טבעונית למרחקים ארוכים

מודה. אני נוטה לפוריטניות ואני לגמרי מונוגמית. משום כך הרעיון של מסיבת רווקים או מסיבת רווקות פרועה, זמן קצר לפני טקס הקידושין והנישואים, כל-כך דוחה בעיניי, גם אם המסיבות הללו אינן מסתיימת בתוצאות העגומות והאלימות שבהן הסתיימה מסיבת הרווקים של מי שהיה מאבטח הרמטכ"ל, ארז אפרתי. אני נזכרת שלפני שנים רבות, סיפרה לי חברה בהנאה על מסיבת הרווקות שבה השתתפה, ועל כך שהיא ושאר הבנות מחאו כפיים לחשפן, שהופיע בפניהן. היא בוודאי זוכרת את המבט ששלחתי לעברה, שהיה מסוג "מי את? מי מכיר אותך? ואיך את קשורה אלי בכלל?", כאילו לא הייתה חברתי הוותיקה ביותר. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שבהתפרעות מופקרת לפני צעד של מיסוד היחסים עם בחיר/ת הלב.

למרות הפתיח חמור הסבר הזה, אני נזכרת בחיוך ובהתרפקות במה שאני מכנה "מסיבת הרווקות הפרטית שלי", שהתרחשה בתחום הריצה. וכאן יש צורך להבהיר את הרקע: שיטתו של המאמן שלי, רן שילון, אינה כוללת ריצות ארוכות מדי לפני המרתון הראשון, למתאמנים חדשים יחסית, אלא הדגש הוא על הקילומטראז' השבועי ועל תרגילי חיזוק, כדי לצמצם את החשש לפציעה. לפיכך כל אימת שאני נשאלת כעת "אז כמה את כבר רצה?", אני חשה אי נעימות על כך שאיני יכולה לנפנף במספר קילומטרים מפואר (מה גם שהריצות הארוכות שלי הן תמיד בשטח, דבר שמאט את הקצב). "אני לא בדיוק יודעת, אבל לא יותר מדי", אני מודה, בשפל קול, אך ממהרת לשלוף את "הריצה ההיא", אותה "מסיבת רווקוּת פרועה" שארגנתי לעצמי, כאשר אני מוסיפה: "אבל הריצה הארוכה ביותר שלי הייתה בערב ראש השנה תשע"ב, ובה רצתי בין 26 ל-27 ק"מ".

"הריצה ההיא"

זמן קצר לאחר שרצתי 19 ק"מ, ריצה שעליה סיפרתי בפוסט הקודם, החלטתי לרוץ מרחק של חצי מרתון, וכצפוי, לא עמדתי בפיתוי ורצתי 22.2 ק"מ. לאחר אותה ריצה התרחשו שני דברים: הראשון – התחלתי לחוש כאבים שונים באזורים שונים בגוף, והבנתי שאני מגיעה לאזור מאתגר, מבחינה גופנית, ושצריך להתחיל להתנהל בזהירות. השני – החלטתי לרוץ מרתון. השילוב המסוכן הזה הביא אותי להחלטה להתחיל להיעזר במאמן אישי, וכבר סיכמתי עם רן שילון שיתחיל לאמן אותי מיד לאחר ראש השנה.

אך בעיה מסוימת הטרידה את נפשי: עוד לפני שיצרתי קשר עם רן, רשמתי לי כיעד חודשי להגיע למרחק של 25 ק"מ באותו חודש, וחשתי צורך (לא בוגר, אני מודה) לדבוק בתכנית. התעורר בלבי חשד (ועדיין לא ידעתי עד כמה הוא היה מוצדק) שרן לא ישתף אתי פעולה ולא יניח לי לרוץ 25 ק"מ, רק משום שכך החלטתי ושזה רשום בתכנית החודשית שהכנתי לעצמי. היה לי אם כן חלון הזדמנות צר להשיג את היעד שלי, לפני שאאלץ לציית להוראות המאמן. החלטתי להתפרע פעם אחת אחרונה, לפני מיסוד הקשר של מאמן ומאומנת, ולצאת לריצה של 25 ק"מ ערב ראש השנה תשע"ב.

החלום ושברו

בלילה שלפני הריצה דמיינתי את צג שעון ה-GPS שלי מראה את הספרות – 25. התמקדתי בספרות הללו ודמיינתי את שמחתי למראה מספר הקילומטרים הזה, שיופיע על הצג. אולם החלום הזה לא התגשם, כפי שיובהר מיד.

