי עברו עלי בבדידות אידאולוגית. מגיל חמש, שבו הפכתי לצמחונית, ועד גיל שלוש-עשרה לא הכרתי אף צמחוני מלבדי. אמנם אמי ניסתה לשכנע אותי שאיני הצמחונית היחידה בעולם, וש"כן, אפילו בישראל יש צמחונים", אך הללו היו בגדר שמועה רחוקה. הביוגרפיה הזו בוודאי תורמת לנטייה שלי לחוש חיבה בסיסית ומיידית כלפי כל מי שאינו אוכל פגרים של בעלי-חיים מתים, קל וחומר כאשר מדובר בדרום אמריקנית שהפכה לצמחונית. לכן מצאתי עצמי רצה לצדה של אנדריאה, אולי אלמד להכירה. סיפרתי לה שחברתנו המשותפת, עידית שוהם, הפכה לצמחונית (עם נטייה חזקה לטבעונות) מטעמי מוסר, ואנדריאה התרגשה לשמוע זאת.

כתום זה האדום החדש

באותו יום שישי היינו קבוצה גדולה של רצים, שרמותיהם שונות. "נא להקפיד לרוץ בעקבות השביל האדום", אמר לנו המאמן אילן פריש בתחילת האימון, לפני שנעלם מעינינו עם חבורת הרצים המהירים. אנדריאה ואני רצנו במקום טוב באמצע ובשלב מסוים התפלאנו למצוא את עצמנו רצות לבד.

עקבנו אחר השביל האדום. נכון שלפתע האדום נראה יותר ככתום אך קיבלנו החלטה משותפת שהכוונה בוודאי לאדום שקצת דהה בשמש. כאשר בהמשך הריצה האדום היה באמת אדום, לפחות כמו "האדום-אדום הזה" נזיד העדשים בפי עֵשו (או שמא העדשים הן דווקא כתומות?), נרגענו והגענו למסקנה שאנו בדרך הסלולה והנכונה, גם אם אנו רצות לבד.

רצה לאיבוד ביער בן שמן. צילום: אנדריאה שיפר

"איזה תותחיות אנחנו!", הכריזה אנדריאה בסיפוק, לאחר שפעם אחר פעם מצאה בעבורנו את השביל האדום, ואנחנו חשנו שאנחנו פשוט על המסלול. נכון שכל הקבוצה נעלמה לנו, אך כמה כיף לרוץ בחברותה, ביער בן שמן היפה והמוצל, הפורח בפריחה ורודה ורעננה, ולנשום את הריחות המשכרים של הצמחייה. הדבר היחיד שהעיב על הנאתי הוא שדאגתי לקבוצה שרצה מאחורינו ונעלמה כליל מעינינו. האם גם הם "תותחים" כמותנו, או שמא חלילה הלכו לאיבוד?

בשלב מסוים מצלצל הפלאפון של אנדריאה. זהו המאמן, אילן, ששואל היכן היא ועם מי היא נמצאת. "אני עם יעל, הטבעונית" היא מדווחת (ואני מצטחקת בלבי על תו הזיהוי הזה שבחרה להצמיד לשמי), "ואנחנו על המסלול האדום, הכול בסדר". כאשר אנו מגיעות לגבעה נישאה מתחדש הקשר עם אילן. הוא טוען שהקבוצה נמצאת מאחורינו ומבקש שנחזור על עקבותינו. "אבל זה לא ייתכן", אנחנו מתעקשות. "לא ראינו אתכם לאורך כל הריצה". שתינו מחליטות להמשיך לרוץ קדימה ופשוט לעקוב אחר השביל האדום. בשלב הרבה יותר מאוחר אנדריאה מגיעה למסקנה שאילן צדק, ובאמת הקדמנו את הקבוצה, ומה שכנראה קרה הוא שכאשר רצנו בעקבות השביל הכתום – עשינו קיצור דרך. אם כך, אנו חושבות, בוודאי נגיע לנקודת הסיום – מצפה מודיעין – לפני כולם, וכנראה לפני הזמן. אין בעיה. אנו מחליטות שפשוט נמשיך לרוץ בסביבת נקודת הסיום עד שמונה, ואז נחזור לקדם את פני הקבוצה. אולם ככל שעובר הזמן והשעה שמונה מתקרבת, נראה שזה לא בדיוק עומד לקרות.

חוויה מטלטלת בעגלת הטרקטור

לפתע, בלא כל אזהרה, השביל האדום פשוט נעלם. ניסיונותינו למצוא אותו עולים בתוהו. אבל במקומו מצאנו משפחה בדואית על טרקטור. אנו שואלות אותם היכן מצפה מודיעין ואחד מהם מצביע על הכיוון. "תוכלו לקחת אותנו?" שואלת אנדריאה, והם מסמנים לנו לעלות. ממילא כבר הגיעה השעה שמונה והאימון אמור להסתיים. אנדריאה מודיעה לאילן המודאג שאנו חוזרות בטרקטור. אנו מתמקמות בקצה העגלה העמוסה לעייפה, לצד כלוב תרנגולות (ומעדיפות לא להתעמק בשאלה מה הם מתכוונים לעשות בתרנגולות הללו). בעוד אנדריאה עסוקה בפלאפון שלה, הטרקטור מתחיל לנסוע, מיטלטל בפראות בעלייה והיא כמעט עפה ממנו. צווחה מבוהלת נמלטת מפי. אנו אוחזות בחוזקה בדפנות העגלה והטלטולים של הטרקטור רק מתגברים. כעבור כמה דקות נהג הטרקטור עוצר, מסמן לנו לרדת ואני נושמת לרווחה. אני מעדיפה לרוץ עד מחר ולחוש קרקע יציבה תחת רגליי, ולהפסיק לדמיין את הכותרות בעיתוני יום ראשון על הרצות שעפו מעגלת הטרקטור. אני רק תוהה מדוע בכלל לקח אותנו. רק כדי להעלות אותנו עלייה קצרצרה ולהפריח את נשמותינו מקרבנו?! נהג הטרקטור מצביע על הכיוון שבו אנו אמורות להמשיך, אך רוכב אופניים שעובר במקום מצביע על הכיוון ההפוך. מצאנו שביל אדום, אך רוכב האופניים טוען שהמרחק למצפה מודיעין, אם נעקוב אחר השביל האדום, הוא 17 ק"מ. 17 ק"מ? האימון היה אמור להסתיים מזמן! אנדריאה בודקת ב-google maps. היכן אנחנו?! אילן מדריך אותה לשלוח לו את מקום הימצאנו באמצעות watsup, ומורה לנו להגיע למושב גמזו, משם יבוא לאסוף אותנו. "אילן בטח אומר שרק לאנדריאה זה יכול לקרות", צוחקת אנדריאה, שכבר צברה ניסיון בלרוץ לאיבוד באימון קבוצתי ביער בן שמן. בפעם הקודמת זה היה עם עידית שוהם, ואנדריאה הצליחה למצוא את הדרך ולחלץ את שתיהן. אף שמתחיל להיות חם, אני נהנית לרוץ, ורק חוששת שמא לא אספיק להגיע בזמן ליום הפתוח באוניברסיטת בר-אילן. והרי אני אמורה לאייש את עמדת המחלקה לתנ"ך בשעות הצהרים (אגב, מומלץ ללמוד אצלנו! יש לנו מחלקה מקסימה!).

"אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת"

ב-9:10 משקיף עלינו מושב גמזו מלמעלה. אנו נמצאות על שביל רחב שיש בו גישה לרכב. אנדריאה משגרת לאילן את מקום הימצאנו. איני יודעת מה עבר במוחותינו כאשר החלטנו שיהיה לו נוח יותר להגיע למושב עצמו, והחלטנו לטפס במעלה גבעה המובילה לבית הקיצוני במושב. הבעיה היא שכדי להגיע למעלה צריך היה לצלוח שדה קוצים. "הריצה הזו מתחילה להיות דומה יותר ויותר לטיולים שלי עם יריב [האיש שלי – י"ש]", אני אומרת לאנדריאה. "בטיולים הללו, איכשהו תמיד מגיעים לשדה קוצים או לשאר מכשולים". מאחר שאנדריאה לבושה במכנסיים קצרים ואני לבושה במכנסיים ארוכים, אני מציעה באבירות לפלס בעבורה את הדרך בכך שאצעד לפניה, כדי שתישרט כמה שפחות מהקוצים. כאשר אנו מגיעות למעלה אני רואה לפתע שבמקום מכנסיים אני לבושה בזרעונים דביקים של צמחים, שנאחזו בצפיפות ובעקשנות במכנסיי. אני תוהה אם אפשר יהיה להציל את המכנסיים הללו. הם כבר דהויים ומעט בלויים. ברור לי שהם עשו את שלהם, אך דווקא בשל כך אני קשורה אליהם. עברתי אתם כברת דרך ארוכה. הם ליוו את כל התהליך של הפיכתי לרצה, ואחר כך את הפיכתי לרצה למרחקים ארוכים, וכמובן שהיו אתי גם בריצת המרתון.

ריצה בשדה קוצים. צילום: אנדריאה שיפר

אנו מגיעות לבית שבמעלה הגבעה, ו… אין כביש. אני פונה במבוכה לבעל הבית העובד בגינה ושואלת היכן הכביש. הוא מציע לנו להיזהר מהקוצים, אך כאשר הוא רואה את מכנסיי ואת רגליה השרוטות של אנדריאה נראה שהוא מבין כמה מגוחכת המלצתו. לאחר שהתעקש למלא את בקבוק השתייה הריק שלי במים קרים, הוא מכניס אותנו לביתו מדלת אחת, מוציא אותנו מדלת אחרת – והנה כביש. אנדריאה שוב משגרת לאילן את מקום הימצאנו. מתברר שהוא הגיע לשביל הרחב והנוח שמשום מה נטשנו לטובת שדה הקוצים. כעבור זמן קצר מופיע בחיוך רחב האביר באוטו הלבן להושיענו, ומנסה להסביר לנו היכן טעינו בניווט שלנו. טעינו או לא טעינו, מבחינתי העיקר הוא שהכול הסתיים. משיחה אתו מתברר לנו, לבושתנו, שרק אנחנו אבדנו. כל אלה שרצו מאחורינו חברו בשלב מסוים לרצים המהירים, שעוכבו בריצות חוזרות ונשנות במעלה גבעה ובחזרה ממנה. ולחשוב שאני חששתי להם, שמא הלכו לאיבוד…

גם-זו לטובה

בדף הבית של מושב גמזו נכתב כי "מושב גמזו היה מקום משכנו של התנא נחום (מורו של רבי עקיבא), שנהג לומר על כל דבר 'גם זו לטובה' על שם מקום ישובו".

ברור לי הצד השלילי של הריצה לאיבוד ביער. הדאגנו כמה אנשים ועיכבנו אותם – את אילן, שהתעקש להמתין לנו אף שאנדריאה אמרה לו ש"אנחנו כבר נסתדר, אתה יכול לחזור הביתה" (ומזל שלא סמך עלינו ☺), וכן את חברותיי, כרמית ועדנה, שהמתינו לי. לא די בכך שעדנה יצאה בשעה מוקדמת כדי לאסוף אותי וכדי שאספיק לרוץ את תוספת הריצה שהייתה לי, היא המתינה לי לאחר האימון עוד שעה ורבע. אמנם צלצלתי מהדרך והשארתי לה הודעה שכבר אשוב עם אנדריאה, אבל אולי בגלל שהציוד שלי היה במכונית שלה, היא בחרה בכל זאת לחכות לי. בכניסה למושב גמזו ראיתי אותה לפתע ממתינה לי במכוניתה.

ועם זאת – "דברים טובים קורים כאשר הולכים לאיבוד". וברוחו של נחום איש גמזו, שבמושב הנושא את שמו הגענו למנוחה (גם אם לא לנחלה) אפשר לומר ש"גם זו לטובה", משום שזו הייתה חוויה משעשעת, שאפשרה לי להכיר את אנדריאה, לשמוע ממנה על החלטתה להפוך לצמחונית ועל שתי ריצות המרתון שרצה – מרתון ניו-יורק (שאותו רצה חולה!) ומרתון ברצלונה. מלבד זאת לימד אותי האירוע הזה להעריך אף יותר את חברותיי, כרמית ועדנה, ואת המאמן, אילן, שלא זנחו אותנו עד לסיום הסאגה.

אפילוג: שני מסרים שרשמה עידית שוהם בדף הפייסבוק של אנדריאה

  1. "פעם גם אני רצתי לאיבוד בבן שמן עם אנדריאה והיינו בלי טלפונים והיא הצילה אותנו! איך ניצלתן היום?"
  2. "בפעם הבאה גם אני רוצה ללכת לאיבוד עם שתיכן. תקראו לי!"
פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: אני רוצה להאמין לזנבות הכלבים

 מאומה לא רמז לי שריצת הבוקר היום (20.5.12) תסתיים בכתיבת רשימה נוספת. "סתם יום של חול". יתרה מזאת, אני בשבוע התאוששות, של הפחתת עומסים (בתכנית שמחבר לי רן שילון, כל שבוע רביעי הוא שבוע התאוששות), כך שלא צפויה השבוע כל ריצה הרואית ומאתגרת. בתכנית להיום נרשם לי ריצה קלה 40–50 דקות. כהרגלי, אני מתייחסת לתכנית לפי המקסימום שנרשם בה, ואופציית המינימום כמו אינה קיימת. לו הייתי בקורס טיס, אולי היו מעיפים אותי בשל עודף מוטיבציה.

התלבטתי אם לצאת לרוץ בשעה קרירה ונעימה כמו שש בבוקר, או בשעה מאוחרת יחסית, כמו עשר, כדי להרגיל את גופי ונפשי לריצה בחום ובשמש. בסופו של דבר החלטתי שהיום אנהג בעצמי בעדינות, ואצא לריצה מהנה ולא מענה, ב-7:10 (אז אולי בכל זאת לא יעיפו אותי מקורס הטיס? הנה, עשיתי לעצמי הנחה!).

לפני הריצה עשיתי כמה תרגילי חימום מול דליה מזור ויואב לימור בתכנית הבוקר "יום חדש". בסבר פנים רציני הם התייחסו לענייני השעה העגומים והמטרידים. בין השאר הם דנים בסוגיית הפליטים/מסתננים/מהגרי עבודה הזרים והמתח שבינם ובין תושבי דרום תל-אביב, סוגיה שצפה בעקבות אונס הנערה בת החמש-עשרה שהותקפה בידי מסתננים מאריתריאה (ואל כך מצטרף המקרה הנורא של האונס בגן העיר שביצע שוהה בלתי חוקי מאזור שכם). "צריך לאפשר להם לעבוד", אומר מומחה א. "צריך לסלק אותם מהארץ", משיב מומחה ב. לא בפעם הראשונה אני חשה שהאזנה לחדשות או קריאת עיתונים עם בשורות קשות אינה מטיבה אתי. המועקה הנוצרת בעקבות קריאה על טרגדיות ויותר מכך קריאה על טרגדיות (של אנשים או בעלי חיים) שנגרמו בידי רוע אנושי משתכנת בתוכי ולא ממהרת להיפרד. ובאשר לשאלת הזרים המצב חמור אף יותר: קשה לי עם זה שקשה לי לגבש עמדה בנוגע לסוגיית הפליטים/מסתננים מסודן ואריתריאה. רגשות פחד וחמלה מתחרים זה בזה ורגשות החמלה חצויים אף הם, שהרי לצד חמלה כלפי הפליטים יש בי חמלה כלפי הקורבנות של מעשי האלימות שבוצעו בידי כמה מהפליטים/מסתננים. אז מה עמדתי בעניין זה? והרי זו סוגיה מוסרית נכבדה וראוי שאגבש דעה בנוגע אליה. אך המציאות קשה ומורכבת. אני מחליטה שהגיע הזמן לכבות טלוויזיה ולצאת לרוץ, כדי לסלק את המועקה הזו מתוכי.

מביתי בקריית אונו אני רצה דקות ספורות עד שאני מגיעה לפארק בגני-תקווה. התכוונתי להמשיך מהפארק ישר, בדרך העפר המובילה לגת רימון, ואחר כך לכפר מעש. לא מזמן גיליתי את המסלול הזה, והוא התחבב עלי. אבל כאשר אני מתכוונת להמשיך בדרך העפר אני מבחינה ברכב העובר בה ומעלה ענני אבק, ואני מעדיפה לחזור על עקבותיי, לרוץ סיבוב נוסף בפארק, להמתין שישקע האבק ורק אז להמשיך לכיוון גת רימון וכפר מעש. בזכות השתלשלות העניינים הזו זכיתי ברגעים של חסד, משום שכאשר שבתי על עקבותיי נגלו לעיניי שני כלבים, האחד אחוז ברצועה בידי האישה שהוא שייך לה (או שהיא שייכת לו) והשני משוחרר. שני הכלבים עמדו זה מול זה, פני האחד נוגעות בפני חברו, וזנב כל אחד מהם התנופף בעליצות מטורפת, כאילו אמרו זה לזה: "אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך!" "אתה הדבר הכי נפלא שקרה לי היום!" ו"תודה שהפכת את יומי למושלם!". האם הכירו זה את זה מביקורים קודמים שלהם בפארק או שהיו זרים לגמרי זה לזה עד לרגע הפגישה היום? אין לי מושג, אך העובדה שלא ראיתי שהנשים שהכלבים היו שייכים להן החליפו ביניהן חיוך או ניד ראש מחזקת את ההשערה השנייה. מה שברור לי, שהכלבים הללו שמחו באמת זה בזה, ונתנו לכך ביטוי גופני נמרץ ועליז במיוחד. כמה אופטימיות היה במפגש הזה! יכולתי לדמיין את הזנבות שלהם מחייכים. חיוך גדול התפשט בתוכי מלווה בתפילה פנימית שיבוא יום ונדע גם אנחנו לשמוח שמחה אמתית וכנה זה בזה, להתייחס לכל אחד כאל חבר פוטנציאלי, לראות את המיוחד והנפלא שבכל אחד מאתנו, גם אם מדובר במישהו שעד לפני זמן קצר היה בעבורנו זר ומוזר.

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: "מקסימום תתפרקי!" – הרהורים ביום הולדת חמישים

מתנה ליום ההולדת

הרשימה הזו נכתבת בי"ז באייר, או כפי שאני מעדיפה לציין את היום – לב בעומר, יום הולדתי, והפעם יום הולדת עגול, 50. שם הרשימה אינו מעיד על חששותיי שגיל חמישים מציין את התפרקות הגוף שלי לגורמים. עם כל תרגילי החיזוק שרן מעמיס עליו (ימי שני – אימון חיזוקים באצטדיון בהדר יוסף, ותודה לענת הראל ולטל בר דוד , ימי ראשון וחמישי – תרגילי חיזוק בבית) בנוסף לתזונה הטבעונית שלי, אני צופה שהגוף רק ילך ויתחזק.

לאחר המרתון הראשון שלי, מרתון תל-אביב 2012, שקלתי מהם היעדים הבאים שלי, והחלטתי על יעד רחוק – מרתון ירושלים 2013, ולצדו כמה יעדים נוספים. כתבתי לרן שלכבוד יום הולדתי החמישים אני מרשה לעצמי להיות חמדנית ולבקש מתנה משולשת: 1. שיפור מהירות. 2. שיפור ביצועים בעליות ובירידות (בכל זאת, "לשנה הבאה בירושלים") 3. יכולת התמודדות עם ריצה בתנאים של חום.

בשביל מתנה – דרושה עבודה

אתמול, 8.5.12, השתתפתי באימון אינטרוולים באצטדיון. מטרת האימון – שיפור הסיבולת והמהירות. האימון כלל ריצות של 400 מטר במהירות גבוהה, עם בדיקת זמנים, ומנוחה "ארוכה", כהגדרתו של רן, של 30–40 שניות בין כל סיבוב (לגימה אחת מבקבוק המים, וכבר חלפו להן ארבעים השניות). "עבודה חזקה", מתרה בנו רן, "עבודה שבמהלכה אתם דועכים בחצי השני של האימון. אל תנסו לשמור על כוחות ולדעוך לאט יותר. לאחר כמה אימונים כאלה, שלב הדעיכה יגיע מאוחר יותר". אימון בהחלט אינטנסיבי וקשה.  "אני גמורה", קיטרתי בפני רן במהלך האימון, קיטור לא ספורטיבי במיוחד, והוא השיב בקנטור: "רצית לרוץ מהר, לא? איזה כיף זה!". אף שהאימון הסתיים ב 7:30 בבוקר, הזענו כהוגן. כרמית, עידית ס' ואני השתדלנו לרוץ ביחד (אך כרמית פרעה את הסדר הטוב ולעתים קרובות שעטה קדימה), מדרבנות זו את זו, ובמנוחות הקצרצרות שבין סיבוב לסיבוב מחליפות בינינו מבטים מיואשים-מבודחים. לא בפעם הראשונה אני חושבת על כך, שהחברות הזו עוזרת לצלוח את האימון הקשה ולהתייצב ברצון לאימון הבא, שמן הסתם יהיה אף הוא קשה. הפעם בהחלט התנשמתי והתנשפתי, כך שרן לא העיר לי, כפי שהעיר לי בדיוק לפני חצי שנה, באימון שעליו יסופר בסעיף הבא.

"מהר יותר"

אימון באצטדיון הדר יוסף ב-8.11.11, תחת עיניו הפקוחות והקפדניות של רן שילון. עדיין לא מלאו חודש להצטרפותי לקבוצה המתאמנת בהדרכתו, ואני חשה זנב לאריות. בבוקר זה רן הכריז על "טסט" והוציא אותנו לריצה מהירה של 8 או 10 ק"מ, איש איש לפי יכולתו. משום מה החליט שאני אמורה לרוץ 10 ק"מ. אני רצה בקצב שאני מאמינה שאוכל לשמר אותו עד סוף האימון. כמעט בכל סיבוב, כאשר אני חולפת על פני רן, הוא מעיר לי: "את לא מתאמצת מספיק", "יותר מהר", "את לא מתנשמת ומתנשפת", "את שומרת על עצמך, מקסימום תתפרקי!", וכאשר אני מתקוממת ושואלת: "ומה אז? להפסיק?", הוא משיב: "כן, אם לא תנסי, איך תדעי? וכאן המקום לנסות". לאחר האימון, כאשר פניתי בדברים לאחת מחברותיי לקבוצה, היא השיבה לי, כולה מתנשמת ומתנשפת, שאינה יכולה לדבר, כי עדיין לא הסדירה את הנשימה. התגובה שלה הבהירה לי שאכן, לא התאמצתי מספיק.

אני מודעת לכך שיש לי קושי להעז ולצאת מאזור הביטחון (לא הייתי קוראת לכך אזור נוחות, כי לא הייתי באזור נוחות, הדופק שלי היה גבוה), ולכן, למחרת פניתי לרן בכתב לצורך חיזוק מנטאלי.

חליפת מכתבים אלקטרוניים ביני ובין רן מיום 9.11.11

מכתב מיעל לרן: בנוגע לאימון אתמול: אני מבינה שיש לי בעיה עם להעז, לצאת עוד יותר מאזור הנוחות והביטחון ולרוץ מהר יותר. אני זקוקה להתייעץ אתך בעניין זה, כי קשה לי לפתור את הבעיה לבד. ראשית אני צריכה לדעת למה זה נחוץ (אם אדע את החשיבות – יש הרבה יותר סיכויים שאצליח לעשות זאת), ושנית, מטרידה אותי השאלה אם אוכל ללמוד ליהנות מריצה כזו. גם הדרך חשובה לי, ולא התוצאה לבדה.

מכתב מרן ליעל: מה חשיבותו של האימון אתמול? בהגדלת נפח הלב וכתוצאה מזה, הזרמה גדולה יותר של חמצן לשריר = מהירות גבוהה יותר באותו מאמץ.

אבל.. החוק הראשון של האימון הוא העמסה והתאוששות. השיפור מגיע כאשר אנחנו מוציאים את הגוף שלנו מאזור הנוחיות שלו – אנחנו רצים מהר יותר, מרימים יותר משקל ובכלל, נמצאים במקום "הלא נעים".

ככל שאנחנו מתבגרים בספורט, המקום הלא נעים פיזית, אינו נתפס על ידינו כלא נעים נפשית. קיימת הפרדה בין שניהם.

ההפרדה קריטית במיוחד באימונים לריצה קשה כמו ריצת המרתון.

מכתב מיעל לרן: הבנתי את החשיבות. זו אכן מטרה ראויה. אנסה לדמיין לעצמי את התוצאה הזו בזמן המאמץ. זה בהחלט עשוי לעזור.

ובכל זאת נותר לי קושי מנטאלי: החשש "להתפרק", כהגדרתך, ולהפסיק את הריצה (אגב, סיפרתי לאימא שלי שאמרת לי: "מקסימום תתפרקי", ונראה לי שהיא רוצה לפטר אותך. מבחינתה, שאתה תתפרק, ולא בתה האהובה J). בתפיסה שלי, זה נראה לי המצב הכי גרוע: להפסיק את המרוץ. אולי בגלל הצורך שלי להישאר בשליטה, ואולי בגלל שנים של אימונים עם גלעד [ינקלביץ, גוף בתנועה, ערוץ הספורט – י"ש], שבהם הוא חזר שוב ושוב על המשפט:

You never stop! Never

ושאלת הדופק: אף שאמרת שלא התאמצתי די הצורך, הדופק שלי היה בסביבות 174 לאורך הריצה. כלומר, בטווח האנאירובי, שלפי המלצת האימון שקיבלתי מד"ר יוני ירום הוא בטווח 176-170.

האם הייתי צריכה להגיע לדופק בטווח האימון המרבי – מעל 176? אך לפי מה שקראתי/נאמר לי, לא ניתן להתמיד בדופק הזה לאורך זמן של יותר מכמה דקות. האם אני טועה?

מכתב מרן ליעל: יש לנו כאן שינוי תפיסתי –

גלעד פונה לקהל אחר מקהל רצי המרתון. לקהל שלו, לא להפסיק זו פריצת הגבול. לקהל הרצים, לבדוק גבולות היא המטרה באימונים. הדרך היחידה למציאת הגבול היא… לעבור אותו מידי פעם.

יקרו מספר דברים שם:

– תגלי שהגבול הרבה יותר רחוק ממה שאת חושבת

– תגלי שלא קורה כלום כשעוברים אותו

– ובעיקר תלמדי ליהנות ממתיחת ופריצת הגבולות האלה

כאשר תתחילי לפרוץ גבולות, את "תתמכרי" לכך ותחפשי לפרוץ לא רק בעולם התוכן שלנו, אלא בכל מקום אחר. כנראה שתגלי שתוכלי להגיע רחוק ממה שאי פעם חשבת שניתן.

עניין אחרון, טכני – הבעיה במד הדופק הוא שאת משמרת מגבלה. אם הסף האנאירובי שלך הוא 176 (ואני לא נכנס לאם זה נכון או לא), כל עוד תגבילי את עצמך בדפקים האלה, את תישארי שם. המטרה שלנו היא למתוח את הסף גבוה ככל האפשר.

"לאט יותר"

עד כאן התכתבות. בשבוע שלאחר מכן, באצטדיון, רן החליט לחזור על האימון משבוע שעבר. לאחר האימון המנטאלי שעברתי בהתכתבות, אני פותחת בריצה מהירה, בלא שאטריח עצמי לחשוב אם אוכל להמשיך לרוץ באותו קצב לאורך זמן. לאחר סיבוב ראשון מעיר לי רן: "יותר לאט", ויש בכך משהו מרגיע. מתברר לי, שהמאמן שאמר לי "מקסימום תתפרקי" הוא גם זה השומר שלא באמת אתפרק…

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: מרוץ ספרא (20.4.12) והגביע הראשון שלי

לולא כרמית לא הייתי זוכה בגביע (הראשון בתולדותיי כרצה) על הגיעי למקום הראשון בקבוצת הגיל (50–59), במרוץ ספרא. הרי רק בזכותה נרשמתי למרוץ. יתרה מזאת, היא דרבנה אותי לרוץ בקצב מהיר מזה שהייתי בוחרת בו לו רצתי לבד.

 להירשם או לא להירשם? זאת השאלה

תחילת המעשה באימייל ששלחה לי כרמית עשרה ימים לפני המרוץ ובו שאלה אם בכוונתי להירשם למרוץ ספרא. השבתי לה שאני משוכנעת שרן שילון לא יברך על כך שאשתתף במרוץ שלושה שבועות לאחר המרתון, אך הבטחתי לברר אתו. בתכנית שרשם לי רן ליום המרוץ היה כתוב: "ריצה קלה בחוף, תיהני". האמת היא שקיוויתי שרן ישיב לי תשובה שלילית בנוגע להשתתפות במרוץ, ואפילו כיוונתי אותו להשיב לי תשובה כזו בכך שכתבתי לו: "ראיתי שתכננת לי ריצה רגועה בים. כרגע ייתכן מאוד שזה גם מה שאני מעדיפה, אבל במקרה שאשנה את דעתי, האם זה בכלל רצוי מבחינתך שאשתתף במרוץ הזה, או שבשלב הזה אתה מעדיף שאמנע מתחרויות?" אלא שרן הכזיב כאשר לא פעל לפי הנחיותיי הסמויות והשיב לי: "להערכתי, אין כל בעיה שתירשמי".

הכדור אם כן חזר לידיי ועמו ההתלבטות: האם כדאי שאמיר ריצה קלה ומהנה בחוף הים, שנראתה לי מפתה במיוחד, במתח של מרוץ? קראתי ברשת מעט על המרוץ, והוא קיבל נקודות זכות בשל המטרה הטובה העומדת מאחוריו: גיוס כסף למען ילדים בבית החולים אדמונד ולילי ספרא בתל השומר. החלטתי להירשם.

דילמה: לנסות לרוץ מהר או בקצב נוח?

האמת חייבת להיאמר, שהסיבה העיקרית להחלטתי להירשם למרוץ לא נבעה ממניעים אלטרואיסטיים, אלא מכך שכרמית נרשמה אליו. התרגשתי מהמחשבה שארוץ (או לפחות אנסה לרוץ) לצד כרמית, וריצה עם חברה היא חוויה שעדיין לא חוויתי בארבעת המרוצים שהשתתפתי בהם עד כה. אולם גם חששתי מכך שניסיון שלי להדביק את הקצב של כרמית, שהיא מהירה ממני (גם אם תטרח להכחיש זאת, אל תאמינו לה) עלול לגרום נזק לגוף שאולי עדיין לא התאושש כל צרכו מריצת המרתון. קראתי בכמה מקורות שגם אם נדמה לרץ שהגוף חזר לעצמו, יש לאפשר לו זמן התאוששות של כמה שבועות, ואחד המקורות אף הזהיר שבמרוץ הראשון לאחר המרתון יש להתכונן לפגיעה באגו, משום שהקצב בו יהיה אטי מהקצב הרגיל של הרץ (תגובת רן: "את קוראת יותר מדי"). שיגרתי שאלה לרן בנוגע לאסטרטגיית הריצה: האם כדאי שאתאמץ ואנסה להדביק את הקצב של כרמית, או שארוץ ריצה לא מאתגרת, בקצב שאחוש בו נוח. תשובתו – "מרוץ כזה רצים מהר. הוא כואב ברגליים, הדופק בשמיים ומתנשפים בקולי קולות" – ובכן תשובה זו אכן הבהילה אותי, אך גם שימחה: יש לי אישור לנסות לרוץ לצד חברתי כרמית.

המרוץ

ביום המרוץ כמעט ביטלה כרמית את השתתפותה בשל כאבי גב מצמיתים. ובכל זאת החליטה בסופו של דבר לבוא ונוכחה לדעת –  כאשר רצנו כחימום – שהריצה דווקא מטיבה עם הגב ואינה גורמת לכאבים. הפור לשמחתי ולדאגתי נפל – גם כרמית תרוץ.

הריצה לצדה של כרמית הייתה מאתגרת, מבחינתי, ודרשה יציאה מאזור הנוחות שלי. רצנו זו לצד זו, בתחושת אחווה, אף שכמעט לא שוחחנו בינינו, שומרות על הכוחות ועל הנשימה. בקילומטר התשיעי בא לי אשר יגורתי מפניו כאשר כרמית אמרה: "נגביר", והשאירה אותי מאחור, משיבה לה בלבי: "הגבירי את. לי אין כוח לכך". ובכל זאת טרחתי לשמור על קשר עין אתה, כך שגם בדהירתה קדימה היא המשיכה לדרבן אותי והיא האחראית לתוצאה שקבעתי –51.59 דקות, שבהחלט שימחה אותי, וזיכתה אותי בעלייה לפודיום, בקבלת גביע ובשמיעת המילים שהיו כמוזיקה ערבה לאוזניי: "במקום הראשון יעל שמש מאנדיור". מסתבר שלעתים דווקא יש רווח מההזדקנות (סליחה, ההתבגרות) והחלפת הקידומת. תחי האפליה המתקנת!

 

הפתעה נעימה – גביע ראשון בידי!

בשבח הארגון

למארגני המרוץ מגיעים שבחים על ארגון למופת, שכלל פינוקים גסטרונומיים לפני המרוץ ובעיקר אחריו (אני הסתפקתי בסלט פירות וקרטיב, אבל היה שם הרבה יותר מכך), חימום מאורגן לפני המרוץ, חלוקת בקבוקי מים לאורך המרוץ ו… מערכת הפקדת חפצים יעילה ומסודרת. לאחר הטראומה שחוויתי במרתון תל-אביב בעניין הפקדת החפצים, שנבעה מכך שלקח לי חצי שעה לאתר את התיק שלי בתום המרוץ, חששתי מחוויה דומה, ואני שמחה לומר שהתבדיתי. רק ניגשתי לדוכן החזרת הציוד ומיד קיבלתי בחזרה את החפצים המופקדים.

אימא, הבאתי לך גביע!

להפתעתי, אימא שלי נענתה להצעתי שאשאיר את הגביע בדירתה. להפתעתי, משום שאמי היא מינימליסטית המעדיפה להסתפק בציוד ההכרחי ביותר, כדי לא לצבור פריטים שצריך לנגב מהם אבק, וגם – כפי שהיא טוענת, טענה המכאיבה לאוזניי ודוקרת את לבי –  כדי לא להשאיר לשלושת אחיי ולי טרחה רבה בסידור הדירה "אחרי 120". ובכל זאת, את הגביע הסכימה למקם בדירתה, ואף הודתה בחיוך שתתגאה בו בפני חברותיה. היה שווה להתאמץ!

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: חשיבותה של סביבה תומכת

שלושה שבועות חלפו מאז המרתון הראשון שלי – מרתון תל-אביב, כאבי השרירים פסקו כעבור כמה ימים, ורק שריר אחד עדיין זוכר ומושפע, שריר הלב, שעודנו מכווץ מרוב אהבה והוקרת תודה לאנשים שליוו אותי בדרך הזו. דומני שלא עבר יום מאז המרתון שלא הרהרתי במהלכו בסביבה התומכת שלי, תלתי משמע, ובחוב שלי כלפיה.

רשימה זו עוסקת בשלושת ההיבטים של "סביבה תומכת", כפי שאני מבינה את המושג, ומוקדשת באהבה להיבט הראשון מבין השלושה – הסביבה התומכת האנושית.

 

א. סביבה תומכת אנושית – הרוח הגבית שלי

בסביבה תומכת כוונתי בראש ובראשונה לזו האנושית – האנשים שבחיי המקיפים אותי, משמשים לי רוח גבית, מעודדים, מחזקים ושמחים בהצלחתי.

אני צריכה להודות שאישי-אהובי, יריב, אינו מאושר מתחביבי החדש, ריצה למרחקים ארוכים מדי, לטעמו. הוא סבור שעדיף שאסתפק בריצות של ארבעים דקות, שלוש פעמים בשבוע. הוא עצמו נפגע בברכיו לפני שנים רבות, בעקבות ריצות של כשלושים ק"מ, וכעת הוא חושש לברכיי. למרות ההסתייגות של יריב מהבחירה שלי, הוא תומך בריצה שלי לוגיסטית, כל אימת שאני נזקקת לעזרתו, והוא אפילו מתגאה בי בפני חבריו.

גם אמי אינה רגועה מכוונתי להמשיך לרוץ ריצות מרתון, והייתה מעדיפה שאסתפק בחצאי מרתון. ובכל זאת היא כתבה, הלחינה, ניגנה ושרה לי שיר עידוד לכבוד המרתון הראשון שלי, ואת השיר הזה זמזמתי בראשי בזמן הריצה.

שלושת האחים שלי, איסי, ישי ואלון, טרחו ובאו לקבל את פניי בקו הסיום (אך בגלל שהטעיתי אותם ואמרתי להם זמן ריצה משוער ארוך בהרבה ממה שהיה בפועל, פגשו אותי כארבעים דקות לאחר שסיימתי את המרוץ), ופניהם הגאות סייעו לי להפנים שהשגתי איזשהו הישג באותו יום. אמנם אחי הבכור, איסי, נטל על עצמו את תפקידו המשוער של אבינו ז"ל, והזהיר אותי שוב ושוב ש"לרוץ זה לא בריא" (רופא הקיבוץ שלו צנח ומת השנה תוך כדי ריצה), אבל הדאגה שלו מלווה בהרבה גאווה.

הסביבה התומכת מורכבת גם מחברים יקרים, ממעגלים שונים בחיי, שתמכו ועודדו. בין אם חברות ילדות (תודה, אורלי!), בין אם חברות מהתקופה הסטודנטיאלית (תודה, רונית!) ובין אם חברות חדשות, שתי היעלות שעודדו אותי "מיציע הטבעוניות", מאשה, המגיבה תמיד במילים חכמות ומעצימות, שהצטרפה אליהן מ"יציע הצמחוניות", חברותיי לקבוצת הריצה, ובייחוד כרמית ושתי העידיות, קולגות וסטודנטים (בעיקר סטודנטיות). רק מקצת האנשים היקרים הללו הזכרתי בשמותיהם, אך תודתי נתונה לכולם.

תודה מיוחדת מגיעה לסדנת הנבחרת של קוד המנצח, לשני המנחים – אלון אולמן וערן שטרן, על שעוררו בי השראה לרוץ, אלון – בעצם הווייתו ובסיפור האישי שלו, כמי שהפך לאיש ברזל לאחר אירוע של קריסת ריאה, וערן, בהערתו שעלי למצוא יעד ספורטיבי מדיד, שניתן לשיפור תמידי, וטענתו שלא ניתן לרשום כיעד את הפעילות הגופנית הקודמת שלי, שאמנם הייתה בה התמדה, אך לא היה בה אלמנט של שיפור מתמיד. תודה לשני המאמנים המסורים והמצוינים שליוו את הסדנה – שי ליסבון, שאף שלא היה מאמן אישי שלי, תמיד התעניין, דרבן ושאל, מהו היעד הבא, והמאמנת שלי, מירב לוי-ליבוביץ (או בשמה "האמתי": "מירב האפשרויות"), שעודדה אותי לכתוב על חוויות הריצה ואף דרבנה אותי להשתתף במרוצים, רעיון שבתחילה נראה לי מופרך ותמוה ביותר, אך לאחר שהשתתפתי בנובמבר 2011 במרוץ הראשון שלי – מרוץ הלילה של נייקי, התחלתי להפנים שיש מקום במרוצים כאלה גם לאנשים כמוני, שאינם ספורטאים מקצועיים.

תודה ענקית מלב אוהב לחבריי הנפלאים מסדנת הנבחרת של קוד המנצח, הקבוצה התומכת והמפרגנת ביותר שיכולתי לייחל לה, שאתה אפשר לארוג חלומות, לחגוג הצלחות, להתגבר על אכזבות ולהיכשל קדימה, כפי שלימדונו בסדנה. אף שכבר סיימנו את הסדנה, אנו מוסיפים להיפגש באופן עצמאי כדי לתרום ולהיתרם, ואני מצפה שהחברות התומכת הזו תמשיך להתקיים. תודה מיוחדת לשותפת המחויבות המדהימה שלי מאותה סדנה – גלית גולדנברג-אורן, פצצת אנרגיה יצירתית ונלהבת, שאני צופה לה גדולות ונצורות, שהתרגשה לקראת המרתון שלי לא פחות ממני, ושהתקשרה אלי יום קודם כדי לומר את כל הדברים הנכונים ולהזכיר לי מדוע אני רצה.

וכמובן – רוב תודות למאמן שלי, רן שילון, שלאורך כל הדרך האמין ביכולתי לרוץ מרתון, עשרה חודשים בלבד לאחר שרצתי ריצה ראשונה ולא מחייבת של שש דקות, והמשיך להאמין בכך גם כאשר אני פסקתי להאמין בעצמי והוא נדרש לפעולות החייאה בהולות לביטחון העצמי שלי. תודה על הליווי המקצועי ועל החיזוקים המנטאליים שאפשרו לי לסיים את המרתון לא רק בשלום, אלא גם בפליאה על שזה לא היה קשה כפי שחששתי שיהיה. הברכיים כלל אינן כואבות, ולמעשה הייתי יכולה להמשיך לרוץ לו היה בכך צורך.

תודתי לכולכם!

 

סביבה תומכת חיצונית – לדבר אל העצים ואל האבנים

מעבר לסביבה התומכת האנושית, אני הופכת גם את הסביבה החיצונית, שבה אני רצה, לסביבה תומכת המחזקת אותי. אני משתפת אתכם בכך, כי אולי כמה מכם ימצאו את הרעיון נכון גם בעבורם וייתרמו ממנו.

כאשר אני רצה, ובעיקר ריצות מאתגרות, אני מדמיינת שהעצים הירוקים מעניקים לי אנרגיה וכוח, מי המזרקה בפארק או מי הים, כאשר אני רצה בקרבה לים, הם מים חיים המעניקים לי כוחות טמירים, סלעים בדרך מסמלים את יכולתי להתגבר על מכשולים, ואני מדמיינת אותם מריעים לי, כל אימת שאני חולפת על פניהם, פנסים מאירים את דרך חיי, כמעין מגדלור, ומזכירים לי את הסיבה שבשלה אני רצה. סביבה תומכת יכולה להיות גם פיסת שמים המשמשת תזכורת לכך שהשמים הם הגבול. כך, כיד הדמיון הטובה ועולם האסוציאציות הפרטי, כל איש ואישה, כל רץ ורצה, יכולים להפוך את הסביבה שבה הם מתעמלים – בין אם סביבה מוכרת ובין אם סביבה חדשה – לסביבה תומכת.

 

סביבה תומכת פנימית – סלקציה קשוחה של מחשבות ורגשות

ההיבט השלישי של סביבה תומכת קשור למעשה בקודם – המחשבות והרגשות שאני מתירה להן להסתנן לקרבי ולהתנחל בתוכי כאשר אני רצה.

במהלך ריצת המרתון, ובייחוד בחצייהּ השני, שבו רצתי לבד, האזנתי למחשבות הפוקדות אותי, וניהלתי אותן ביד רמה, כסלקטורית קשוחה במועדון לילה. לא אפשרתי כניסה למחשבות מרפות ידיים ושיננתי שוב ושוב את משפטי ההשראה שלי, כמו "כל הכוח והעוצמה שבעולם מצויים גם בי" (ותודה לרובין שארמה, הוגה המשפט היומרני הזה), ו"נולדתי לרוץ", "אני מסוגלת לרוץ מבוקר עד ערב" (ותודה לחתומה מעלה, שהגתה את המשפטים היומרניים כמעט כמו המשפט של שארמה, פיזרה לעצמה הבטחות שאין להן כיסוי, אך העיקר שהן סייעו לי לצלוח את המרתון בשלום). דמיינתי שאני משתתפת באולטרה-מרתון, אמורה לרוץ עד הערב, ולפתע מקבלת הנחה משמעותית ומתברר לי שאני צריכה לרוץ "רק" עד הצהרים, כך שכל הריצה מקבלת פרספקטיבה שונה והופכת לריצה "קצרה". מלבד זאת חשבתי שוב ושוב על "הרוח הגבית שלי", בני המשפחה והחברים (ראו סעיף א – סביבה תומכת אנושית), המריעים להצלחתי וחוגגים אתי את שמחת ההישג.

כמו כן נקטתי שיטה שלמדתי מרן שילון, להקדיש קילומטרים מהמרוץ לאנשים אהובים. אף שכללתי את השיטה, כי את שני הקילומטרים האחרונים הקדשתי לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. הנה לי יש את החופש לרוץ, חשבתי לעצמי, ואילו הן אינן יכולות לזוז ולו מעט ממקומן או לפרוש את כנפיהן, שהרי השטח המוקצב להן הוא בדיוק כגודל גופן (ובטטות כורסה ציניקנים אולי יאמרו שאם הבחירה היא בין לרוץ מרתון ובין להיות תרנגולת שאינה זזה ממקומה, הם מעדיפים את האפשרות השנייה, אך זאת רק משום שמעולם לא היו תרנגולת כלואה בכלוב). נשאתי תפילה פנימית לעולם טוב והוגן יותר גם בשבילנו וגם בשביל שאר הברואים החולקים אתנו את העולם.

ולסיום, חשבתי על כך שבאמצעות הריצה אני מעבירה את המסר שלי, שאמנם בעבורי הוא בגדר מובן מאליו, אך התברר לי להפתעתי שלא כך בעיניי כולם – שטבעונות הולמת להפליא אורח חיים בריא וספורטיבי. מובן שיש דוגמאות הרבה יותר מוצלחות ממני להוכחת הטענה (ועל כך עוד אכתוב יותר מרשימה אחת), אבל זה לא פותר אותי לעשות את ההשתדלות להוכיח זאת, בסביבה הקרובה שלי.

כך – הסביבה התומכת שלי – על שלושת היבטיה – סייעה לי לסיים את המרתון הראשון שלי בשלום ובידיעה שאין זה המרתון האחרון.

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: על המרתון הראשון בחיי – מרתון תל-אביב 30.3.2012

למה אני הולכת לאט?

"למה אני הולכת לאט?" אני שואלת את יריב בחיוך ביום שלאחר המרתון. "כי הזדקנת!", משיב לי אהוב לבי, "מיידעלע, בקרוב תהיי כבר בת חמישים!".

איך מסכמים את יום המרתון, שחצי שנה של התכוננות מתנקזת אליו? כיצד בוררים מכל האנקדוטות את המשמעותיות ביותר, כאשר נראה שהכול חשוב?  איני יודעת אם אעמוד במשימה, אך אנסה להעביר חלק מהרשמים ומהתחושות.

הקרבן האחרון

בשיחת התדרוך שלי עם המאמן, רן שילון, הוא הבטיח לי שאני מוכנה לגמרי לריצת מרתון, גם אם עד כה מעולם לא רצתי מעל 27 ק"מ. אני נכנסת להלך רוח של ביטחון רב שאצליח לסיים את המרוץ, לאחר כל הקרבנות שהקרבתי בדרך אליו (וכל מי שרץ יודע שהדבר כרוך בויתורים ובקרבנות, בתחומים שונים). קרבן נוסף ואחרון שאני מקריבה למען ריצת המרתון הראשונה בחיי – ערב קודם יש פגישת מחזור של החברים שלמדו אתי בתיכון, לרגל מלאת חמישים שנה להיווסדנו. אני מגיעה לחמישים דקות בלבד (דקה לכל שנה, אם כי לא חשבתי על כך מראש), לא מספיקה לדבר עם כל מי שרציתי לדבר ולפגוש את כל מי שרציתי לפגוש, ופורשת בצער, אך בנחישות, בדיוק בזמן שעליו החלטתי מראש. מחר יש ריצת מרתון, ואני צריכה להתכונן ואף לישון.

לילה לפני והכנות אחרונות

להפתעתי הרבה, אני ישנה שנת ישרים, לאחר תרגיל של דמיון מודרך שבו אני מדמיינת כיצד אני מסיימת את המרוץ בהרגשה מצוינת. לילה קודם לכן לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, וכעת העייפות מכריעה אותי ואני מתעוררת דקה לפני צלצול השעון המעורר.

בבוקר נוהגת בדיוק לפי התדרוך של התזונאית שלי, אורית שמש, אוכלת שתי פרוסות לחם (אחת עם טחינה, והשנייה עם ממרח שקדים) ושותה 3/4 ליטרים של משקה איזוטוני. בנקודת הזינוק, ממש לפני שיוצאים לדרך, עומדת בתור ארוך לשירותים (שהתבררו כמטונפים, ואני לא איסטניסית) ומשתחררת מהנוזלים המיותרים.

רגליים כבדות וכואבות

זינוק!! יוצאת לחוויה הגדולה הזו בהחלטה ללמוד ממנה משהו על עצמי. כבר בתחילת הריצה שרירי התאומים דואבים והרגליים מרגישות כבדות. לא מניחה לעצמי לשקוע בדאגות איך אצליח לרוץ את הריצה כולה במצב כזה. נזכרת בדרך לניהול משברים שרן לימד אותי בשיחת התדרוך: כאשר כואב לומר לעצמי, "בואי נראה איך ארגיש עוד קילומטר מעכשיו, שני קילומטר או יותר". כמו כן מזכירה לעצמי שזו תופעה שאני מכירה היטב: לא פעם קרה לי שהרגשתי שהרגליים כבדות וכואבות בתחילת הריצה, ורק לאחר כמה קילומטרים הן השתחררו. רצה לבד. איני מכירה איש מסביב. הרגליים עדיין כואבות.

פגישה שכזו

לפתע אני שומעת קול משמאלי: "מה העניינים, יעל?". נושאת את ראשי למלוא גובהו של אילן פריש, מאמן באנדיור, מכתיב הקצב (פייסר) של 3:45, וסביבו רואה עוד כמה חברים מהקבוצה. הלב מתרחב משמחה למראה החבורה העליזה וכעת אני רצה אתם, נהנית מתחושת החברותא.

לפי כל התדריכים וכל שהוסבר לי, יש להתחיל את הריצה לאט, ושזו טעות גדולה להיסחף לקצב מהיר משלי. אבל מצד שני, כאשר שאלתי את רן אם להיצמד למכתיב קצב הוא העדיף שלא, ואמר לי להקשיב לגוף, לקחת אחריות על הקצב שלי ולא להשליך את האחריות על מישהו אחר. ובכן, הגוף שלי רוצה לרוץ עם החבורה הזו, והרגליים – כבר אינן כואבות, אלא רצות בקלילות ובהנאה. אני נהנית מחילופי הדברים, אך גם כאשר אנו רצים בשתיקה, אני נהנית לרוץ לצדם בתחושה של אחווה. אמנם זו פרשנות מרחיבה לדברי רן, להקשיב לגוף, אך אני מקבלת החלטה מודעת לנסות לרוץ אתם כמה שאוכל, גם אם אשלם על כך מחיר בחצי השני של המרתון, שבו הם בוודאי יגבירו קצב ואני אשאר מאחור.

בניגוד למרתון שהתקיים בירושלים שבועיים קודם לכן, התל-אביבים עד כה אינם יוצאים לרחובות כדי לעודד אותנו ("זה בגלל הזזת מחוגי השעון", אני מנסה לעודד ולהתעודד). אבל בקילומטר החמישה-עשר נשמע קולה של גברת, המעודדת הראשונה: "לא נשאר לכם עוד הרבה". אנו פורצים בצחוק, ואחד מהחבורה מעיר: "נכון, לא נשאר הרבה. נשאר הרבה מאוד".

ושוב לבד

בקילומטר ה-21 אני נוטשת לרגע את החבורה וסוטה שמאלה, כי מחלקים שם משקה איזוטוני, אך כאשר אני נושאת ראשי אני רואה שאילן וחבורת אנדיור כבר שעטו קדימה, ופתחו פער שאתקשה לגשר עליו בלי לסכן את המשך הריצה. כעת כבר אין לי מוטיבציה לרוץ מהר. יותר ויותר רצים עוקפים אותי בשלב הזה, בין אם משום שהם מאיצים את הקצב בחצי השני של המרתון, כיאה לרצים מנוסים ממני, ובין אם משום שאני האטתי, ואולי שתי האפשרויות נכונות. המצב הזה עלול היה להיות מרפה רגליים, אך אני מרגיעה עצמי: "פשוט נקלעת בטעות לאזור של רצים מהירים ממך. את לא מתחרה בהם, אלא רק בעצמך. המשיכי לרוץ בקצב שלך, והכול יהיה בסדר. את הרי רגילה לרוץ לבד. מלבד זאת, נותרו רק 21 ק"מ. ומה זה 21 ק"מ? בסך הכול עוד ריצה ארוכה, אחת מני רבות שכבר עשית". הריצה לבד גורמת לכך שתשומת הלב שלי תופנה כעת מן החוץ אל הפנים: למחשבות שעוברות בי במהלך הריצה. אני חוזרת שוב ושוב על המנטרות שלי ואיני משתעממת. לשמחתי, מעולם לא השתעממתי בריצות. נוטלת את הג'לים בדייקנות של שעון שוויצרי ושותה בכל תחנה בדרך.

לגעור בכאב

בקילומטר ה-25 אני מרגישה כאילו אבן חצץ מצויה בין שתי אצבעות כף רגלי השמאלית. אני כבר מנוסה מספיק כדי לדעת שאין מדובר באבן חצץ אלא בתהליך דלקתי. כמה ימים לפני כן קראתי על טכניקה של "לחבק את הכאב" וחשבתי לעצמי שאאמץ זאת, אך משום מה, לנוכח הכאב באצבעות אני נוקטת טכניקה שונה: "באמת שאין לי זמן לטפל בך כעת" אני נוזפת בכאב כאילו הייתי פקיד קשוח וערל לב, "זה יצטרך לחכות עד לסיום הריצה ורק אז אראה מה אפשר לעשות בעניינך". והכאב כמו נבהל מהתקיפות שאני מגלה ונסוג, ורק מפעם לפעם מרים ראש להזכיר קיומו, אך הוא כבר אינו מטריד אותי. הרי כבר הבהרתי לו כיצד יתנהלו העניינים.

אזור הסכנה

מהקילומטר ה-27 אני מתחילה להתרגש. כל קילומטר נוסף שכובשות רגליי הוא שיא אישי חדש בשבילי. בדיעבד, היה יתרון לכך שלא היו לי ריצות ארוכות לפני המרתון: שמחת ההישג הגיעה מוקדם יותר. מאחר ששמעתי שוב ושוב נבואות זעם על כך ש"המרתון מתרחש למעשה לאחר הקילומטר השלושים", וש"לרוץ מרתון זה לא כמו לרוץ שני חצאי מרתון", והכנתי עצמי למשברים בדרך, ביקשתי מאימא שלי ומחברתי הטובה רונית שתכתובנה לי פתקים מעצימים, שאותם אטמין בחגורת הג'לים, ואקרא לראשונה רק בשעה של משבר. הריצה עם הפתקים בחגורה הרגיעה אותי, שיש לי נשק להתמודד עם המשברים כאשר יגיעו. ובינתיים אני משתמשת בתחמושת אחרת. מגייסת לעזרתי את הסביבה התומכת שלי, תלתי משמע (ולסביבה התומכת הזו, על שלושת היבטיה, אקדיש את הרשימה הבאה). חושבת על בני המשפחה והחברים המפרגנים, וקריאות העידוד שלהם הן הרוח הגבית שלי. מזמזמת לעצמי שיר עידוד שכתבה, הלחינה ושרה האימא האהובה והמופלאה שלי, לכבוד ריצת המרתון הראשונה בחיי. מאמצת גם שיטה ששמעתי עליה יום קודם לכן מרן – להקדיש את הקילומטרים האחרונים, שאמורים להיות קשים, לאנשים אהובים. אני עושה זאת בשמחה. מקדישה לפחות שני קילומטרים גם לבורא עולם, בתחושת הודיה על שנתן לי רגליים בריאות וחזקות, ומיד מרגישה כיצד אני מתמלאת כוחות. מגיע הקילומטר ה-38, ועדיין לא צץ משבר שיצדיק את פתיחת הפתקים הטמונים כנשק סודי בחגורתי. אני מתחילה להבין שהוא גם לא יצוץ, ולכן מחליטה לקרוא באחד הפתקים גם בלי התירוץ של משבר. אני מחייכת בהסכמה למקרא המוטו שבחרה רונית: "אין דבר העומד בפני הרצון", כל-כך פשוט, וכל-כך נכון. בקילומטר ה-40, עדיין ללא משבר, אני קוראת את הפתק שהכינה לי אימא שלי. הוא ארוך יותר, אך גם הוא כולל את המילים: "אין דבר העומד בפני הרצון". שתיהן אם כן מכוונות אותי לכוון לכוח הרצון שבי. מאחר שממילא אני יודעת שאגיע לקו הסיום, ואיני זקוקה לגייס את כוח הרצון שלי לשם כך, אני שואלת עצמי אם לא הגיע הזמן לאתגר עצמי ולנסות בעזרת אותו כוח רצון להשיג הישג שנראה לי פנטזיה פרועה לפני כן – לרוץ בפחות מארבע שעות, ולו גם שנייה פחות.

"מהי המטרה שלך?"

כאשר נשאלתי שוב ושוב מהי המטרה שקבעתי לעצמי לריצת המרתון השבתי: "לסיים. עם חיוך ועם טעם של עוד". רן לא לוחץ בעניין זה, מבחינת חנוך לרץ על פי דרכו, מאחר שכתבתי לו שאני חוששת שקביעת זמן מטרה רק תלחיץ אותי ותפגע בהנאה שלי מהדרך. עם זאת הוא כן אמר לי שאני מסוגלת לסיים בארבע שעות ורבע, ואפילו בארבע שעות. אבל לא האמנתי לו. יומיים לפני המרתון שמעתי אותו אומר לאילן באימון שהתקיים באצטדיון: "היא הולכת לרוץ מרתון בארבע שעות". "מי אמר?" התקוממתי על הקביעה שנראתה לי מופרכת מעיקרה. "לא קבענו זמן מטרה!". אבל כעת, מול הפתקים של רונית ושל אימא שלי, כאשר אני בקילומטרים האחרונים, מחשבה חמדנית תופסת אחיזה בלבי: אולי בכל זאת ואף יותר מכך? אולי גם אצליח לרדת מארבע שעות, ולו גם בשנייה אחת?

"את רצה גם אולטרה מרתונים?"

בשלב הזה אני מתחילה לעקוף רצים אחרים, שחלקם עוברים להליכה. אין לי כל בעיה להמשיך לרוץ. הרי זה כבר ממש הסיום! "את רצה גם אולטרה מרתונים?" שואל אותי באנגלית רץ אחר. האם אשמתי טבועה כאות קין על המצח? יום קודם אמרתי לרן: "לא תאמין לגודל היומרה. עדיין לא רצתי מרתון אחד, וכבר אני משתעשעת ברעיון שבעתיד, לאחר שארוץ כמה מרתונים, ארוץ גם אולטרה-מרתון". רן דווקא מאוד מרוצה מהלך הרוח היומרני של המאומנת שלו, ורק מפקפק בכך שצריך להמתין לעתיד רחוק, לאחר שארוץ כמה מרתונים. אני נזכרת בחשד שלי, שיש לו מכונה סודית לכיווץ זמנים, חשד שעליו דיווחתי לכם ברשימה הקודמת, שעסקה בחצי מרתון ירושלים. אני מתעשתת מההפתעה ומשיבה לבן שיחי החדש, ספק בהתנצלות, ספק בגאווה: "לא, זהו המרתון הראשון שלי". "You're doing great!", הוא משיב לי בהלך רוח נדיב, ונעלם בצעד קל, משאיר אותי מאחור. במחשבה שנייה, אולי חשב שאני רצה אולטרה-מרתונים בגלל הקצב האיטי המאפיין ריצות מסוג זה? לרץ האלמוני פתרונים.

את שני הקילומטרים האחרונים אני מקדישה לתרנגולות

אני משכללת מעט את השיטה שעליה למדתי מרן, להקדיש את הקילומטרים האחרונים לאנשים אהובים, ואת שני הקילומטרים האחרונים אני מחליטה להקדיש לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. חושבת על כך שבעוד אני רצה, הן לא יכולות לזוז ממקומן או לפרוש את כנפיהן, שהרי השטח המוקצב להן הוא בדיוק כגודלן. הצרכים הבסיסיים ביותר של קיום אינם מסופקים להן. גם זה מחייב רשימה נפרדת, אני רושמת לעצמי פתק מנטאלי. רשימה שתיקרא "החופש לרוץ".

סיום בסיום אני מרוכזת ברצון לנצח את השעון ושוכחת לחייך למצלמה. איני בטוחה אם עמדתי במשימה לרדת מארבע שעות. בניגוד לציפיות, איני מתמלאת תחושה גדולה של אושר (אולי זה מחיר הוודאות שהייתה בי, שאני מסוגלת לעשות זאת), אך כן יש תחושת סיפוק והישג מסוים. איש אינו מחכה לי בנקודת הסיום, וגם זה פוגם בשמחה. זו אשמתי: אמרתי לאחים שלי ולאישי יריב שייקח לי בין 4:30 ל-5:00 שעות לסיים, והם כיוונו את בואם בהתאם לתחזית שלי. אני מרוכזת במה שצריך לעשות. לקחת את התיק שלי ממקום הפקדת החפצים, לשתות ולאכול כמה שיותר מהר את המאכלים הטבעוניים שבהם הצטיידתי מראש ותוך כדי אכילה להתקשר ליריב ולאחים שלי.

"מישהו ראה תיק של פו הדוב?"

במקום הפקדת החפצים מהומת אלוהים. התברר שהמערכת קרסה, והרצים המתוסכלים, המחכים לשווא לציוד שלהם, עושים דין לעצמם ונכנסים למתחם כדי לנסות לאתר את השקית שלהם בין שאר השקיות, שנראות בדיוק אותו דבר, ואיש אינו מצליח להבין לפי איזה סדר הן מסודרות. לאחר המתנה ממושכת וחסרת תוחלת, כאשר אני מבינה שאין איש שאפשר להיעזר בו כדי לקבל את השקית שלי, אני עושה כמו האחרים, ונכנסת בעצמי למתחם לחפש את הציוד שלי. יש לי יתרון על פניהם, כי איני צריכה לחפש שקית אשפה אפורה, אחת מני רבות, אלא תיק גדול של פו הדוב, שעליו נרשם המספר שלי. גם כך החיפושים אורכים דקות ארוכות. "מישהו ראה תיק של פו הדוב?", אני שואלת שוב ושוב, ללא הועיל. אני מרגישה שאני מתחילה להיחלש. מתוסכלת מכך שחלון ההזדמנות של חצי שעה, שבו חשוב במיוחד לאכול ושעליו אני תמיד מקפידה לאחר האימונים, הולך ונסגר דווקא לאחר ריצת המרתון. לפתע אני פוגשת בפרצופו המחייך של פו, ואני בטוחה שגם כריסטופר רובין מעולם לא שמח לקראתו כפי ששמחתי אני באותה שעה. ממהרת לאכול ולשתות ולהתקשר ליריב, לאחים ולרן, לבשר על ההישג.

ים

לפי עצתו של רן אני ממהרת עם יריב לים ונכנסת לתוכו (כשמכנסיי הריצה עלי) כדי למנוע התפתחות דלקות. שם גם מוצאים אותי שלושת האחים שלי – איסי, ישי ואלון, המגיעים בצהלה גדולה, עם אפרת (בת זוגו של ישי), גל (ארוסתו של אלון) , ואפילו עם הכלב לוקי, השייך לאפרת. אני מנפנפת להם לשלום מתוך הים, ועוברות עוד כמה דקות עד שאני יוצאת לקבל מהם חיבוק.

"יש שירותים בשביל אחותי, שרצה היום מרתון?"

בשלב הזה אנו נפרדים מיריב, שיש לו עוד סידורים באזור (וממילא השרירים שלי אינם מסוגלים לחזור אתו בקטנוע שאתו הגענו. הם מעדיפים להתרווח במכונית של אלון), ואני ממשיכה בהליכה רגלית עם האחים, חברותיהם והכלב למסעדה, שבה אני מזמינה פסטה טבעונית עם טופו. אורית התזונאית תהיה גאה בי, אני טופחת לעצמי על השכם. האחים שלי נוהגים בי בכבוד מלכים. כאשר אני מודה להם שטרחו ובאו הם משיבים לי שהם מודים לי, שהרי אני היא זו שרצה מרתון והביאה כבוד למשפחה. ישי מתעקש לשלם את החשבון שלי, ובדרך למסעדה, כאשר אני מחפשת שירותים, אחי הגדול, איסי, שואל באחת המסעדות אם יש שם במקרה שירותים, "בשביל אחותי, שרצה היום מרתון", הוא מוסיף, כאילו יש במידע הזה כדי לשנות את התשובה בעניין. כאשר אני רואה את הגאווה על פניהם אני מתחילה להפנים את ההישג ולחוש ניצוצות קטנים של אושר.

עם האחים האהובים. מימין לשמאל: איסי, ישי, יעל ואלון. קדימה מכולם: לוקי

התוצאה

במוצאי שבת אני בודקת באתר שוונג. התוצאה הרשמית: 3:59:13. עשיתי זאת! ירדתי מארבע שעות! אבל האמת היא שההישג האמתי בסיפור הזה אינו טמון במספרים הללו, אלא בכל הדרך הארוכה שעברתי מאז אותה ריצה ראשונה בת שש דקות שרצתי לפני עשרה חודשים. דרך שהיא ארוכה הרבה יותר מ-42.195 ק"מ.

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות