יצאתי עם יריב ועם איציק ביטרן, ידיד נעורים של יריב, לטיול ביום חם במיוחד מצומת מעגן מיכאל לקיסריה. מראה המים לאורך הדרך צינן את הנשמה, אך לא את עור הפנים שעוד זמן רב לאחר הטיול המשיך לזכור ולהזכיר אותו.
עלינו שלושתנו על הרכבת בתחנת סבידור וירדנו בתחנת בנימינה. חיכינו זמן ממושך לקו 693, אליבא דיריב, ב-7:45, אך מאחר שזה לא הגיע – לקחנו מונית לצומת מעגן מיכאל. בדיעבד התברר שהבינה המלאכותית הטעתה את יריב והקו עובר שם רק משעה 8:50 בבוקר. נהג המונית הנחמד החליט משום מה שיריב נראה כמו פסיכולוג.
לאחר שירדנו בצומת התחלנו ללכת בשטח חקלאי. יריב ראה נוטריה אך איציק ואני היינו שקועים בשיחה והחמצנו אותה.
בשביל לאגם היה פלג מים קטן שחייב את החלפת נעלי ההליכה בסנדלים. שיחי פטל קוצניים הקשו עלינו את ההליכה, ולא בפעם האחרונה בטיול זה. אך מראה האגם הרחב והכחול, שברווזים ודגים שוחים בו, היה שווה את הקושי הזה.
באחת מן הפעמים הרבות בטיול שבהן פילסנו את דרכנו בין הקוצים שאל אותי איציק: "תגידי, לפני שהתחתנת, ידעת שכך יהיו הטיולים איתו?" נאלצתי להודות שידעתי גם ידעתי. הרי לפני החתונה צברתי קילומטראז' טיולים עם יריב, והוא לא ניסה לייפות את המציאות, כך שכבר אז הבנתי שהוא דווקא כן מבטיח לי גן של שושנים, טיולים יפים, אך לא נעדרי קוצים.
מן האגם חזרנו על עקבותינו לשביל הראשי ברגליים מלאות בוץ. לאחר 260 מטר הגענו לנחל התנינים ופנינו ימינה (מערבה) בשביל לבן שהיה צמוד לנחל התנינים מצד צפון. המשכנו עם השביל עד לכביש החוף, אך נוכחנו שלא ניתן לחצות את כביש החוף בשל התנועה הסואנת, וכן לא ניתן היה ללכת בתוך אפיק הנחל שמתחת לכביש כי סבך של פטל בצידי הנחל חסם את הכניסה לאפיק.
לפיכך הלכנו מעט צפונה וחצינו מעבר רכב מתחת לכביש 2 ליד מעגן מיכאל. קרוב לנקודת המעבר, ישבנו לנוח ולאכול ארוחת בוקר בצל צריף ששימש כפי הנראה כמחסן. לרוע המזל היו שם נמלי אש שעקצו את יריב ברגליו. אומנם אני לא נעקצתי, אך כאשר קמנו להמשיך בדרכנו התברר לי שחולצתי ושיערי התמלאו בזרעים זיפניים של צמח שעליו נשענתי בלא משים.
בהמשך הדרך התברר שהגדר ההיקפית של מעגן מיכאל חוסמת את הגישה לנחל התנינים. יריב הציע לטפס על הגדר. סיפרתי לאיציק שכל טיול עם יריב, ולו גם הטיול התמים ביותר, כרוך בטיפוס על גדר. כך קרה לי איתו אפילו בסביון השלווה. "אני מתפלא", אמר איציק, ולמען הסר ספק הבהיר: "ה'פשלה' של יריב לא הייתה הטיפוס על הגדר, אלא שהייתה זו רק גדר אחת". תגובת יריב המשועשע הייתה שמעולם לא נתקל בהערה אכזרית מזו.
מאחר שאיציק ואני התמרדנו, ויתרנו על טיפוס על הגדר. חיפשנו מעבר לאורך נחל התנינים, אך גדרות ברזל ושיחי פטל סבוכים מנעו זאת. משום כך חזרנו על עקבותינו בחיפוש מעבר לכביש החוף. רק ליד המעבר התת-קרקעי שבו עברנו לפני כן ניתן היה לעלות לכביש החוף וללכת בשולי הכביש וכך עשינו. כהולכי רגל, לא היינו אמורים להיות שם, וההליכה הייתה לא נעימה ולא בטוחה בשל השוליים הצרים. הלכנו בטור, זה אחר זה. מפעם לפעם צפרו משאיות בתרעומת. לאחר שחצינו על הכביש את נחל התנינים מצפון לדרום, השוליים נעשו צרים אף יותר ומשום כך החליט יריב, לאכזבתי, לחזור לשטח ולנסות את מזלנו בו, אף שנותרו רק כתשעים מטרים על הכביש עד שנעבור את נחל עדה.
חזרנו לשטח והלכנו בחום ובסבך בין אפיקי נחל התנינים ונחל עדה, מסלול של כ-300 מטרים בלבד, אך נדמה שהיה ארוך פי כמה.
לפתע ראינו לפנינו חומה ומעליה דרך. מעשה שטן: במקום היחיד שניתן היה לטפס בו על אותה חומה היו שיחי פטל ותוספת לא רצויה של שיח צלף, שהקשו את הטיפוס. אך עברנו גם את זה, חבולים ושרוטים. מצאנו עצמנו בלא להתכוון בשמורת נחל התנינים. לפני שהתחלנו את הטיפוס עבר ברכב בדרך שעל החומה עובד של הגן הלאומי והתפלא מנין צצנו. הוא ביקש שנלך רק בשבילים ולא התנגד לכוונות הטיפוס שלנו על החומה. מכאן ואילך הייתה הדרך נוחה ונעימה. הנוף בשמורה מרהיב, כולל אגם מים גדול ממזרח לדרך הראשית. חתכנו מערבה באמת מים רומית נטושה, חצינו אותה בקפיצה והלכנו לטיילת נחל התנינים – שביל עפר הצמוד אליו מדרום. התרשמנו מן הבתים הצבעוניים של ג'יסר א-זרקא, ויריב בדק ומצא כי השם הוא קיצור של גיסר מיי א-זרקא – גשר המים הכחולים (מי נחל התנינים). הוואדי התעקל ימינה והגענו לחלקו האחרון. הגענו לצילו של סלע כורכר ליד הים, בקצהו השמאלי של תל תנינים (התל מזוהה כעיר קרוקודילופוליס), שלידו היה חפיר עגול, ושם ישבנו לנוח ולאכול. בייחוד נהניתי מן הענבים האורגניים. משם המשכנו לקיסריה. ויתרנו על ביקור בבית משפחת נתניהו מפאת השעה המאוחרת (אני מתלוצצת, כמובן). עלינו על אוטובוס צפוף לפרדס חנה ומשם לקחנו רכבת לתל אביב. חזרנו מלאי חוויות וקוצים.
בשולי הדברים
מאחר שהגענו לשמורת נחל התנינים שלא בדרך המלך, ולא עברנו בקופה בשום שלב שבו היינו בה, התקשרתי למחרת וביקשתי לשלם על שני מבוגרים ואזרחית ותיקה (כן, אף שאני צעירה משני הגברים שאיתם טיילתי, אני כבר אזרחית ותיקה והם לא). נכון שלא התכוונו להגיע לשמורה, אך בדיעבד נהנינו ממנה. לא היה פשוט לקבל מענה לשאלה איך אני יכולה לשלם בדיעבד, אך בסופו של דבר נמצא הפתרון בעקבות פנייה בכתב לרשות הטבע והגנים. לפי עצתה, הזמנתי כרטיסים לשלושתנו (אל תצפו שנגיע במועד הרשום), וכעת המצפון נקי.
נחל התנינים
חוה אלברשטיין
מילים: אהוד מנור
לחן: נחום היימן
שוב
אני כאן לידך
ושוב
הולם ליבי איתך,
אך
איפה הם כולם,
אותם
ילדי השמש?
הסירות
כולן טבעו
וחבריי
כולם נסעו,
גשרון
העץ שהתמוטט
עוד
מטייל בין שתי גדותיך.
התזכור
את השמיים
שטיילו
על פני המים,
את
הכוכבים שרחצו בין קני הסוף?
התזכור
שירי ירח
וחצב
בודד פורח,
את
המחצבה שהתעטפה באור כסוף?
צליל
מוכר קולטות אוזניי,
אני
עוצם את שתי עיניי,
לאן
הם נעלמו, פעמוני הכסף?
כשהייתה
כאן מדורה,
עלה
עשן, עלתה שירה,
ובאחת
אחר חצות,
זוכר,
גילינו את החושך.
התזכור
את השמיים…
הכרמל
ניצב איתן,
ירוק
צבעו של התלתן,
מימיך
לעולם זורמים (זורמים) בנחת.
גם
היום כמו אתמול
ימינה
כביש ועץ משמאל,
ורק
עיניים אחרות
אני
רואה בתוך המים.
התזכור
את השמיים…