טבעונית למרחקים ארוכים: האם אני מוכנה?

טבעונית למרחקים ארוכים – האם אני מוכנה?

בשעה שאני כותבת את הרשימה הזו, יום המרתון שיחול ב-30.3.12 כבר כל-כך קרוב, ממש מעבר לפינה, ואם לדייק: עוד תשעה ימים, ואני שואלת עצמי שאלה שאולי אסור לשאול בשלב הזה, אך מה אעשה שהיא מתעקשת לקפוץ למוחי ולהכריז על קיומה: האם אני מוכנה? הרי לא רצתי אף ריצה שתהיה באמת ארוכה, מעל שלושים ק"מ, למעשה, מאז אותה ריצה שעליה דיווחתי ברשימה "מסיבת הרווקות הפרועה שלי", שבה רצתי כעשרים ושישה או עשרים ושבעה ק"מ, לא הגעתי לאותו המרחק. ואותה ריצה התרחשה מזמן, בערב ראש השנה, ממש לפני שלקחתי את רן שילון כמאמן והוא קיצץ את כנפיי מבחינת אורך הריצות. כאשר אני שומעת אחרים מספרים על ריצות ההכנה שלהם, שהיו מעל לשלושים ק"מ, ועל הריצה המסכמת, שהייתה בת שלושים ושלושה עד שלושים ושבעה ק"מ, אני מקנאה בהם על כך שמבחינה זו הם בוודאי חשים הרבה יותר מוכנים ממני. לי בכלל לא הייתה ריצה מסכמת (לא נראה לי שאפשר להתייחס לחצי מרתון ירושלים כאל ריצה מסכמת).

אני מנסה להרגיע עצמי בכך שיש לי מאמן מנוסה, וכולם אומרים שהוא יודע מה שהוא עושה. דליה מיכאלי, מאומנת אחרת שלו, שאני מתבוננת בהתקדמות שלה בפליאה ובהערצה (כעת היא מתכוננת לאולטרה-מרתון, ואת מרתון ירושלים האחרון רצה כריצת הכנה), תיארה את חווית המרתון הראשון שלה, לפני כארבע שנים, כחוויה חיובית, בלא שתיתקל בקיר, אף שלפני כן לא רצה ריצות שאורכן מעל 25 ק"מ.

אני מעודדת עצמי גם בכך שאני מזכירה לעצמי את מה שסיפר יוסי מילמן בספרו, אוטוביוגרפיה של ריצה, על בנו שהתכונן והתכוון לרוץ חצי מרתון, ובסופו של דבר רץ מרתון שלם, ללא הכנה מוקדמת. באחד הפורומים ברשת מצאתי תיאור מקרה מוזר, של אדם המספר כי התכוון לרוץ רק 10 ק"מ, אך בטעות רשמו אותו למרתון מלא. הוא העיר על הטעות וביקש שתתוקן, אך דבר לא נעשה, כך שהחליט "לזרום" אתה, התייצב למסיבת הפאסטה ורץ מרתון מלא, בלי שיתכונן לקראתו. ולמה ללכת רחוק, גם אני, בהיותי בת עשר או אחת עשרה, הייתי אמורה לצעוד בצעדת הנגב 20 ק"מ, אך בגחמה רגעית של אחי הגדול וחבריו, "התפלחנו" למסלול המלא (שנאסר עלינו, בשל גילנו הצעיר) וצעדנו 40 ק"מ, משלבים קטעי ריצה ומגיעים לסיום בצהלה גדולה, ורק נפגעים מכך שהמבוגרים אינם מאמינים לנו שרגלינו הצעירות גמאו את כל ארבעים הקילומטרים.

אבל רגע, אני נוזפת בעצמי על האנקדוטות עמן בחרתי לעודד את נפשי, מה לי ולאותם מקרים של מי שלא התכוון והתכונן, ובמקרה "התפלק" לו מרתון מלא או צעדה באורך 40 ק"מ? אני הרי כן התכוננתי לריצת מרתון, הכנה שנמשכה חצי שנה. אמנם היא לא הייתה בהתאם למה שציפיתי (כאמור, בניגוד לציפיותיי, לא רצתי ריצות ארוכות של שלוש שעות ויותר, ריצות שתלכנה ותתקרבנה למספר הקילומטרים שיש לעבור במרתון), אבל כן בהתאם למה שקבע המאמן ולציפיותיו. ביצעתי את כל האימונים באדיקות, למעט שני אימונים: אחד – משום שבאותו יום שבו הייתי אמורה לרוץ שעה וחצי, תפס אותי גשם שוטף לאחר ריצה של עשרים דקות, וכאשר כתבתי לרן שאני מחכה לאימון חלופי על מסלול הריצה הוא הורה לי לנוח. אימון אחר שהחמצתי, ועליו צר לי במיוחד, הוא אחד מאימוני ההכנה לריצת המרתון באצטדיון הדר יוסף. האימון התקיים ביום תענית אסתר, ובגלל שצמתי נאלצתי לוותר עליו. אבל אני מניחה שלהחמיץ שני אימונים בתקופה של חצי שנה זה בסדר גמור, במיוחד לאור העובדה שנראה שמאז שהחלתי לרוץ ארובות השמים נפתחו, עד שהחלטתי שתחביב הריצה שפיתחתי הוא הפתרון לבעיית מפלס הכינרת, ולפיכך מסיבות לאומיות אסור לי להפסיק לרוץ.

אם כן, האם אני מוכנה לריצת המרתון הראשון בחיי? מעולם לא נתקלתי ב"קיר", ואין לי מושג איך גופי ונפשי יתמודדו אתו אם וכאשר יגיע. נכון שאני יכולה להזכיר לעצמי אירועים שבהם התמודדתי עם מכשולים וקשיים בצורה שמעוררת בי גאווה (למשל, באחד מהטיולים עם חוג מטיילי הר חברון ויהודה, מבית חגי לאדורה, שבשל נסיבות ביטחוניות היה למעשה יותר ריצת הימלטות מטיול, עיקמתי את כף רגלי ובכל זאת המשכתי לרוץ משך כל הטיול-ריצה, מתעלמת מהכאב החד), אבל בשביל זה צריך להיות במצב הנפשי הנכון, להגיע למרוץ ברוח איתנה ולשמור עליה כזו לכל אורכו.

האם אני מוכנה? שיגרתי את השאלה לרן, השוהה ברומא, לאחר שהשתתף שם במרתון, וכעבור זמן קצר נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי תשובתו הקצרה:

"זה פשוט: את לא צריכה להיות מוכנה עכשיו, אלא ביום שישי הבא. אחרי שנשב ונעבור על הכול, תהיי מוכנה לחלוטין".

בקרוב מאוד נדע אם צדק.

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: ולהתחיל… מבראשית… וגם על חצי מרתון ירושלים 2012

כמה ימים לאחר אותה ריצה פרועה, שעליה התוודיתי ברשימה הקודמת ("מסיבת הרווקות הפרטית שלי"), פגשתי את רן שילון, פגישת היכרות לקראת מינויו הרשמי כמאמן הסוררת. מכאן ואילך עברתי להתאמן אתו, תחת עיני הנץ שבהן ניחן. הוא עומד דרוך לגמרי באצטדיון, עוקב אחר כל הרצים, ומעיר את הערותיו על הסגנון, הקצב או שאר הערות "משמחות", כפי שהעיר לי לפני כחודש וחצי: "את גוררת רגל", או "את צולעת". אבל הוא יודע גם להחמיא: "זה נראה יופי", או "ברור לך שהמהירות שלך השתפרה פלאים, נכון?", שיבח אותי לאחרונה, והרנין את לבי. כבר באימון הראשון הובהר לי שטכניקת הריצה שלי שגויה: אני נוחתת על העקבים, במקום לרוץ עם הטיית הגב לפנים, ולנחות על כריות כף הרגל. מזל שכל הוותק שלי בריצה הסתכם באותה עת בכמה חודשים בודדים, כך שסגנון הריצה ואני עדיין לא היינו במערכת יחסיים מחייבת של חתונה קתולית. גם כך הניסיון לסגל לעצמי סגנון ריצה שונה לא היה פשוט, ועבר חודש עד שרשמתי לי הערה ביומן הריצה שהחלתי לנהל: " 7.11.11 ­– ציון דרך: היום לראשונה החלתי לחוש נוח בסגנון הריצה החדש". למדתי גם על דרך החיקוי, באמצעות התבוננות ברצים אחרים, והדבר הוכיח עצמו, כי כאשר עשיתי זאת קיבלתי מחמאה מרן, שכעת הריצה יותר חופשית וזורמת.