באותה ריצה עמדו בפניי כמה אתגרים שהיה צורך להתגבר עליהם, כגון שרידי הצטננות שסחבתי ואילצו אותי לבלוע גושים של ליחה; כאבי שרירים שצצו; כאב עז מעל המותן הימנית שהחלתי לחוש בקילומטר ה-13, וחזר לצוץ בקילומטר ה-19. אך האתגר הגדול מכולם היה שבחלק האחרון של הריצה התברר לי, שהחלום שלי לראות על הצג את הספרות 25 אינו עתיד להתגשם. באחת הפעמים שבהם הצצתי בשעון הוא השיב לי במבט חלול ובמסך ריק וחף מכל מספר… הסוללה התרוקנה והשעון הפסיק לעבוד! התסכול החל לכבוש לו מקום בקרבי: מה אעשה כעת? האם להפסיק לרוץ, שהרי מה הטעם, אם איני יודעת כמה רצתי ואיני מגשימה את חלומי לראות על הצג את המספר 25?

 "ואחד (או שניים) לשנה הבאה"

לזכותי יאמר שמיהרתי לגרש את התסכול והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת לעבוד על האופי, ולדבוק בתכנית לרוץ 25 ק"מ, גם אם ברור לי שלא אזכה לראות את ההישג הזה על צג השעון. הפעם האחרונה שבה הצצתי בשעון, כאשר הוא עדיין עבד, גילתה לי שכבר שברתי את השיא שלי ורצתי 22.5 ק"מ. מאחר שאני יודעת מהו אורכו של כל סיבוב בפארק, יכולתי לאמוד בקירוב את המרחק שעברתי. ליתר ביטחון הוספתי על המרחק המשוער עוד ועוד, וכך קרה שרצתי בין 26 ל-27 ק"מ, רק כדי להיות בטוחה שאכן עמדתי במטרה שלי והגעתי ל-25 ק"מ. המצחיק הוא, שלפני שהתחלתי לרוץ שאלתי את עצמי אם אוסיף על היעד המקורי – 25 קילומטר – קילומטר אחד נוסף ("ואחד לשנה הבאה"), אם ארגיש שנותר בי כוח לעשות זאת, ובסופו של דבר החלטתי לא לעשות זאת, כדי לא לסכן עצמי, ואף נזפתי בעצמי על השאיפות הילדותיות שלי. אך רק בגלל שהשעון התקלקל, ואני רציתי להיות בטוחה שאכן הגעתי ליעד – הוספתי את הקילומטר הנוסף, או שני הקילומטרים הנוספים, לשנה הבאה, או לשנתיים הבאות.

בסופו של דבר, העובדה שהמשכתי לרוץ אף שהבנתי שלא אזכה לראות את ההישג על צג השעון, הייתה בשבילי הישג גדול אף יותר, וריגשה אותי יותר מכל מספר שהיה מופיע על גבי הצג.

תגובת המאמן לעתיד, רן שילון

לאחר אותה ריצה שלחתי אימייל לרן שילון והתוודיתי בפניו על "חטא הנעורים" שלי, אותה ריצה שהזדרזתי לרוץ לפני מיסוד הקשר בינינו, וקיבלתי ממנו את התשובה החביבה הבאה:

"יש לך מזל גדול!

למה?

כי אם היית משתפת אותי בהחלטה הזו, הייתי מתחנן שתוותרי עליה.

הסיבה – הסיכוי הגדול יחסית לפציעה

אז:

1.   אם עדיין  לא עשית זאת, נא היכנסי לאמבטיית קרח/מים קרים למספר דקות, כדי למנוע דלקות
2. נוחי בימים הקרובים
3. ו.. כל הכבוד 🙂
4. יהיה לנו מעניין. אני בטוח.

שנה טובה".

אפילוג – על הדבש ועל העוקץ

נכון שאני מתהדרת באותה ריצה עד היום, אך גם נכון שאני "מתהדרת" בציפורניים שחורות, ש"זכיתי" בהן בעקבות אותה ריצה וטרם הצלחתי להיפטר מהן. סליחה, לא מדויק. מציפורן שחורה אחת נפטרתי, כי היא פשוט נעתקה ממקומה…

מהר למדיי הבנתי, שאם אני רוצה להפחית את החשש לפציעה בעקבות תחביב הריצה שפיתחתי – כדאי שאעשה את הדברים בצורה נכונה, עם הדרכה. למשך שבועיים הצטרפתי לקבוצת ריצה בעיר מגוריי. הייתה זו קבוצה קטנה, שחבריה חביבים ומסבירי פנים להפליא, ונהניתי לרוץ אתם, ולשמוע תוך כדי ריצת החימום את הסיפורים המבדרים מעולם בית המשפט שסיפר לנו העורך דין (שלהפתעתי, אף שכבר נרשמו ברזומה הספורטיבי שלו השתתפות בכמה מרתונים, העיד על עצמו שהוא שונא לרוץ. אבל לכו האמינו לעורך דין…). הבעיה היחידה הייתה שלא חשתי שאני מקבלת את ההדרכה שאני זקוקה לה, כרצה מתחילה.

אמיתי, חברי לסדנת הנבחרת של 'קוד המנצח', שכבר התאמן במסגרת אנדיור, המליץ לי בחום על החברה, וכך מצאתי עצמי עושה דבר לא הגיוני, במונחים העצלים של מי שתמיד (למעט בזמן השירות הצבאי) העדיפה את הקל"ב: פעמיים בשבוע יוצאת מביתי ב-5:15 בבוקר, נוסעת בשני אוטובוסים, כדי להגיע בזמן לאימונים שהתקיימו באצטדיון הדר יוסף בתל-אביב, והחלו  ב-6:30. משך כמה חודשים התעמלתי אצל תמי אביר וטלי פינק, שתיהן מאמנות בכירות באנדיור, ושתיהן לבביות ומקצועיות מאוד, וגיליתי שריצה – זה לא רק לקום ולרוץ, אלא גם לרוץ בקצבים משתנים, לקחת זמנים (בשלב הזה כבר רכשתי שעון GPS, והפסקתי לרוץ כשאני אוחזת בידי את מכשיר ה-GPS הגדול והמגושם), לשלב תרגילי חיזוק, לא להזניח את המתיחות לאחר האימון ולהקפיד על תזונה נכונה (מבחינתי – תזונה טבעונית, כמובן).

למרות האחריות שגיליתי בהצטרפות לקבוצת הריצה באנדיור, קיימתי בד בבד גם צד פרוע במקצת, בריצות הפרטיות שלי. העליתי את מספר הקילומטרים שרצתי בלי להתייעץ, בקפיצות גדולות מדי: 10 ק"מ, ושבוע לאחר מכן 15 ק"מ. הייתי מחליטה מראש מהו המרחק שאעבור בריצה הבאה, מכריזה עליו בפני כמה אנשים, כדי "לסנדל" עצמי ולהיות בטוחה שאעשה זאת, ו… יוצאת לריצה, לעשות זאת, ובדרך כלל לא עומדת בפיתוי ורצה יותר ממה שהתכוונתי.

ב-4 בספטמבר 2011 יצאתי לריצה בפארק, לאחר שהחלטתי והכרזתי מראש שארוץ 19 ק"מ. הצטיידתי בבקבוק חצי ליטר עם משקה איזוטוני, והרגשתי מאוד מקצועית ומתוחכמת בשל הצעד הזה. הנחתי את הבקבוק במקום נגיש לאורך המסלול בפארק, כך שאוכל ליטול אותו ולשתות ממנו תוך כדי תנועה. לבקבוק הצמדתי פתק באנגלית (בשעות הבוקר המוקדמות עוברים בפארק עובדים זרים רבים), ובו ציינתי את התאריך והוספתי בקשה להותיר את הבקבוק במקומו. אמנם, באימון הקודם, בקשתי הדומה לא כובדה, והמנקה (אף הוא עובד זר) זרק את הבקבוק לפח, אך שכנעתי עצמי שהסיבה לכך היא רק מגבלה של שפה: את הפתק ההוא כתבתי בעברית, וכעת – לאחר השדרוג לאנגלית, אין סיבה שבקשתי לא תהיה מובנת לכול ולא תכובד.

אולם כבר בתחילת הריצה גיליתי לחרדתי שבקבוק השתייה נעלם ממקומו. סקירה מהירה של הסביבה גילתה לי שהוא חבוק בידיו של פועל זר סודני שעמד ליד הברזייה. זיהיתי את הבקבוק מיד. אמנם, הסודני הסיר ממנו את הפתק שכתבתי, אך לא הספיק להסיר את נייר הדבק הצבעוני שקישט אותו. בניגוד לברוך מהמגפיים, לא הוצאתי מטפחת (אף שהייתי קרובה לכך) ולא שלפתי אקדח, אך פניתי ל"שודד" והודעתי לו באסרטיביות מגומגמת (כן, אני מודעת לכך שזהו אוקסימורון) שזהו הבקבוק שלי. הוא שפע התנצלויות וחיוכים, והשיב לי את הבקבוק, אך – אללי… חיש מהר התברר לי שעוד לפני כן הספיק לשפוך את כל תוכנו – המשקה האיזוטוני הנחשק – ולמלא אותו במים מהברזייה (ולא, אין לי מושג אם הוא גם הספיק לשתות מהבקבוק. העדפתי לא להתעמק בסוגיה). ניצבתי בפני דילמה: האם לדבוק במטרה לרוץ תשעה-עשר ק"מ, אף שכל מה שעומד לרשותי כעת הוא רק מים מהברזייה (באותה תקופה עדיין לא השתכללתי עד כדי הצטיידות בג'לים), או לוותר – לקיים אימון רגיל, ולשבור את השיא בפעם אחרת? נזכרתי בשיטה שעליה המליץ ערן שטרן, בסדנת קוד המנצח: כאשר נתקלים בקושי, מכשול או כל דבר שמעורר אצלנו רגשות לא נעימים, לשאול את עצמנו: "מה מעולה במצב הזה?". השאלה הובילה לתובנה, שזהו אתגר בשבילי לעמוד בתכנית שלי, גם אם התנאים אינם מושלמים. לא תמיד הדברים הולכים לנו חלק בחיים, בדיוק כפי שתכננו. החלטתי לנסות לדבוק במטרה, ורק אם ארגיש שנחלשתי – להפסיק.

הזכרתי לעצמי את המסופר בגמרא, במסכת תענית, על ר' חנינא בן דוסא, שראה את בתו עצובה בערב שבת. לשאלתו מדוע נפלו פניה השיבה, שבטעות הדליקה את הנרות בחומץ, במקום בשמן. עודד אותה אביה ואמר לה, שמי שאמר לשמן לדלוק, הוא יאמר לחומץ לדלוק. וכך היה – ולפי אותה אגדה הנר דלק עד מוצאי שבת, ואף לקחו ממנו אש להבדלה. אף שאיני מלומדת בנסים כר' חנינא בן דוסא, עודדתי את עצמי שמי שאמר למשקה האיזוטוני שייתן לרץ העיף כוח, הוא יאמר למים מהברזייה בפארק לעשות בדיוק אותה פעולה. ו… כך היה. לא הרגשתי חלשה במהלך הריצה. מפעם לפעם גמעתי מבקבוק המים כמוצאת שלל רב. אמנם בהמשך הוא שוב נעלם (נדון את העוברים בפארק לכף זכות – הרי הסודני הסיר ממנו את הפתק שביקש להשאיר אותו במקומו), והפעם כבר לא מצאתיו, אך למזלי, זה היה רק לקראת סיום הריצה.

חזרתי הביתה שמחה ונרגשת מכך שהצלחתי לעמוד בתכנית שלי, אף שהתנאים לא היו מושלמים. בוודאי לא הייתי חשה אותה מידה של סיפוק לולא התקרית עם הבקבוק. אולי אני צריכה להכיר תודה לעובד הזר הסודני.

בוקר יום שישי, 3.2.12, ושוב אני רצה בים. התלבטתי אם לרוץ בפארק הלאומי, הקרוב יותר לביתי, אך ב 5:00 בבוקר הגיע אימייל מרן שילון – "אני מעדיף שתרוצי בים". הפעם שעון ה-GPS  עובד כהלכה, ולכן אני מגיבה באי-רצון מסוים לקטעי הריצה בחול העמוק, המאיטים את הקצב, שגם כך אינו מהיר. אני נזכרת בתחילת הדרך שלי בריצה – כיצד רצתי עם מכשיר GPS גדול ומגושם בידי. כמה התרגשתי בשל כל חצי קילומטר שהתווסף. כחודשיים לאחר שהתחלתי לרוץ, יצאתי בחופשת הקיץ של 2011 לשבוע בלונדון, כדי להשתתף בכנס בינלאומי לחקר התנ"ך. התלבטתי אם לקחת אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה. האם באמת יהיה לי זמן וחשק לרוץ בלונדון? האם לא אהיה שקועה מדי בהכנות להרצאה שעלי להרצות? בסופו של דבר, הוספתי אותם למזוודה, אף שלא באמת האמנתי שאעשה בהם שימוש.

כאשר הגעתי למלון שאלתי את פקידת הקבלה אם יש מסלול המתאים לריצה בקרבת המלון. הידד! התברר שהמלון קרוב לנהר התמזה, והפקידה המליצה, בצדק רב, על ריצה לאורך גדת הנהר. כמה טוב שלקחתי אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה! במהלך השבוע ששהיתי בלונדון רצתי פעמיים. הפעם השנייה הייתה בבוקר יום ההרצאה. בעבר, הייתי בוודאי מקדישה את הזמן כדי להמשיך להתכונן להרצאה, בפעם המי יודע כמה; להוסיף לנסות לשער מה תהיינה השאלות שאשאל לאחר ההרצאה ולהכין מראש תשובות בשפה שאינה שפת אמי ואינה מימין לשמאל. אולם הפעם החלטתי לרוץ. חברתי הפסיכולוגית, לאה, טוענת שהריצה היא דרך נעימה לשחרר מתחים. דברים ברוח דומה כתבTim Noakes בספרו The Lore of Running (עמ' 544–545). אז במקום לדאוג בנוגע להרצאה, אני מרגיעה את הגוף והנפש בריצה. הריצה על גדת התמזה הייתה חוויה שונה לגמרי מהריצות שרצתי עד כה, בפארק בגני-תקווה: לא מדובר רק בכך שנהניתי מהנוף היפה והשונה, שגרם לי לרצות לרוץ עוד ועוד, אלא שלא סבלתי מהחום ומהלחות שעינו אותי בריצותיי בארץ הקודש, במהלך חודש יולי. נהניתי ממשבי רוח קרירים, נעימים ונדיבים, וכלל לא הזעתי במהלך הריצה. המקלחת בסיומה הייתה בעיקר בשביל הפרוטוקול ולא נבעה מצורך אמִתי. ודבר נוסף – בלונדון החלתי לטפח תחושה של השתייכות לקהילה בינלאומית של רצים, מעין "גאוות יחידה", וחיבה בסיסית כלפי כל "אחיי" הרצים בדרכים. הסיבה לכך היא שהרצים שחלפו בדרכי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זיכו אותי בחיוך, בניד ראש או בהנפת יד לשלום. מהר מאוד הפנמתי את המחוות הלא מילוליות הללו, והגבתי כמותם – חיוך לעברו של "אחי" הרץ, הנפת יד כלפי "אחותי" הרצה. הרי כולנו חולקים אהבה משותפת. ואילו כעת אני רצה בחוף הים של תל-אביב ואיש אינו מחייך אלי. נכון, גם אני איני מעזה לחייך לסובבים אותי (מלבד לשלושה כלבים, המשתובבים בחוף). התירוץ שלי הוא שאני ביישנית (כך אבחנה הגננת נעמי וטענה טענתה באוזני אמי). ומה התירוץ של השאר? כולם ביישנים?

ובחזרה ללונדון – אני כל-כך נהנית מהריצה, עד שאני רצה 50 דקות רצופות, ובכך שוברת את השיא שלי. לאחר הריצה, מחכה לי כאמור ההרצאה שאני צריכה להעביר. אף שנושא ההרצאה "כבד" – אבלות במקרא, אני ניגשת אליה בצעד קל ובתחושה של הישג – הלא רצתי הבוקר 50 דקות! זמן הריצה הארוך ביותר שלי עד כה! הנינוחות ותחושת ההישג האישי, שאני חשה בזכות הריצה, תורמות לכך שההרצאה עוברת על הצד הטוב ביותר.

ללונדון יש חלק חשוב בהיסטוריה של ריצות המרתון, שהרי המרחק המשונה – 42.195 ק"מ – נקבע באולימפיאדת לונדון (1908). הסיבה: הוחלט שהמסלול יחל בטירת וינדזור, כדי לאפשר לנכדיו של המלך לצפות בזינוק מחלונות הארמון, ויסתיים באצטדיון האולימפי.

ללונדון יש חלק חשוב גם בהתפתחות שלי כרצה למרחקים ארוכים. בזכות הריצות בלונדון הייתה לי פריצת דרך גם בריצות בארץ, משום שהבנתי, שאם בלונדון רצתי 50 דקות, אין סיבה שלא אשחזר את ההישג בישראל. החלטתי, שהחום, הלחות והיעדר רצים ידידותיים מסביב אינם תירוץ. הגוף הוכיח שהוא מסוגל לריצה כזו. ואכן, זמן קצר לאחר ששבתי לארץ, רצתי שעה עגולה, בדיוק 10 ק"מ.

ולסיום – אנקדוטה: בלונדון הבחנתי מרחוק ברצים ותרמיל על גבם, ולא הצלחתי לרדת לפשר העניין. מדוע הם רצים עם תרמיל? האם כדי להכביד על עצמם, הכנה לצנחנים? כאשר שיתפתי חברה בפליאתי השיבה לי שאולי הם ממשיכים מהריצה היישר לעבודה…

היום, כאשר גם אני רצה עם תרמיל מים הכולל גם חגורה לג'לים ולחטיף החלבון הטבעוני, שאותו אני צורכת מיד לאחר הריצה (ושהפך את חיי לקלים הרבה יותר, מבחינת אספקת חלבון), אני מבינה שבריצות ארוכות (בניגוד לריצות שרצתי באותה תקופה) – תרמיל, או חגורת ריצה – הם חלק אינטגראלי מציוד הריצה.

אז שוב – תודה גדולה ללונדון על כך שהייתה עוד שלב חשוב בהתפתחותי כרצה למרחקים ארוכים.

"אבי, פתאֹם, מכל החדרים

 יצא למרחקיו המוזרים"

(יהודה עמיחי, מות אבי)

ביום שישי ה-20.1.12 בוטל האימון הקבוצתי של אנדיור ביער בן שמן, לכבוד הישראמן. בתכנית האימונים שלי מופיעה ריצה של שעתיים ורבע. מאמני, רן שילון, מעדיף שארוץ בים, ואשלב ריצה בחול עמוק. על-כל-פנים, עלי להתרחק מריצה על אספלט. התלבטתי בין ריצה בחורשה בסביון הסמוכה, בגלל החיסכון בזמן, ובין ריצה בים, בגלל… הים (למרות התקורה הגבוהה של נסיעה באוטובוס מקריית אונו לים. ואפילו איני יכולה לקרוא ספר בזמן הנסיעה באוטובוס, שהרי מה אעשה עם הספר בזמן הריצה?). הפור נפל על הים, משום שהוא מהלך עלי קסם מיוחד. די במראהו כדי להטעין אותי באנרגיות חיוביות ובתחושה של כוח ומסוּגלות.

קו 55, שאתו אני נוסעת לים, עובר דרך בית חולים תל-השומר, ואני נזכרת בפעמים הרבות שנסעתי בקו זה כדי לבקר את אבי ז"ל, רוברט שמש, שנפטר באותו בית החולים ממחלת הסרטן בתחילת תשרי תשס"ט (אוקטובר 2008). "היום איני נוסעת לבית החולים, אלא לרוץ בים", עוברת בי מחשבה שממלאה אותי בתחושה של חירות, אבל רק לרגע קט. מיד לאחריו מפלח את נפשי געגוע עז ועיניי מתמלאות דמעות. הלוואי שהייתי יכולה לנסוע לבקר את אבא שלי במיטת חוליו. כן, ברצון רב הייתי מקריבה את ריצת האימון, כדי לראות אותו ולדבר אתו פעם נוספת. הוא היה מקדם את פניי בחיוך הרחב שלו וצוהל לקראתי: "חמודה שלי!", או – "בת שלי!". המחשבה על אבא שלי מעלה בי, בפעם המי יודע כמה את השאלה, מה אבא שלי היה אומר, לו ידע על הריצות שלי. בתור הגרסה הגברית העיראקית של האימא הפולנייה, אני בטוחה שהוא היה מביע הסתייגות עזה. אולי היה מתייעץ ברופאים או ברופאים מטעם עצמם כדי לחזק את עמדתו בטיעונים "מדעיים" בנוגע לנזקיה של הריצה. ייתכן מאוד שהריצה הייתה מעוררת בו מחדש את חרדתו בנוגע לתזונה הטבעונית שלי. אני נזכרת כמה הבכתי אותו כאשר פרצתי בבכי מר כאשר ראיתי את המוכר בסופר הורג דג וצעקתי לעברו "רוצח! רוצח!". וכמה הדאגתי אותו כאשר התברר לו, כעבור כמה שבועות, כי הכרזתי הדרמתית באותו היום, ש"לעולם, לעולם, לא אוכל יותר בעלי-חיים", לא הייתה גחמה של רגע, שעתידה להישכח כעבור כמה ימים אל מול פיתויי קציצה טעימה. "אם לא תאכלי בשר לא יהיה לך כוח, ולא יגייסו אותך לצבא", ניסה להפעיל עלי את נשק יום הדין, אבל אפילו המהלך האסטרטגי המבריק הזה נכשל. לימים הסכין עם התזונה שלי, ואפילו דיבר בשבחה (מבחינה בריאותית) וטרח להכין לי מאכלים טעימים, אבל ייתכן מאוד שאימוני הריצה היו מעוררים בקרבו מחדש את שד הדאגה בגין תזונתי. אולי היה מנסה לנהל אתי מו"מ על הפחתת הקילומטראז" ("למה שלא תסתפקי בריצה של חמישה ק"מ?"), בסופו של דבר היה בוודאי אומר "את עקשנית כמו אימא שלך. אם את מחליטה משהו, אי-אפשר להזיז אותך מהדרך שלך להשגת המשימה", בתמהיל של קורטוב גינוי, עם הרבה הערכה. האם הייתי מצליחה להסביר לו את החדווה שגורמת לי הריצה? אני בספק. ובכל זאת, אני יכולה לדמיין אותו רוטן באוזני חבריו על הבת שלו שהשתגעה, התחילה לרוץ, ואפילו מתכננת ריצת מרתון, ועם זאת תר אחרי מבטי הערצה והשתאות על פניהם, ואם לא היה מאתר כאלה, היה טורח לוודא שהם יודעים בכמה ק"מ כרוכה ריצת מרתון.

האוטובוס חולף עובר את בית החולים תל-השומר, ואני נזכרת בשורה משיר של עמיחי: "אני ישן הלילה לזכרך, אם כי החלומות ודאי לא יהיו עליך", ומחליטה לרוץ היום לזכרו של אבא שלי. ובאותה הריצה – רוב מחשבותיי דווקא כן נסבו עליו. אבא סיפר לנו, שבנערותו נהג לרוץ בכל בוקר כחמישה ק"מ, לבית הספר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה (אני, לעומתו, משקיעה לא מעט ממון בתחביב הריצה שלי). גם בזקנתו נהג להתגאות ברגליים החזקות שלו, ולהציע לנו לנסות לצבוט אותן כדי להוכיח לנו שאין בהן שומן ולכן הן אינן ניתנות לצביטה (לפני כמה זמן תפסתי עצמי עושה אותו דבר עם אישי, יריב, וצחקתי במבוכה על שהפכתי לחיקוי של אבא שלי). אני רצה על שפת הים, ריצה מהסוג שאני אוהבת – מדיטטיבית באופייה (כנראה בזכות זה ששעון ה-GPS שלי לא פעל, ולא יכולתי לעקוב אחר המרחק והקצב הממוצע), ומדמיינת את הצעיר הרזה ושחור התלתלים רץ לבית הספר, ואותי – רצה בעקבותיו, או לצדו, וצעדיי המהורהרים הופכים לפתע לקלים וזריזים יותר. אני נזכרת בחלופת האימיילים ביני ובין אחי הצעיר, ישי, בעניין תגובתו המשוערת של אבי על הריצה שלי. ישי, שניחן בדקות הבחנה, כתב לי: "אני כל כך רואה אותו רוטן: 'למה היא צריכה את השטויות האלה? היא כבר לא ילדה בת 16' ובאותה נשימה לוקח על זה קרדיט וטוען שלבני משפחת שמש יש רגליים חזקות, ושהוא בצעירותו היה רץ לא פחות". אני מוכנה לחתום שכך בדיוק היה אבא שלי מגיב.

ולסיום, אני בטוחה שהוא היה נהנה מהמחשבה שאני מקדישה את הריצה שרצתי בים לזכרו, וכך גם את הרשימה הזו, שהתחברה בראשי במהלך הנסיעה לריצה ובזמן הריצה עצמה. בנסיעה הבאה לים, אולי כדאי שאצטייד בנייר ובעט.

אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה

!