טבעונית למרחקים ארוכים

בוקר יום שישי, 3.2.12, ושוב אני רצה בים. התלבטתי אם לרוץ בפארק הלאומי, הקרוב יותר לביתי, אך ב 5:00 בבוקר הגיע אימייל מרן שילון – "אני מעדיף שתרוצי בים". הפעם שעון ה-GPS  עובד כהלכה, ולכן אני מגיבה באי-רצון מסוים לקטעי הריצה בחול העמוק, המאיטים את הקצב, שגם כך אינו מהיר. אני נזכרת בתחילת הדרך שלי בריצה – כיצד רצתי עם מכשיר GPS גדול ומגושם בידי. כמה התרגשתי בשל כל חצי קילומטר שהתווסף. כחודשיים לאחר שהתחלתי לרוץ, יצאתי בחופשת הקיץ של 2011 לשבוע בלונדון, כדי להשתתף בכנס בינלאומי לחקר התנ"ך. התלבטתי אם לקחת אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה. האם באמת יהיה לי זמן וחשק לרוץ בלונדון? האם לא אהיה שקועה מדי בהכנות להרצאה שעלי להרצות? בסופו של דבר, הוספתי אותם למזוודה, אף שלא באמת האמנתי שאעשה בהם שימוש.

כאשר הגעתי למלון שאלתי את פקידת הקבלה אם יש מסלול המתאים לריצה בקרבת המלון. הידד! התברר שהמלון קרוב לנהר התמזה, והפקידה המליצה, בצדק רב, על ריצה לאורך גדת הנהר. כמה טוב שלקחתי אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה! במהלך השבוע ששהיתי בלונדון רצתי פעמיים. הפעם השנייה הייתה בבוקר יום ההרצאה. בעבר, הייתי בוודאי מקדישה את הזמן כדי להמשיך להתכונן להרצאה, בפעם המי יודע כמה; להוסיף לנסות לשער מה תהיינה השאלות שאשאל לאחר ההרצאה ולהכין מראש תשובות בשפה שאינה שפת אמי ואינה מימין לשמאל. אולם הפעם החלטתי לרוץ. חברתי הפסיכולוגית, לאה, טוענת שהריצה היא דרך נעימה לשחרר מתחים. דברים ברוח דומה כתבTim Noakes בספרו The Lore of Running (עמ' 544–545). אז במקום לדאוג בנוגע להרצאה, אני מרגיעה את הגוף והנפש בריצה. הריצה על גדת התמזה הייתה חוויה שונה לגמרי מהריצות שרצתי עד כה, בפארק בגני-תקווה: לא מדובר רק בכך שנהניתי מהנוף היפה והשונה, שגרם לי לרצות לרוץ עוד ועוד, אלא שלא סבלתי מהחום ומהלחות שעינו אותי בריצותיי בארץ הקודש, במהלך חודש יולי. נהניתי ממשבי רוח קרירים, נעימים ונדיבים, וכלל לא הזעתי במהלך הריצה. המקלחת בסיומה הייתה בעיקר בשביל הפרוטוקול ולא נבעה מצורך אמִתי. ודבר נוסף – בלונדון החלתי לטפח תחושה של השתייכות לקהילה בינלאומית של רצים, מעין "גאוות יחידה", וחיבה בסיסית כלפי כל "אחיי" הרצים בדרכים. הסיבה לכך היא שהרצים שחלפו בדרכי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זיכו אותי בחיוך, בניד ראש או בהנפת יד לשלום. מהר מאוד הפנמתי את המחוות הלא מילוליות הללו, והגבתי כמותם – חיוך לעברו של "אחי" הרץ, הנפת יד כלפי "אחותי" הרצה. הרי כולנו חולקים אהבה משותפת. ואילו כעת אני רצה בחוף הים של תל-אביב ואיש אינו מחייך אלי. נכון, גם אני איני מעזה לחייך לסובבים אותי (מלבד לשלושה כלבים, המשתובבים בחוף). התירוץ שלי הוא שאני ביישנית (כך אבחנה הגננת נעמי וטענה טענתה באוזני אמי). ומה התירוץ של השאר? כולם ביישנים?

ובחזרה ללונדון – אני כל-כך נהנית מהריצה, עד שאני רצה 50 דקות רצופות, ובכך שוברת את השיא שלי. לאחר הריצה, מחכה לי כאמור ההרצאה שאני צריכה להעביר. אף שנושא ההרצאה "כבד" – אבלות במקרא, אני ניגשת אליה בצעד קל ובתחושה של הישג – הלא רצתי הבוקר 50 דקות! זמן הריצה הארוך ביותר שלי עד כה! הנינוחות ותחושת ההישג האישי, שאני חשה בזכות הריצה, תורמות לכך שההרצאה עוברת על הצד הטוב ביותר.

ללונדון יש חלק חשוב בהיסטוריה של ריצות המרתון, שהרי המרחק המשונה – 42.195 ק"מ – נקבע באולימפיאדת לונדון (1908). הסיבה: הוחלט שהמסלול יחל בטירת וינדזור, כדי לאפשר לנכדיו של המלך לצפות בזינוק מחלונות הארמון, ויסתיים באצטדיון האולימפי.

ללונדון יש חלק חשוב גם בהתפתחות שלי כרצה למרחקים ארוכים. בזכות הריצות בלונדון הייתה לי פריצת דרך גם בריצות בארץ, משום שהבנתי, שאם בלונדון רצתי 50 דקות, אין סיבה שלא אשחזר את ההישג בישראל. החלטתי, שהחום, הלחות והיעדר רצים ידידותיים מסביב אינם תירוץ. הגוף הוכיח שהוא מסוגל לריצה כזו. ואכן, זמן קצר לאחר ששבתי לארץ, רצתי שעה עגולה, בדיוק 10 ק"מ.

ולסיום – אנקדוטה: בלונדון הבחנתי מרחוק ברצים ותרמיל על גבם, ולא הצלחתי לרדת לפשר העניין. מדוע הם רצים עם תרמיל? האם כדי להכביד על עצמם, הכנה לצנחנים? כאשר שיתפתי חברה בפליאתי השיבה לי שאולי הם ממשיכים מהריצה היישר לעבודה…

היום, כאשר גם אני רצה עם תרמיל מים הכולל גם חגורה לג'לים ולחטיף החלבון הטבעוני, שאותו אני צורכת מיד לאחר הריצה (ושהפך את חיי לקלים הרבה יותר, מבחינת אספקת חלבון), אני מבינה שבריצות ארוכות (בניגוד לריצות שרצתי באותה תקופה) – תרמיל, או חגורת ריצה – הם חלק אינטגראלי מציוד הריצה.

אז שוב – תודה גדולה ללונדון על כך שהייתה עוד שלב חשוב בהתפתחותי כרצה למרחקים ארוכים.

"אבי, פתאֹם, מכל החדרים

 יצא למרחקיו המוזרים"

(יהודה עמיחי, מות אבי)

ביום שישי ה-20.1.12 בוטל האימון הקבוצתי של אנדיור ביער בן שמן, לכבוד הישראמן. בתכנית האימונים שלי מופיעה ריצה של שעתיים ורבע. מאמני, רן שילון, מעדיף שארוץ בים, ואשלב ריצה בחול עמוק. על-כל-פנים, עלי להתרחק מריצה על אספלט. התלבטתי בין ריצה בחורשה בסביון הסמוכה, בגלל החיסכון בזמן, ובין ריצה בים, בגלל… הים (למרות התקורה הגבוהה של נסיעה באוטובוס מקריית אונו לים. ואפילו איני יכולה לקרוא ספר בזמן הנסיעה באוטובוס, שהרי מה אעשה עם הספר בזמן הריצה?). הפור נפל על הים, משום שהוא מהלך עלי קסם מיוחד. די במראהו כדי להטעין אותי באנרגיות חיוביות ובתחושה של כוח ומסוּגלות.

קו 55, שאתו אני נוסעת לים, עובר דרך בית חולים תל-השומר, ואני נזכרת בפעמים הרבות שנסעתי בקו זה כדי לבקר את אבי ז"ל, רוברט שמש, שנפטר באותו בית החולים ממחלת הסרטן בתחילת תשרי תשס"ט (אוקטובר 2008). "היום איני נוסעת לבית החולים, אלא לרוץ בים", עוברת בי מחשבה שממלאה אותי בתחושה של חירות, אבל רק לרגע קט. מיד לאחריו מפלח את נפשי געגוע עז ועיניי מתמלאות דמעות. הלוואי שהייתי יכולה לנסוע לבקר את אבא שלי במיטת חוליו. כן, ברצון רב הייתי מקריבה את ריצת האימון, כדי לראות אותו ולדבר אתו פעם נוספת. הוא היה מקדם את פניי בחיוך הרחב שלו וצוהל לקראתי: "חמודה שלי!", או – "בת שלי!". המחשבה על אבא שלי מעלה בי, בפעם המי יודע כמה את השאלה, מה אבא שלי היה אומר, לו ידע על הריצות שלי. בתור הגרסה הגברית העיראקית של האימא הפולנייה, אני בטוחה שהוא היה מביע הסתייגות עזה. אולי היה מתייעץ ברופאים או ברופאים מטעם עצמם כדי לחזק את עמדתו בטיעונים "מדעיים" בנוגע לנזקיה של הריצה. ייתכן מאוד שהריצה הייתה מעוררת בו מחדש את חרדתו בנוגע לתזונה הטבעונית שלי. אני נזכרת כמה הבכתי אותו כאשר פרצתי בבכי מר כאשר ראיתי את המוכר בסופר הורג דג וצעקתי לעברו "רוצח! רוצח!". וכמה הדאגתי אותו כאשר התברר לו, כעבור כמה שבועות, כי הכרזתי הדרמתית באותו היום, ש"לעולם, לעולם, לא אוכל יותר בעלי-חיים", לא הייתה גחמה של רגע, שעתידה להישכח כעבור כמה ימים אל מול פיתויי קציצה טעימה. "אם לא תאכלי בשר לא יהיה לך כוח, ולא יגייסו אותך לצבא", ניסה להפעיל עלי את נשק יום הדין, אבל אפילו המהלך האסטרטגי המבריק הזה נכשל. לימים הסכין עם התזונה שלי, ואפילו דיבר בשבחה (מבחינה בריאותית) וטרח להכין לי מאכלים טעימים, אבל ייתכן מאוד שאימוני הריצה היו מעוררים בקרבו מחדש את שד הדאגה בגין תזונתי. אולי היה מנסה לנהל אתי מו"מ על הפחתת הקילומטראז" ("למה שלא תסתפקי בריצה של חמישה ק"מ?"), בסופו של דבר היה בוודאי אומר "את עקשנית כמו אימא שלך. אם את מחליטה משהו, אי-אפשר להזיז אותך מהדרך שלך להשגת המשימה", בתמהיל של קורטוב גינוי, עם הרבה הערכה. האם הייתי מצליחה להסביר לו את החדווה שגורמת לי הריצה? אני בספק. ובכל זאת, אני יכולה לדמיין אותו רוטן באוזני חבריו על הבת שלו שהשתגעה, התחילה לרוץ, ואפילו מתכננת ריצת מרתון, ועם זאת תר אחרי מבטי הערצה והשתאות על פניהם, ואם לא היה מאתר כאלה, היה טורח לוודא שהם יודעים בכמה ק"מ כרוכה ריצת מרתון.

האוטובוס חולף עובר את בית החולים תל-השומר, ואני נזכרת בשורה משיר של עמיחי: "אני ישן הלילה לזכרך, אם כי החלומות ודאי לא יהיו עליך", ומחליטה לרוץ היום לזכרו של אבא שלי. ובאותה הריצה – רוב מחשבותיי דווקא כן נסבו עליו. אבא סיפר לנו, שבנערותו נהג לרוץ בכל בוקר כחמישה ק"מ, לבית הספר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה (אני, לעומתו, משקיעה לא מעט ממון בתחביב הריצה שלי). גם בזקנתו נהג להתגאות ברגליים החזקות שלו, ולהציע לנו לנסות לצבוט אותן כדי להוכיח לנו שאין בהן שומן ולכן הן אינן ניתנות לצביטה (לפני כמה זמן תפסתי עצמי עושה אותו דבר עם אישי, יריב, וצחקתי במבוכה על שהפכתי לחיקוי של אבא שלי). אני רצה על שפת הים, ריצה מהסוג שאני אוהבת – מדיטטיבית באופייה (כנראה בזכות זה ששעון ה-GPS שלי לא פעל, ולא יכולתי לעקוב אחר המרחק והקצב הממוצע), ומדמיינת את הצעיר הרזה ושחור התלתלים רץ לבית הספר, ואותי – רצה בעקבותיו, או לצדו, וצעדיי המהורהרים הופכים לפתע לקלים וזריזים יותר. אני נזכרת בחלופת האימיילים ביני ובין אחי הצעיר, ישי, בעניין תגובתו המשוערת של אבי על הריצה שלי. ישי, שניחן בדקות הבחנה, כתב לי: "אני כל כך רואה אותו רוטן: 'למה היא צריכה את השטויות האלה? היא כבר לא ילדה בת 16' ובאותה נשימה לוקח על זה קרדיט וטוען שלבני משפחת שמש יש רגליים חזקות, ושהוא בצעירותו היה רץ לא פחות". אני מוכנה לחתום שכך בדיוק היה אבא שלי מגיב.

ולסיום, אני בטוחה שהוא היה נהנה מהמחשבה שאני מקדישה את הריצה שרצתי בים לזכרו, וכך גם את הרשימה הזו, שהתחברה בראשי במהלך הנסיעה לריצה ובזמן הריצה עצמה. בנסיעה הבאה לים, אולי כדאי שאצטייד בנייר ובעט.

אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה

!