תיארתי לעצמי שרן, כמאמן, יקצץ את כנפיי מבחינת אורך הריצות, אך לא ידעתי עד כמה: במקום להעלות את נפח הריצות, כפי שציפיתי, מצאתי עצמי מבצעת הרבה מאוד תרגילי חיזוק, ומתחילה להקדיש יותר מדי מחשבה, לטעמי, למה שאני מכניסה לפה: לראשונה בחיי סופרת קלוריות (לוודא שאני צורכת מהן די. רן דרש שאעלה במשקל בכך שאוסיף מסת שריר), ומחשבת צריכת פחמימות, ובעיקר חלבונים, שתי קבוצות מזון שלא הקדשתי להן מחשבה רבה לפני כן. כדי לעבור את המכשלה הזו בשלום החלטתי להיעזר בתזונאית, ובחרתי באורית שמש המקסימה (אין קרבת משפחה), גם משום שהיא תזונאית ספורט ובעצמה מרתוניסטית, וגם משום שהיא מבינה בתזונה טבעונית, ובעצמה נעה על הציר שבין צמחונות לטבעונות (את המרתון הראשון שלה רצה כטבעונית). רק אחר כך גיליתי שיש עליה שבחים רבים ברשת, ואני שמחה לצרף את קולי למשבחים.

כאמור, ציפיותיי לריצות ארוכות לא התקיימו. הריצות הארוכות ביותר שלי היו בנות שעתיים וחצי, ובאותו יום, כעבור כמה שעות – תרגילי חיזוק רבים ועוד ריצה של חצי שעה. משום שרן נהג בי, לתחושתי, בזהירות רבה, מחשש לפציעה, התפלאתי מאוד מהמהלך שיסופר עליו בסעיף הבא.

 

העתיד כבר כאן – חצי מרתון ירושלים – 16.3.12

ב-26 בפברואר כתבתי לרן: "בעתיד, לאחר שאשתפר בעליות ואתגבר על הפחד שלי מהן, ארצה להשתתף בחצי מרתון ירושלים, ובעתיד הרחוק יותר במרתון ירושלים". העתיד שאליו התכוונתי היה עתיד מעורפל, לא מוגדר, אבל חשבתי על לפחות שנה או שנתיים. אולם רן כנראה ניחן במכונה לכיווץ הזמן, אף שעדיין לא חשדתי בכך כאשר השיב לי כעבור כמה שעות: "הסדר הנכון הוא – התגברי על הפחד ומשם יבוא השיפור של העליות 🙂

זכרי – the hills are your friends".

הבטחתי לו שאנסה להפנים שיש לי חברות חדשות. תוך שנה, שנתיים, חשבתי לעצמי, אולי גם אצליח להאמין בכך.

בתחילת מרץ פתחתי בהתרגשות את תכנית האימונים החודשית, ועיניי סקרו אותה במהירות ובלהיטות: אכזבה ודאגה מכך שעדיין אין לי ריצות ארוכות משעתיים וחצי, ומתברר שכבר לא תהיינה כאלה. חיוך רחב למראה מה שרשם רן ב-30 במרץ: "מרתון תל אביב – איזו התרגשות לקראת המרתון הראשון שלך מיני רבים :)". הזדרזתי וכתבתי "אמן!" במקום המיועד להערותיי.

טוב, נדמה לי שכבר כיסיתי את הדברים החשובים בתכנית, אבל… רגע… מה זה? באמצע החודש, ב-16.3 רשום לי… "חצי מרתון ירושלים". האם זו טעות? האם רן התבלבל ורשם לי תכנית של מאומן אחר שלו? התברר שלא. רן באמת סבור שהעתיד כבר כאן.

התקשרתי לחברתי כרמית, המתאמנת בקבוצת הריצה שלי, בניסיון לדלות ממנה אמפתיה, וסיפרתי לה על מה שעולל לי רן. "מה קרה לך?", נשפה כרמית בבוז, "את עושה את זה בהליכה!". "מזה בדיוק אני חוששת", השבתי לה בלבי בקול קטן, במה שנקרא "חוכמת חדר המדרגות", "לעשות זאת בהליכה". בניסיון לגייס "דעה שנייה" וקצת יותר הבנה למצבי הקשה התקשרתי לחברה נוספת, אף היא מקבוצת הריצה שלי, שדווקא הוכיחה הבנה והזדעקה: "מה קרה לו? הוא השתגע? חצי מרתון ירושלים הוא מאוד קשה!". שמחתי על כך שהיא מבינה ללבי, אך גם נבהלתי מהאישור שנתנה לחששותיי. אולי כדי להרגיע אותי היא מיהרה להוסיף: "אבל אפשר לסמוך עליו. הוא יודע מה שהוא עושה". ואילו רן פסק את פסוקו: "את תראי שחצי מרתון ירושלים ירגיש כמו משחק ילדים".

 

היום הגדול – גשם בחוץ

בשבוע שבו חל מרתון ירושלים עקבתי באובססיביות אחר תחזיות מזג האוויר. אבוי, כל התחזיות בדעה אחת: גשום! קר! בבוקר היום הגדול התעוררתי ב-4:00. גשם בחוץ, ואני לא נשארת אתו (עם אישי הטוב, שאמר לי בטוב לב מנומנם: "ממש מעודד לצאת כעת מהבית, נכון?", והתהפך לצד השני).

הבנתי שאני זקוקה לחיזוק מנטאלי. פניתי לספר הספרים (בכל זאת – מרתון ירושלים) וגייסתי לעזרתי את רצפה בת-איה, שעליה מסופר במל"ב כא, ושערב קודם הרציתי עליה באוניברסיטת בר-אילן. ולמי שלא מכיר את הסיפור הנורא על רצפה, הנה תמציתו: רצפה שמרה על גופות שבעה חללים מבית שאול, וביניהם שני בניה, לאחר שהגבעונים הוקיעו אותם ונאסר להביאם לקבורה. היא עמדה על משמרתה כחצי שנה, ביום ובלילה, ולא נתנה לעוף השמים ולחיית השדה לפגוע בגופות. אז אם רצפה יכלה למלא משימה כל-כך קשה (חִשבו על קרבתה הממושכת לגופות המצחינות הנרקבות מול עיניה), בתנאים של חום וקור, משך תקופה כה ארוכה, אני בוודאי יכולה לרוץ בגשם לזמן כה קצר ומוגבל, והרי אני אוהבת לרוץ!

בנוסף לספר הספרים שאבתי עידוד גם ממקור קצת פחות עתיק – אתר שוונג. קראתי פעם נוספת את המאמר של רן אלתרמן "גשם, שלג, רוח סערה…", הפותח במשפט המכונן הבא: "לפני 13 שנה התאמנתי עם חבר שהיה בוגר השייטת. הוא לימד אותי משפט שמלווה אותי תמיד כשאני מתאמן במזג אויר שכזה: 'גשם, שלג, רוח, סערה – מאום לא יפחידני!'". אז תודה לרן אלתרמן! בלא שידע, הוא חיזק את נפשי.

התזונאית שלי, אורית שהשתתפה אף היא בחצי המרתון עם בן זוגה, נתן, אספה אותי ברכבה (ודאגה לברר אם הבאתי אתי אוכל, ואם נהגתי בהתאם להנחיות התזונתיות שלה יום קודם למרוץ), ונתן מסר לי את ערכת המשתתף שלי שאסף בשבילי מחנות ורטהיימר בהרצליה (וזו הזדמנות להודות לשניהם, וכן לורטהיימר, על השירות הזה לקהל הרצים שהתקשה להגיע לירושלים). אכן, תזונאית שהיא יותר מתזונאית.

היה קר בירושלים, וכן, גם ירד עלינו גשם וברד בזמן הריצה, אבל זה כמעט שלא הפריע לי. נשאבתי לאווירת ה"פאן". רצתי בחיוך ובהנאה, מחליקה ידיים עם ילדים ומודה למעודדים הנפלאים שבצד הדרך. חשתי התרוממות רוח. כמה כיף לרוץ! ו… רן צדק. הריצה לא הייתה לי קשה. עוד ריצה ארוכה, רק עם הרבה אווירה של כיף, ובסיום אפילו מקבלים מדלייה.

אני עדיין בתחושה של "היי" מחצי המרתון הראשון בחיי! אם איני טועה, קוראים לכך אושר.

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת

רוצו על זה! המלצת קריאה: יוסי מלמן, אוטוביוגרפיה של ריצה, ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012

על חיזוק שריר הרצון ותענוגות אחרים

בפגישת ההיכרות ביני ובין מאמני, רן שילון, מנה בפניי רן ארבעה היבטים חשובים בתחום הריצה: המכאני (האופן שבו הגוף בנוי), הטכני (טכניקת הריצה), התזונתי והמנטאלי. כל ההיבטים הללו חשובים, אך אני נוטה לייחס את החשיבות הרבה ביותר לאחרון שבהם. דומתני, שהדלקת החמורה ביותר שיכולה להשבית אדם מפעילות גופנית היא "דלקת בשריר הרצון" (ביטוי הנזכר גם בספרו של מלמן). משום כך, כדי לחזק את שריר הרצון שלי, רכשתי את ספרו של יוסי מלמן, אוטוביוגרפיה של ריצה, וכבונוס קיבלתי את העונג הפשוט שבקריאה ספר מעניין, מבדר ומרגש, שקשה להניח מהידיים. יוסי מלמן, עיתונאי ב"הארץ", שעד כה פרסם שמונה ספרים ומחזה, יודע כיצד לספר סיפור, וחוש ההומור שבו ניחן מוסיף לחוויית הקריאה.

הספר מומלץ בראש ובראשונה לרצים שבינינו (כלומר לכולנו), אך לא רק להם, מאחר שהוא עוסק בהרבה יותר מאשר ריצה. חיבתו של מלמן להיסטוריה, נושא שאותו למד באוניברסיטה העברית, ניכרת, והוא מטיב לתאר את תולדות משפחתו, תולדות ענף הריצה בעולם ובישראל, תולדות התנועה הקיבוצית, שבמסגרתה התחנך כנער ועוד. דוגמית למידע היסטורי מעניין המצוי בספר (נשים – שימו לב!) קשורה לנושא רלוונטי בימינו אלו – הדרת נשים: מתברר שעד 1972 נאסרה השתתפות נשים בריצות המרתון.

ובאשר למטרה שלשמה קראתי את הספר – חיזוק השריר המנטאלי, מכך מצאתי בספר בשפע – הן בסיפורו של יוסי מלמן עצמו, ששמונים ימים לאחר שחטף התקף לב ועבר צנתור, השתתף במרתון תל-אביב 2009, והן בסיפורי החיים של רצים אחרים, שמלמן שילב בספרו, כגון רץ המרתון בן השמונים ושמונה, או הסיפור הלא יאומן על "צוות הויט" – דיק הויט ובנו הנכה מלידה ריק, שאותו סוחב דיק בעגלה, במהלך המרוצים. דיק, שהיה שמן, מעשן כבד, ושלא היה מסוגל לרוץ יותר מכמה מאות מטרים, נענה לבקשתו הלא הגיונית של בנו הנכה, בן השש-עשרה, להשתתף במרוץ לגיוס תרומות למען חבר לכיתה שנפגע מתאונת דרכים והפך למשותק. דיק רץ את המרוץ כשהוא סוחב את בנו בעגלה. הוא אמנם כמעט קרס במהלך המרוץ, אך האושר שחווה בנו גרם לו להמשיך לרוץ עמו במרוצים נוספים, ו"צוות הויט" כבר השתתף במרתונים רבים ובתחרויות איש הברזל.

מלמן-אוטוביוגרפיה של ריצה

 

"איך התחלתי פתאום לרוץ?"

 

"איך התחלתי פתאום לרוץ?", שואל מלמן (עמ' 19), ואני נדרכת לקראת התשובה. מאז התחלתי לרוץ, לפני כשבעה חודשים, בגיל ארבעים ותשע, אני מגלה עניין מיוחד בשאלה כיצד התחילו אחרים לרוץ; בהתחקות אחר התהליך הקסום שבו אדם, שעד כה רץ רק כדי לתפוס אוטובוס, הופך לרץ למרחקים ארוכים. קריירת הריצה של מלמן אינה מובנת מאליה. לכאורה, אין לו הנתונים הטבעיים לריצה, מאחר שהוא בעל רגליים קצרות, סובל מנטייה להשמין ומאסתמה קלה (עמ' 18). אמנם בילדותו הצטיין במשחק הכדורגל, ובצבא שירת כלוחם בסיירת שקד, אך מאז השתחרר מהצבא חלפו עשרים שנה של הזנחת הגוף, שבהן עטה גופו צמיגים. בתשובה שהוא מספק לשאלה כיצד החל לרוץ יש הרבה מן המבדח. בשנת 1994 הגיע במקרה לחדר הכושר של המלון בארה"ב, שבו שהה, ולא הבין את פשר המכשירים שבמקום ("למה זה מיועד?" – שאל את המדריך). כאשר הובהר לו שיוכל להתעמל רק עם נעליים מתאימות, חזר לחדרו והחליף ל… נעלי בית תוצרת "המגפר", מאחר שהיו להן סוליות גומי (הגיוני, לא?). באותו יום לא ממש התעמל, אלא בעיקר נגע במכשירים בהשתאות, אך שם נבט בו הרצון לעסוק בפעילות גופנית. וכך, בהיותו בן ארבעים וארבע, בנעליים לא מתאימות, יצא לריצה איטית ומיוסרת שארכה רבע שעה, אך בהדרגה האריך את משך הריצה (עדיין בנעליים לא מתאימות… זה מה שקורה כאשר מתאמנים ללא הנחיה), והשאר – היסטוריה. מלמן כבר השתתף בלמעלה מעשרים מרתונים, וכן באולטרה מרתונים, בטריאתלונים ובתחרויות איש ברזל.

 

סיפור על נחישות והתמדה

אם לתמצת את הספר במשפט אחד, זהו סיפור על נחישות והתמדה, תכונות הכרחיות לרץ למרחקים ארוכים. את התכונות הללו סיגל לעצמו מלמן כבר בילדותו. בגיל שש הגיע לארץ, ובתור הילד הגלותי האולטימטיבי גילה נחישות רבה להשתלב בחברה. הצטיינותו במשחק הכדורגל סייעה לו בכך. לאחר מכן, כנער, החליט להצטרף למוסד החינוכי גלבוע בקיבוץ בית אלפא, ופעם נוספת נאבק על מקומו כילד עירוני בין בני הקיבוץ. גם כאן היה הכדורגל בעזרו. נחישות רבה נדרשה ממנו גם כדי לצלוח טירונות רצופת "טרטורים" בסיירת שקד, שבשער בסיס היחידה נתלה השלט "כאן נעצרות פקודות מטכ"ל".

כטבעונית מסיבות אידאולוגיות (שלא לנצל בעלי-חיים) שמחתי לגלות (בעמ' 251 בספר) שמלמן הפך לצמחוני לפני שש שנים, בהיותו בן חמישים וחמש, בשל אהבתו לבעלי חיים. הנחישות וההתמדה שגילה לכל אורך חייו, ושכמובן באו לידי ביטוי גם בריצתו למרחקים ארוכים, הן התכונות שסייעו להפיכתו לצמחוני, בלא שיתפתה לשוב ל"סיר הבשר". אני רוצה להאמין שהנחישות וההתמדה שגיליתי אני כאשר הפכתי לצמחונית בגיל חמש (לאחר שראיתי איך הורגים דג), ושגיליתי בשנית בהפיכתי לטבעונית (שאינה ניזונה מכל מוצר מן החי, כולל ביצים ומוצרי חלב) לפני שמונה עשרה שנים, הן התכונות שתסייענה לי להפוך לרצה למרחקים ארוכים, ולסיים את המרתון הראשון שאליו נרשמתי – מרתון תל-אביב, שיתקיים עוד פחות משלושה חודשים, במרס 2012. מה שבטוח – כצידה מנטאלית לקראת אותו מרוץ אקרא פעם נוספת את הספר אוטוביוגרפיה של ריצה, מאת יוסי מלמן.

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: מסיבת הרווקות הפרטית שלי

מודה. אני נוטה לפוריטניות ואני לגמרי מונוגמית. משום כך הרעיון של מסיבת רווקים או מסיבת רווקות פרועה, זמן קצר לפני טקס הקידושין והנישואים, כל-כך דוחה בעיניי, גם אם המסיבות הללו אינן מסתיימת בתוצאות העגומות והאלימות שבהן הסתיימה מסיבת הרווקים של מי שהיה מאבטח הרמטכ"ל, ארז אפרתי. אני נזכרת שלפני שנים רבות, סיפרה לי חברה בהנאה על מסיבת הרווקות שבה השתתפה, ועל כך שהיא ושאר הבנות מחאו כפיים לחשפן, שהופיע בפניהן. היא בוודאי זוכרת את המבט ששלחתי לעברה, שהיה מסוג "מי את? מי מכיר אותך? ואיך את קשורה אלי בכלל?", כאילו לא הייתה חברתי הוותיקה ביותר. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שבהתפרעות מופקרת לפני צעד של מיסוד היחסים עם בחיר/ת הלב.

למרות הפתיח חמור הסבר הזה, אני נזכרת בחיוך ובהתרפקות במה שאני מכנה "מסיבת הרווקות הפרטית שלי", שהתרחשה בתחום הריצה. וכאן יש צורך להבהיר את הרקע: שיטתו של המאמן שלי, רן שילון, אינה כוללת ריצות ארוכות מדי לפני המרתון הראשון, למתאמנים חדשים יחסית, אלא הדגש הוא על הקילומטראז' השבועי ועל תרגילי חיזוק, כדי לצמצם את החשש לפציעה. לפיכך כל אימת שאני נשאלת כעת "אז כמה את כבר רצה?", אני חשה אי נעימות על כך שאיני יכולה לנפנף במספר קילומטרים מפואר (מה גם שהריצות הארוכות שלי הן תמיד בשטח, דבר שמאט את הקצב). "אני לא בדיוק יודעת, אבל לא יותר מדי", אני מודה, בשפל קול, אך ממהרת לשלוף את "הריצה ההיא", אותה "מסיבת רווקוּת פרועה" שארגנתי לעצמי, כאשר אני מוסיפה: "אבל הריצה הארוכה ביותר שלי הייתה בערב ראש השנה תשע"ב, ובה רצתי בין 26 ל-27 ק"מ".

"הריצה ההיא"

זמן קצר לאחר שרצתי 19 ק"מ, ריצה שעליה סיפרתי בפוסט הקודם, החלטתי לרוץ מרחק של חצי מרתון, וכצפוי, לא עמדתי בפיתוי ורצתי 22.2 ק"מ. לאחר אותה ריצה התרחשו שני דברים: הראשון – התחלתי לחוש כאבים שונים באזורים שונים בגוף, והבנתי שאני מגיעה לאזור מאתגר, מבחינה גופנית, ושצריך להתחיל להתנהל בזהירות. השני – החלטתי לרוץ מרתון. השילוב המסוכן הזה הביא אותי להחלטה להתחיל להיעזר במאמן אישי, וכבר סיכמתי עם רן שילון שיתחיל לאמן אותי מיד לאחר ראש השנה.

אך בעיה מסוימת הטרידה את נפשי: עוד לפני שיצרתי קשר עם רן, רשמתי לי כיעד חודשי להגיע למרחק של 25 ק"מ באותו חודש, וחשתי צורך (לא בוגר, אני מודה) לדבוק בתכנית. התעורר בלבי חשד (ועדיין לא ידעתי עד כמה הוא היה מוצדק) שרן לא ישתף אתי פעולה ולא יניח לי לרוץ 25 ק"מ, רק משום שכך החלטתי ושזה רשום בתכנית החודשית שהכנתי לעצמי. היה לי אם כן חלון הזדמנות צר להשיג את היעד שלי, לפני שאאלץ לציית להוראות המאמן. החלטתי להתפרע פעם אחת אחרונה, לפני מיסוד הקשר של מאמן ומאומנת, ולצאת לריצה של 25 ק"מ ערב ראש השנה תשע"ב.

החלום ושברו

בלילה שלפני הריצה דמיינתי את צג שעון ה-GPS שלי מראה את הספרות – 25. התמקדתי בספרות הללו ודמיינתי את שמחתי למראה מספר הקילומטרים הזה, שיופיע על הצג. אולם החלום הזה לא התגשם, כפי שיובהר מיד.

באותה ריצה עמדו בפניי כמה אתגרים שהיה צורך להתגבר עליהם, כגון שרידי הצטננות שסחבתי ואילצו אותי לבלוע גושים של ליחה; כאבי שרירים שצצו; כאב עז מעל המותן הימנית שהחלתי לחוש בקילומטר ה-13, וחזר לצוץ בקילומטר ה-19. אך האתגר הגדול מכולם היה שבחלק האחרון של הריצה התברר לי, שהחלום שלי לראות על הצג את הספרות 25 אינו עתיד להתגשם. באחת הפעמים שבהם הצצתי בשעון הוא השיב לי במבט חלול ובמסך ריק וחף מכל מספר… הסוללה התרוקנה והשעון הפסיק לעבוד! התסכול החל לכבוש לו מקום בקרבי: מה אעשה כעת? האם להפסיק לרוץ, שהרי מה הטעם, אם איני יודעת כמה רצתי ואיני מגשימה את חלומי לראות על הצג את המספר 25?

 "ואחד (או שניים) לשנה הבאה"

לזכותי יאמר שמיהרתי לגרש את התסכול והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת לעבוד על האופי, ולדבוק בתכנית לרוץ 25 ק"מ, גם אם ברור לי שלא אזכה לראות את ההישג הזה על צג השעון. הפעם האחרונה שבה הצצתי בשעון, כאשר הוא עדיין עבד, גילתה לי שכבר שברתי את השיא שלי ורצתי 22.5 ק"מ. מאחר שאני יודעת מהו אורכו של כל סיבוב בפארק, יכולתי לאמוד בקירוב את המרחק שעברתי. ליתר ביטחון הוספתי על המרחק המשוער עוד ועוד, וכך קרה שרצתי בין 26 ל-27 ק"מ, רק כדי להיות בטוחה שאכן עמדתי במטרה שלי והגעתי ל-25 ק"מ. המצחיק הוא, שלפני שהתחלתי לרוץ שאלתי את עצמי אם אוסיף על היעד המקורי – 25 קילומטר – קילומטר אחד נוסף ("ואחד לשנה הבאה"), אם ארגיש שנותר בי כוח לעשות זאת, ובסופו של דבר החלטתי לא לעשות זאת, כדי לא לסכן עצמי, ואף נזפתי בעצמי על השאיפות הילדותיות שלי. אך רק בגלל שהשעון התקלקל, ואני רציתי להיות בטוחה שאכן הגעתי ליעד – הוספתי את הקילומטר הנוסף, או שני הקילומטרים הנוספים, לשנה הבאה, או לשנתיים הבאות.

בסופו של דבר, העובדה שהמשכתי לרוץ אף שהבנתי שלא אזכה לראות את ההישג על צג השעון, הייתה בשבילי הישג גדול אף יותר, וריגשה אותי יותר מכל מספר שהיה מופיע על גבי הצג.

 

תגובת המאמן לעתיד, רן שילון

לאחר אותה ריצה שלחתי אימייל לרן שילון והתוודיתי בפניו על "חטא הנעורים" שלי, אותה ריצה שהזדרזתי לרוץ לפני מיסוד הקשר בינינו, וקיבלתי ממנו את התשובה החביבה הבאה:

"יש לך מזל גדול!

למה?

כי אם היית משתפת אותי בהחלטה הזו, הייתי מתחנן שתוותרי עליה.

הסיבה – הסיכוי הגדול יחסית לפציעה

אז:

  1.   אם עדיין  לא עשית זאת, נא היכנסי לאמבטיית קרח/מים קרים למספר דקות, כדי למנוע דלקות
  2. נוחי בימים הקרובים
  3. ו.. כל הכבוד 🙂
  4. יהיה לנו מעניין. אני בטוח.

שנה טובה".

אפילוג – על הדבש ועל העוקץ

נכון שאני מתהדרת באותה ריצה עד היום, אך גם נכון שאני "מתהדרת" בציפורניים שחורות, ש"זכיתי" בהן בעקבות אותה ריצה וטרם הצלחתי להיפטר מהן. סליחה, לא מדויק. מציפורן שחורה אחת נפטרתי, כי היא פשוט נעתקה ממקומה…

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת

טבעונית למרחקים ארוכים: מה לחנינא בן דוסא ולריצה שלי?

מהר למדיי הבנתי, שאם אני רוצה להפחית את החשש לפציעה בעקבות תחביב הריצה שפיתחתי – כדאי שאעשה את הדברים בצורה נכונה, עם הדרכה. למשך שבועיים הצטרפתי לקבוצת ריצה בעיר מגוריי. הייתה זו קבוצה קטנה, שחבריה חביבים ומסבירי פנים להפליא, ונהניתי לרוץ אתם, ולשמוע תוך כדי ריצת החימום את הסיפורים המבדרים מעולם בית המשפט שסיפר לנו העורך דין (שלהפתעתי, אף שכבר נרשמו ברזומה הספורטיבי שלו השתתפות בכמה מרתונים, העיד על עצמו שהוא שונא לרוץ. אבל לכו האמינו לעורך דין…). הבעיה היחידה הייתה שלא חשתי שאני מקבלת את ההדרכה שאני זקוקה לה, כרצה מתחילה.

אמיתי, חברי לסדנת הנבחרת של 'קוד המנצח', שכבר התאמן במסגרת אנדיור, המליץ לי בחום על החברה, וכך מצאתי עצמי עושה דבר לא הגיוני, במונחים העצלים של מי שתמיד (למעט בזמן השירות הצבאי) העדיפה את הקל"ב: פעמיים בשבוע יוצאת מביתי ב-5:15 בבוקר, נוסעת בשני אוטובוסים, כדי להגיע בזמן לאימונים שהתקיימו באצטדיון הדר יוסף בתל-אביב, והחלו  ב-6:30. משך כמה חודשים התעמלתי אצל תמי אביר וטלי פינק, שתיהן מאמנות בכירות באנדיור, ושתיהן לבביות ומקצועיות מאוד, וגיליתי שריצה – זה לא רק לקום ולרוץ, אלא גם לרוץ בקצבים משתנים, לקחת זמנים (בשלב הזה כבר רכשתי שעון GPS, והפסקתי לרוץ כשאני אוחזת בידי את מכשיר ה-GPS הגדול והמגושם), לשלב תרגילי חיזוק, לא להזניח את המתיחות לאחר האימון ולהקפיד על תזונה נכונה (מבחינתי – תזונה טבעונית, כמובן).

למרות האחריות שגיליתי בהצטרפות לקבוצת הריצה באנדיור, קיימתי בד בבד גם צד פרוע במקצת, בריצות הפרטיות שלי. העליתי את מספר הקילומטרים שרצתי בלי להתייעץ, בקפיצות גדולות מדי: 10 ק"מ, ושבוע לאחר מכן 15 ק"מ. הייתי מחליטה מראש מהו המרחק שאעבור בריצה הבאה, מכריזה עליו בפני כמה אנשים, כדי "לסנדל" עצמי ולהיות בטוחה שאעשה זאת, ו… יוצאת לריצה, לעשות זאת, ובדרך כלל לא עומדת בפיתוי ורצה יותר ממה שהתכוונתי.

ב-4 בספטמבר 2011 יצאתי לריצה בפארק, לאחר שהחלטתי והכרזתי מראש שארוץ 19 ק"מ. הצטיידתי בבקבוק חצי ליטר עם משקה איזוטוני, והרגשתי מאוד מקצועית ומתוחכמת בשל הצעד הזה. הנחתי את הבקבוק במקום נגיש לאורך המסלול בפארק, כך שאוכל ליטול אותו ולשתות ממנו תוך כדי תנועה. לבקבוק הצמדתי פתק באנגלית (בשעות הבוקר המוקדמות עוברים בפארק עובדים זרים רבים), ובו ציינתי את התאריך והוספתי בקשה להותיר את הבקבוק במקומו. אמנם, באימון הקודם, בקשתי הדומה לא כובדה, והמנקה (אף הוא עובד זר) זרק את הבקבוק לפח, אך שכנעתי עצמי שהסיבה לכך היא רק מגבלה של שפה: את הפתק ההוא כתבתי בעברית, וכעת – לאחר השדרוג לאנגלית, אין סיבה שבקשתי לא תהיה מובנת לכול ולא תכובד.

אולם כבר בתחילת הריצה גיליתי לחרדתי שבקבוק השתייה נעלם ממקומו. סקירה מהירה של הסביבה גילתה לי שהוא חבוק בידיו של פועל זר סודני שעמד ליד הברזייה. זיהיתי את הבקבוק מיד. אמנם, הסודני הסיר ממנו את הפתק שכתבתי, אך לא הספיק להסיר את נייר הדבק הצבעוני שקישט אותו. בניגוד לברוך מהמגפיים, לא הוצאתי מטפחת (אף שהייתי קרובה לכך) ולא שלפתי אקדח, אך פניתי ל"שודד" והודעתי לו באסרטיביות מגומגמת (כן, אני מודעת לכך שזהו אוקסימורון) שזהו הבקבוק שלי. הוא שפע התנצלויות וחיוכים, והשיב לי את הבקבוק, אך – אללי… חיש מהר התברר לי שעוד לפני כן הספיק לשפוך את כל תוכנו – המשקה האיזוטוני הנחשק – ולמלא אותו במים מהברזייה (ולא, אין לי מושג אם הוא גם הספיק לשתות מהבקבוק. העדפתי לא להתעמק בסוגיה). ניצבתי בפני דילמה: האם לדבוק במטרה לרוץ תשעה-עשר ק"מ, אף שכל מה שעומד לרשותי כעת הוא רק מים מהברזייה (באותה תקופה עדיין לא השתכללתי עד כדי הצטיידות בג'לים), או לוותר – לקיים אימון רגיל, ולשבור את השיא בפעם אחרת? נזכרתי בשיטה שעליה המליץ ערן שטרן, בסדנת קוד המנצח: כאשר נתקלים בקושי, מכשול או כל דבר שמעורר אצלנו רגשות לא נעימים, לשאול את עצמנו: "מה מעולה במצב הזה?". השאלה הובילה לתובנה, שזהו אתגר בשבילי לעמוד בתכנית שלי, גם אם התנאים אינם מושלמים. לא תמיד הדברים הולכים לנו חלק בחיים, בדיוק כפי שתכננו. החלטתי לנסות לדבוק במטרה, ורק אם ארגיש שנחלשתי – להפסיק.

הזכרתי לעצמי את המסופר בגמרא, במסכת תענית, על ר' חנינא בן דוסא, שראה את בתו עצובה בערב שבת. לשאלתו מדוע נפלו פניה השיבה, שבטעות הדליקה את הנרות בחומץ, במקום בשמן. עודד אותה אביה ואמר לה, שמי שאמר לשמן לדלוק, הוא יאמר לחומץ לדלוק. וכך היה – ולפי אותה אגדה הנר דלק עד מוצאי שבת, ואף לקחו ממנו אש להבדלה. אף שאיני מלומדת בנסים כר' חנינא בן דוסא, עודדתי את עצמי שמי שאמר למשקה האיזוטוני שייתן לרץ העיף כוח, הוא יאמר למים מהברזייה בפארק לעשות בדיוק אותה פעולה. ו… כך היה. לא הרגשתי חלשה במהלך הריצה. מפעם לפעם גמעתי מבקבוק המים כמוצאת שלל רב. אמנם בהמשך הוא שוב נעלם (נדון את העוברים בפארק לכף זכות – הרי הסודני הסיר ממנו את הפתק שביקש להשאיר אותו במקומו), והפעם כבר לא מצאתיו, אך למזלי, זה היה רק לקראת סיום הריצה.

חזרתי הביתה שמחה ונרגשת מכך שהצלחתי לעמוד בתכנית שלי, אף שהתנאים לא היו מושלמים. בוודאי לא הייתי חשה אותה מידה של סיפוק לולא התקרית עם הבקבוק. אולי אני צריכה להכיר תודה לעובד הזר הסודני.

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: תודה ללונדון

בוקר יום שישי, 3.2.12, ושוב אני רצה בים. התלבטתי אם לרוץ בפארק הלאומי, הקרוב יותר לביתי, אך ב 5:00 בבוקר הגיע אימייל מרן שילון – "אני מעדיף שתרוצי בים". הפעם שעון ה-GPS  עובד כהלכה, ולכן אני מגיבה באי-רצון מסוים לקטעי הריצה בחול העמוק, המאיטים את הקצב, שגם כך אינו מהיר. אני נזכרת בתחילת הדרך שלי בריצה – כיצד רצתי עם מכשיר GPS גדול ומגושם בידי. כמה התרגשתי בשל כל חצי קילומטר שהתווסף. כחודשיים לאחר שהתחלתי לרוץ, יצאתי בחופשת הקיץ של 2011 לשבוע בלונדון, כדי להשתתף בכנס בינלאומי לחקר התנ"ך. התלבטתי אם לקחת אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה. האם באמת יהיה לי זמן וחשק לרוץ בלונדון? האם לא אהיה שקועה מדי בהכנות להרצאה שעלי להרצות? בסופו של דבר, הוספתי אותם למזוודה, אף שלא באמת האמנתי שאעשה בהם שימוש.

כאשר הגעתי למלון שאלתי את פקידת הקבלה אם יש מסלול המתאים לריצה בקרבת המלון. הידד! התברר שהמלון קרוב לנהר התמזה, והפקידה המליצה, בצדק רב, על ריצה לאורך גדת הנהר. כמה טוב שלקחתי אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה! במהלך השבוע ששהיתי בלונדון רצתי פעמיים. הפעם השנייה הייתה בבוקר יום ההרצאה. בעבר, הייתי בוודאי מקדישה את הזמן כדי להמשיך להתכונן להרצאה, בפעם המי יודע כמה; להוסיף לנסות לשער מה תהיינה השאלות שאשאל לאחר ההרצאה ולהכין מראש תשובות בשפה שאינה שפת אמי ואינה מימין לשמאל. אולם הפעם החלטתי לרוץ. חברתי הפסיכולוגית, לאה, טוענת שהריצה היא דרך נעימה לשחרר מתחים. דברים ברוח דומה כתבTim Noakes בספרו The Lore of Running (עמ' 544–545). אז במקום לדאוג בנוגע להרצאה, אני מרגיעה את הגוף והנפש בריצה. הריצה על גדת התמזה הייתה חוויה שונה לגמרי מהריצות שרצתי עד כה, בפארק בגני-תקווה: לא מדובר רק בכך שנהניתי מהנוף היפה והשונה, שגרם לי לרצות לרוץ עוד ועוד, אלא שלא סבלתי מהחום ומהלחות שעינו אותי בריצותיי בארץ הקודש, במהלך חודש יולי. נהניתי ממשבי רוח קרירים, נעימים ונדיבים, וכלל לא הזעתי במהלך הריצה. המקלחת בסיומה הייתה בעיקר בשביל הפרוטוקול ולא נבעה מצורך אמִתי. ודבר נוסף – בלונדון החלתי לטפח תחושה של השתייכות לקהילה בינלאומית של רצים, מעין "גאוות יחידה", וחיבה בסיסית כלפי כל "אחיי" הרצים בדרכים. הסיבה לכך היא שהרצים שחלפו בדרכי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זיכו אותי בחיוך, בניד ראש או בהנפת יד לשלום. מהר מאוד הפנמתי את המחוות הלא מילוליות הללו, והגבתי כמותם – חיוך לעברו של "אחי" הרץ, הנפת יד כלפי "אחותי" הרצה. הרי כולנו חולקים אהבה משותפת. ואילו כעת אני רצה בחוף הים של תל-אביב ואיש אינו מחייך אלי. נכון, גם אני איני מעזה לחייך לסובבים אותי (מלבד לשלושה כלבים, המשתובבים בחוף). התירוץ שלי הוא שאני ביישנית (כך אבחנה הגננת נעמי וטענה טענתה באוזני אמי). ומה התירוץ של השאר? כולם ביישנים?

ובחזרה ללונדון – אני כל-כך נהנית מהריצה, עד שאני רצה 50 דקות רצופות, ובכך שוברת את השיא שלי. לאחר הריצה, מחכה לי כאמור ההרצאה שאני צריכה להעביר. אף שנושא ההרצאה "כבד" – אבלות במקרא, אני ניגשת אליה בצעד קל ובתחושה של הישג – הלא רצתי הבוקר 50 דקות! זמן הריצה הארוך ביותר שלי עד כה! הנינוחות ותחושת ההישג האישי, שאני חשה בזכות הריצה, תורמות לכך שההרצאה עוברת על הצד הטוב ביותר.

ללונדון יש חלק חשוב בהיסטוריה של ריצות המרתון, שהרי המרחק המשונה – 42.195 ק"מ – נקבע באולימפיאדת לונדון (1908). הסיבה: הוחלט שהמסלול יחל בטירת וינדזור, כדי לאפשר לנכדיו של המלך לצפות בזינוק מחלונות הארמון, ויסתיים באצטדיון האולימפי.

ללונדון יש חלק חשוב גם בהתפתחות שלי כרצה למרחקים ארוכים. בזכות הריצות בלונדון הייתה לי פריצת דרך גם בריצות בארץ, משום שהבנתי, שאם בלונדון רצתי 50 דקות, אין סיבה שלא אשחזר את ההישג בישראל. החלטתי, שהחום, הלחות והיעדר רצים ידידותיים מסביב אינם תירוץ. הגוף הוכיח שהוא מסוגל לריצה כזו. ואכן, זמן קצר לאחר ששבתי לארץ, רצתי שעה עגולה, בדיוק 10 ק"מ.

ולסיום – אנקדוטה: בלונדון הבחנתי מרחוק ברצים ותרמיל על גבם, ולא הצלחתי לרדת לפשר העניין. מדוע הם רצים עם תרמיל? האם כדי להכביד על עצמם, הכנה לצנחנים? כאשר שיתפתי חברה בפליאתי השיבה לי שאולי הם ממשיכים מהריצה היישר לעבודה…

היום, כאשר גם אני רצה עם תרמיל מים הכולל גם חגורה לג'לים ולחטיף החלבון הטבעוני, שאותו אני צורכת מיד לאחר הריצה (ושהפך את חיי לקלים הרבה יותר, מבחינת אספקת חלבון), אני מבינה שבריצות ארוכות (בניגוד לריצות שרצתי באותה תקופה) – תרמיל, או חגורת ריצה – הם חלק אינטגראלי מציוד הריצה.

אז שוב – תודה גדולה ללונדון על כך שהייתה עוד שלב חשוב בהתפתחותי כרצה למרחקים ארוכים.

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: מה אבא היה אומר?

"אבי, פתאֹם, מכל החדרים

 יצא למרחקיו המוזרים"

(יהודה עמיחי, מות אבי)

 

ביום שישי ה-20.1.12 בוטל האימון הקבוצתי של אנדיור ביער בן שמן, לכבוד הישראמן. בתכנית האימונים שלי מופיעה ריצה של שעתיים ורבע. מאמני, רן שילון, מעדיף שארוץ בים, ואשלב ריצה בחול עמוק. על-כל-פנים, עלי להתרחק מריצה על אספלט. התלבטתי בין ריצה בחורשה בסביון הסמוכה, בגלל החיסכון בזמן, ובין ריצה בים, בגלל… הים (למרות התקורה הגבוהה של נסיעה באוטובוס מקריית אונו לים. ואפילו איני יכולה לקרוא ספר בזמן הנסיעה באוטובוס, שהרי מה אעשה עם הספר בזמן הריצה?). הפור נפל על הים, משום שהוא מהלך עלי קסם מיוחד. די במראהו כדי להטעין אותי באנרגיות חיוביות ובתחושה של כוח ומסוּגלות.

קו 55, שאתו אני נוסעת לים, עובר דרך בית חולים תל-השומר, ואני נזכרת בפעמים הרבות שנסעתי בקו זה כדי לבקר את אבי ז"ל, רוברט שמש, שנפטר באותו בית החולים ממחלת הסרטן בתחילת תשרי תשס"ט (אוקטובר 2008). "היום איני נוסעת לבית החולים, אלא לרוץ בים", עוברת בי מחשבה שממלאה אותי בתחושה של חירות, אבל רק לרגע קט. מיד לאחריו מפלח את נפשי געגוע עז ועיניי מתמלאות דמעות. הלוואי שהייתי יכולה לנסוע לבקר את אבא שלי במיטת חוליו. כן, ברצון רב הייתי מקריבה את ריצת האימון, כדי לראות אותו ולדבר אתו פעם נוספת. הוא היה מקדם את פניי בחיוך הרחב שלו וצוהל לקראתי: "חמודה שלי!", או – "בת שלי!". המחשבה על אבא שלי מעלה בי, בפעם המי יודע כמה את השאלה, מה אבא שלי היה אומר, לו ידע על הריצות שלי. בתור הגרסה הגברית העיראקית של האימא הפולנייה, אני בטוחה שהוא היה מביע הסתייגות עזה. אולי היה מתייעץ ברופאים או ברופאים מטעם עצמם כדי לחזק את עמדתו בטיעונים "מדעיים" בנוגע לנזקיה של הריצה. ייתכן מאוד שהריצה הייתה מעוררת בו מחדש את חרדתו בנוגע לתזונה הטבעונית שלי. אני נזכרת כמה הבכתי אותו כאשר פרצתי בבכי מר כאשר ראיתי את המוכר בסופר הורג דג וצעקתי לעברו "רוצח! רוצח!". וכמה הדאגתי אותו כאשר התברר לו, כעבור כמה שבועות, כי הכרזתי הדרמתית באותו היום, ש"לעולם, לעולם, לא אוכל יותר בעלי-חיים", לא הייתה גחמה של רגע, שעתידה להישכח כעבור כמה ימים אל מול פיתויי קציצה טעימה. "אם לא תאכלי בשר לא יהיה לך כוח, ולא יגייסו אותך לצבא", ניסה להפעיל עלי את נשק יום הדין, אבל אפילו המהלך האסטרטגי המבריק הזה נכשל. לימים הסכין עם התזונה שלי, ואפילו דיבר בשבחה (מבחינה בריאותית) וטרח להכין לי מאכלים טעימים, אבל ייתכן מאוד שאימוני הריצה היו מעוררים בקרבו מחדש את שד הדאגה בגין תזונתי. אולי היה מנסה לנהל אתי מו"מ על הפחתת הקילומטראז" ("למה שלא תסתפקי בריצה של חמישה ק"מ?"), בסופו של דבר היה בוודאי אומר "את עקשנית כמו אימא שלך. אם את מחליטה משהו, אי-אפשר להזיז אותך מהדרך שלך להשגת המשימה", בתמהיל של קורטוב גינוי, עם הרבה הערכה. האם הייתי מצליחה להסביר לו את החדווה שגורמת לי הריצה? אני בספק. ובכל זאת, אני יכולה לדמיין אותו רוטן באוזני חבריו על הבת שלו שהשתגעה, התחילה לרוץ, ואפילו מתכננת ריצת מרתון, ועם זאת תר אחרי מבטי הערצה והשתאות על פניהם, ואם לא היה מאתר כאלה, היה טורח לוודא שהם יודעים בכמה ק"מ כרוכה ריצת מרתון.

האוטובוס חולף עובר את בית החולים תל-השומר, ואני נזכרת בשורה משיר של עמיחי: "אני ישן הלילה לזכרך, אם כי החלומות ודאי לא יהיו עליך", ומחליטה לרוץ היום לזכרו של אבא שלי. ובאותה הריצה – רוב מחשבותיי דווקא כן נסבו עליו. אבא סיפר לנו, שבנערותו נהג לרוץ בכל בוקר כחמישה ק"מ, לבית הספר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה (אני, לעומתו, משקיעה לא מעט ממון בתחביב הריצה שלי). גם בזקנתו נהג להתגאות ברגליים החזקות שלו, ולהציע לנו לנסות לצבוט אותן כדי להוכיח לנו שאין בהן שומן ולכן הן אינן ניתנות לצביטה (לפני כמה זמן תפסתי עצמי עושה אותו דבר עם אישי, יריב, וצחקתי במבוכה על שהפכתי לחיקוי של אבא שלי). אני רצה על שפת הים, ריצה מהסוג שאני אוהבת – מדיטטיבית באופייה (כנראה בזכות זה ששעון ה-GPS שלי לא פעל, ולא יכולתי לעקוב אחר המרחק והקצב הממוצע), ומדמיינת את הצעיר הרזה ושחור התלתלים רץ לבית הספר, ואותי – רצה בעקבותיו, או לצדו, וצעדיי המהורהרים הופכים לפתע לקלים וזריזים יותר. אני נזכרת בחלופת האימיילים ביני ובין אחי הצעיר, ישי, בעניין תגובתו המשוערת של אבי על הריצה שלי. ישי, שניחן בדקות הבחנה, כתב לי: "אני כל כך רואה אותו רוטן: 'למה היא צריכה את השטויות האלה? היא כבר לא ילדה בת 16' ובאותה נשימה לוקח על זה קרדיט וטוען שלבני משפחת שמש יש רגליים חזקות, ושהוא בצעירותו היה רץ לא פחות". אני מוכנה לחתום שכך בדיוק היה אבא שלי מגיב.

ולסיום, אני בטוחה שהוא היה נהנה מהמחשבה שאני מקדישה את הריצה שרצתי בים לזכרו, וכך גם את הרשימה הזו, שהתחברה בראשי במהלך הנסיעה לריצה ובזמן הריצה עצמה. בנסיעה הבאה לים, אולי כדאי שאצטייד בנייר ובעט.

אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

טבעונית למרחקים ארוכים: כיצד קרה שאני רצה בגשם ומבוססת בבוץ?

 

ראשית: התנצלות המחברת. נכון ששם הבלוג נועד לרמוז על רצה למרחקים ארוכים, ועד כה המרחק הארוך ביותר שרצתי הוא רק כ-26 ק"מ, אבל אני רצה למרחקים ארוכים בשאיפה ובהתהוות. מלבד זאת, אני בהחלט טבעונית למרחקים ארוכים: כלומר, אני צמחונית כבר 44 שנים, מגיל 5, מאז צפיתי בזעזוע ובבכי כיצד המוכר בסופר שולה את אחד הדגים ששחו בבריכה הקטנה, ושאליהם חייכתי חיוך רחב ומוקסם, ודופק על ראשו של הדג בפטיש. לפתע הבנתי את הקשר שבין בעלי החיים שכה אהבתי ובין הבשר והדגים שאת טעמם גם כן אהבתי מאוד ("גם נקניקיות זה בעלי חיים מתים?", שאלתי בתקווה לשמוע תשובה שלילית, אך אמא שלי הייתה ועודנה אישה ישרה). ובאשר לטבעונות – אני טבעונית כבר 18 שנים, מאז שקראתי מאמר מטלטל על ניצול התרנגולות והפרות בתעשיות הביצים והחלב והבנתי שבתור צרכנית "כבדה" של המוצרים הללו גם אני שותפה לפגיעה בבעלי חיים. וכמובן – אני מתכוונת להישאר טבעונית כל עוד נשמה באפי.

בנוגע לריצה – כאן לא אוכל להתגאות בהיסטוריה ארוכה. התחלתי לרוץ רק לפני כשבעה חודשים, וחלפו עוד חודשיים עד שנכבשתי בקסם הריצה, והבנתי ש… אני מתכוונת להתמיד בה, הלוואי שעד זקנה ושיבה. כשרק התחלתי להרהר בריצת מרתון שמעתי פקפוקים נוסח: "אבל איך תרוצי מרתון? מה עם החלבונים? את הרי טבעונית". הפקפוקים הללו הפכו את בדל המחשבה להחלטה: "ברור שארוץ מרתון. אני הרי טבעונית!". וכך התחלתי להתאמן למרתון תל-אביב 2012. אולם התקווה והשאיפה שלי היא שארוץ מרתון לא כגחמה חד-פעמית, אלא כדרך חיים. אך, כמובן, לא הכול מתנהל על מי מנוחות…

קחו לדוגמה את יום שישי ה-7 בחודש ינואר 2012. אני מתעוררת ב 4:30 בבוקר, כדי להספיק להגיע בזמן לאימון קבוצתי ביער בן שמן. גשם בחוץ, קר וחשוך. אני בודקת את אתר אנדיור – האם האימון התבטל? (האם אני מקווה שכן?), אבל כתובית מרושעת שרצה באתר החברה מבהירה לי את מה שהנחתי מראש – האימונים מתקיימים כרגיל. אני תופסת אוטובוס ראשון שמסיע אותי מביתי בקריית אונו לצומת קוקה קולה, שם אני ממתינה לדנה, המגיעה עם רכבה מקדימה. אני נכנסת למכונית וחום פושט באבריי הקפואים. "האם אנחנו מופרעות לגמרי, שאנחנו יוצאות לאימון בגשם כזה?", שואלת דנה בחיוך. אני משיבה בקול, שמנסה להישמע צוהל, על החשיבות של חיזוק שריר הרצון. ברור לי שאני מתכוונת לפעול בדיוק לפי התכנית שהתווה לי מאמני, רן שילון, שהרי מוטב להתמודד עם קשיים בדרך, ולא להיתקל בהם בפעם הראשונה בריצת המרתון.

מתברר שאיננו המופרעות היחידות. רצים ורצות רבים מחכים בכלי הרכב שלהם עד לרגע האחרון, עד לשעת המפגש הרשמית, ורק אז יוצאים ברטינה להירטב בגשם ולהתחיל לרוץ. אני אוזרת עוז ומצטרפת לקבוצה ברמה גבוהה מרמתי ומרגישה זנב לאריות. רק לא להישאר יותר מדי מאחור… רק לא לאבד קשר עין עם הקבוצה ולהישאר לבד ביער שאת שביליו איני מכירה… הריצה הקבוצתית מסתיימת בעלייה ממושכת. כדי לעודד עצמי אני משננת משפט שאמר לנו המאמן, מני קורן: "אם קשה לכם – סימן שאתם בעלייה", וההיסטוריה הקצרה שלי כרצה חולפת לנגד עיניי.

איך זה קרה?

תחילת המעשה בסדנה בשם קוד המנצח, שמעבירים אלון אולמן וערן שטרן, ושבה השתתפתי בשנת 2011. סיפורו של אלון אולמן, שנהיה איש ברזל לאחר אירוע של קריסת ריאה, כבר פורסם בעיתונות ובטלוויזיה. לאחר אותה סדנה בת שלושה ימים, נרשמתי לסדנת המשך בשם הנבחרת, שנמשכת שנה. במסגרת הסדנה רשמתי את שלושת היעדים הגדולים שלי לשנה הקרובה: אחד מהם היה שמירה על אורח חיים בריא, שכולל ארבעה אימונים בשבוע בסטודיו C. ערן שטרן, שהציץ ברשימה, העיר לי שזה אינו יעד מדיד שניתן לראות בו התקדמות. התמלאתי מבוכה. וכי איזה יעד אני אמורה לבחור בתחום הספורט? "אני רוצה לשמור על הקיים", אמרתי לערן, שהשיב לי שאנו לא נמצאים כאן כדי לשמור על הקיים, אלא להגיע לפריצות דרך. "אבל אני לא רוצה לרוץ מרתון!", אמרתי לערן בנחישות, ובאמת התכוונתי לכך. הייתי בהחלט שבעת רצון מהפעילות הגופנית שלי באותה עת, ואני זוכרת שאפילו גיחכתי בחוסר הבנה אל מול התופעה הזו, שבעקבות הסדנה אנשים מן השורה מחליטים לרוץ מרתון. "לאנשים אין חלומות משלהם, שהם מעתיקים את החלום של אלון?", שאלתי בהשתאות.

אבל כעת אני מול רשימת היעדים שלי – צריכה להחליט. ערן מדבר על יעד מדיד, שניתן לראות בו התקדמות, וגם אנתוני רובינס, בספרו המצוין 'להעיר את הענק שבפנים', כותב על שמו"פ – שיפור מתמיד ובלתי פוסק. כיצד משיגים זאת בפעילות הגופנית הנוכחית שלי? החלטתי שבפעם הבאה שאצא להליכה אמדוד את מהירות ההליכה, ואראה אם ניתן לשפר אותה. התברר שאני הולכת בקצב 7.4 קמ"ש. לא היה נראה לי שאני יכולה לשפר הרבה, ולכן החלטתי, בהיסוס, לשלב כמה דקות של ריצה. כך קרה שרצתי שש דקות, ואח"כ רבע שעה, וכשהגעתי לעשרים דקות ריצה – התפעלתי מעצמי. כשרצתי 3.5 ק"מ חוויתי אופוריה מההישג. "אני יכולה לרוץ מהבית עד מעבר לאוניברסיטת בר-אילן" (מקום עבודתי – אני מרצה לתנ"ך), חשבתי בהשתאות.

בתחילה לא נהניתי מהריצה עצמה, אלא רק מההישג, מההתקדמות. אך לפתע גיליתי שכאשר אני הולכת ברחוב וחולפים על פני רצים, עיניי עוקבות אחריהם בקנאה, וגופי נדרך ומתמלא ברצון לרוץ. פתאום הכתה בי ההכרה שאני נהנית לרוץ. יותר מכך – הריצה יוצרת בי התלהבות שלא הכרתי מהפעילות הגופנית הקודמת שלי. עד כה, הייתי, כאמור, שבעת רצון מההתנהלות שלי בנוגע לפעילות גופנית – גוף בתנועה עם גלעד ינקלביץ בערוץ הספורט, הליכות ושיעורים בסטודיו C. אפשר לסמן וי ולטפוח לעצמי על השכם. אבל יש הבדל עצום בין להיות שבעת רצון ובין להיות מלאת התלהבות. נכון, הריצה גם מצריכה התמודדות עם משברים, דבר שלא הכרתי מהפעילות הגופנית הקודמת, שהתנהלה על מי מנוחות. אבל ממשברים צומחים, לא?

בבלוג הזה בכוונתי לשתף בתהליך של הפיכתי לרצה למרחקים ארוכים – על משבריו ועל תהליך הצמיחה שבו, בתקווה שיהיה בכך כדי לחזק אחרים, וכמובן – לחזק את עצמי בהכנה לריצת המרתון הראשון בחיי.

להשתמע!

 


 

יעל שמש –  מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.

 

!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות